מדוע הכשירה התורה להביא לקרבנות רק מבהמות טהורות ולא ?מחיות טהורות כגון צבי ואייל

?מחיות טהורות כגון צבי ואייל בין בתרי המזבח העשנים וקולות הצאן המהדהדים בחצרות בית ה', מתייצבת לפנינו ,חידה עמוקה הנוגעת בשורשי הבריאה וביחס שבין האדם לטבע הסובב אותו. התורה

מדוע הכשירה התורה להביא לקרבנות רק מבהמות טהורות ולא

?מחיות טהורות כגון צבי ואייל

בין בתרי המזבח העשנים וקולות הצאן המהדהדים בחצרות בית ה', מתייצבת לפנינו ,חידה עמוקה הנוגעת בשורשי הבריאה וביחס שבין האדם לטבע הסובב אותו. התורה המשרטטת בדייקנות של קודש את סדרי עבודת הקרבנות, בוחרת לצמצם את עולם

ארקיו תשרפ

63 63

החי הראוי למזבח למעגל סגור ומסוים ביותר. והנה, תמיהה רבתי מתעוררת בלב המבקש קרבת אלוהים: וכי מדוע גזר מלך מלכי המלכים להרחיק מעל שולחנו את חיות השדה הטהורות? מדוע האיל, הצבי והיחמור, אותם יצורים אציליים המפזזים על ההרים ואשר התורה עצמה העידה על טהרתם וכשרותם למאכל, נפסלו מלהיות קרבן לה'? האם חסרו הם ביופיים או במעלתם, שמא אין קדושת המזבח סובלת את חופש היער ודרור המרחבים? השאלה זועקת מתוך פסוקי הפרשה: מהו הסוד המבדיל בין הבהמה המבויתת לחיה הדררה, וכיצד רצון ה' מתגלה דווקא מתוך עולמם של אלו

?הנתונים תחת ידי האדם

""אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם

)(ויקרא א ב

פסוק זה, הפותח את ספר ויקרא, מציב את היסוד להבנת כל עולם הקרבנות. התורה מפרטת בדווקא את סוגי בעלי החיים הראויים להקרבה – הבקר והצאן – ובכך מוציאה מכלל זה את החיות הטהורות. הקשר הישיר בין המילים "מן הבהמה" לבין הפירוט "מן ,הבקר ומן הצאן" מלמד כי המושג "בהמה" בהקשר של קרבנות הוא מצומצם ומוגדר

.ואינו כולל את כל מה שהוגדר כטהור בספר דברים

כתב וביאר את המיעוט הנלמד מהפסוק: מן הבהמה ולא מן)(ויקרא א ב רבנו החזקוני החיה. וביאר בזה את העניין המובא בספרא, שאף על פי שגם החיה נקראת לפעמים בהמה, כאן בא הכתוב וצמצם את האפשרויות לבקר וצאן בלבד. רבנו החזקוני מחדש כי יש כאן כוונה מכוונת של הבורא להבדיל בין המינים המבויתים לבין המינים שאינם

.ברשותו של האדם

כתב ופירש את טעם המקרא: כי לא הוכשרו)(ויקרא א ב רבנו אברהם אבן עזרא למזבח אלא המינים שהם ביישוב, כלומר הבהמות הגדלות במחיצת האדם. וביאר בזה כי הקרבן צריך להיות מן הדברים שהאדם עמל בגידולם ושהם זמינים לו בביתו, ובכך

.הוא מוציא את החיה שאינה נמצאת תחת רשותו התמידית של המקריב

כתב וחידש יסוד מוסרי עמוק בפירוש הפסוק: כי התורה)(ויקרא א ב רבנו בחיי .הכשירה לקרבן דווקא את הבהמות שהן נרדפות, ופסלה את החיות שהן רודפות וביאר בזה שרצון התורה הוא שגם המקריב וגם הקרבן יהיו מסמלים את מידת הענווה

."והשפלות, ובכך מתקיים "והאלוהים יבקש את נרדף

... כתב וביאר בדרך המשל: "יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה)(פרשת השבוע בספרא ?תלמוד לומר בקר וצאן אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד. משל למה הדבר דומה למי שאמר לו רבו לך והבא חיטים, והלך והביא לו חיטים ושעורים, הרי זה מוסיף על דבריו". וביאר בזה שבעבודת המקדש אין מקום ליוזמה פרטית של הוספה, אלא

.לציות מוחלט לציווי האלוקי שהגדיר את סוג הקרבן בדייקנות

גם לנשמה מגיע אוכל

64 64

מתוך בירור המקראות והדיוק בלשון התורה שצמצמה את עבודת המזבח לבהמות ,המבויתות, אנו פונים אל ים התלמוד כדי לדלות את פניני דבריהם של רבותינו ז"ל

.אשר העמיקו בחקירת המינים הכשרים ובסיבת הרחקת חיות השדה

כתבו וביארו רבותינו את היסוד המוסרי של עולם)'(דף פ"ח עמוד ב בגמרא במסכת שבת הקרבנות: "לעולם יהיה אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר כי בחירת הקרבנות)(שם מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח". וביאר בזה רש"י משקפת את רצון ה' באלו שאינם גאוותנים ואינם פוגעים בזולתם. מתוך דברים אלו למדנו את עומק פסיקת התורה בפרשתנו, שהרי הבהמות – הבקר והצאן – הן נרדפות

.ואינן טורפות, מה שאין כן חלק מן החיות, ובכך הפך המזבח למקום של חמלה וענווה

. דנו חכמים בגדרי "בהמה" ו"חיה" לעניין הקרבה)'(דף ל"ד עמוד א בגמרא במסכת זבחים ", כי התורה גילתה בפירוש "מן הבקר ומן הצאן)(שם וביאר בזה רבנו שלמה יצחקי, רש"י שרק הם קרויים קרבן בהמה למזבח. וביאר בזה הרא"ש בתוספותיו שגם אם חיה נקראת ,לעיתים "בהמה" בלשון בני אדם, לעניין קרבן גזר הכתוב גזירה שאינה ניתנת לשינוי

.כדי להבדיל בין הנמצא ברשותו של אדם לבין המופקר ביער

כתבו וביארו חכמים את ההבדלים)'(פרק ח' הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת כלאיים המהותיים שבין בהמה לחיה לעניין קדושה ומצוות התלויות בבעלי חיים. וביאר בזה שקדושת המזבח שורה דווקא על מה שהוא תרבותי ומיושב, וסימנה)(שם הפני משה של הבהמה שהיא זקוקה לאדם, בבחינת "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". הירושלמי מבאר כי הקרבן צריך לבוא מתוך מערכת יחסים של נתינה וקשר בין האדם לחי, דבר

.שאינו קיים בחיות היער הדרות לעצמן

מתוך בירור דברי חז"ל בתלמוד המבחינים בין יושבי הבית לשוכני השדה, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר ברוח בינתם העמיקו לחקור את הטעמים

.הכמוסים להרחקת חיות היער מעל שולחן גבוה

כתב וביאר את שורש עניין הקרבן: "וטעם)(ויקרא א ב רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן הקרבנות, בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה הקדוש ברוך הוא כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם שעושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה ויהי דמו תחת דמו נפש תחת נפש". וביאר בזה הרמב"ן את הסוד מדוע דווקא בהמה, שכן היא המצויה תחת ידי האדם והיא זו המשמשת לו כתמורה קרובה ומוחשית לחייו שלו, מה שאין

.כן החיה שאינה נמצאת ברשותו ואינה חלק בלתי נפרד ממעשיו וקנייניו

ארקיו תשרפ

65 65

כתבו וביארו בשם המדרש את)(ויקרא א ב רבנו הרא"ש ודעת זקנים מבעלי התוספות מידת הרחמים וההתחשבות המשתקפת בדין זה: "יהודה בר ר' סימון אמר הקדוש ברוך הוא עשרה מיני בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך, שלשה ברשותך ,שור שה כשבים ושה עזים, וז' אינן ברשותך איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסיך הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז". וביאר בזה הרא"ש שענוותנותו של המקום היא שלא לבקש מן האדם דבר הדורש

.רדיפה וציד מפרך, אלא להסתפק בדברים המצויים תחת ידו בכל עת

כתבו וחידשו טעם קדום)(בראשית א כב החזקוני וכן המושב זקנים לבעלי התוספות המגיע מששת ימי בראשית: "לפי שהחיות לא היו בכלל ברכה במעשה בראשית ."כדאמרינן בחומש בראשית ויברך אותם אלוהים מפני הנחש שהיה ראוי לקללה וביאר בזה החזקוני שמאחר והחיות והבהמות נבראו ביום אחד, ולא נאמרה בהם ברכה מפורשת מאחר והנחש עתיד להתקלל, הרי שהבהמות זכו לברכה מיוחדת בעת צאתן ,מן התיבה או בשל קרבתן לאדם, ואילו החיות שנותרו מחוץ למעגל הברכה של היישוב

.'נפסלו מלהיות קרבן לרצון לפני ה

מתוך דברי רבותינו הראשונים המבחינים בין החופש המופקר של היער לבין הברכה השורה בבית האדם, אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים, אשר העמיקו

.'בחקירות הלכתיות ורעיוניות כדי להבין את גדרי הפסול והכשר במזבח ד

כתב וביאר)'(או"ח סימן ב רבנו חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, בספרו ברכי יוסף באריכות את דברי המדרש שהובא בראשונים: "והקשו האחרונים, אם הטעם הוא רק משום שלא הטריח הקדוש ברוך הוא על ישראל, אם כן אם הביא מן החיה למה יהא פסול? וכי בשביל שהתורה חסה עליו שלא יצוד, אם צד והביא לא יתקבל?". וביאר בזה החיד"א בטוט"ד שגזירת הכתוב "בקר וצאן" היא מוחלטת, ואינה נובעת רק מחסרון טורח, אלא שיש בבהמה קדושה עצמית מצד שהיא נכנעת לאדם, ובכך היא ראויה להיות תמורתו על המזבח, מה שאין כן החיה שגם אם הובאה בטורח, חסרה היא את

.אותה הכנעה פנימית המאפשרת את סוד הכפרה

, כתב ודן באותה קושיה)'(או"ח סימן ב הגאון רבנו יוסף תאומים, בספרו אליה רבה שהובאה לעיל: "יש לומר דבכל מקום שאמרה תורה 'לא הטרחתי' הכוונה היא שזהו רצון השם מלכתחילה, ואם האדם משנה וטורח במקום שלא נתבקש, הרי הוא כמי שמוסיף על ציווי המלך". וביאר בזה שהאיסור להביא חיה נובע מעומק הציווי של "מן הבהמה", ללמדנו שעבודת השם אינה נמדדת בקושי הפיזי של השגת הקרבן, אלא

.בהתבטלות לרצון העליון שהכשיר דווקא את המצוי והנגיש

כתב וביאר את דברי רבנו)(במאמריו לחומש ויקרא הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיי על הנרדפים: "התורה מלמדת אותנו פרק במוסר ובחינוך, שאין השכינה שורה

גם לנשמה מגיע אוכל

66 66

אלא במקום שיש בו ענווה ושפלות". וביאר בזה מרן הראשל"צ שחיות השדה, אף ,הטהורות שבהן, יש בהן שמץ של פראות וגאווה, ואינן נכנעות למרות האדם בנקל ,ואילו הצאן והבקר הולכים אחר הרועה בענווה. לפיכך הכשירה התורה דווקא אותם לרמז למקריב כי עליו לבוא אל המזבח בלב נשבר ונדכה, כשהוא מפשיט מעליו כל

.שמץ של גאווה ושררה

,מתוך בירור דברי האחרונים והפוסקים שהעמיקו במתח שבין הטורח לבין רצון המלך אנו עולים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, המאירים את הסוגייה

.באור של מחשבה, אמונה ופנימיות התורה

, כתב וביאר)(בחיבורו לתורה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים את הטעם שאין מביאים חיה למזבח: "כי הבהמות המבויתות הן חלק מחייו ומרכושו ."הקבוע של האדם, והקרבתן מבטאת את נתינת חלקו של האדם לקדוש ברוך הוא וביאר בזה הכהן הגדול, כי החיה, גם אם היא טהורה, הרי היא נחשבת כדבר שאינו מן היישוב, והקרבתה אינה מבטאת את אותה מסירות נפש וויתור על קניינו האישי של

.האדם כפי שמבטאת הבהמה הגדלה על אבוסו

כתב וחידש יסוד עמוק בגדרי)(בשיעוריו לפרשת ויקרא מו"ר הגאון רבנו אשר וייס ,הקרבנות: "יש להבחין בין היתר אכילה לבין כשרות למזבח. אכילה היא לצורך האדם ושם התורה התירה את כל הטהור. אך מזבח הוא 'שולחן גבוה', ושם דרושה דרגה גבוהה יותר של ענווה והתבטלות". וביאר בזה מו"ר הגר"א וייס כי דווקא הבהמות המבויתות, ששורשן בחיבור שבין האדם לאדמה ובין האדם לקהילה, הן אלו שמסוגלות להפוך ל"ריח ניחוח", שכן הן מסמלות את העבודה היומיומית והקבועה של האדם, ולא

.התפרצות רגעית של ציד והישג חולף

כתב וביאר את דברי)(בסדרת שיעוריו על המקדש והקדשיו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף חז"ל על ענוותנותו של המקום: "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש מהם אלא את מה שנמצא תחת ידם". וביאר בזה הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף כי התורה רצתה שכל יהודי, בכל מצב, יוכל לגשת אל הקודש מבלי שיצטרך להזדקק למיומנויות של ציד או למאמצים שאינם בהישג יד. הבחירה בבקר ובצאן היא בחירה

.דמוקרטית ונגישה, המאפשרת לכל לב חפץ להקריב את קרבנו

: כתב וביאר על פי סודות התורה ודברי המקובלים)(ענף בהמה בספר מדרש תלפיות "לפי שאין נשמות בני אדם מתגלגלות אלא בבהמות המבויתות ולא בחיות היער". וביאר בזה, כי מאחר וכל עניינו של הקרבן הוא תיקון נפש האדם המקריב, הרי שהתיקון נעשה דווקא באמצעות אותם בעלי חיים שיש להם זיקה רוחנית ושורשית לנשמת האדם, שהם הבהמות הגדלות ביישוב, ובכך מתאפשר סוד הגלגול והתיקון הנעלה שעל

.גבי המזבח

ארקיו תשרפ

67 67

מתוך הצלילה אל עומק דברי רבותינו, מן המדרש ועד סודות המקובלים, אנו שבים אל עולם המעשה כדי לדלות את ההשלכות המעשיות וההלכתיות העולות מן ההבחנה

.שבין הבהמה לחיה במרחב הקדושה

מתוך בירור הסוגייה עולה נפקא מינה הלכתית ראשונה במעלה הנוגעת לדין "בל תוסיף". כפי שלמדנו מהספרא ומדברי האחרונים, אדם המבקש להדר ולהביא קרבן מחיה טהורה, אינו רק מחסיר במצווה אלא עובר על רצון המלך. התובנה למעשה היא שההידור האמיתי ביהדות אינו נקבע לפי תחושת הלב או המאמץ האישי של האדם , אלא לפי הציות המדויק לגדרי ההלכה. אנו למדים מכאן כי בכל תחומי)"("להתייגע בהרים החיים, כאשר אדם בא לעשות נחת רוח ליוצרו, עליו לבדוק תחילה האם זו הדרך אשר ציווה ה', שכן לעיתים הטורח היתר והחומרה שאין לה מקור, נחשבים כ"מביא חיטים

.ושעורים" במקום שנתבקש להביא חיטים בלבד

נפקא מינה נוספת עולה לעניין הגדרת קניינו של האדם בעבודת השם. מאחר והבהמה היא "ברשותך" והחיה "אינה ברשותך", אנו למדים שעיקר עבודת השם והכפרה נעשית דווקא בדברים הנמצאים תחת אחריותו ובעלותו הישירה של האדם. הלכה זו מתרגמת

("הגדל למציאות החיים את החובה לעסוק בתיקון הבית, המשפחה והסביבה הקרובה , בטרם יפנה האדם לחפש "אורות" וקדושות במרחקים ובמקומות שאינם)"על אבוסך תחת רשותו. הקדושה אינה נמצאת בציד של רעיונות רחוקים, אלא בזיקוק הקניינים

.והכלים הפשוטים שברשותנו

.כמו כן, הסוגייה משליכה על היחס שבין כשרות לאכילה לבין כשרות להקרבה העובדה שצבי ואייל מותרים באכילה אך פסולים למזבח, יוצרת הבחנה ברורה בין מה שמותר לאדם לצורכי גופו לבין מה שראוי להעלות לשמיים. הנפקא מינה למעשה היא שגם דבר שהוא "מותר" ו"כשר" מצד הדין היבש, עדיין דורש בחינה נוספת של עדינות וענווה בטרם יוקדש לעבודת הקודש. לא כל מה שנחשב כהישג אישי או ככוח ראוי לעמוד בלב המקדש, אלא רק מה שעבר תהליך של "ביות" והכנעה)(חיה טבעי

. לרצון התורה)(בהמה

מתוך הנפקא מינות המעשיות המורות לנו על גבולות המעשה וההלכה, אנו מתעלים אל עבר בירור רעיוני רחב יותר, המבקש להבין את פשר ההבדל המהותי שבין היער

.לבית, ובין החופש הפראי לעול המלכות

"שורש הרעיון הטמון בפסילת החיה להקרבה נעוץ בהבנה כי הקרבן אינו "מתנה ,חיצונית שהאדם מעניק לבוראו, אלא הוא שיקוף של עולמו הפנימי של המקריב. החיה בטבעה, מסמלת את הכוח המתפרץ, את העצמאות המוחלטת ואת חוסר המחויבות למסגרת. היא דררה, אינה זקוקה לאדם ואינה מכירה באבוסו. לעומתה, הבהמה היא סמל לשותפות שבין האדם לטבע, ליכולת לקחת כוח חיים גולמי ולרתום אותו למטרה "נעלה ומיושבת. עומק הרעיון הוא שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ ב"פרצי השראה

גם לנשמה מגיע אוכל

68 68

רגעיים ופראיים הדומים לחיית השדה המופיעה ונעלמת, אלא הוא מבקש את העבודה העקבית, המיושבת והמבויתת, זו שגדלה בתוך הבית פנימה והופכת לחלק בלתי נפרד

.מאישיותו של האדם

,זאת ועוד, הבחירה בבהמה מדגישה את מושג ה"קניין". כדי שדבר מה יהפוך לקרבן עליו להיות שייך לאדם באופן עמוק. חיה הניצודה ביער היא הישג של רגע, פעולה של כיבוש חיצוני. אך בהמה הגדלה בצאנו של האדם היא פרי של עמל, סבלנות וטיפול יומיומי. הרעיון העולה מכאן הוא שהתורה דורשת מאיתנו להקריב את מה שעמלנו עליו, את מה שטיפחנו ואת מה שהפך לחלק מאיתנו. המזבח אינו מקום ל"ציד" מצוות מזדמנות, אלא מקום להעלאת המציאות הקבועה והיציבה שלנו לדרגת קודש. זוהי ההבחנה בין עבודה של "חוץ" לעבודה של "פנים" – החיה מייצגת את החוץ המפתה

.והמרשים, אך המזבח דורש את הפנים, את המוכר ואת הקרוב

מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין יציר הכפיים לבין שלל הציד, אנו פוסעים אל היכל הנפש, לבקש את החיבור החי שבין גדרי ההקרבה לבין נפתולי האישיות וחובת

.ההנהגה של כל אחד מאיתנו

המרחק שבין הבהמה לחיה אינו רק מרחק גאוגרפי שבין הרפת ליער, אלא הוא מרחק פסיכולוגי ותודעתי הקיים בתוך לב האדם פנימה. בתוך כל אחד מאיתנו דרים בכפיפה אחת ה"חיה" וה"בהמה". החיה שבנפש היא אותו חלק המחפש תמיד את ,החופש המוחלט, את פריקת העול, את היכולת להיות "רודף" אחר יצריו ללא מצרים תוך התנשאות וגאווה המאפיינים את חיות הטרף או את האצילות המרוחקת של חיות היער. לעומתה, הבהמה שבנפש היא החלק המוכן לקבל מרות, המכיר באבוסו של בעליו, החלק המבקש מסגרת, סדר ויישוב הדעת. התורה, בחכמתה האינסופית, מלמדת אותנו כי הדרך לקנות אמונה ולבנות אישיות של עובד השם אינה עוברת דרך טיפוח ,ה"חיה" שבי – אותה רוח סערה וגאווה – אלא דווקא דרך זיקוק וביות הכוחות המעשיים

.הבהמיים, והכפפתם לעול מלכות שמיים

במישור ההנהגה, הסוגייה מלמדת אותנו יסוד כביר: המנהיג והמחנך אינם נדרשים ."לרדוף אחר ה"נוצץ" והמרשים, אלא להשקיע את כל כוחם במה שנמצא "תחת ידם יפתח הגלעדי, כפי שלמדנו בסוגיה הקודמת, טעה בנדרו אולי משום שביקש להרשים בקרבן יוצא דופן, בחינת "ציד" רוחני. באה פרשתנו ומעמידה אותנו על הקרקע: עבודת ה' האמיתית נמצאת בצאן ובבקר, בדברים הפשוטים והיומיומיים שבאחריותנו. האמונה אינה נבנית מתוך רדיפה אחר השגות רחוקות שאינן ברשותנו, אלא מתוך היכולת לקחת את הקיים, המבוית והפשוט, ולהפוך אותו לקדוש. אדם שאינו מסוגל להקריב מן ה"אבוס" שלו – כלומר מהרגליו הקבועים ומנוחיותו האישית – לא יוכל למצוא את השכינה גם אם יתייגע בהרים וביערות. הנהגת האדם את עצמו צריכה להיות מושתתת על הענווה של "מן הבהמה", הידיעה שדווקא דרך ההכנעה והקבלה אנו הופכים לראויים

.'לעמוד לפני ה

ארקיו תשרפ

69 69

מתוך ההתבוננות בנבכי הנפש ובצורך לאלף את כוחות החיים הפראיים, אנו מוזמנים לעצב בקרבנו מצפן מוסרי יצוק, המנחה את האדם בנתיבות עולם הערכים שלו אל

.מול הזולת ואל מול עצמו

הבחירה המכוונת של התורה בנרדפים ובנכנעים על פני הרודפים והגאים, מציבה "בפנינו תביעה מוסרית של עדינות הנפש. המצפן המוסרי הנבנה כאן מלמדנו כי ה"גבורה "האמיתית אינה נמדדת בכוח הציד, בשליטה על המרחבים או ביכולת להיות "חיה ,טורפת השולטת בסביבתה. להפך, המוסר התורני מקדש את העלובים ואת הנרדפים את אלו שבוחרים להיות מן הנפגעים ולא מן הפוגעים. בעולם המעריץ לעיתים את הכוחנות ואת ה"חיה" שבאדם, באה פרשת הקרבנות ומזכירה לנו כי ריח ניחוח לה' עולה דווקא מן הענווה, מן היכולת להצטמצם ולהיות כשה התמים המכיר בערכו של הזולת

.ובמרות השמים. זהו מוסר של חמלה, המבכר את הרכות וההקשבה על פני הדורסנות

."יתרה מכך, המצפן המוסרי מורה לנו על האחריות המוטלת עלינו כלפי מה ש"ברשותנו המוסר כאן אינו מטיף לתיקון עולמות רחוקים וערטילאיים שאינם בשליטתנו, אלא הוא דורש מאיתנו יושרה ואחריות בתוך ה"אבוס" הפרטי שלנו – בתוך המשפחה, במקום העבודה ובמעגלים החברתיים הקרובים. הקריאה המוסרית היא להפוך את המרחב הביתי והיומיומי למזבח של נתינה, במקום לחפש "זבחי אלוהים" במקומות זרים. אדם המבקש להיות מוסרי באמת, עליו לבדוק בראש ובראשונה כיצד הוא נוהג במי שתלוי בו ובמי שנמצא תחת חסותו, שכן שם נבחן הלב האנושי בזיקתו אל הקודש. המצפן הזה מונע מאיתנו ללכת שולל אחר גאווה אינטלקטואלית או רוחנית, ומחזיר אותנו

."אל המוסר הפשוט, הישר והעמוק של "דרכיה דרכי נועם

מתוך המסע שעברנו, בין מרחבי היער המופקרים לאבוס הביתי המיושב, ובין גאולת

.הנפש לבין ציווי המזבח, אנו שבים אל חיי המעשה עם מבט מזוקק ומלא חיוניות

.מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: התובנה הראשונה היא קדושת השגרה לעיתים אנו מחפשים את קרבת האלוקים באירועי שיא, ב"ציד" של רגעי התעלות נדירים שאינם חלק מסדר יומנו. הפרשה מלמדת אותנו כי הקרבן המרוצה הוא דווקא זה שגדל אצלנו, בתוך האחריות והעמל הקבוע. אם נשכיל להפוך את המטלות הפשוטות

.בבית ובעבודה למעשה של הקרבה ונתינה, נזכה להשרות שכינה בתוך המציאות עצמה

,"התובנה השנייה היא מעלת הוויתור והענווה. בעולם שמעודד תחרותיות ו"רודפנות ,אנו מוזמנים לאמץ את סגולת הבקר והצאן – להיות מן הנרדפים. היכולת לספוג עלבון לנהוג בעדינות גם כשכוחנו במותננו, ולהעדיף את השלום והשפלות על פני הגאווה

."היא הדרך להפוך את אישיותנו ל"ריח ניחוח-והניצחון, היא

התובנה השלישית היא האחריות על ה"קניין" האישי. האמונה אינה נמדדת במה שאנו אומרים על אחרים, אלא במה שאנו עושים עם מה ש"ברשותנו". תיקון המידות

גם לנשמה מגיע אוכל

70 70

האמיתי מתחיל בבית פנימה, בתוך האבוס הפרטי שלנו, שם נדרשת מאיתנו העבודה

.הסיזיפית והמסורה ביותר

:עיקר העניין:עיקר העניין

בסיומם של דברים, מתבהרת לפנינו תמונה מופלאה של עבודת ה' שבמרכזה עומד הלב הנכנע. התורה פסלה את החיה לא משום חסרון בטבעה, אלא כדי להורות לאדם שהדרך אל המזבח רצופה בענווה ובקבלת עול. הקדוש ברוך הוא, בענוותנותו כי רבה, אינו מבקש מאיתנו לנדוד אל פסגות הרים רחוקות או לצוד עבורו הישגים דמיוניים; הוא מבקש את הלב הנמצא תחת ידינו, את הבהמה המבויתת שבקרבנו. כאשר האדם לוקח את כוחות החיים הפשוטים שלו, אלו הגדלים על אבוסו היומיומי, ומקדיש אותם לשם שמים, הוא הופך את כל מציאותו למקדש מעט. סוד הקרבן אינו בקושי השגתו, אלא במידת ההתבטלות של המקריב אל מול רצון המלך, וביכולת למצוא את האור האינסופי דווקא בתוך הגבולות

.המוגדרים והצנועים של החיים

,מתוך בירור מעמקי הסוגייה על הבחירה המפתיעה בבקר ובצאן על פני חיות היער עולה תמונה מרהיבה של הנהגת השם המבקשת את הלב הנרדף והעניו. ראינו כיצד ,התורה דחתה את ה"ציד" המרשים לטובת הבהמה הגדלה על אבוסו של האדם כדי ללמדנו שהקדושה אינה שוכנת בפראות ובגאווה אלא בתוך יישוב הדעת והכנעת היצר. בסוד הקרבן מסתתר המצפן המוסרי של היהדות: ה' אינו מבקש את ההישגים הרחוקים והנוצצים שאינם ברשותנו, אלא את העבודה היומיומית והמסורה בדברים הפשוטים שתחת ידינו. זהו הריח הניחוח האמיתי – הפיכת השגרה המבויתת למזבח של אמונה, ואת הלב הנשבר לכלי המכיל את השכינה

.בתוך המציאות האנושית המורכבת