האם מותר להטיף מיין הקדוש בקדושת שביעית בזמן הזכרת ?עשרת המכות

?עשרת המכות בלב ליבו של ליל התקדש חג, כאשר בני ישראל יושבים כמלכים ומספרים ביציאת מצרים, אנו מגיעים לאחד הרגעים המרתקים והמסתוריים ביותר בהגדה. האצבע נשלחת

האם מותר להטיף מיין הקדוש בקדושת שביעית בזמן הזכרת ?עשרת המכות בלב ליבו של ליל התקדש חג, כאשר בני ישראל יושבים כמלכים ומספרים ביציאת מצרים, אנו מגיעים לאחד הרגעים המרתקים והמסתוריים ביותר בהגדה. האצבע נשלחת אל כוס היין, וטיפה אחר טיפה נוטפת אל מחוץ לכוס, כביטוי לנקמת השם באויביו או לצער על אובדן יצירי כפיו של הבורא. אך מה קורה כאשר היין שבכוס אינו יין רגיל, אלא ,כזה הנושא על גבו את קדושת שביעית המרוממת? כאן מתנגשים שני עולמות: מחד המנהג הקדום והמקודש להטיף מהיין כסדר המכות, ומאידך, הציווי המהדהד מקדושת הארץ האוסר לאבד ולהפסיד אפילו כל שהוא מהפירות שניתנו לנו "לאכלה". השאלה העומדת לפתחנו מבעירה את הלב והמוח: האם היד הנוטפת יין שביעית מבצעת פעולה ?"של מצווה והמשכיות המנהג, או שמא היא נכשלת באיסור חמור של "ולא להפסד האם רוממות המנהג בכוחה לגבור על קדושת הפרי, או שמא עלינו לעצור את האצבע ?מלהטיף כדי שלא לבזות את מתנתה של ארץ ישראל בשנת שבתה במקורם של דברים, אנו פונים אל שפתותיו של המקרא, המשרטט עבורנו את גבולות השימוש המותר והאסור בתנובת השדה בשנת השמיטה, ומתוך כך נבין את שורש )(ויקרא כה, ו "הקדושה הנחה על היין שבכוסנו. "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה ביאר: כי מן המילה לאכלה אנו למדים את גדרי ההנאה)(שם רבנו שלמה, רש"י ולא להפסד. בזה כי התורה התירה את השימוש בפירות רק- המותרת: לכם לאכלה דרך אכילה והנאה המקובלת, אך כל פעולה המביאה את הפרי לידי איבוד או קלקול .ללא תועלת של אכילה, הרי היא בכלל איסור הפסד פירות שביעית ," טעם "לכם- כתב: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה)(שם רבנו אברהם אבן עזרא שיהיה היתר לאכול הנמצא מעצמו, אתה ושכירך ותושבך. והיינו בזה שהכתוב בא להדגיש את השוויון בזכות האכילה, אך מתוך שהגדיר "לאכלה", משמע שאין לאדם .בעלות להשחיתם כרצונו מפרש כי הפסוק בא להתיר את הפירות למרות שהם קדושים, ובלבד)(שם הרמב"ן רבנו משה בן נחמן כי יש מצות עשה)(מחדש .שיהיה השימוש בהם בדרך אכילה בעצם אכילת פירות שביעית, ומתוך חשיבות המצווה נגזר שאסור להמעיט בערכם .על ידי הפסדם שתספיק האכילה- מבאר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה)(שם רבנו עובדיה ספורנו לכולכם, מבלי שתצטרכו לעבוד את האדמה. והיינו בזה שהפירות נועדו לקיום רהב תשרפ 95 95 האדם בלבד, וכל שימוש שאינו לצורך קיום זה נחשב כחריגה מהכוונה האלוקית של .""שבת הארץ כתב כי המילה "לכם" באה להורות שפירות אלו)(שם רבנו אפרים מלונשיץ, הכלי יקר הם כשלחן גבוה, ואין רשות לאדם לנהוג בהם מנהג הפקר להשחיתם, אלא רק בדרך .שקבע בעל הבית, שהיא דרך אכילה מתרגם: "ותהי שבתא דארעא לכון למיכל". והיינו בזה שהתכלית היחידה)(שם אונקלוס .המותרת היא האכילה נמצאנו למדים מפי מפרשי התורה כי קדושת השביעית המונחת על היין מחייבת :אותנו להשתמש בו אך ורק לצרכי אכילה והנאה, ומכאן מתחילה להתעורר השאלה האם הטפת היין בזמן עשרת המכות נחשבת לשימוש של מצווה הגובר על הגדרת ?"לאכלה", או שמא זהו הפסד גמור העומד בסתירה לציווי התורה מתוך ים התלמוד אנו דולים את היסודות המעשיים המגדירים את גבולות השימוש בפרי .הקדוש, ומבררים האם קדושת המנהג יכולה לדור בכפיפה אחת עם איסור ההשחתה ולא- דרשו חז"ל את הפסוק שהזכרנו: לכם לאכלה)(דף נב ע"ב בגמרא במסכת פסחים שם כי התורה קבעה שכל שימוש בפרי שאינו מביא לידי הנאת אכילה)(ביאר .להפסד .או הנאה הדומה לה, אלא גורם לכליונו של הפרי ללא תועלת, נאסר בתכלית האיסור רבנו)(מבאר . שלא יאכילם לבהמה, ולא יפסדם בידיים- כתב: ולא להפסד)(שם רש"י ,שלמה כי הגדרת ההפסד כוללת לא רק השמדה פיזית של הפרי, אלא גם הורדה במעלתו כגון האכלת פרי הראוי לאדם לבהמה, וכל שכן שפיכה של יין לארץ שאין בה תועלת .של הנאה . לכל צרכיכם- שנינו: לכם לאכלה)(פרק ח הלכה א ובתלמוד ירושלמי במסכת שביעית שם כי התורה ריבתה צרכים נוספים מעבר לאכילה, כגון סיכה והדלקת הנר, אך)(מבאר כל זאת בתנאי שההנאה באה מתוך השימוש, מה שאין כן בשפיכת היין שבה ההנאה .אינה מתוך גוף היין הנשפך עוד יש לעיין בשיעור ההפסד האסור. הנה נחלקו הפוסקים אם איסור הפסד פירות כתב בשם)(סוף סימן ב שביעית הוא בכלשהו או רק בכזית. המהרי"ט אלגזי בהלכות חלה . כי יש מצוות עשה באכילת פירות שביעית)(מצוות עשה נוספות ג הרמב"ן בספר המצוות ,"מבאר המהרי"ט שם שלדעת הרמב"ן, כיוון שהאיסור נלמד מהציווי החיובי "לאכלה .והגדרת אכילה בהלכה היא בשיעור כזית, הרי שאין איסור הפסד בפחות מכזית וכן ברוב הראשונים מבואר שאין מצווה)(דף עג ע"ב אולם, בתוספות במסכת שבת חיובית באכילה, אלא זהו לאו הבא מכלל עשה. הוא מבאר בזה שכיוון שזהו איסור 96 96 תורה, הרי שחצי שיעור אסור מן התורה, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות .: כל האסורין מן התורה... אף על פי שאינו לוקה עליהן הרי הן אסורין)(פרק יד הלכה ב . מכאן שגם הפסד של טיפות מועטות, שאין בהן כזית, נאסר מצד דין חצי שיעור)(מחדש נמצאנו למדים כי מתוך דברי הגמרא עולה קושי עצום: אם כל טיפה של יין שביעית ,אסורה בהפסד מדין "חצי שיעור", כיצד נוכל להטיף ממנה ולשופכה אל מחוץ לכוס ?פעולה שאין בה הנאת אכילה וכולה איבוד של הפרי הקדוש מתוך עומק דבריהם של רבותינו הראשונים, אנו דולים את פניני המנהג המקודש שפשט בכל תפוצות ישראל, מנהג שכולו רזים וסודות, אך הוא מעמיד אותנו בפתחן .של תמיהות הלכתיות כבדות משקל כאשר היין שבכוס נושא עמו את קדושת הארץ רבנו יעקב הלוי מולין בספרו מהרי"ל כתב בסדר ההגדה כי נוהגים לזרוק מעט מן הכוס באצבע בשעה שמזכיר דם ואש ותמרות עשן, וכן בעשר המכות ובסימני דצ''ך עד''ש באח''ב, ובסך הכל מטיפים שש עשרה פעמים. הגאון מבאר שאין זו פעולה בעלמא, אלא יסודה בהררי קודש, לעורר את הדין על אויבי ה' או לסמל את צמצום .השמחה, ומכאן שההטפה היא חלק מהותי מעבודת הלילה הביא את)(או"ח סימן תעג סעיף ז מרן רבי משה איסרליש בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א דברי המהרי"ל להלכה וכתב שנוהגים לזרוק מעט מן הכוס באצבע, והוסיף כי מנהג העולם להקפיד שלא לשתות יין זה. הרמ"א מלמדנו שמרגע שיצא היין מן הכוס, הוא מקבל מעמד של דבר שאין להשתמש בו עוד, ובכך הוא יוצר מציאות של כילוי והפסד .גמור של היין ללא הנאת אכילה רבנו אשר בן יחיאל בספרו הגדה של פסח חיים כתב שמיד לאחר שפיכת היין יש להשליכו למקום שלא ידרכו בו בני אדם, בדומה למים אחרונים. הראש מלמדנו שהיין הזה נחשב כדבר מאוס שאין הדרך ליהנות ממנו, ומכאן מתחזקת השאלה: כיצד ניתן .לנהוג ביין שביעית מנהג ביזיון והפסד כזה, והרי התורה אמרה לאכלה ולא להפסד רבנו יצחק אברבנאל בפירושו זבח פסח כתב שטעם ההטפה הוא לרמוז שאין שמחתנו שלמה בנפול אויבינו, והיין הנשפך מבטא את הטיפות שנחסרו מכוס הישועות שלנו עקב טביעת המצרים. לפי דבריו, ההפסד של היין הוא גופו של המנהג, מה שמחריף .את ההתנגשות עם קדושת השביעית הדורשת את שימור הפרי לטובת אכילה גמורה ביאר שסוד גדול מונח בהטפה)(או"ח סימן תעג ס"ק ט רבנו דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב באצבע דוקא, כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא. הט"ז מאיר את עינינו שהפעולה הזו ,נצרכת מכוח המנהג והסוד, אך בסופו של יום היין מופקד בידינו כפיקדון של שביעית .וההכרעה בין כוח המנהג לכוח איסור ההפסד זקוקה לבירורם של רבותינו האחרונים רהב תשרפ 97 97 ,מתוך בירורם המעמיק של גדולי האחרונים, אנו ניצבים בפני צומת דרכים הלכתית שבה נשקלים משקלו של כל רסיס פרי וכל טיפת יין במאזני האיסור וההיתר, תוך .ניסיון להכריע האם יש בטיפות הללו כדי לעבור על רצון הבורא (מצוות כתב בשם הרמב"ן בספר המצוות)(סוף סימן ב הגאון המהרי"ט אלגזי בהלכות חלה כי קיימת מצוות עשה מן התורה בעצם אכילת פירות שביעית. המהרי"ט)עשה נוספות ג אלגזי מבאר כי לשיטה זו, ייתכן שאיסור ההפסד קיים רק בשיעור כזית, שכן האיסור נלמד מהמצווה החיובית של "לאכלה", ואין שם אכילה חל על פחות מכזית. לפי צד זה, הטפת היין בטיפות מועטות אינה מגיעה לכדי שיעור האסור, והמנהג יכול להישאר .על כנו ללא חשש דן באורך בשיטת הרמב"ן וכתב שיש לעיין)(סוף מצווה שכט הגאון בעל מנחת חינוך האם אכן ההפסד תלוי בשיעור אכילה. המנחת חינוך מעמיק בשאלה האם איסור הפסד הוא לאו עצמאי או שהוא רק שלילה של מצוות העשה, ומשאיר זאת כנקודה מרכזית .לבירור גדרי חצי שיעור בשביעית כתב לבחון את דעת)(זרעים חלק ב סימן נד הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי רוב הפוסקים הסוברים שאין מצווה חיובית באכילת פירות שביעית, אלא מדובר בלאו הבא מכלל עשה. הראשל"צ רבנו צבי פסח מבאר כי לפי גישה זו, חל הכלל שחצי שיעור (פרק יד אסור מן התורה בכל האיסורים, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ,. ממילא, לפי דעת רוב הפוסקים, גם הפסד של פחות מכזית אסור מהתורה)הלכה ב .והטפת היין הופכת לבעיה הלכתית סבוכה ביותר כתב כי ביין של שביעית יש לאסור את השפיכה)(חלק ב סימן מ הגאון בעל משנת יוסף ודברי)(סימן כב אות י המקובלת בעשר המכות. הוא מביא את דברי הספר ויגד משה הרא"ש, לפיהם לאחר השפיכה משליכים את היין למקום מאוס, ונמצא שבידיים ממש גורם האדם להפסד פירות שביעית בניגוד ללאו של "לאכלה ולא להפסד". המשנת יוסף מבאר כי החובה לשמור על היין היא אבסולוטית, ואין המנהג דוחה איסור תורה של .הפסד, אפילו בטיפות בודדות נמצאנו למדים כי לדעת האחרונים, השאלה תלויה במידה רבה במחלוקת היסודית ,על טבעו של איסור ההפסד – האם הוא תלוי בשיעור אכילה של כזית כדעת הרמב"ן או שכל טיפה וטיפה עומדת לעצמה ונאסרת מצד חצי שיעור, מה שמעמיד את קיום .המנהג בסימן שאלה גדול מתוך דבריהם המאירים של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, אנו מוצאים נתיבים חדשים המבקשים לגשר בין קדושת היין לבין עומק המנהג, תוך שימוש ביסודות .הלכתיים המגדירים מחדש את מושג ההפסד כאשר הוא נעשה למען מטרה נעלה 98 98 כתב ליישב את המנהג על פי יסודו המופלא)(סימן כג הגאון בעל אמונת ישראל של הנציב מוולוז'ין בספרו מרומי שדה, הקובע כי כל דבר מצווה נחשב כמצב שבו הנאתו וביערו שווה. האמונת ישראל מבאר כי כשם שהתורה התירה להדליק שמן של שביעית בנר משום שהאדם נהנה מכילוי השמן, כך גם כאן, עצם קיום המנהג והטפת היין נחשבים להנאה רוחנית של האדם, וכיון שההנאה באה בדיוק בזמן השפיכה, אין .זה מוגדר כהפסד האסור אלא כשימוש ראוי בפרי המצווה עוד הוסיף בחיבור אמונת ישראל צד נוסף להיתר, והוא הסתמכות על השיטות שראינו בראשונים ובאחרונים לפיהן איסור ההפסד אינו קיים אלא בשיעור כזית. הוא מחדש שכיון שהטפת היין נעשית טיפין טיפין ובכל הטפה כשלעצמה אין שיעור כזית, הרי שבמקום מנהג קבוע וידוע בישראל, ניתן לסמוך על כך שלא עברו על איסור "לאכלה ."ולא להפסד המביא)(אות יח מנגד, אנו מוצאים את דבריו המעוררים של בעל דרכי משה בטור טעמים נסתרים למנהג, ומציין שאין ללקק את היין מהאצבע לאחר ההטפה משום שהפעולה רומזת לחרבו של הקדוש ברוך הוא ולמלאך הממונה על הנקמה. הגאון הכהן מביא)(סימן תעג הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה ובשער הציון ,את דברי המהרי"ל שהכוס נועדה להצלת ישראל, ומכאן שהשפיכה היא כפרה והצלה .דבר המדגיש את חשיבות המעשה אך משאיר את היין במעמדו כבלתי ראוי לשתייה )(פרק כב סעיף ז הראשל"צ רבנו יצחק יוסף כתב בספרו ילקוט יוסף הלכות שביעית בבהירות רבה: יין של שביעית שהפקירו בערב פסח, נכון להחמיר לנהוג בו קדושת שביעית, ולא להשתמש בו לצורך כיבוי נר הבדלה או לשפוך ממנו בליל הסדר בעשרת המכות. הראשל"צ רבנו יצחק יוסף פוסק כי לכתחילה יש להימנע מלהשתמש ביין שביעית למנהג זה כדי לצאת ידי כל הספקות, אולם הוא חותם בדברי היתר ומבאר שאם אין לאדם יין אחר, מותר לו לשפוך מהיין כשהוא אומר את עשרת המכות, ואין .בזה משום הפסד פירות שביעית במקום הצורך והמצווה נמצאנו למדים כי גדולי הדור בדורות האחרונים חתרו למצוא את האיזון הראוי: מצד ,אחד יראת הרוממות כלפי קדושת השביעית המורה להימנע לכתחילה מהפסד כלשהו ומצד שני ההכרה בכך שהמצווה והמנהג נחשבים לשימוש מותר ביין, המאפשרים את .קיום הסדר כהלכתו בשעת הדחק מתוך בירור ההלכה והמנהג, אנו באים לתרגם את המחלוקת העמוקה למעשה המתרחש לנגד עינינו על שולחן הסדר, כאשר היין המנצנץ בכוסות דורש את עלבונו .מחד ואת קדושתו מאידך, ומבקשים אנו לדעת כיצד לנהוג בטיפות הללו בזמן אמת הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא בחירת היין לכתחילה עבור מצוות הלילה. כיוון רהב תשרפ 99 99 שראינו כי לדעת רוב הפוסקים, ובראשם הראשל"צ רבנו יצחק יוסף, נכון להחמיר ולא להביא את יין השביעית לידי הפסד במקום שיש ברירה אחרת, הרי שההנהגה הראויה ,היא להשתמש בליל הסדר ביין שאין בו קדושת שביעית עבור כוסו של עורך הסדר או לפחות עבור אותה כוס שממנה מטיפים את המכות. בזה אדם מקיים את המנהג .בכל הידורו מבלי להיכנס למבוך של ספק איסור תורה נפקא מינא נוספת עולה במקרה שבו אין לאדם יין אחר אלא יין שביעית בלבד. כאן .אנו נשענים על יסודו של האמונת ישראל והנצי"ב, ופוסקים כי המצווה והמנהג גוברים ,במקרה כזה, האדם אינו צריך לבטל את המנהג, אלא יכול להטיף מהיין בביטחון גמור ,שכן ההנאה מקיום רצון חכמים ומנהג ישראל נחשבת להנאה המתירה את כילוי היין .בבחינת הנאתו וביערו שווה עוד יש ללמוד מכאן לגבי הצעות התיקון שהועלו, כגון ללקק את היין מהאצבע כדי למנוע את הפסדו. מהבירור שעלינו בדברי המהרי"ל והט"ז, עולה כי נפקא מינא למעשה היא שאין לעשות כן בשום פנים ואופן. המנהג דורש שהיין יצא לחוץ ויישאר בחוץ, כרמז לדין ולפורענות, ולכן הניסיון "להציל" את היין על ידי אכילתו פוגע במהות "המנהג וביסודו הסודי, ומוטב לסמוך על ההיתר של "חצי שיעור" או "הנאת מצווה .מאשר לשנות מסדר הלילה כמו כן, נפקא מינא חשובה קיימת לגבי היין הנשאר בצלחת לאחר ההטפה. כיוון שיין זה נחשב כעת כפירות שביעית שהופסדו לצורך מצווה, אין לנהוג בו מנהג ביזיון יתר על המידה, ואף שיש להשליכו למקום שלא ידרכו בו, יש לעשות זאת בכבוד הראוי .לשיירי מצווה הנושאים קדושת שביעית, ולא לשפוך אותם בביזיון גמור לביוב נמצאנו למדים כי ההלכה למעשה מחנכת אותנו לזהירות לכתחילה, אך מעניקה לנו את הכלים הרוחניים להמשיך במסורת אבותינו גם בנסיבות המיוחדות של שנת .השמיטה, תוך הבנה שקדושת הארץ וקדושת המצווה יורדות כרוכות מן השמים מתוך התבוננות פנימית במעשה המסתורי של הטפת היין, אנו מגלים כי המפגש שבין קדושת השביעית לבין עשרת המכות אינו רק התנגשות הלכתית, אלא בירור רעיוני .עמוק על מהותו של הדין המשתלב בתוך החסד האלוקי הפרוס על הארץ עומק הרעיון טמון בכך שיין השביעית מייצג את שיא המלכות והחסד של הקדוש ברוך הוא, שנה שבה האדם מסיר את ידיו מבעלותו על הטבע ומתבטל אל השפע האלוקי הזורם ללא מעצורים. הארץ הופכת להיות שולחנו של גבוה, והיין שגדל בה הוא ,בבחינת "למיכל" – שפע שנועד להחיות ולשמח. והנה, דווקא לתוך השפע האינסופי הזה אנו מחדירים את רגעי הזכרת המכות, את הדין הקשה והנורא שפגע במצרים, ומוציאים .טיפה אחר טיפה מתוך כוס המלכות שלנו 100 100 כאן נחשף היסוד שהזכרנו בשם הנצי"ב מוולוז'ין, שכל דבר מצווה נחשב "הנאתו – וביערו שווה". הרעיון העולה מכאן הוא שגם פעולה של צמצום ודין – השפיכה לחוץ ,הופכת להיות חלק מעבודת השם. כאשר אנו מטיפים מהיין, אנו לא רק "מפסידים" אותו אלא רותמים את כוח הדין של המכות אל תוך השפע של השביעית. אנו מלמדים את עצמנו שהדין אינו עומד בפני עצמו ככוח משחית, אלא הוא אמצעי להופעת המלכות .האלוקית בעולם כוס היין בליל הסדר היא כוס של ישועות, וההפסד המועט של הטיפות הוא למעשה הרווח הגדול של האמונה. ברגע שהאדם מטיף מהיין הקדוש, הוא מצהיר שגם ההפסד הנראה לעין, כאשר הוא נעשה לשם שמיים, אינו איבוד של אנרגיה או חומר, אלא "הוא התעלות של החומר למדרגה שבה גם ה"לא להפסד" הופך להיות חלק מ"לאכלה הרוחנית של הנשמה. השפיכה הזו היא למעשה "אכילה" של אמונה, שבה אנו ניזונים .מהכרה ברורה ביד השם המנהיגה את העולם נמצאנו למדים שהקשר בין היין לבין המכות מלמדנו סוד גדול: אין חסד שלם בלי גבורה שמגדרת אותו, ואין שמיטה שלמה בלי היכולת להקריב מעט מן השפע שקיבלנו .כדי לבטא את הזיכרון ההיסטורי והמוסרי של עם ישראל מתוך ההתבוננות במעשה הטפת היין, אנו עוברים אל היכל הנפש פנימה, ומגלים כי המאבק ההלכתי בין השימור להפסד הוא למעשה בבואה למאבק המתחולל בקרבנו .בכל יום ויום, בין הרצון לפעול ולשנות לבין היכולת להכיל ולנצור עבודת הנפש העולה מהטפת היין הקדוש היא אמנות הדיוק והאיזון. האדם עומד – מול שפע של קדושה – יין שביעית שמייצג את קרבת אלוקים ללא מאמץ אנושי והוא נדרש להוציא ממנו מעט. המחשבה המנחה כאן היא שגם בשעה שאדם פועל בעולם, עליו לעשות זאת בחרדת קודש ובצמצום. כל טיפה שנוטפת מן הכוס היא ,שיעור בהנהגה עצמית: אל תשפוך את כוחותיך לשווא. גם כאשר אתה עושה דבר חשוב "גם כשאתה עוסק במיגור הרע ובהזכרת המכות, הזהר שלא לאבד את "יין הקדושה .שלך יותר מן הנדרש השמיטה מחנכת אותנו להפקרות של חסד, אך האיסור "ולא להפסד" מחזיר אותנו לאחריות אישית. האדם לומד שגם בתוך עולם שבו הכל מופקר, שום דבר אינו מופקר ,לביזיון. זהו חיבור עמוק לאמונה ולהנהגה – הידיעה שכל משאב שניתן לנו מאת הבורא בין אם הוא חומרי כיין ובין אם הוא רוחני כזמן וכישרון, הוא פיקדון שעלינו למצות עד תום. מי שלומד להקפיד על טיפת יין של שביעית שלא תאבד שלא לצורך, יגלה בעצמו .רגישות חדשה לכל רגע בחייו, לכל מילה שיוצאת מפיו, ולכל כוח נפשי שהוא משקיע רהב תשרפ 101 101 הדינמיות שבין ה"לכם" המאפשר שימוש, לבין ה"לאכלה" המגביל אותו, בונה באדם ,קומה של הנהגה שקולה. הוא לומד שלא כל מה שמותר הוא גם נכון בכל כמות ושדווקא הצמצום המכוון – אותה הטפה מדודה – הוא זה שנותן למעשה את ערכו .המקודש. האדם אינו "שופך" את חייו, אלא "מטיף" אותם בייחוד ובכוונה מתוך עומק הסוגיה של הטפת יין השביעית, אנו בונים בקרבנו מצפן מוסרי המכויל לפי רגישותו של הבורא לכל פרט ופרט בבריאה. המוסר העולה מכאן אינו עוסק רק – בהלכות חקלאיות או בדיני כוסות, אלא בהגדרת היחס הנכון של האדם כלפי היש .היכולת להכיר בערכו של כל קיים גם כשהוא נראה זניח או חסר תועלת הזהירות המופלגת ביין השביעית, אפילו בשעת הזכרת עשרת המכות שבה אנו עסוקים בחורבנה של רשעות מצרים, מלמדת אותנו פרק מוסרי בסיסי: מניעת השחתה חסרת טעם. התורה מחנכת אותנו שלא להפוך את הנקמה או את הכאב לכלי להרס גמור. גם כשאנו מטיפים את היין כסמל למכות, המצפן המוסרי לוחש לנו שכל טיפה היא בעלת ערך. מי שאינו נזהר בהפסד פרי הקדוש ב"חצי שיעור", עלול להתרגל לאובדן כבודם של דברים אחרים בחייו. המוסר היהודי דורש מאיתנו שלא לאבד את תחושת החשיבות .של ה"מעט", של הקטן, של הטיפה הבודדת מעבר לכך, היסוד של "לאכלה ולא להפסד" בונה באדם מוסר של עדינות. השחתה היא אקט של כוחנות, של תחושת בעלות דורסנית על המציאות. השמיטה, בבואתה של ענווה, מלמדת אותנו שהעולם אינו הפקר לזלזולנו. כאשר אנו נמנעים מלהפסיד את היין ללא צורך של מצווה או הנאה, אנו מצהירים כי הבריאה כולה היא יצירת אמנות אלוקית שיש לנהוג בה ביראת כבוד. המצפן הפנימי הזה מונע מאיתנו את תרבות ה"השתמש .וזרוק" המודרנית, ומחליף אותה בתרבות של הערכה ושימור זהו מוסר שאינו זקוק לסיסמאות, אלא הוא נבנה בתוך הלב דרך קצות האצבעות המטיפות מהכוס. אדם הלומד לחוס על טיפת יין של ארץ ישראל, ימצא את עצמו חס .על כבודו של חברו, על רכושו של הזולת ועל כל חסד שניתן לו בעולם הזה מתוך מסענו המרתק בין כותלי בית המדרש ובין טיפות היין הנוטפות מן הכוס בליל התקדש חג, אנו דולים פנינים של הנהגה ותובנות המלוות את היהודי המאמין :בחיי המעשה אנו למדים כי קדושה אינה דורשת התנזרות מן העולם, אלא היא מחייבת עדינות ודיוק בשימוש בו. היכולת להטיף יין שביעית מתוך מודעות לאיסור ההפסד מלמדת אותנו שניתן לפעול בתוך החומר, לקיים מנהגים ולפעול בעוצמה, ובלבד שהדבר ייעשה מתוך תשומת לב לכל רסיס ולכל טיפה. זהו שיעור באחריות על המשאבים שניתנו 102 102 ,לנו – לא רק פירות שביעית, אלא גם כוחות הנפש, הזמן והמילים שאנו מוציאים מפינו .שכל אחד מהם נושא קדושה ואסור שיאבד ללא תועלת של מצווה או הנאה תובנה נוספת היא כוחה של הכוונה המגדירה את המציאות. כאשר אנו נשענים על היסוד של "הנאתו וביערו שווה", אנו מגלים שהמעשה הטכני של השפיכה משתנה לחלוטין ברגע שהוא נעשה לשם שמיים. האדם לומד שגם פעולות שנראות כחיסרון .או כוויתור יכולות להפוך לרווח רוחני עצום, אם הן מכוונות למצפן הנכון :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה האם מותר להטיף מיין הקדוש בקדושת שביעית בזמן הזכרת עשרת המכות, נוגעת בשורשי המפגש שבין חובת השימור של "לאכלה ולא להפסד" לבין כוחו של מנהג ישראל הקדום. בבירור הדברים מצאנו כי לדעת הרמב"ן איסור הפסד חל רק בשיעור כזית, ולפי זה הטפת טיפות בודדות אינה נאסרת, אולם לדעת רוב הפוסקים ומרן הרמב"ם חצי שיעור אסור מן התורה גם בשביעית. האחרונים מצאו נתיבי היתר מופלאים: הנצי"ב מוולוז'ין בספרו מרומי שדה והאמונת ישראל ביארו שקיום המצווה והמנהג נחשב להנאה הגוברת על ההפסד, בבחינת הנאתו וביערו שווה, ואינו נחשב להשחתה כלל. המהרי"ט והחזון איש חיזקו את ההיתר במקום שבו ההפסד אינו ישיר אלא גרמא לצורך מצווה. עם זאת, בהלכה הפסוקה הורה הראשל"צ רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף כי לכתחילה נכון להחמיר ולהשתמש ,ביין ללא קדושת שביעית כדי לחוס על כבוד הפרי, אך במקום שאין לו יין אחר יסמוך על המנהג ויטיף מהיין ללא חשש, שכן קדושת המנהג וזכר הנסים מצטרפים אל עבודת השמיטה להרבות קדושה בישראל, והפסד לצורך מצווה אינו הפסד .אלא בניין ועליה