האם אדם שאינו מחזיק בנחלה בארץ הקדושה, או השוכן בארצות הגולה

הנכר ,ראוי לו שיחזר ויקנה כברת ארץ כדי לזכות במצוות השמיטה? מבין פסוקי הפרשה עולה קריאה שאין לה אח ורע בכל חוקי העמים" :ובשנה השביעית

האם אדם שאינו מחזיק בנחלה בארץ הקדושה ,או השוכן בארצות הנכר ,ראוי לו שיחזר ויקנה כברת ארץ כדי לזכות במצוות השמיטה? מבין פסוקי הפרשה עולה קריאה שאין לה אח ורע בכל חוקי העמים" :ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה ,ד) .התורה אינה פונה כאן רק אל האדם ,אלא אל האדמה עצמה – היא מצווה על שביתת הארץ. כאן מתעוררת סערה של כיסופים בלב כל יהודי :אם הארץ משתוקקת לשבתה ,האם עלינו ,בניה ,להשתוקק לרכוש בה אחיזה כדי להיות חלק מאותו שבתון אלוקי? האם מצוות שביעית דומה למצוות ציצית ,שבה אדם לובש בגד של ארבע כנפות רק כדי להתחייב במצווה ולהראות את אהבתו לבורא? השאלה נוגעת בנימים העמוקים ביותר של הקשר בין עם ישראל לארצו .מחד ,ההלכה היבשה אינה מחייבת אדם לקנות שדה כדי להשביתו ,כשם שאינו חייב לקנות בהמה כדי שתנוח בשבת .מאידך ,גדולי הדורות ובראשם הרידב"ז והבן איש חי ,לא יכלו לשקוט על שמריהם .הם חשו כי בשנה שבה הארץ שובתת לה' ,מי שאין לו חלק ונחלה בה ,חסר את הקדושה המיוחדת של השעה. בבירור זה נצא למסע בעקבות "חובת הגברא" מול "חובת החפצא" ,נחבור אל המלאך שהוכיח את רב קטינא ,ונראה כיצד אהבת המצוות הניעה את גדולי בבל וירושלים לרכוש קרקעות מרחוק ,רק כדי לזכות ולומר" :שדי שובתת". מתוך פסוקי הפרשה המגוללים את מצוות השביתה ,אנו מדייקים את אופי הציווי האלוקי ואת הקשר שבין האדם לאדמתו בשנה השביעית" :ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה ,ד). רש"י (שם) כתב :שבת לה' -לשם ה' .כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' ,כך נאמר בשביעית שבת לה'( .ביאר) רבנו שלמה כי המוקד הוא הקדשת השביתה לשמו של הקדוש ברוך הוא ,ומכאן שהשביתה עצמה היא היא המצווה ,ולא רק המניעה מעבודה. הרמב"ן (שם) כתב :שבת שבתון יהיה לארץ -שיהיה לה פנאי מן העבודה ,ואחר כך פירש שבת לה' ,כי השביתה היא לכבוד השם ...וזה סוד גדול( .מחדש) רבנו משה בן נחמן כי יש כאן עניין של פנאי ורווחה לארץ עצמה ,וכאשר האדם מעניק לארצו את השביתה הזו ,הוא מתחבר לסודות עמוקים של אמונה וברית. המלבי"ם (ויקרא כה ,אות י"ב) כתב :יהיה לארץ -בא ללמד שהמצווה חלה על גוף הארץ, שתנוח היא ממלאכתה ,ולא רק על האדם שלא יעבוד( .מבאר) המלבי"ם שהתורה הדגישה את הארץ כנושא המצווה ,ובכך הוא מניח את היסוד לשאלה האם אדם שרוצה לקיים מצווה זו חייב שתהיה לו ארץ שתשבות עבורו. רבינו בחיי (שם) כתב :שבת לה' -ציווה הכתוב שתשבות הארץ מן הזריעה ומן הזמירה, כדי שיבטח האדם בבוראו וידע כי הארץ לה'( .מחדש) רבינו בחיי כי המטרה המוסרית היא קניית מידת הביטחון ,ומי שקונה קרקע כדי להשביתה בשביעית ,הרי הוא קונה לעצמו כלי מעשי לתרגול האמונה והביטחון בה' מול נכסיו הגשמיים. בעל הטורים (שם) כתב :שדך לא תזרע -סמוך למילת שבת ,לומר שמי ששומר שביעית כאילו שמר שבת( .ביאר) בעל הטורים את עוצם המעלה של המקיים מצווה זו ,מה שמסביר מדוע גדולי ישראל בכל הדורות חשו צורך עז לרכוש חלק בארץ כדי להיכלל באותו שבח של "שומרי שביעית". מתוך דברי הגמרא במסכת מנחות ,אנו פותחים צוהר להבנת האחריות המוטלת על האדם במצוות שהן "חובת קיום" ולא רק "חובת עשייה" ,ומכאן נלמד על התשוקה לקנות קרקע לשביעית. בגמרא במסכת מנחות (דף מא ע"א) מובא המעשה ברב קטינא שהיה לובש בגד שאינו חייב בציצית( .ביאר) שם שהמלאך נגלה אליו ואמר לו :קטינא קטינא ,ציצית מה תהא עליה? רב קטינא תמה ושאל האם מענישים על ביטול מצוות עשה שאינו מחויב בה, והמלאך השיב" :בעידנא דריתחא ענשינן"( .מחדש) שם המלאך יסוד מרעיד :בזמן שיש כעס ודין בעולם ,הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו על כך שאינם רודפים אחר המצוות ויוצרים לעצמם חיוב כדי להוסיף זכויות בעולם. המהרש"א בחידושי אגדות (שם) כתב :שבזמן שיש ריתחא בעולם ,הצדיקים צריכים להגן על דורם בתפילתן ובמצוותן( .מבאר) המהרש"א כי לצדיק אין זכות להסתפק בחיוב המינימלי .עליו להרבות במצוות כדי לזכות את הדור כולו ,ולכן העונש על אי-לבישת ציצית לרב קטינא היה על כך שלא יצר לעצמו את ההזדמנות להגן על עם ישראל בכוח המצווה. התוספות (שם ד"ה ענשינן) כתבו :שלא מדובר על מצוות עשה שהם חיוב גמור כמו תפילין ...אלא על מצוות עשה כמו ציצית( .מבארים) התוספות את החילוק הדק :במצווה שחלה על הגברא בכל מקרה (תפילין) ,העונש הוא תמידי .אך במצווה שהיא תלויה במציאות מסוימת (בגד בן ארבע כנפות) ,העונש מגיע רק בעתות חירום ,על כך שהאדם לא "חיזר" אחר המצווה. ובתוספות במסכת ערכין (דף ב ע"א) כתבו :שהמלאך שהעיר לרב קטינא היה זה רק על זמניהם ,שכל הבגדים היו של ארבע כנפות( .מחדש) שם התוספות סייג חשוב :אם רוב העולם אינו נוהג ללבוש בגד המחייב במצווה ,אין כאן "בריחה" מהמצווה ואין עונש. (ביאר) בזה שאם היום רוב האנשים אינם בעלי קרקעות ,אולי אין תביעה על מי שאינו קונה קרקע ,אך הלב חומד להבין האם "מידת חסידות" ו"זכות הדור" עדיין קיימות בזה. מרן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן כד) כתב: אף שאין חיוב גמור לקנות טלית כדי להתחייב בציצית ,מכל מקום נכון וראוי לכל אדם להיות מחזר אחר מצווה זו( .מבאר) שם שההנהגה הראויה לאדם המבקש קרבת אלוקים היא לא לחפש פטורים ,אלא לחפש חיובים ,ודברים אלו מהווים תשתית להבנת מעשי גדולי ישראל שקנו קרקעות לשמיטה. מתוך משנתו של הנשר הגדול ודברי מרן החזון איש ,אנו באים להגדיר את מהותה של מצוות השביעית – האם היא חובת הגברא המוטלת על כתפי האדם ,או שמא היא חובת החפצא הנעוצה בקרקע עצמה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ח סימן רנ"ח) ובכסף משנה על הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה א) כתב :מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ומעבודת האילן בשנה השביעית( .ביאר) מרן בשולחן ערוך את דברי הרמב"ם ,שהמצווה מנוסחת כחובה על האדם לשבות מהמלאכות .לכאורה ,נראה מכאן שזו חובת גברא רגילה – אדם שיש לו שדה מצווה להימנע מעשיית מלאכה בה. אולם ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו דרך אמונה (שם ס"ק א) הביא בשם מרן החזון איש בשיטת הרמב"ם יסוד מחודש( .מחדש) החזון איש שאין מצוות העשה של שביתה מוטלת על הבעלים כחובת הגוף ,אלא המצווה היא על הארץ( .ביאר) בזה שאם אדם אינו בעל קרקע ,הוא אינו נמצא כלל במעגל המצווה של שביתת הארץ, שכן אין לו "חפצא" של קרקע שעליו להשבית. הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קלה) כתב :היא שציוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית( .מבאר) שם הרמב"ם כי עניין השביתה הוא שהארץ תשבות ממלאכתה .מכאן דייק הדרך אמונה שבאמת אם גוי זורע בשדה של ישראל ,אין כאן ביטול עשה מהתורה לשיטת הרמב"ם ,משום שהאיסור על הגברא הוא רק איסור דרבנן של "אמירה לעכו"ם", והעשה של השביתה מתקיים בעצם זה שהקרקע אינה נעבדת על ידי ישראל. לפי זה ,מתחדדת השאלה המרכזית :אם המצווה היא "חובת הארץ" ולא "חובת גברא", הרי שמי שאין לו קרקע אינו "מבטל" שום מצווה .אם כן ,מדוע שיתחייב לקנות קרקע? כאן אנו חוזרים לדברי התוספות במסכת ערכין( .מחדש) התוספות שבעידנא דריתחא מענישים רק על מצווה שרוב העולם רגיל בה .וכיון שרוב בני האדם אינם בעלי קרקע חקלאית ,לכאורה אין שום תביעה על אדם שלא קנה קרקע. אך הדרך אמונה (שם) מוסיף נדבך נוסף( .מבאר) שאף אם אין חובה גמורה ,הרי יש מעלה גדולה במי שגורם לכך שתהיה לו אחיזה במצווה נדירה זו .הוא משווה זאת לאדם שקונה בהמה כדי לקיים בה מצוות שילוח הקן או פדיון פטר חמור .מכאן אנו רואים שגם אם ההגדרה היבשה היא "חובת הארץ" ,הרי הרצון של ה"גברא" להתחבר לקדושת הארץ מעלה אותו למדרגה של רודף מצוות. מתוך דברי בעל המנחת חינוך ,אנו נחשפים להשוואה למדנית מרתקת בין שביתת הבהמה בשבת לבין שביתת השדה בשביעית ,המטילה אור חדש על חובתם של כלל ישראל במצווה זו. המנחת חינוך (מצווה לב ,ח) דן בשאלה האם נשים חייבות במצוות עשה של שביתת בהמה בשבת ,שהרי זו לכאורה מצוות עשה שהזמן גרמא( .ביאר) שם המנחת חינוך על פי הגמרא במסכת שבת (דף נד ע"ב) בעניין פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שהייתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת בניגוד לדעת חכמים ,ומכך שהגמרא מייחסת את הפרה לשכנתו של רבי אלעזר ,מוכח שנשים מצוות על שביתת בהמתן. כדי להסביר מדוע נשים חייבות בכך למרות שהזמן גרמא ,הביא המנחת חינוך את דברי הריטב"א במסכת קידושין (דף כט ע"א)( .חידש) הריטב"א יסוד יצוק :הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק במצווה שהיא "חובת הגוף" של האדם, כגון ציצית ותפילין .אולם במצווה שאינה בגופו אלא "על דבר אחר" ,כגון מצוות מילה המוטלת על האב כלפי בנו ,או שביתת בהמה המוטלת על הבעלים כלפי רכושו ,אין פטור לנשים. מכאן ממשיך המנחת חינוך (מצווה קיב) ומקיש לענייננו( .מבאר) שכשם ששביתת בהמה אינה חובת הגוף אלא על הבהמה ,כך גם מצוות שביעית אינה חובת הגוף אלא על הקרקע .לפיכך ,גם נשים חייבות במצוות שמיטה .השוואה זו בין הבהמה לשדה יוצרת זיקה הדוקה :המצווה היא שהחפץ השייך לאדם – בין אם הוא חי ובין אם הוא דומם – ינוח ממלאכתו המוגדרת. אם כן ,מצאנו קשר בל ינתק בין הגדרת שביתת הבהמה לשביתת השדה .בשני המקרים המצווה מתקיימת דרך הנכס של האדם .הבנה זו מובילה אותנו לשאול :אם המצווה תלויה בקיומו של נכס ,האם יש עניין לקנותו? שהרי אם אין לאדם פרה ,הוא אינו מקיים את מצוות שביתת בהמתו .אך אם יקנה פרה ,מיד יזכה במצווה בכל שבת ושבת .כך גם בשדה – הקנייה היא השער למצווה. מתוך דברי רש"י ורבנו גרשום במסכת בכורות ,אנו דולים הוכחה מפתיעה לכך שחז"ל ראו ערך של ממש ברכישת נכס מגוי במטרה להכניסו תחת כנפי המצווה וקדושת השבת. במשנה בתחילת מסכת בכורות (דף ב ע"א) שנינו רשימה של פטורים מדין בכור בהמה ,והראשון שבהם הוא "הקונה עובר חמורו של נכרי" .הגמרא שם מקשה מדוע יש צורך לפרט את כל המקרים ,ומסבירה שאילו נכתב רק המקרה הראשון ,היינו חושבים שדווקא שם חילקו חכמים ופטרו מהבכורה כיוון שהקונה מביא את הבהמה לידי קדושה. רש"י (שם ד"ה דקאתי לידי קדושה) כתב :שתהא שובתת בשבת ,וכיון שעושה מצוה אולי דווקא במקרה כזה לא נקנוס אותו( .ביאר) רש"י כי עצם הבאת הבהמה מרשות הגוי לרשות הישראל נחשבת כ"מעשה מצווה" ,כיוון שמעתה הבהמה תזכה לשבות בשבת כדת וכדין .דברים דומים כתב גם רבנו גרשום (שם) ,שהדגיש את המעלה שבגרימת שביתת הבהמה. מכאן מוכח כי לשיטתם יש עניין וערך חיובי ברכישת בהמה מנוכרי כדי לקיים בה מצוות "למען ינוח שורך וחמורך" .וכיון שהגמרא במסכת עבודה זרה (דף טו ע"ב) משווה במפורש בין מצוות שביתת שדהו בשביעית למצוות שביתת בהמתו בשבת ,אנו למדים גזירה שווה ברורה. רש"י במסכת עבודה זרה (שם ד"ה אדם מצווה על שביתת שדהו) כתב :שנאמר שנת שבתון יהיה לארץ( .מחדש) בזה את הזיקה הישירה שבין שביתת החפץ (השדה) לבין חובת הבעלים לדאוג לכך .אם רכישת בהמה היא מצווה כדי שתשבות בשבת ,הרי שרכישת אדמה היא מצווה כדי שתשבות בשביעית ותקיים את הציווי "שבת לה'". נמצאנו למדים שישנו "חבוב מצווה" מיוחד בהרחבת גבולות הקדושה ובהכפפת נכסים גשמיים לחוקי התורה .מי שקונה קרקע אינו רק "יוצר חיוב" ,אלא הוא פועל כשותף במעשה בראשית המשיב את הארץ לבעליה האמיתיים בשנה השביעית. מתוך כיסופיהם של גדולי הדורות לארץ הקדושה ,אנו רואים כיצד הפך הבירור ההלכתי למעשה רב ,כשהם מחזרים אחר כל סדק ואחיזה באדמת ישראל כדי לזכות במצוות השביתה. הרידב"ז בהקדמתו לקונטרס השמיטה (שנת תרס"ט) כתב :והנה קניתי כברת ארץ קטנה סמוך לעיה"ק הזאת תובב"א ,וקניתי וזכיתי כדת בעדי ובעד כל קהל ישראל הנפוצים בכל קצות תבל ,ולקיים בשנה הבעל"ט כדת התורה ושבתה הארץ שבת לה'( .מחדש) הרידב"ז במעשהו כי ניתן לזכות את מצוות השמיטה אף ליהודי חו"ל דרך בעלות על קרקע, ובכך הוא פותח את שערי המצווה לכל מי שליבו חפץ בכך ,גם אם גופו רחוק מהארץ. רבנו יוסף חיים בספרו רב ברכות (מערכת כ' אות א) דן בשאלה האם אדם השוכן בחו"ל יכול לקיים מצוות התלויות בארץ על ידי שליח( .ביאר) שם כי אף על פי שיש כלל ש"כל מילי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי שליח" ,בכל זאת בשביעית המצווה היא על הקרקע ,וכיוון שהקרקע נמצאת בארץ ישראל והיא "מצי עבדי" ,הרי שהבעלות עליה מנחילה לבעלים את המצווה בכל מקום שהוא. בספר תולדות הבן איש חי (עמוד )031מובא :שהיה מהדר ומחזר לקיים מצוות התלויות בארץ באמצעות עמיתו רבי אליהו מני ז"ל שהיה דר בחברון ,שהיה שולח לו מעות לקנות עבורו בשליחותו בית דירה שדה וכרם( .מבאר) שם שהבן איש חי ראה ברכישת הקרקע מרחוק דרך של ממש להתחבר לקדושת הארץ ולמצוותיה ,ואף הורה לבנו לנהוג כן אחריו. רבנו יוסף חיים בספרו תורה לשמה (סימן תפ"ד) כתב בתשובה לאדם השוכן בחו"ל שקנה חורבה בארץ ישראל :ודאי לעניין מצווה וחבוב ארץ ישראל הבית טפי עדיף מהגינה. (מחדש) שם שאף שיש מעלה בגינה לקיים בה מצוות התלויות בארץ ,הרי שיישוב הארץ בבניין בתים מעלתו גדולה עוד יותר ,ובכך הוא מתווה את הדרך לחבב את הארץ בכל דרך של קניין ואחיזה. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל בספרו אורחות יושר (עמוד פו) כתב בערך שמחה של מצווה :שאדם צריך לרדוף אחר כל המצוות שאפשר לקיימם ,ואפילו להוציא ממון כדי להתחייב בהן( .ביאר) בזה שמי שקונה קרקע לשביעית נכלל בכלל "חובבי מצווה" ,והשמחה שבדבר מגינה עליו ועל דורו. מתוך התבוננות פנימית אל כמיהת הנפש היהודית ,אנו מגלים כי הרצון לרכוש קרקע בארץ ישראל אינו רק פעולה משפטית של קניין ,אלא הוא ביטוי של דבקות וחיבור שורשי לשכינה השורה בארץ .עומק התשוקה של יהודי ,גם אם הוא נמצא בקצה תבל, להיות שותף בשביתת הארץ ,נובע מההבנה שהארץ היא "נחלת ה'". כאשר התורה מצווה על שביתת הארץ ,היא יוצרת מציאות שבה האדמה חוזרת למצבה הראשוני ,המשוחרר משעבודו של האדם .יהודי שקונה כברת ארץ לקראת השמיטה ,בעצם אומר :אני רוצה שחלק מהעולם השייך לי יחזור להיות שייך באופן מוחלט וגלוי לקדוש ברוך הוא .זהו אקט של התבטלות ומסירות .בחו"ל ,האדם מוקף בעולם של חולין ושל מלאכה שאינה פוסקת ,אך ברגע שיש לו שדה בארץ ישראל השובתת ,חלק ממנו כבר נמצא שם ,בתוך השקט האלוקי של השביעית. יש כאן עומק של שותפות בברית .הארץ נתנה לנו על תנאי ,והשביעית היא הזמן שבו אנו מוכיחים שאנו נאמנים לבעל הבית .מי שטורח ומוציא ממון כדי שתהיה לו קרקע רק כדי להפקירה ולהשביתה ,מעיד על עצמו שאינו רואה בארץ נכס נדל"ני או כלי כלכלי ,אלא חפץ של מצווה .זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר ,אהבה לאדמה שהיא "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". עבור יהודי הגולה ,רכישת קרקע היא בניית גשר רוחני .זו הדרך שלו לומר שביתו האמיתי אינו במקום שבו הוא שוכן פיזית ,אלא במקום שבו שובתת שדהו .השביתה הזו היא קול דממה דקה המהדהד מקדושת הארץ אל תוך חיי המעשה בחוץ לארץ, ומזכירה לאדם את מקור הברכה ואת היעד הסופי של כל מסעותיו. מתוך המפגש של האדם עם מצוות שביתת האדמה ,מתחולל בנפשו תהליך של זיכוך האמונה והסרת כבלי הבעלות הגשמית .המעשה של רכישת קרקע במטרה להשביתה הוא תרגול רוחני עמוק בביטול היש ובחיזוק הביטחון בבורא. החיבור אל הנפש בנקודה זו נעוץ בשחרור מן האחיזה .האדם מטבעו נוטה להיקשר לנכסיו ,לראות בהם ביטוי לכוחו ולעמלו .כאשר יהודי משקיע משאבים כדי לקנות שדה שאין לו בו שום הנאה כלכלית בשנה הקרובה ,אלא אך ורק את הזכות לראות אותו שומם ועזוב ,הוא מחנך את נפשו לדעת כי "לה' הארץ ומלואה" .זוהי שבירה של תפיסת ה"כוחי ועוצם ידי" ,והחלפתה בהכרה מרגיעה שיש מנהיג לבירה הדואג לכל מחסורנו. האמונה המתפתחת כאן היא אמונה אקטיבית .לא רק ביטחון פסיבי שה' יעזור ,אלא פעולה מכוונת של יצירת חלל פנוי לשכינה .האדם יוצר לעצמו "אי של קדושה" בתוך מרוץ החיים .בחיים האישיים ,הלימוד הזה מתרגם ליכולת להרפות ,לדעת לעצור את המלאכה והדאגה לא רק כי אין ברירה ,אלא מתוך בחירה להעניק פנאי לנשמה. ההתעסקות במצווה זו מעניקה לאדם תחושת שייכות נעלה .הוא אינו עוד פרט בודד בעולם חומרי ,אלא הוא בעלים של חלק מארץ הקודש המקיים את רצון ה' .השמחה שנובעת מרכישת מצווה זו היא שמחה של חיבור לשורשים ,של ידיעה שחלק מנשמתו של האדם קשור באבני הארץ ובאדמתה ,ושהשביתה הפיזית של השדה מקרינה שביתה ורוגע על סערות הנפש כולה. מתוך העמקה ברצון לרכוש כברת ארץ לשם המצווה ,אנו בונים קומה מוסרית שבה הערכים הנעלים ביותר מתורגמים למעשים של הקרבה ונדיבות רוחנית .המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו על דרך חיים של "חובב מצוות" ,אדם שאינו מסתפק ביוצא ידי חובה ,אלא מחפש בכל עת את קרבת האלוקים דרך עולם המעשה. המוסר המזוקק של השביעית מלמדנו כי האחריות של האדם על רכושו אינה נגמרת בשימוש הישר בו ,אלא היא כוללת את היכולת להכפיף את הרכוש הזה למטרה נעלה יותר .כאשר אדם בוחר לרכוש קרקע רק כדי שתשבות ,הוא מציב עקרון מוסרי של עדיפות הרוח על החומר .הוא אומר לעצמו ולעולם :הנכסים שלי אינם המטרה ,הם רק הכלים שדרכם אני מבטא את נאמנותי לבורא ואת אהבתי לארץ ישראל .זהו שיעור בצניעות ובריסון עצמי מול פיתויי הצבירה והבעלות. יתרה מכך ,המצפן המוסרי כאן מתרחב אל המושג של "זכות הכלל" .כפי שראינו אצל הרידב"ז ,הרצון לזכות אחרים במצווה מלמד אותנו מוסר של ערבות הדדית .אדם שדואג לא רק לשביתת שדהו שלו ,אלא חושב כיצד להנחיל את המצווה הזו ליהודי חו"ל ,בונה בקרבו מידה של אהבת ישראל ודאגה לרוממות הרוח של כלל האומה .המוסר הזה הופך את המצווה הפרטית למפעל של חסד רוחני. האיזון המוסרי הזה מעצב את אישיותנו להיות אנשים של "מעבר" .אנו לומדים לא להישאר בגבולות הנוחות של החובה המינימלית ,אלא להדר ,לחזר ולחפש הזדמנויות להיטיב .המצפן הזה קורא לנו לבחון את יחסנו לכל משאבינו :האם אנו מנהלים אותם רק לפי אינטרסים אישיים ,או שאנו מחפשים דרך להפוך כל נכס ל"חפצא של קדושה"? השביעית ,דרך רכישת הקרקע ,הופכת את הבעלות על האדמה למצפן של אמונה וחירות מוסרית אמתית. מתוך המסע המרתק בין כותלי בית המדרש למרחבי שדותיה של ארץ ישראל ,אנו דולים תובנות יקרות ערך המאירות את נתיב חיינו: אנו למדים כי מצווה אינה רק חובה שיש "להיפטר" ממנה ,אלא היא אוצר שיש לרדוף אחריו .הידיעה שגדולי עולם כבן איש חי והרידב"ז השקיעו מזמנם וממונם כדי לקנות שדה מרחוק ,מלמדת אותנו מהו "חבוב מצווה" אמיתי – חיפוש מתמיד אחר הזדמנויות להתחבר לקדושה ,גם כשאין עלינו חובה פורמלית. עוד אנו לוקחים עמנו את ההבנה כי לכל יהודי יש חלק ונחלה בארץ ישראל ,ולא רק במובן ההיסטורי אלא במובן המעשי והרוחני .היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ מכל מקום בעולם מזכירה לנו שהקשר עם השכינה אינו מוגבל למרחק פיזי ,אלא הוא תלוי במידת הרצון והבעלות הנפשית שלנו על ערכי התורה. תובנה נוספת היא כוחה של השביתה .בעולם של ריצה בלתי פוסקת ,השביעית מלמדת אותנו את ערכו של ה"אין" – להחזיק בנכס רק כדי להפקיר אותו .זוהי הזמנה עבורנו בכל תחומי החיים לדעת מתי להרפות מהאחיזה בחומר כדי לתת מקום לרוח. עיקר העניין: השאלה האם ראוי לאדם שאין לו קרקע לרכוש אדמה כדי לקיים מצוות שביעית נוגעת ביסוד של רדיפת מצוות וחיבוב ארץ ישראל .מתוך בירור דברי הגמרא במנחות בעניין רב קטינא והמלאך ,עולה כי אף שאין עונש על ביטול מצוות עשה שאין האדם מחויב בה ,הרי שבעידנא דריתחא ישנה תביעה על מי שאינו מחזר אחר מצוות .מצוות השביתה בשביעית ,כפי שביאר החזון איש בשיטת הרמב"ם, היא חובת הארץ ולא חובת הגברא ,ומכאן שהדרך היחידה להיכנס למעגל המצווה היא על ידי בעלות על קרקע .כפי שהוכיח המנחת חינוך מהשוואה לשביתת בהמה, וכפי שעולה מדברי רש"י בבכורות שיש מצווה להביא בהמה (וכך גם שדה) לידי קדושה ושביתה ,הרי שיש ערך רב ברכישת קרקע לשם כך .למעשה ,גדולי הדורות ובראשם הרידב"ז והבן איש חי נהגו כך בעצמם ואף זיכו אחרים בחו"ל ,מתוך הבנה שקניין של ד' אמות בארץ הקודש כדי להשביתן ,מחבר את היהודי בכל מקום שהוא לסוד השבתון האלוקי ומגן עליו ועל דורו בכוח המצווה הנדירה והקדושה הזו.