מי שעושה עבירה מתחת לגיל עשרים האם ייענש על כך או לא? הוכח מפרשת השבוע!

נפתח כעת בשער נוסף של בירור האמת התורנית, בבואנו לחקור את רזי המשפט העליון ואת גבולות האחריות של האדם מישראל מול קונו. נבקש להבין את פשר הפער שבין דין .הארץ לדין השמיים, ואת הסוד הטמון בשנותיו המוקדמות של האדם עלי אדמות

מי שעושה עבירה מתחת לגיל עשרים האם ייענש על כך או לא? הוכח מפרשת השבוע! נפתח כעת בשער נוסף של בירור האמת התורנית, בבואנו לחקור את רזי המשפט העליון ואת גבולות האחריות של האדם מישראל מול קונו. נבקש להבין את פשר הפער שבין דין .הארץ לדין השמיים, ואת הסוד הטמון בשנותיו המוקדמות של האדם עלי אדמות בשני מקומות בתורה מוזכר גיל היציאה לצבא, ואיתו גם גיל המפקד והנשיאה בנטל הציבורי. אולם, מתוך פסוקי המפקד בפרשתנו ובפרשת כי תשא, עולה שאלה מרעידת לב

השייכת למערכת המשפט השמימית: מדוע קבעה התורה את גיל עשרים כרף התחתון למניין הפקודים? האם ייתכן כי גיל זה אינו רק מדד לכוח פיזי, אלא הוא מהווה חסינות מפני דינו של מלך מלכי המלכים? אנו יוצאים לברר את הסוגיה הסבוכה והעמוקה – האם נער שהגיע לגיל מצוות ומרד באלוקיו, או חלילה פגע בזולתו, פטור מדין שמיים עד הגיעו לעשור השלישי לחייו? נצלול אל דברי חז"ל והפוסקים, נתעמת עם קושיות האחרונים ונחשוף את דבריו המאירים של ה"בן איש חי", המגלים לנו את הסוד הכמוס של "אורות המקיפים" ואת .ההבחנה המכריעה בין עונש העולם הזה לדין העולם הבא נשוב אל היסודות הכתובים בתורתנו הקדושה, ונראה כיצד פסוקי המפקד בפרשתנו .מהווים את המקור האיתן להבנת גבולות הענישה והאחריות בשמיים בפרשתנו נאמר: מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם )(במדבר א, ג אתה ואהרן , מבאר וחידש קשר ישיר בין גיל המפקד)(שמות ל, יד רבינו חזקיה בן מנוח, בפירושו החזקוני לבין מערכת הכפרה והענישה השמימית. הוא כתב ופירש כי מי שפחות מגיל עשרים, כיוון שאינו נענש בידי שמיים, אין צריך להביא כפרה. החזקוני מבאר כי מחצית השקל באה לכפר על הנפשות, ומאחר שבית דין של מעלה אינו פוקד עוונות לפני גיל זה, אין הצעירים מחויבים בממון הכפרה, ובכך הוא הופך את פסוקי הפרשה למקור הלכתי למתן חסינות .שמימית בשנות הנעורים , מבאר ופירש אמנם את הפן הצבאי, אך האחריות)(במדבר א, ג רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן המוסרית העולה מדבריו קשורה לבשלותו של האדם. הוא כתב וחידש כי המניין מבן עשרים נועד לסמן את הרגע שבו האדם הופך לאיש שלם, ומשם למדו המפרשים כי רק כאשר .האדם שלם בכוחו ובדעתו, הוא הופך לכתובת מלאה לדין וחשבון לפני קונו מבאר וכתב כי גיל עשרים הוא הזמן שבו האדם נכנס)(שמות ל, יד רבינו עובדיה ספורנו לכלל ה"פקודין", והוא מפרש כי עד אז האדם נחשב כמי שעדיין נמצא בתהליך של בנייה ואינו נושא באחריות מלאה על חטאיו במישור הלאומי והשמימי, דבר המשתקף בחובת .מחצית השקל שהוטלה רק על בני עשרים ומעלה נפנה כעת אל אוצרותיהם של חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי, שם נחקקו היסודות .להבנת מידת הרחמים והדין המופעלת כלפי האדם בשנות עיצובו הראשונות מבארים חז"ל את הדיאלוג המופלא שיתקיים לעתיד)(דף פט עמוד ב בגמרא במסכת שבת לבוא בין יצחק אבינו לקדוש ברוך הוא. הגמרא מביאה כי יצחק אבינו ילמד זכות על ישראל ויאמר לפני הקב"ה כי מתוך שנות חייו של האדם, דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו. יצחק אבינו מחדש כאן טענה מנצחת של חסד, לפיה עשרים השנים הראשונות אינן נחשבות במאזן העוונות לצורך ענישה, ומכאן יסוד הסברא שבית דין של מעלה ממתין לאדם עד .שיתיישב בדעתו מבארים חז"ל את הגבול המשפטי של)(פרק ב הלכה א בתלמוד ירושלמי במסכת ביכורים

שמיים באופן נחרץ יותר. הירושלמי כתב ופירש כי אין בית דין של מעלה מענישין ולא כורתים אדם פחות מגיל עשרים. חז"ל בירושלמי מחדשים כי גם עונשים חמורים כעונש כרת, המופקדים בידי שמיים בלבד, אינם מושתים על מי שטרם מלאו לו עשרים שנה, ובכך .הם משרטטים קו הגנה הלכתי ברור לצעירי ישראל במדרש תנחומא ובמדרש רבה על פרשתנו, מבארים חז"ל את הקשר בין המפקד לבין גיל העונשין. המדרש מפרש כי כשם שבמפקד המדבר נמנו רק בני עשרים, כך גם בעונש המרגלים לא נגזרה גזירת המוות במדבר על מי שהיה פחות מבן עשרים. חז"ל מחדשים כאן ,כי הנהגת ה' בהיסטוריה, כפי שראינו בדור המדבר, חופפת להנהגתו המשפטית הקבועה .המעניקה חסינות מפני עונש מוות בידי שמיים למי שטרם הגיע לבינה מלאה נפנה כעת אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר בפירושיהם המדויקים הקימו את הגשר שבין דברי האגדה של חז"ל לבין עולם ההלכה והמציאות, וביארו את מהותה של החסינות .השמימית בשנות הנעורים , מבאר)(פרק ז משנה ד רבנו משה בן מיימון, הרמב"ם, בפירוש המשניות למסכת סנהדרין .וחידש כי קביעת גיל העשרים אינה רק דרוש נאה או דברי נחמה, אלא יסוד הלכתי מוצק הוא כתב ופירש כי שנאמר לנו בקבלה שאין הקדוש ברוך הוא מעניש בכרת אלא אחר עשרים שנה, ואין חילוק בזה בין זכרים לנקבות. הרמב"ם מבאר כי זוהי מסורת העוברת בדורות, המגדירה את גבולות הענישה השמימית באופן קטגורי, ובכך הוא מעניק תוקף .מחייב להבנה שבית דין של מעלה ממתין לאדם עד להשלמת עשרים שנותיו , מבאר ומפרש את הצורך במחצית)(שמות ל, יד רבינו חזקיה בן מנוח, בפירושו החזקוני השקל כראיה לשיטת הענישה. הוא כתב וביאר כי מי שפחות מגיל עשרים, כיוון שאינו נענש בידי שמיים, אינו צריך להביא כפרה. החזקוני מחדש כי הכפרה נדרשת רק במקום שבו קיים חיוב ועונש, ומאחר שהתורה פטרה את בני פחות מעשרים ממחצית השקל, הרי שזו .הוכחה גמורה לכך שהם פטורים גם מן העונש השמימי המקביל לה , מבאר ופירש)(במדבר א, ג רבנו יוסף מבעלי התוספות, בפירוש המושב זקנים על התורה את הסיבה להבחנה בין בית דין של מטה לבית דין של מעלה. הוא כתב וחידש כי אף שבגיל שלוש עשרה האדם נחשב לגדול לעניין מצוות ועונשין בבית דין הארצי, הרי שבשמיים מדקדקים עם האדם רק לאחר שצבר דעת וניסיון חיים. המושב זקנים מבאר כי השיהוי עד גיל עשרים הוא ביטוי למידת הרחמים העליונה, הנותנת לאדם שהות להתחזק בתורה .ובמצוות לפני שהוא עומד למשפט נוקב על מעשיו , מבאר ומפרש את חטא)(במדבר יד, כט רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן, בפירושו על התורה המרגלים כדגם להנהגה השמימית. הוא כתב וביאר כי הקדוש ברוך הוא לא העניש את .אלו שהיו פחות מבני עשרים בצאתם ממצרים, משום שדעתם לא הייתה שלמה למרוד הרמב"ן מחדש כי העדר הבשלות השכלית והנפשית לפני גיל עשרים מהווה עילה מספקת בשמיים לפטור מן העונש החמור, שכן אין מעשה החטא נחשב למרד גמור כאשר הדעת .אינה מיושבת על האדם

נפנה כעת אל שולחנם של מאורי ההלכה והמחשבה בדורות האחרונים, אשר העלו קושיות ,עצומות על פטור זה וביקשו ליישב את הסתירה שבין חובת המצוות לבין העדר הענישה .תוך שהם משרטטים הבחנות דקות בין עונשי העולם הזה לבין הדין והחשבון בעולם הבא , מבאר ומקשה על עצם ההנחה שאין עונש)(סימן מט רבינו צבי אשכנזי, בעל החכם צבי .לפני גיל עשרים. הוא כתב וחידש כי אין אלו אלא דברי אגדה ואין ללמוד מהם הלכה למעשה החכם צבי מבאר כי לא ייתכן שהתורה תחייב אדם במצוות מגיל שלוש עשרה, אך תותיר .אותו ללא עונש שמימי במשך שבע שנים, שכן בכך מתבטלת ההרתעה והחובה הדתית , מבאר ומפרש את סוגיית הירושלמי)(יו"ד סימן קנה רבינו משה סופר, בעל החתם סופר ,בדרך מצמצמת. הוא כתב וביאר כי כל מי שהגיע לגיל מצוות מתחייב בכל חיובי התורה בבית דין של מטה ובבית דין של מעלה, וכוונת המדרש היא שבמקרים של עונשים יוצאי דופן, כמו עונש דור המדבר – שם בית דין של מעלה לא מענישים פחות מבן עשרים, אבל החוקים הרגילים של התורה חלים על כל אדם שהגיע לגיל מצוות. החתם סופר מחדש כי .אין להפוך הוראת שעה היסטורית לחוק קבוע הפוטר מחטאים רגילים , מבאר ומעלה סברא מוסרית)(מהדו"ת סימן קסד רבינו יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה חריפה נגד הפטור הגורף. הוא כתב ופירש: ולדעתי גם כן לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם. הנודע ביהודה מחדש הבחנה מכריעה: הכוונה שבעולם הזה אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם גיל עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה האדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות שכבר יודע שהיא עבירה צריך .לסבול כפי מעשיו , מבאר ומיישב את)(סימן שפה רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל הבן איש חי, בשו"ת תורה לשמה המחלוקת בביאור מקיף ומרתק. הוא כתב ופירש כי ודאי דבר זה נאמר על כל עבירות הן .קלות הן חמורות, ובין מצוות עשה למצוות לא תעשה הכל יחד דאין מענישין עד בן עשרים הראשל"צ רבנו יוסף חיים מחדש כי הפטור המדובר בגמרא ובמדרש מתייחס אך ורק לעונש הניתן לאדם בעודו חי בעולם הזה, אך לאחר פטירתו הוא נותן דין וחשבון על כל מעשיו מגיל שלוש עשרה. בכך הוא מסביר מדוע אומרים קדיש ועושים כפרה על מי שנפטר לפני .גיל עשרים – כי בשמיים, לאחר המוות, הדין חוזר וניעור על כל שנות הבגרות נפנה כעת אל היכלי התורה של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, אשר המשיכו להעמיק בחקירה זו, תוך שהם משלבים בין הנהגת השמיים הנסתרת לבין האחריות המוסרית .הנדרשת מן האדם המאמין בכל שלב משלבי חייו מבאר וחידש את היסוד העומד מאחורי)(פרשת במדבר מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר הנהגת השמיים המקלה עם הצעירים. הוא כתב ופירש כי אף שמעיקר הדין האדם חייב ,במצוות מגיל שלוש עשרה, מכל מקום רחמיו של הקדוש ברוך הוא על בריותיו מרובים והוא ממתין עד גיל עשרים שבו דעתו של האדם מתיישבת עליו לגמרי. הגר"א וייס מבאר כי

אין כאן פטור גמור מן העונש, אלא דחייה של גביית החוב השמימי, המאפשרת לאדם לתקן .את דרכיו בתשובה לפני שהדין נחתם עליו בחומרה בעולם הזה הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספריו ובפסקיו מבאר ומפרש את חשיבותן של שנות ,הנעורים כזמן של חסד. הוא כתב וביאר כי דברי הגמרא בשבת על יצחק אבינו המלמד זכות מלמדים אותנו על מידת הרחמים המיוחדת המלווה את הנער הישראלי. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מחדש כי על אף החסינות מעונש שמימי בחייו, על האדם להיזהר שבעתיים שלא לנצל חסד זה לרעה, שכן הדין והחשבון לאחר מיתה קיים ועומד, וכל זכות שלמד .יצחק אבינו נועדה כדי לעורר את האדם לתשובה ולא כדי להקל ראש בעבירה הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר וכתב בעניין סדרי התשובה והכפרה לצעירים. הוא פירש וחידש כי למרות דברי הירושלמי שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים, מכל מקום המנהג הפשוט בקהילות ישראל לומר קדיש ולעשות לעילוי נשמת נפטרים צעירים הוא יסוד איתן. הוא מבאר כי לאחר הפטירה, כפי שכתב רבנו יוסף חיים, הנשמה עומדת למשפט על כל רגע של בגרות, והנפקא מינה היא שאין להקל בחשיבות .התפילות והמעשים הטובים הנעשים עבור מי שנפטר בשנים שבין שלוש עשרה לעשרים מו"ר הגר"ש וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי מבאר ומחדש את ההבחנה בין עונש כרת לעונשים אחרים. הוא כתב ופירש כי עיקר דברי הירושלמי אמורים לגבי עונש כרת, המבטא ניתוק גמור של הנשמה ממקורה, וזאת אין הקדוש ברוך הוא עושה אלא למי שהגיע לבשלות דעת מלאה. מו"ר הגר"ש וואזנר מבהיר כי בעבירות שבין אדם לחברו, או בחטאים הדורשים כפרה וייסורים, ייתכן שהדין השמימי פוקד את האדם גם קודם לגיל עשרים, כדי להחזירו .לדרך הישר ולמנוע ממנו להמשיך בחטאו מתוך הבירור המרתק של שיטות הפוסקים ודברי חז"ל, אנו מזקקים כעת את ההשלכות המעשיות העולות מתוך שאלת הענישה בשמיים לפני גיל עשרים, ורואים כיצד דברים אלו .משפיעים על עולמנו ההלכתי והרוחני הנפקא מינה הראשונה והיסודית נוגעת לחובת הכפרה והקרבת קרבנות. מתוך דברי החזקוני עולה נפקא מינה למעשה, לפיה נער מתחת לגיל עשרים אינו מחויב להביא מחצית השקל לצורך כפרה, שכן אין עליו עונש שמימי שדורש מרוק. הנפקא מינה היא שבעוד שגיל שלוש עשרה הוא גיל המצוות, גיל העשרים הוא גיל ה"כפרה הלאומית", שבו האדם נכנס .למערכת שבה מעשיו דורשים תיקון כספי וקרבני מול הכלל נפקא מינה נוספת עולה במישור של עילוי נשמה ותפילות למנוח. כפי שביאר רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה, למרות שבית דין של מעלה אינו מעניש את האדם בעודו חי בעולם הזה לפני גיל עשרים, הנפקא מינה למעשה היא שמיד לאחר הפטירה הדין חוזר . לכן, חובה לומר קדיש, לעשות לימוד ולבקש)(מגיל שלוש עשרה וניעור על כל שנות הבגרות רחמים על נפטר צעיר, שכן בעולם האמת הוא נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו, ואינו נהנה .עוד מן ה"חסינות" שהייתה לו בחייו

נפקא מינה שלישית נוגעת לתשובה על חטאי נעורים. מדברי הנודע ביהודה ורבנו יוסף .חיים עולה נפקא מינה קריטית, לפיה אין לאדם לסמוך על כך שלא ייענש ולנהוג בהפקרות הנפקא מינה היא שעל האדם לעשות תשובה, וידוי ותיקון גם על דברים שעשה קודם גיל עשרים, ואפילו על "חטאת נעורים" שלפני גיל מצוות. זאת כדי להגיע מוכן ליום הדין הגדול .שלאחר המיתה, שבו כל רגע של דעת נשקל במאזניים השלכה מעשית רביעית קשורה לעונשים חמורים כמו כרת. מדברי הרמב"ם והירושלמי .עולה נפקא מינה כי עונש כרת – שהוא ניתוק הנשמה – אינו חל בשמיים לפני גיל עשרים הנפקא מינה היא שישנו פתח רחב יותר לתשובה ולתיקון עבור צעירים שחטאו בעבירות חמורות, שכן הקשר שלהם למקור החיים טרם נותק באופן סופי בידי שמיים, ומידת .הרחמים ממתינה להם עד שיבשילו בדעתם וישובו לצור מחצבתם לבסוף, קיימת נפקא מינה לעניין החיוב במצוות עשה כמו פריה ורבייה. רבנו יוסף חיים ,מציין כי גם גערת הקדוש ברוך הוא על מי שלא נשא אישה נאמרת רק מבן עשרים שנה והנפקא מינה היא שעד גיל זה קיימת סבלנות שמימית לתהליכי הבנייה של האדם, ואין .דוחקים בו בעונשים וגערות כל עוד הוא נמצא בשנות הלימוד וההכנה שלו נבקש כעת לרדת אל מעמקי הרעיון הטמון בפער השנים שבין גיל המצוות לגיל העונשין בשמיים, ולהבין מהו הסוד הרוחני המסתתר מאחורי ההמתנה הסבלנית של בית דין .של מעלה שורש הרעיון העולה מהעדר הענישה עד גיל עשרים נוגע במהותו של ה"מרד". בעוד שבית דין של מטה דן את האדם לפי מעשיו הגלויים, בית דין של מעלה דן את האדם לפי עומק דעתו וכוונת ליבו. הרעיון הוא שחטא המביא לעונש כרת או לדין שמימי חמור, אינו רק פעולה טכנית של עבירה, אלא הוא מבטא "מרידה" במלכות שמיים. התורה מגלה לנו שעד גיל עשרים, האדם עדיין נמצא בתהליך של גיבוש זהותו השכלית והרגשית. הרעיון הרעיוני "כאן הוא שאין הקדוש ברוך הוא מחשיב את חטאי הנעורים כמרד גמור, משום שה"דעת טרם הושלמה. זהו חסד אלוקי המכיר במורכבות הצמיחה האנושית, ורואה בשנים הללו זמן .של התנסות וטעייה ולא זמן של הכרעה סופית על גורל הנשמה בעולם הזה עומק נוסף טמון בהבנה שהאחריות מגדילה את האדם. הרעיון של "דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו" בדברי יצחק אבינו, מלמדנו שהקב"ה חפץ באהבתנו ובעבודתנו מתוך בחירה חופשית ובשלה. הרעיון הוא שהעונש אינו מטרה, אלא הוא חלק ממערכת יחסים של אחריות. כשאדם מגיע לגיל עשרים, הוא מקבל את ה"ריבונות" על חייו הרוחניים. ההמתנה השמימית הזו היא למעשה הבעת אמון של הבורא בנער היהודי; הקב"ה נותן לו שבע שנים כדי לבנות את עולמו הפנימי ללא אימת הדין החותך, מתוך)(משלוש עשרה עד עשרים של חסד תקווה שדווקא המרחב הזה יאפשר לו לצמוח מתוך אהבה ולא מתוך פחד. זהו הרעיון של בנייה הדרגתית – מהשלב שבו האדם חייב במצוות כלפי הארץ, ועד לשלב שבו הוא נושא .באחריות מלאה מול השמיים יתרה מכך, הרעיון של חסינות מעונש בעולם הזה בלבד, כפי שביאר רבנו יוסף חיים, חושף

רובד עמוק של הנהגה. הרעיון הוא שהעולם הזה הוא מקום של הזדמנות, והשמיים עושים הכל כדי לא לקטוע את חייו של האדם בטרם הספיק להתיישב בדעתו. אולם, הרעיון של הדין שלאחר המיתה מזכיר לנו שהזמן הוא יקר. העדר העונש המיידי אינו פוטר מהאחריות הנצחית. הרעיון הוא שהנהגת ה' משלבת בין רחמים אינסופיים המאפשרים חיים, לבין דין אמת שבו כל רגע של תודעה נחשב. זהו המאזן המדויק שבין "חטאת נעורים" לבין "בגרות רוחנית"; הקב"ה ממתין לנו בעודנו חיים, אך דורש מאתנו להיות מודעים לכך שכל מעשה .נחקק בנצח לבסוף, הרעיון של "אורות המקיפים" שהזכיר הבן איש חי בשם האר"י זצ"ל, מגלה לנו שההמתנה לגיל עשרים היא עניין סגולי. הרעיון הוא שהנשמה עוברת תהליך של כניסת אורות רוחניים לפי סדר קבוע, ורק בגיל עשרים נשלם ה"צלם" הרוחני של האדם המאפשר לו להיות כלי קיבול לדין שמימי. הרעיון הוא שהרוחניות והביולוגיה צועדות יד ביד – ככל .שהכלים השכליים והרוחניים של האדם הופכים לשלמים יותר, כך הציפייה ממנו גדלה המוסר העולה מכאן הוא שהקדושה מחכה לבשלות, וכי כל שלב בחיים הוא נדבך הכרחי .לקראת המפגש המלא של האדם עם גורלו ועם בוראו נפתח כעת את שערי המחשבה אל עבר הנפש פנימה, ונבקש להבין כיצד הפער שבין גיל המצוות לגיל העונשין בשמיים משקף את המבנה העמוק של האדם המאמין ואת דרכי .ההנהגה האלוקית המלווה אותו "בהיבט של הנפש והאדם, גיל העשרים מסמל את רגע הפיכתו של הנער לאדם "שלם בדעתו. המחשבה העמוקה כאן היא שהתורה מכירה בסערת הנפש של גיל הנעורים. החיבור (בגיל שלוש לנפש מלמדנו שגם כאשר האדם כבר יודע להבחין בין טוב לרע במישור השכלי ., הרי שבמישור הרגשי והחווייתי, ה"דעת" שלו עדיין נמצאת בתהליך של התגבשות)עשרה ההנהגה השמימית הממתינה עם העונש היא למעשה הכרה פסיכולוגית אלוקית בכך שהאדם זקוק לזמן כדי להפנים את ערכיו. הנפש אינה משתנה ביום אחד; היא זקוקה לשנות הניסיון .שבין גיל מצוות לגיל עשרים כדי להפוך את הידע המופשט לאחריות קיומית חיה בתחום האמונה וההנהגה, אנו מוצאים כאן שיעור מופלא במידת החסד המנהיגה את העולם. הקדוש ברוך הוא, כביכול, "מוותר" על זכותו להעניש את האדם בשנותיו הראשונות כדי לאפשר לו מרחב של צמיחה. האמונה כאן היא הידיעה שהבורא אינו מחפש את כישלוננו, אלא את תיקוננו. ההנהגה הזו, כפי שתיאר יצחק אבינו בלימוד הזכות שלו, מגלה לנו שהקב"ה מסתכל על הפוטנציאל של האדם ולא רק על מעשיו העכשוויים. הוא ממתין לנו עד שנגיע לשיא כוחנו ובינתנו, ורק אז הוא מעמיד אותנו למבחן הדין. זהו חיבור עמוק .לאמונה באל רחום וחנון, שאינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה יתרה מכך, דבריו של רבנו יוסף חיים על "אורות המקיפים" מחברים אותנו אל ההנהגה הנסתרת. האדם אינו רק גוף ובינה, אלא הוא מערכת רוחנית מורכבת שמשלימה את כליה בהדרגה. החיבור להנהגה מלמד שכל שלב בחיינו מלווה בהשפעה רוחנית אחרת. בגיל עשרים, כאשר נשלמים האורות הרוחניים, האדם הופך להיות "כתובת" מלאה לאור האלוקי

ולדין האלוקי כאחד. המחשבה המנחמת היא שהקב"ה אינו דורש מאיתנו יותר ממה שהכלים .הרוחניים שלנו יכולים להכיל בכל שלב ושלב .לבסוף, ההבחנה בין הדין בעולם הזה לדין בעולם הבא היא יסוד בהנהגת הדין והאמת היא מלמדת אותנו שהעולם הזה הוא עולם של חסד והזדמנות, בעוד שהעולם הבא הוא עולם של צדק מוחלט. החיבור לנפש כאן הוא ההבנה שכל רגע של בחירה הוא בעל ערך נצחי, גם אם אין לו השלכה מיידית בעולם הזה. ההנהגה האלוקית שומרת על חיינו כאן כדי שנוכל לתקן, אך היא אינה מוותרת על האמת הצרופה של הדין והחשבון הסופי, ובכך היא .מעניקה לחיינו משמעות ורוממות נבנה כעת את קומותיו של המצפן המוסרי העולה מתוך ההבחנה המדויקת שבין דין הארץ לדין השמיים, ונראה כיצד ערכים אלו הופכים למורה דרך בעיצוב אישיותנו וביחסנו .אל הזולת ואל בורא עולם הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ערך האחריות המדורגת. המוסר העולה מכאן מלמדנו כי התורה אינה דורשת מהאדם שלמות ברגע אחד. המצפן מורה לנו לנהוג במידת הרחמים והסבלנות כלפי צעירים הנמצאים בתהליך בנייה, ולהבין כי טעויות הנעורים אינן תמיד ביטוי של רוע, אלא לעיתים תוצאה של דעת שטרם נשלמה. המוסר הזה תובע מאיתנו, כמנהיגים וכמחנכים, להעניק מרחב של חסד המאפשר תשובה ותיקון, מתוך הבנה שהשמיים עצמם .ממתינים לאדם עד שיבשיל הנדבך השני עוסק ביושרה שבין אדם לעצמו, גם בהעדר ענישה גלויה. העובדה שבית דין של מעלה אינו מעניש בעולם הזה לפני גיל עשרים, מציבה לנו אתגר מוסרי עצום: האם אנו בוחרים בטוב רק מתוך פחד מעונש, או מתוך הכרה בערכו של הטוב? המצפן המוסרי מכוון אותנו לבנות עולם פנימי של "יראת רוממות" ולא רק "יראת עונש". המוסר הזה דורש מהאדם המאמין להתעלות מעל שיקולי שכר ועונש מיידיים, ולחיות חיי אמת מתוך הבנה .שכל מעשה נחקק בנצח, גם אם השמיים בוחרים להאריך את אפם ולהמתין עם גביית החוב הנדבך השלישי במצפן הוא ערך ההכנה ליום הדין הגדול. מתוך דברי רבנו יוסף חיים והנודע ביהודה, אנו למדים כי השהות שניתנה לנו בעולם הזה היא פיקדון יקר. המצפן "המוסרי מורה לנו לא לנצל את מידת הרחמים לרעה. המוסר הזה מלמד אותנו שכל "חסינות היא למעשה הזדמנות פז לתיקון. עלינו לחיות בתודעה שיום יבוא וכל רגע של דעת יישקל במאזניים, ולכן עלינו להקדים תשובה לחטא ולבנות את אישיותנו כך שלא נזדקק למידת הדין הקשה לאחר פטירתנו. זהו מצפן של חריצות רוחנית המנצל את שנות החסד לבנייה .ולא להפקרות ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: הסבלנות האלוקית כמודל לחינוך. כשם שהקדוש ברוך הוא ממתין לאדם עד גיל עשרים ואינו ממהר לחרוץ את דינו בשמיים, כך עלינו לנהוג במידת הסבלנות עם ילדינו ותלמידינו. עלינו להבין שתהליכי הבשלה דורשים זמן, ואין .לדחוק את השעה בביקורת נוקבת ובדין קשה לפני שהנפש בנתה את כליה

אחריות פנימית בהעדר שוט. החסינות השמימית בשנות הנעורים מזמינה אותנו לבחון את המניע הפנימי שלנו. עלינו לשאוף לעבודת השם הנובעת מתוך הזדהות ואהבה, ולא רק מתוך פחד מעונש מיידי. זוהי הזמנה לבנות מוסר עצמי שאינו זקוק ל"שוט" חיצוני כדי .לבחור בטוב ניצול זמן החסד לתיקון. הידיעה שהדין השמימי בעולם הזה מושהה, אך הדין לאחר המיתה קיים, צריכה לעורר בנו את הערנות לתיקון מתמיד. עלינו לנצל כל יום של חיים כמתנה וכשעת כושר להקדים תשובה לחטא, מתוך הבנה שהחסד של היום הוא הפיקדון .שעליו נתבקש לתת דין וחשבון מחר הכרה בערך הדעת. למדנו שהעונש תלוי במידת הדעת. מכאן עלינו להסיק כי ככל שאדם זוכה להחכים ולהעמיק בתורה, כך אחריותו המוסרית גדלה. חיי היום יום שלנו צריכים להיות מלווים בתחושת רוממות ואחריות, שכן הדעת שקנינו היא המצפן שמחייב אותנו .לדקדק במעשינו יותר מבעבר :עיקר העניין:עיקר העניין סוגיית האחריות הפלילית והרוחנית בשמיים נדונה באריכות מתוך פסוקי המפקד , שם למדנו כי גיל עשרים הוא קו פרשת המים. עיקר הדברים)(במדבר א, ג בפרשתנו .נסוב סביב שאלת הענישה בשמיים בטווח השנים שבין גיל המצוות לגיל עשרים המלמד זכות על)(שבת פט עב במרכז הסוגיה עומדת עדותו של יצחק אבינו בגמרא ישראל בטענה שאין הקב"ה מעניש עד גיל עשרים, וכפי שפסק הרמב"ם בפירוש . שזוהי הלכה מקובלת שאין עונש כרת אלא לאחר גיל זה)(סנהדרין ז, ד המשניות רואה בכך פטור גמור מכפרה בשנים אלו, שכן אין)(שמות ל, יד למדנו כי החזקוני .חטא נחשב ללא עונש שמימי מקביל (יו"ד סימן והחתם סופר)(סימן מט אולם, ביררנו את קושיות האחריות; החכם צבי צמצמו את הדברים להנהגות מיוחדות או לדברי אגדה, בעוד שהנודע ביהודה)קנה העמידו את)(סימן שפה " והראשל"צ רבנו יוסף חיים ב"תורה לשמה)(מהדו"ת סימן קסד (כגון מיתה בידי שמיים היסוד המכריע: הפטור הוא אך ורק מעונשי שמיים בעולם הזה , אך לאחר הפטירה, הנשמה נדרשת לתת דין וחשבון מלא על כל רגע)או ייסורים של דעת מגיל שלוש עשרה ואילך. רבנו יוסף חיים חושף כי הסוד טמון ב"אורות המקיפים" הנשלמים רק בגיל עשרים, ובכך הוא מיישב את החסינות הזמנית מול האחריות הנצחית, ומלמדנו כי מידת הרחמים מעניקה לאדם שהות לתקן את .חטאיו בטרם ייחתם דינו

?