?האם אפשר להקריב קרבנות בזמן הזה

הנה אנו עומדים, דורות של גלות מאחורינו, ועינינו נשואות אל ההר הגבוה והקדוש, מקום שם שכן הכבוד ושם עלה ריח הניחוח אל שמי מרומים. הלב פועם והנפש יוצאת – האם ייתכן כי בעודנו מתפללים בלהט "והשיב את העבודה לדביר ביתך", שוכב הפתרון לפתחנו

?האם אפשר להקריב קרבנות בזמן הזה

הנה אנו עומדים, דורות של גלות מאחורינו, ועינינו נשואות אל ההר הגבוה והקדוש, מקום שם שכן הכבוד ושם עלה ריח הניחוח אל שמי מרומים. הלב פועם והנפש יוצאת – האם ייתכן כי בעודנו מתפללים בלהט "והשיב את העבודה לדביר ביתך", שוכב הפתרון לפתחנו

ארקיו תשרפ

79 79

?ממש? האם שער השמים, למרות החורבן והשממה, נותר פתוח לפנינו להקריבת מנחה וזבח השאלה הזו אינה רק בירור הלכתי בין דפי הגמרות, היא זעקה של אומה המבקשת לשוב אל שולחן אביה. זו דרמה המטלטלת את גדולי הדורות, מסע בין פסקי הרמב"ם הלוהטים לבין מכתביו המרטיטים של רבי עקיבא איגר, המבררים האם אפר החורבן וטומאת הגלות הם מחסום בלתי עביר, או שמא דווקא כעת, מתוך החשכה, ניתן להדליק את אש המזבח מחדש. אנו באים לפתוח צוהר אל הפולמוס הגדול ביותר בתולדות הדורות האחרונים, דיון

.שבו האמונה פוגשת את המציאות, וההלכה נוגעת בכיסופים הכמוסים ביותר של עם ישראל

– , ומכאן למדו רבותינו בדרשם: אע"פ ששוממין)(ויקרא כו לא ""והשמותי את מקדשיכם בקדושתן הם עומדים. המקרא מעמיד אותנו אל מול מציאות פלאית שבה החורבן הפיזי אינו מבטל את המהות הפנימית של המקום. התורה, בנבואות התוכחה והנחמה, רומזת לנו כי הקשר בין עם ישראל למקום המקדש אינו תלוי רק בבנייני אבנים וגזית, אלא בחותם

.אלוקי שנטבע באדמה הזו לעולמי עולמים

וכי- כתב וביאר את עומק הקדושה הנותרת: "והשמותי את מקדשיכם)(ויקרא כו לא רש"י מקדשים הם והם שוממים? אלא אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים". וביאר בזה רש"י כי השכינה אינה עוזבת את מקומה, והחורבן אינו אלא מעטה חיצוני, בעוד שהיסוד הרוחני

.נותר איתן ומחייב

כתב וחידש כי דווקא השממה היא העדות)(ויקרא כו לב רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן היא בשורה טובה... שאין- לקדושת הארץ: "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם הארץ מקבלת את אויבינו". וביאר בזה הרמב"ן כי מקום המקדש נותר בטהרתו הפנימית כארמון שהמלך יצא ממנו זמנית, אך כסאו עודו ניצב שם וממתין לשובו, ועל כן הקדושה

.הראשונה אינה פוקעת

כנגד- כתב ופירש את עניין "מקדשיכם" בלשון רבים: "מקדשיכם)(ויקרא כו לא רבנו בחיי משכן שילה ובית ראשון ושני, וכולם נשארו בקדושתם". וביאר בזה כי בכל המקומות שבהם שרתה שכינה, נותר רושם אלוקי שאינו בטל, ומכאן נפתח הפתח ההלכתי לדון

.באפשרות הקרבה גם כאשר הבית חרב, שהרי המקום עצמו שומר על סגולתו

כתב וביאר את סגולת המקום: "אין לנבואה)(מאמר ב סימן יד בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי מקום אלא בארץ ישראל או בעבורה... וזה המקום הוא שער השמים". וביאר בזה כי המקום נבחר מצד עצמו, ולא רק מצד הבניין שעליו, ולכן הזיקה של האדם למקום המזבח נותרת

.שרירה וקיימת בכל דור ודור

מתוך יסודות המקרא המלמדים כי השכינה אינה זזה ממקומה גם בעת חורבן, אנו נכנסים אל היכלה של תורה, אל דברי חז"ל בתלמוד המבררים את התשתית ההלכתית המאפשרת

.את עבודת הקודש גם כשהכתלים חרבים

כתבו ושאלו חכמים על מעמדה של ירושלים לאחר)(דף י עמוד א בגמרא במסכת מגילה החורבן. וביאר בזה רבנו יצחק שסבר כי "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה

גם לנשמה מגיע אוכל

80 80

לעתיד לבוא", ומכאן יצאה ההבנה שאולי הותר להקריב בבמות. אך מנגד הובאו דברי רבי ,יהושע, אשר העיד עדות מרטיטה שעברה מדור לדור: "שמעתי שמקריבים אע"פ שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים, ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין

"חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא

הביאור בדברי רבי יהושע חושף את המציאות ההלכתית המדהימה: המזבח אינו תלוי בבניין, והעזרה אינה תלויה במחיצות. הקדושה שחלה בימי שלמה המלך היא קדושה נצחית שאינה פוקעת, והיא המאפשרת לאדם מישראל לעמוד על גבי תל חרבות ולהקריב

.קרבן לאלוקיו כאילו הבית עומד על תלו

כתבו וביארו את הדרך שבה שבו גולי בבל לעבודת)(דף סב עמוד א בגמרא במסכת זבחים המקדש: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין שהנביאים לא באו לחדש הלכה, אלא להזכיר)(שם אף על פי שאין בית". וביאר בזה רש"י את היסוד הקדום שמקום המזבח הוא קבוע ואינו משתנה, ושהעבודה אינה זקוקה לקירוי

.'וגג כדי להיחשב עבודת ה

כתבו ודנו חכמים בתהליך קידוש העזרה. וביאר)(דף טז עמוד א בגמרא במסכת שבועות בזה הריטב"א בחידושיו, כי קדושת המקדש שונה מקדושת שאר ארץ ישראל; בעוד שקדושת הארץ תלויה בכיבוש ובחזקה של עם ישראל, קדושת המקדש תלויה בנוכחות השכינה, וזו אינה בטלה לעולם. "והשמותי את מקדשיכם" – אמר הקדוש ברוך הוא, גם

."כשהוא שומם, הוא עודנו "מקדשיכם

: כתבו וביארו את החילוק בין המקומות)(דף י עמוד א ד"ה ומאי תוספות במסכת מגילה "מאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא סבר, שבמקום מזבח לאחר שנחרב מותר להקריב". וביאר בזה הר"ר חיים, כי דווקא המקום הנבחר הוא המפתח, ולכן לכולי עלמא

.אסור להקריב בבמות בחוץ, אך במקום המקדש עצמו – השער פתוח לרווחה

מתוך בירור הגמרות המעמידות את יסוד הקדושה הנצחית, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים, ובראשם הנשר הגדול, אשר צלל אל מעמקי הסוגייה והכריע בה

.דורות קדימה

מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ובכסף משנה על הרמב"ם, הביא את דבריו המפורשים כתב וביאר את החילוק)(הלכות בית הבחירה פרק ו הלכות טו – טז של רבנו הגדול: הרמב"ם ,המופלא שבין הארץ למקדש: "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שאינה מוקפת במחיצה... שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". וביאר בזה הרמב"ם את עומק השורש: "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה". חידוש כביר זה מלמדנו כי חורבן הבית אינו אלא חורבן העצים והאבנים, אך השכינה עודנה רובצת במקומה, והיא המעניקה

.למקום את כוחו המטהר והמכפר בכל עת

ארקיו תשרפ

8181

כתב ופסק להלכה את ההשלכה המעשית של)(הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה טו הרמב"ם דברים אלו: "מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית". וביאר בזה כי מכיוון שבאופן עקרוני השער פתוח להקרבה, הרי שאיסור "שחוטי חוץ" חל גם היום בחומרתו הרבה, דבר המעיד על כך

.שפוטנציאל ההקרבה חי וקיים

כתב וביאר בדרך אגב: "כמו שבטלה הקרבת)(מצוות עשה קנג אולם, בספר המצוות לרמב"ם הקרבנות בהעדר המקדש". וביאר בזה הגאון רבי יוסף קארו, כי אין כאן סתירה חלילה, אלא ,שהרמב"ם תיאר את המציאות הכואבת שבה בפועל העבודה בטלה מחמת מניעות חיצוניות

.אך אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות ההלכתית העקרונית להקריב כשיתאפשר הדבר

כתב וחידש עדות מרטיטה: "שרבינו)(פרק ו רבנו אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח חננאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם... ושיקריב קרבנות בזמן הזה". וביאר בזה כי כבר לפני מאות שנים חשו גדולי הדורות כי הגעגוע למזבח אינו רק חלום רחוק, אלא תוכנית

.מעשית הממתינה לשעת רצון, כאשר קדושת המקום עומדת לנו כסיוע ממרומים

כתב וביאר את דעת הראב"ד החולק: "אבל הראב"ד)(מסכת שבועות טז עמוד א רבנו המאירי פירש שלא קדשה לעתיד לבוא... ומי שנכנס שם אינו חייב כרת". וביאר בזה המאירי כי ,למרות שיש דעות המקלות בחומרת הכניסה למקום המקדש מחמת פקיעת הקדושה הרי שלעניין הקרבה רוב הראשונים נטו לומר שקדושת המקום היא יסוד עצמאי שאינו

.תלוי בבניין

מתוך דברי הראשונים המעמידים את קדושת המקום לנצח, אנו פוסעים אל סערת הרוחות שהתחוללה לפני כמאתיים שנה, עת קם הגאון רבי צבי הירש קלישר וביקש להפוך

.את הכיסופים למציאות חיה

הרצ"ה קלישר בספרו דרישת ציון כתב וחידש בלהט אמוני: "מן השלשה דברים אשר עלימו העולם עומד, הוא העבודה להקריב קרבנות... אם יורשה לנו מטעם המלכויות... אם ,יהיה רשות בעת כזאת להעלות ריח ניחוח". וביאר בזה כי אין לחכות לנס משמים בלבד אלא על האדם לעשות ככל שביכולתו כדי לחדש את עבודת ה' במקומה. הוא פירק את שלוש המניעות המרכזיות – חסרון המקדש, טומאת המת וייחוס הכהונה – והוכיח כי כולן

.ניתנות לפתרון הלכתי בזמננו

כתב וביאר את דאגתו העיקרית: "איך)(במכתבו המובא בדרישת ציון מרן רבנו עקיבא איגר נדע מקום המזבח, אשר הוצרכו נביאים לזה בבית שני". וביאר בזה רבנו עקיבא איגר כי אף אם הקדושה קיימת, הדיוק המדעי וההלכתי של מיקום המזבח הוא קריטי, ובלעדיו לא ניתן להקריב. על כך השיב לו הרצ"ה קלישר בביאור מופלא, כי הכותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה הוא נקודת האחיזה ממנה ניתן למדוד בבטחה את מרחקי העזרות והמזבח

.לפי מידות חז"ל

כתב ופסק)(שו"ת חת"ם סופר, יו"ד ח"ב סימן רלו הגאון מרן רבנו משה סופר, החת"ם סופר

גם לנשמה מגיע אוכל

82 82

במכתב לחותנו רבנו עקיבא איגר: "מ"ש מו"ח... מה נעשה מטומאה וייחוסי כהונה... הלא טומאה הותרה בציבור ומכהן מיוחס לא הזכיר כלל תירץ... ונוכל להקריב בלעדיו". וביאר בזה החת"ם סופר כי מבחינה הלכתית טהורה, אילו היה הסולטאן הטורקי נותן רשות, ניתן

.היה להקריב קרבן פסח הבא בטומאה, תוך הסתמכות על חזקת הכהונה שבידינו

כתב ודן באריכות)ד-(שו"ת בניין ציון סימנים א הגאון רבי יעקב אטלינגר, בעל הערוך לנר במשא ומתן עם הרצ"ה קלישר. וביאר בזה כי למרות שרעיונית הדבר אפשרי, ישנן חששות כבדים לגבי הדיוק המעשי של בגדי כהונה ותכלת, ולגבי היכולת להכריע בשאלות שרק

.נביא יכול לפשוט

כתב וביאר בראיות ברורות: "לא מצאתי)(שו"ת מהרי"ץ חיות סימן עו הגאון המהרי"ץ חיות שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח... אחר שייבנה היום מזבח על מקום אשר היה בנוי בראשונה". וביאר בזה כי מסורת בידנו שגם לאחר החורבן לא פסקה ההקרבה לחלוטין

.בתקופות מסוימות, וכי הכהנים בזמננו העומדים בחזקתם כשרים לעבודה זו ללא פקפוק

מתוך סערת הכיסופים של הרצ"ה קלישר וההסכמה העקרונית של החת"ם סופר, אנו ,קרבים אל דורות מאוחרים יותר, שם התייצבו עמודי ההוראה אל מול המציאות המשתנה

.וביקשו להעמיד מצפן של זהירות ויראה אל מול אש הקודש

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, בספרו זבח תודה על מסכת הלכתית כבדת משקל: "דעל כל פנים אם על- כתב וביאר מניעה מציאותית)(פרק ה זבחים מקום ההיכל בנוי איזה בנין... ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח, דהלא על כל פנים איננו שוב נגד חלל פתח אהל מועד". וביאר בזה הכהן הגדול מאחיו, כי אף שהמקום ,"'קדוש, קיומו של מבנה זר על מקום ההיכל יוצר חציצה ופגיעה בגדרי העמידה "לפני ה

.וכל עוד לא פונה המקום משיקוציו, יש בכך עכבה גמורה להקרבה

כתב וביאר את)(חלק ה, יו"ד סימן כו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר המניעה מצד חסרון אפר פרה אדומה: "אע"פ שקיימא לן טומאה הותרה בציבור, מכל מקום לכתחילה ודאי דבעינן טהרה". וביאר בזה כי למרות הפלפול ההלכתי, קשה להעלות על הדעת חידוש עבודה בכתחילה גמור כשאנו משוקעים בטומאת מת ללא אפר פרה, וכי

.מסורת בידנו שחידוש הטהרה השלמה כרוך בביאת הגואל

כתב וחידש בעניין זיהוי מקום)(בכתביו בענייני הר הבית הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג המזבח: "שאף אם נמדוד לפי כל המידות, חסרה לנו ה'מסורת' החיה על נקודת המזבח המדויקת שעליה העידו הנביאים". וביאר בזה כי במילימטר אחד של סטייה אנו עלולים להקריב "חוץ למזבח", ובדבר שיש בו כרת וקודש קדשים, אין לסמוך על השערות ומדידות

.אנושיות ללא גושפנקה של רוח הקודש או נבואה

כתב וביאר)(חלק יב סימן מז הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג, בשו"ת ציץ אליעזר בתקיפות את המניעה הציבורית והרוחנית: "הפיזור הגדול בהדיעות וההשקפות... זה יביא ממש אנדרלמוסיה רוחנית שאחריתה מי ישורנה". וביאר בזה הציץ אליעזר כי חידוש עבודה

ארקיו תשרפ

83 83

,בזמן שהאומה מפולגת, ובידי שלטון שאינו כפוף להלכה, עלול להוביל לחילול הקודש נורא

.וכי יש להמתין להנהגה רוחנית עליונה שתאחד את הלבבות תחת עול מלכות שמים

הגאון רבי דוד פרידמן מקארלין בספרו שאילת דוד כתב ופירש את דבריו נגד ספר דרישת ציון: "נעויתי משמוע דברים כאלה... שישפטו ע"פ דמיונם בדרך הפלפול שאינו מוכרח לעשות מעשים נוראים כאלה". וביאר בזה כי סכנת הטעות בהלכות חמורות אלו גדולה מהשכר המצופה, וכי הכניסה להר הבית בטומאה שלא לצורך גמור היא עבירה שאין הכפרה

.יכולה לעמוד כנגדה

מתוך בירור המניעות הכבדות שהעמידו גדולי האחרונים, המבקשים להגן על קדושת המקום מפני טעות וחילול, אנו באים לדלות את הנפקא מינות המעשיות הנוגעות לדורנו

.אנו, שבו הר הבית נמצא תחת ריבונות יהודית אך המזבח טרם הוקם

נפקא מינה הלכתית ראשונה ומובהקת עולה לעניין איסור הכניסה להר הבית. כפי שלמדנו מדברי הרמב"ם שפסק כי "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא", הנפקא מינה למעשה היא שגם היום, למרות החורבן, חלים על שטח הר הבית כל דיני מורא מקדש ואיסורי כניסה בטומאה. רוב מניין ובניין של גדולי הפוסקים בדורנו, ובראשם הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ומו"ר הגר"א וייס, הורו כי יש להישמר ולהימנע מכניסה לשטח ההר מחמת הספק המדויק במיקום העזרות והחשש מכרת. ההלכה מתרגמת את הכמיהה למזבח דווקא

.לריחוק של כבוד ומורא, המכיר בכך שהקדושה חריפה וקיימת גם ללא הבניין

נפקא מינה נוספת עולה לעניין לימוד סדר הקרבנות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בעל החפץ חיים, חידש תנועה שלמה של לימוד "קודשים" בדורנו. הנפקא מינה למעשה היא שהציפייה לבניית המזבח אינה יכולה להישאר רגשית בלבד; עלינו להכין את התשתית הלימודית כך שברגע שייפתח השער, יהיו בינינו תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות ההקרבה. זוהי "עבודה" רוחנית המחליפה זמנית את העבודה המעשית, בבחינת "ונשלמה

.פרים שפתינו", והיא זו שמשאירה את רעיון הקרבנות חי ופועם בתוך היכלי הישיבות

כמו כן, הסוגייה משליכה על סדר התפילה ועל הציפייה לגאולה. מתוך דברי הציץ אליעזר על הפיזור בדעות ועל הצורך במנהיגות רוחנית מוסכמת, עולה נפקא מינה לגבי הנהגת האדם המאמין: אין אנו מנסים "לדחוק את הקץ" במעשים פיזיים העלולים להביא לאנדרלמוסיה, אלא ממקדים את עיקר המאמץ בתפילה ובתיקון הלב. המציאות שבה "אין אנו יכולים לעשות חובותינו" אינה רק עובדה טכנית, אלא היא קריאה להתעלות רוחנית

.שתכשיר את הלבבות לקראת היום שבו יסורו המניעות המציאותיות וההלכתיות גם יחד

מתוך בירור המניעות והנפקא מינות, אנו מתעלים אל עומק הרעיון המבקש להבין מהי המשמעות הרוחנית של מזבח שאינו בנוי, ושל אומה העומדת אלפי שנים מול "שער

.השמים" כשהוא נעול לכאורה

עומק הרעיון הטמון במחלוקת סביב חידוש הקרבנות נוגע במהות הקשר שבין האדם לאלוקיו בעולם של חסרון. המזבח אינו רק מתקן להקרבת בשר, אלא הוא נקודת המפגש

גם לנשמה מגיע אוכל

84 84

שבה החומר האנושי מתבטל והופך לרוח, לריח ניחוח. הרמב"ם, בכתבו שהקדושה נובעת ,מן השכינה ושכינה אינה בטלה, מלמדנו יסוד נצחי: הקדושה היא מהות קבועה במציאות ואילו המעשה האנושי – הקרבן – הוא הניסיון שלנו להצטרף אל אותה קדושה. השאלה "האם מקריבים בזמן הזה" היא למעשה השאלה האם אנו ראויים לעמוד בדרגה כזו של התבטלות. המניעות שהעמידו גדולי האחרונים, כמו חסרון הציץ או אפר הפרה, אינן רק "בעיות טכניות" בהלכה, אלא הן שיקוף של מצבנו הרוחני. הן אומרות לנו כי בעולם של פירוד הלבבות וטומאת הגלות, האש עודנה בוערת בתוך האדמה הקדושה, אך הידיים

.המקריבות עדיין זקוקות לזיכוך נוסף כדי לגעת בה

.זאת ועוד, הרעיון של "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא" מעניק לנו חוסן אמוני אדיר הוא קובע כי שום חורבן פיזי, שום מסגד או מבנה זר, אינם יכולים להפקיע את הבעלות האלוקית על המקום. זהו מאבק בין הנצח לבין הארעי. הארעי הוא הבניין שחרב, הנצח הוא הקדושה שנותרה. המחלוקת המרטיטה בין הרצ"ה קלישר לבין המתנגדים לו היא בעצם הדיאלוג שבין ה"דחיקה לקץ" מתוך אהבה בוערת, לבין ה"ציפייה לקץ" מתוך יראה וענווה. אלו שרצו להקריב ביקשו למשוך את הגאולה למטה בכוח המעשה, ואלו שעצרו בעדם ביקשו לשמור על טהרת הקודש כדי שלא ייעשה כ"חולין" בידי אדם, ובכך לימדונו

.כי הציפייה עצמה היא חלק מעבודת השם

מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין הקדושה הנצחית למעשה האנושי, אנו פוסעים אל היכל הנפש, לבקש את החיבור החי שבין גדרי ההקרבה לבין עולמו הפנימי של האדם

.המאמין העומד מול חורבנו הפרטי

המרחק שבין רצוננו להקריב לבין המניעות ההלכתיות המעכבות אותנו, אינו רק מרחק של זמן או גיאוגרפיה, אלא הוא שיקוף של המתח הקבוע בנפש בין "רצוא" ל"שוב". הרצ"ה קלישר מייצג בנפשנו את הלהבה הפורצת, את הכמיהה לתיקון מיידי ולחיבור בלתי אמצעי עם הקודש. לעומתו, הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן והציץ אליעזר מייצגים את היראה, את ההכרה בעוצמת המרחק ואת הענווה הנדרשת מול גדלות השכינה. האמונה השלמה אינה בוחרת רק באחד מן הצדדים, אלא חיה בתוך המתח: מחד, לחוש בכל יום את ה"מי ייתן" ואת הכאב על המזבח השומם, ומאידך, לכוף את הקומה בפני ההלכה וההנהגה המסורתית המורה לנו להמתין. הנהגת האדם את עצמו צריכה להיות מושתתת על ההבנה שדווקא ה"אין אנו יכולים" הוא סוג של עבודה; היכולת לעצור מול הקודש ולומר "אינני

.ראוי עדיין" דורשת עוצמה נפשית גדולה לא פחות מהקרבת הקרבן עצמו

במישור ההנהגה והציפיות שלנו מן החיים, הסוגייה של "קדושה שאינה בטלה" מעניקה מצפן של יציבות בתוך עולם משתנה. האדם עובר בחיים חורבנות אישיים – אובדן, כישלון – "או תחושת ריקנות – וחש כי הכל אבד. באה ההלכה ומלמדת: "והשמותי את מקדשיכם אע"פ ששוממין, בקדושתן הם עומדים. גם כשהבניין האישי חרב, השכינה הפנימית, הנשמה האלוקית שבאדם, לעולם אינה מאבדת מקדושתה. הנהגת האמונה מלמדת אותנו שלא להתייאש מן החורבן, אלא לחפש את המקום המקודש שמתחת לאפר, את אותה "נקודה

ארקיו תשרפ

85 85

פנימית" שאינה בטלה לעולם. מי שמבין שהקדושה היא מהות ולא רק הישג חיצוני, יכול להמשיך ולהתפלל "והשיב את העבודה" גם מתוך השממה, בידיעה שכל תפילה וכל לימוד

.הם בבחינת בניין המזבח בתוך הלב

מתוך ההכרה בקדושה הפועמת תחת האפר, אנו מוזמנים לעצב בקרבנו מצפן מוסרי וערכי המנחה את צעדינו בין עולם המעשה לעולם הרוח, בין הכמיהה למימוש לבין הציות

.לגדולי הדור

.המצפן המוסרי הנבנה כאן מלמדנו כי ה"יושרה" הרוחנית קודמת לכל הישג דתי חיצוני אדם יכול להיות חדור ברצון להקריב קרבנות, אך אם הוא מתעלם מן המניעות ההלכתיות .ומהדרכת חכמי הדור, הוא עלול להפוך את הקודש לכלי של גאווה אישית וסיפוק יצרי המוסר התורני דורש מאיתנו ענווה מול הבלתי נודע: להכיר בכך שישנם דברים שגדולים .מאיתנו, ושישנם תחומים שבהם ה"שב ואל תעשה" הוא המעשה המוסרי העילאי ביותר היכולת להמתין להוראת שעה או לביאת הגואל אינה חולשה, אלא היא ביטוי ליראת שמיים

.צרופה המכירה בכך שהמקדש שייך לבורא עולם, ולא לרצונו הפרטי של האדם

יתרה מכך, המצפן המוסרי הזה מזהיר אותנו מפני ה"קיצור בדרכים" בעבודת ה'. כפי שראינו במחלוקתם של החפץ חיים והציץ אליעזר, הניסיון לבנות מזבח מבלי לפתור את שאלות הטהרה והשלום בתוך האומה הוא מעשה פגום מוסרית. המוסר כאן מלמד שאין כניסה אל הקודש ללא טהרה פנימית – לא רק טהרת הגוף מאפר פרה, אלא טהרת הלב מפירוד וממחלוקת. המצפן מורה לנו שכל עוד אנו ב"אנדרלמוסיה רוחנית", כדברי הציץ אליעזר, הרי שגם אם נבנה מזבח פיזי, לא תשרה בו השכינה המבוקשת. עלינו להשקיע קודם כל בבניית ה"מזבח" החברתי והמוסרי שבינינו, ורק מתוך האחדות והטהרה הזו נוכל

.לבקש את חידוש העבודה במקומה

מתוך בירור הדרמה ההיסטורית וההלכתית שליוותה את ענקי הדורות, אנו שבים אל קרקע המציאות של חיינו, נושאים עמנו תובנות המאירות את סדר יומנו באור של

.קדושה וציפייה

מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: התובנה הראשונה היא יקר ערך הכיסופים. למדנו כי עצם הדיון והבירור בחידוש העבודה, גם אם לא הגיע לידי מעשה, הוא חלק בלתי נפרד מן העבודה עצמה. בחיינו האישיים, עלינו לזכור כי השאיפה לטוב, הגעגוע לתיקון .והרצון להתעלות, הם בעלי ערך עצמי עצום גם אם המציאות טרם מאפשרת לנו להגשימם

.הציפייה היא המנוע השומר על הלב חי ופועם

התובנה השנייה היא אחריות מול קדושה. הדיון על מקום המזבח וייחוס הכהונה מלמדנו כי בקודש אין מקום לקיצורי דרך או ל"ערך מוסף" של דמיון. עלינו לפעול בחיינו מתוך דיוק, יושרה ומחויבות לאמת, ולהבין כי ככל שהדבר נעלה יותר, כך הוא דורש מאיתנו

.זהירות רבה יותר וציות להדרכה מוסמכת

התובנה השלישית היא מציאת השכינה בתוך החורבן. היסוד שקדושת המקום אינה

גם לנשמה מגיע אוכל

86 86

בטלה לעולם הוא הבטחה אישית לכל אדם. גם ברגעי משבר, כשנדמה שה"בניין" הפנימי שלנו קרס, עלינו לזכור שהמהות הקדושה והטהורה שבתוכנו קיימת לעד. אין ייאוש בעולם כלל, כי נקודת המפגש עם הבורא אינה תלויה במבנה חיצוני, אלא בנוכחותו הנצחית

.בתוך נשמתנו :עיקר העניין:עיקר העניין

בסיכומו של בירור, מתגלה לפנינו סודו של המזבח הנעלם כמראה למצבו של עם ישראל בגלות ובגאולה. השאלה "האם מקריבים בזמן הזה" חשפה בפנינו שתי קומות באמונה: הקומה האחת היא קדושת המקום הנצחית, שאינה תלויה במעשי ידי אדם ואינה בטלה לעולם, והקומה השנייה היא מוכנותו של האדם להיכנס אל הקודש. ראינו כי מבחינה הלכתית טהורה, שערי המזבח אינם נעולים לחלוטין, וגדולי עולם כחת"ם סופר והרצ"ה קלישר חשו כי אש המזבח עשויה להתלקח בכל רגע של רצון. אך מנגד, למדנו כי המניעות ההלכתיות והמציאותיות – מטומאת המת ועד הצורך בשלום ואחדות האומה – הן הקריאה האלוקית לזיכוך פנימי. עיקר העניין הוא שהמזבח מחכה לנו, אך הוא מבקש שנגיע אליו לא רק עם קרבן ביד, אלא עם לב טהור, דעת צלולה וציות מוחלט לדבר ה' המופיע דרך רבותינו. הציפייה המשותפת לכל גדולי הדורות מלמדת כי גם אם המזבח אינו בנוי באבן, הוא נבנה בכל יום מחדש

.מתוך דמעות התפילה, עמל התורה וכיסופי הגאולה של כל אחד ואחד מאיתנו

סוגיית חידוש הקרבנות בזמן הזה חושפת את המתח המופלא שבין קדושת המקום הנצחית לבין חסרון הבניין הפיזי, כשהיא מעמידה את השכינה שאינה בטלה לעולם אל מול ידיו הטמאות של האדם בגלות. ראינו כיצד רבותינו, מחלוצי הדרור כרצ"ה קלישר ועד עמודי ההוראה כחת"ם סופר, נאבקו בכיסופיהם למזבח מתוך הכרה כי ההלכה מאפשרת עקרונית את פתיחת השער, אך נעצרת ביראה מול מניעות של טהרה, ייחוס ודיוק המקום. זהו סיפורה של אומה שחורבנה הוא רק מעטה חיצוני לקדושה יצוקה, המלמדת אותנו כי הדרך אל הקודש רצופה בענווה ובציפייה, וכי כל עוד המזבח שומם, עבודתנו היא להפוך את הלב והלימוד לריח ניחוח. עיקר הכפרה בזמננו טמון ביכולת לשמור על אש הכיסופים בוערת תחת אפר הגלות, מתוך אמונה שגם ללא גזית ומחור, השכינה עודנה רובצת במקומה וממתינה ליום שבו נהיה ראויים

.לשוב לשולחן אבינו