מה היא הסיבה לכך שרק מגיל עשרים יוצאים לצבא?

נעבור כעת אל השער הבא במסענו המרתק, אל הבירור הנוקב והעמוק בשאלת עיצובו ,של הלוחם היהודי. נבקש להבין מהו הסוד הטמון בגבול הכרונולוגי של שנות העשרים .המהווה את קו התפר שבין עולם הלימוד והעידון לבין עולם המלחמה והכיבוש

מה היא הסיבה לכך שרק מגיל עשרים יוצאים לצבא? נעבור כעת אל השער הבא במסענו המרתק, אל הבירור הנוקב והעמוק בשאלת עיצובו ,של הלוחם היהודי. נבקש להבין מהו הסוד הטמון בגבול הכרונולוגי של שנות העשרים .המהווה את קו התפר שבין עולם הלימוד והעידון לבין עולם המלחמה והכיבוש )(במדבר א, ג מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרון ניצבים אנו מול תעלומה המלווה את עם ישראל עוד מימי המדבר ועד למלכותו של אמציהו ?מלך יהודה: מדוע בחרה התורה דווקא בגיל עשרים כנקודת הזינוק אל שדה המערכה ,השאלה הזו אינה רק טכנית או צבאית, אלא היא נוגעת בשורשי הבשלות האנושית – הפיזית השכלית והרוחנית. אנו יוצאים לברר מדוע נער בן שמונה עשרה, שכבר מחויב במצוות ואף עומד תחת החופה, עדיין אינו נחשב ל"יוצא צבא"? מה מתחולל בנפשו ובגופו של הבחור בשנים המכריעות שבין גיל המצוות לגיל העשרים, המכשיר אותו לשאת רמח וצנה בביטחון ובזכות? הבה נפתח את שערי החכמה ונעמיק בטעמם של ראשונים ואחרונים, המגלים לנו .כיצד נבנה כוחו של הלוחם מתוך עמל התורה ויישוב הדעת נשוב אל הפסוקים המהווים את המקור והיסוד למבנה הכוח של עם ישראל, ונראה כיצד .'התורה מדגישה שוב ושוב את הגיל המכונן שבו הופך הנער ללוחם בשירות ה )(במדבר א, ג מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן מבאר וכתב כי גיל עשרים הוא הגיל המדויק)(במדבר א, ג רבינו שלמה יצחקי בפירוש רש"י שבו האדם נכנס תחת עול הצבא. רש"י מדגיש כי מניין זה קשור קשר בל ינתק לנשיאת כי התרומה למשכן, שהיא מחצית)(שמות ל, יד הנטל הלאומי, ופירש גם בפרשת כי תשא השקל, ניטלה דווקא מן המנויים לצבא, ובכך כרך את הזכות להגנה על העם עם הזכות .להשתתפות בבניין הקדושה מבאר וחידש טעם ארצי ומעשי המשתלב עם)(במדבר א, ג רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן

התפתחות הגוף. הוא כתב ופירש כי אפשר שהטעם הוא בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים. הרמב"ן מבאר שהתורה חסה על כוחו של הצעיר ודורשת בשלות פיזית וחסון גופני .שיאפשרו לו לעמוד בתלאות המלחמה, ובכך הופכת התורה את הלוחם לאדם שלם בכוחו מבאר וחידש פן רוחני ומוסרי עמוק מעבר לכוח הפיזי. הוא כתב)(במדבר א, ג הכלי יקר ופירש כי מגיל עשרים האדם הופך להיות בר עונשין בבית דין של מעלה, ומשום כך הוא מדקדק יותר במעשיו. הכלי יקר מבאר כי כוחו של הלוחם היהודי אינו תלוי רק בנשקו, אלא בזכויותיו, שכן הכהן מכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו, ומי שפחות .מבן עשרים עדיין לא נתגבשו זכויותיו כדי שיכריעו את הכף להצילו בשדה המערכה מבאר וכתב כי המניין לבני עשרים נועד להפריד בין אלו)(במדבר א, ג רבנו עובדיה ספורנו העוסקים ביישובו של עולם ובלימוד לבין אלו היוצאים להגן עליו. הוא מפרש כי בגיל זה האדם כבר קנה לעצמו קניין רוחני מסוים המאפשר לו לצאת אל העולם מבלי לאבד את .זהותו הפנימית, ובכך המלחמה הופכת למצווה הנעשית מתוך יישוב הדעת נפנה כעת אל היכל המשנה ואל דברי רבותינו בשלהי הגמרא, שם נשרטטו גבולות הגזרה של חיי האדם, ונראה כיצד חז"ל ראו בשנות הנעורים שלב של בנייה פנימית המכינה את .האדם ליציאה אל מרחבי המעשה והמאבק . נערכו ציוני הדרך של חיי האדם מינקות ועד זקנה)(פרק ה משנה כא במשנה במסכת אבות המשנה מבארת וכתבה: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, ובן עשרים לרדוף. חלוקה זו מלמדת כי עד גיל עשרים האדם נמצא בתהליך של צבירה – צבירת ידע, צבירת קדושה וצבירת יציבות .משפחתית, ורק לאחר מכן הוא בשל "לרדוף" – הן אחר פרנסתו והן אחר אויביו במלחמה ובמקומות נוספים, עוסקים חז"ל בשאלת הבשלות)(דף סח עמוד ב בגמרא במסכת סנהדרין השכלית והגופנית. הגמרא מבארת וחידשה כי ישנם תהליכים ביולוגיים ונפשיים שאינם מסתיימים עם ההגעה לגיל מצוות. הבנה זו מהווה יסוד לדברי המפרשים כי התורה המתינה עד גיל עשרים, הגיל שבו האדם נחשב כמי ש"נתיישבה דעתו", כדי להטיל עליו את האחריות הכבדה של הנהגת מלחמה ויציאה אל הקרב, שכן שם נדרשת קור רוח ושיקול דעת שאינם .מצויים בנער צעיר ובספרי, עומדים חז"ל על הקשר שבין מניין בני ישראל לבין)(במדבר א, ג במדרש רבה היציאה לצבא. המדרש מבאר ופירש כי הקדוש ברוך הוא רצה שכל יוצא צבא יהיה בעל זהות ברורה "למשפחותם לבית אבותם". חז"ל מחדשים כאן כי המלחמה אינה מעשה של יחידים אנונימיים, אלא של אנשים שחיבורם למשפחתם ולמורשתם כבר התייצב. גיל עשרים הוא הזמן שבו האדם כבר אינו רק "בן של", אלא הוא עומד כאיש בפני עצמו, מוכן .לייצג את בית אבותיו בשדה המערכה מובא הדיון על גיל הנישואין ולימוד התורה. הגמרא)(דף כט עמוד ב בגמרא במסכת קידושין .מבארת וכתבה כי עד גיל עשרים הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לאדם מתי יישא אישה

הקשר בין גיל זה לצבא, כפי שעולה מדברי האחרונים על סוגייתנו, מלמד כי התורה ביקשה שהלוחם ייצא למלחמה כשהוא כבר קשור בקשרי חיים ומשפחה, דבר המעניק לו חוסן .נפשי ומטרה נעלה להילחם עבורה – הגנה על ביתו ועל עתיד ילדיו נפנה כעת אל היכלי מחשבתם של רבותינו הראשונים, אשר ברוח קודשם ובתבונתם דלו מתוך פסוקי התורה את הטעמים העמוקים לשיהוי זה שבין בגרות המצוות לבין היציאה אל .המערכה, וביארו כיצד נבנית קומה שלמה של אדם לפני שהוא הופך ללוחם , מבאר וחידש כי קיים קשר בל ינתק בין הבשלות)(במדבר א, ג רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן הפיזית לבין היכולת לעמוד בתלאות השדה. הוא כתב ופירש כי ואפשר שהיה הטעם הזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים. הרמב"ן מחדש לנו כי התורה אינה מסתכלת ,רק על החיוב ההלכתי היבש, אלא מעניקה משקל מכריע לכוחו של הגוף ולחוסן הגופני .שהם הכלים הנדרשים כדי לשאת את משא הרמח והצנה לאורך זמן , מבאר ומחדש רובד נוסף של בשלות)(דברים א, לט רבנו סעדיה גאון בפירושו לתורה והפעם מן הפן השכלי והתודעתי. הוא כתב וביאר את המילים "ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע" כמתייחסות ליכולת השיפוט בענייני מלחמה. רב סעדיה גאון מפרש כי עד גיל עשרים שכלו של האדם עדיין אינו בשל לגמרי לשקול ולנתח את מהלכי המערכה ואת סכנותיה, ומכאן שהתורה מבקשת לוחם שדעתו מיושבת עליו, המסוגל להבחין בין עיקר .לטפל בתוך סערת הקרב בספר המכונה מושב זקנים על התורה, מביא רבנו יצחק מבעלי התוספות ביאור מרתק הקושר את השלבים המנויים במשנת אבות אל תוך שדה הקרב. הוא כתב וחידש כי הטעם לכך שדווקא מגיל עשרים יוצאים למלחמה הוא בעבור שבן חמש עשרה לתלמוד ואחר כך בן עשרים לרדוף, אחרי שיש לו מצוות הרבה. רבנו יצחק מבאר כי רק לאחר שהאדם הקדיש שנים רבות למקרא, למשנה ולתלמוד, וצבר בתוכו מטען רוחני של מצוות ומעשים טובים, הוא יכול בטוב לרדוף מלחמה, שכן כעת יש לו את ה"שכפ"ץ" הרוחני הראוי להגן .עליו במקום הסכנה מבאר ומפרש את המושג "בן עשרים)(אבות ה, כא רבנו עובדיה מברטנורה בפירושו למשנה לרדוף" בזיקה לחיים המעשיים. הוא כתב וביאר כי לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, הגיע הזמן לרדוף אחר מזונותיו. חיבור זה מלמדנו כי היציאה לצבא בגיל עשרים אינה אירוע מבודד, אלא חלק ממכלול שבו האדם הופך לאחראי על גורלו, על .משפחתו ועל עמו, מתוך בנייה הדרגתית ויציבה של אישיותו נפנה כעת אל שולחנם של מאורי ההלכה והמחשבה בדורות האחרונים, אשר בדבריהם האירו את הקשר שבין יישוב הדעת, חוסן הנפש והזכויות הרוחניות הנדרשות לאדם בצאתו .אל המערכה , מבאר)(פרק ל פסוק יד רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש בפירושו לספר שמות ומחדש את עומק הקשר בין גיל העשרים לבין תבונת הלוחם. הוא כתב ופירש כי בהיותו

.מבן עשרים הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצינה בתגבורת השכל וההבחנה בדרך החיים האור החיים מבאר כי המלחמה אינה רק עניין של כוח פיזי, אלא של "תגבורת השכל", יכולת .ההבחנה המגיעה לשיאה רק כאשר האדם משלים את בנייתו האישיותית והופך לאיש דעת ,רבנו משה בן מיימון, הרמב"ם, אמנם מן הראשונים אך יסודותיו מנחים את האחרונים הוא מבאר ומחדש יסוד משפטי המשליך על ענייננו. הוא)(פרק כט הלכה יג ובהלכות מכירה כתב ופירש כי קטן עד בן עשרים שנה אין יכול למכור בנכסי אביו, והטעם הוא מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישב דעתו בדרכי העולם. האחרונים למדו מכאן נפקא מינה לצבא; אם לענייני ממון דעתו של בן שמונה עשרה עדיין אינה מיושבת דיה, קל וחומר .לענייני נפשות ומלחמה, שבהם נדרש יישוב דעת מוחלט שאינו נוטה אחר דחפים רגעיים , מבאר)(במדבר א, ג רבנו שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל הכלי יקר בפירושו על הפרשה וחידש את הפן הסגולי של גיל זה. הוא כתב ופירש כי עיקר הטעם הוא היותו של האדם בר עונשין בבית דין של מעלה מגיל עשרים, ומשום כך הוא מדקדק במעשיו ויש לו יותר זכויות שיגנו בעדו במלחמה. הכלי יקר מבאר כי צבא ישראל נשען על הנס וההשגחה, ומי שטרם הגיע לגיל שבו הוא עומד למשפט שמיים, מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין .לו די זכויות שיכריעו את הכף להצילו במקום סכנה (הלכות תלמוד תורה פרק ג סעיף רבנו שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, בשולחן ערוך הרב , מבאר ומחדש את סדר הזמנים הרוחני המכין את האדם לחיי המעשה. הוא כתב וביאר)א את הקושי שבין גיל הנישואין בגיל שמונה עשרה לבין הצורך להמשיך בלימוד התלמוד עד גיל עשרים. האדמו"ר הזקן מפרש כי השנים הללו, שבין שמונה עשרה לעשרים, הן שנים של לימוד מתוך מנוחת הנפש, גם לאחר הנישואין, כדי שהאדם ייצא לצבא ולעולם כשהוא .מלא וגדוש בתורה, ובכך הוא מיישב את דברי המשנה "בן עשרים לרדוף" עם חובת הלימוד נפנה כעת אל היכלי התורה של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, אשר העמיקו בחשיבות המבנה הנפשי של הלוחם היהודי וביחס שבין שנות העיצוב בבית המדרש לבין .חובת ההגנה על האומה מבאר וחידש כי גיל עשרים אינו רק)(פרשת במדבר מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר הגדרה פיזית, אלא הוא מהווה "שיעור" בבגרות נפשית המאפשרת לאדם לעמוד בניסיונות ,הקשים של המלחמה. הוא כתב ופירש כי התורה מלמדת אותנו שלא די בכוחו של הנער אלא נדרשת קומה שלמה של אדם שדעתו מיושבת עליו. הגר"א וייס מבאר שבעוד שגיל שלוש עשרה הוא זמן הכניסה למצוות במישור האישי, הרי שגיל עשרים הוא זמן הכניסה .לחיובים במישור הלאומי והציבורי, שכן המלחמה היא חובת הכלל הדורשת אחריות בוגרת הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספריו ובפסקיו מבאר ומפרש את חשיבות השנים שבין שמונה עשרה לעשרים כשנות בנייה רוחנית. הוא כתב וביאר כי דווקא בשנים הללו, שבהן האדם נמצא בשיא כוחו הלימודי, עליו להתחזק בתורה כדי שתהיה לו זכות שתגן עליו בעת צרה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מחדש כי ההכנה למלחמה אינה רק אימון צבאי, אלא

היא בעיקר הכנה רוחנית של לימוד והתמדה, המעניקה לאדם את החוסן המוסרי הדרוש .לעמידה מול אויב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר וכתב בעניין חובת השירות וגיל הגיוס, תוך שהוא נשען על דברי המפרשים כי התורה קבעה את גיל העשרים כדי להבטיח שהיוצא לצבא יהיה אדם נשוי ובעל משפחה. הוא פירש וחידש כי קיומו של בית בישראל מעניק ללוחם את התודעה של "לשם מה הוא נלחם", ובכך נמנעת הפיכת המלחמה לערך .כשלעצמו, אלא היא נותרת אמצעי להגנת החיים והמשכיות הדורות ."מו"ר הגר"ש וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי מבאר ומחדש את ההיבט של "דעתו של אדם הוא כתב ופירש כי עד גיל עשרים האדם עדיין נמצא תחת השפעת סערת הנעורים, ואין דעתו נתון במלואה ליישובו של עולם. מו"ר הגר"ש וואזנר מבהיר כי המלחמה דורשת קור רוח ואחריות כבדה כלפי הזולת, וזו יכולה להתקיים בשלמות רק לאחר שהאדם עבר את .שלב הבשלות המנטלית שמגיע עם העשור השלישי לחייו מתוך בירור דברי רבותינו לאורך הדורות, אנו מזקקים כעת את ההשלכות המעשיות וההלכתיות העולות מתוך קביעת גיל העשרים כגיל היציאה למערכה, ורואים כיצד הגדרה .זו מעצבת את עולמו של האדם מישראל הנפקא מינה הראשונה והיסודית נוגעת להגדרת הכשירות הצבאית והפיזית. מתוך דברי ,הרמב"ן עולה נפקא מינה למעשה, לפיה אין לגייס נערים שטרם מלאו להם עשרים שנה ,אף אם הם מגלים רצון עז להילחם. התורה קבעה רף של חוסן גופני שאינו ניתן לעקיפה והנפקא מינה היא שחובת ההגנה על האומה מוטלת על הבוגרים והחזקים, תוך שמירה על .הנערים בתוך כותלי בית המדרש וסביבתם הטבעית עד להשלמת בניינם הגופני נפקא מינה נוספת עולה במישור המשפטי והכלכלי, כפי שביאר הרמב"ם. מאחר שעד גיל עשרים דעתו של האדם אינה מיושבת עליו בדרכי העולם, הנפקא מינה היא שאין לסמוך על שיקול דעתו של צעיר בניהול מערכות הדורשות אחריות כבדה, כגון מכירת נכסי אביו או הנהגה צבאית. בשטח המעשי, הדבר מלמד שסמכויות פיקודיות והחלטות הרות גורל .צריכות להימסר לידי אלו שכבר חצו את גיל העשרים ורכשו ניסיון חיים ויישוב דעת בתחום הרוחני והמוסרי, עולה נפקא מינה מרתקת מדברי הכלי יקר לעניין הזכויות ,המגינות על הלוחם. מאחר שהאדם הופך לבר עונשין בבית דין של מעלה רק בגיל עשרים הנפקא מינה למעשה היא שדווקא מגיל זה ואילך יש למעשיו משקל סגולי שיכול להכריע את המערכה. הלוחם היוצא לקרב בגיל עשרים מביא איתו "מטען" של זכויות שצבר בשנות לימודו, והנפקא מינה היא שעליו להקפיד שבעתיים על מצוותיו בתקופה זו, שכן כעת הוא .עומד למבחן שמימי ישיר המגן על חייו בשדה הקרב נפקא מינה רביעית נוגעת לסדר העדיפויות בין לימוד תורה לשירות צבאי. מדברי האדמו"ר הזקן עולה נפקא מינה לפיה השנים שבין שמונה עשרה לעשרים מיועדות ללימוד תורה מתוך מנוחה, גם לאחר הנישואין. ההשלכה המעשית היא שיש להעניק עדיפות עליונה

לפני היציאה אל עולם המעשה)(מגיל חמש עשרה עד עשרים "להשלמת "חמש שנות התלמוד והמלחמה, כדי שהאדם ייצא מצויד בכלים רוחניים שיאפשרו לו לשמור על זהותו היהודית .בתוך סערת הקרב והחיים לבסוף, עולה נפקא מינה לעניין "מי האיש הירא ורך הלבב". מאחר שרב סעדיה גאון הגדיר את ידיעת ה"טוב ורע" בענייני מלחמה ככזו המגיעה רק בגיל עשרים, הנפקא מינה היא שאין .להגדיר פחד של נער צעיר כחיסרון באמונה או כחולשה המונעת ממנו לצאת לקרב בעתיד זוהי הכרה מוסרית בכך שהבשלות הנפשית למלחמה היא תהליך הדרגתי, ויש להמתין עד .שהשכל יבשיל דיו כדי להכיל את מורכבות המערכה נבקש כעת לרדת אל מעמקי הרעיון הטמון בחלוקת השנים של חיי האדם, ולהבין מהו .הסוד הרוחני המסתתר מאחורי השיהוי שבין גיל המצוות לבין גיל היציאה לצבא שורש הרעיון העולה מגיל העשרים נוגע במהותה של ה"דעת" היהודית. בעוד שהעולם המודרני רואה בבגרות עניין פיזיולוגי או משפטי גרידא, התורה מגלה לנו שבגרות אמתית היא תוצאה של בנייה קומתית. הרעיון הוא שהאדם אינו יכול לצאת להילחם על קיומה של האומה לפני שעיצב בתוכו את המהות שלמענה הוא נלחם. שנות העשרים הן קו הגבול שבין עולם ה"צבירה" לבין עולם ה"הקרבה". עד גיל עשרים, האדם עוסק בבניית כליו – הוא לומד מקרא, משנה ותלמוד, מקים בית ונושא אישה. הרעיון הרעיוני כאן הוא שכדי להגן על החיים, עליך קודם כל ליצור חיים, לטעום את טעמם ולהבין את ערכם. רק מי שיש לו "בית" פנימי וחיצוני, יכול להפוך ללוחם שאינו פועל מתוך דחפים של הרס, אלא מתוך רצון .עמוק של שימור ובנייה עומק נוסף טמון בהבחנה שבין "יוצא צבא" לבין "בר מצווה". בגיל שלוש עשרה האדם – "מקבל על עצמו את עול המצוות במישור היחיד, אך בגיל עשרים הוא נקרא אל ה"מניין אל הכלל. הרעיון הוא שהיציאה לצבא דורשת ביטול של היש הפרטי למען הכלל, וביטול כזה יכול להיעשות בצורה בריאה רק לאחר שה"אני" הפרטי התייצב והתחזק. אם נער יצא למלחמה לפני שדעתו נתיישבה עליו, הוא עלול לאבד את זהותו בתוך ההמון הצבאי. גיל העשרים מבטיח שהלוחם היהודי יגיע למערכה כשהוא אישיות מגובשת, המסוגלת לשמור על מוסר ותבונה גם במצבים של חוסר שליטה. זהו הרעיון של "תגבורת השכל" שעליה דיבר האור החיים הקדוש – השכל אינו רק מכשיר לניתוח נתונים, אלא הוא המצפן המוסרי .השולט על הכוח הפיזי יתרה מכך, הרעיון של "בן עשרים לרדוף" מלמדנו על האמון שהתורה נותנת בתהליכים טבעיים. התורה אינה מבקשת מאתנו לקפוץ מעל שלבי ההתפתחות. יש זמן ללימוד ויש זמן למעשה, יש זמן להתכנסות בבית המדרש ויש זמן ליציאה אל השדה. הרעיון הוא ,שהקדושה אינה מנותקת מהטבע – היא רוכבת עליו. כפי שהרמב"ן ציין את החוזק הגופני אנו למדים שרצון ה' הוא שנפעל בתוך העולם עם כלים שלמים. המלחמה ביהדות אינה התאבדות רוחנית או גופנית, אלא היא פעולה של גבורה הנובעת מתוך שלמות. האדם יוצא

לצבא כשהוא "שלם" – שלם בגופו, שלם בתורתו ושלם בביתו, ובכך הוא הופך לכלי ראוי .להשראת השכינה במחנה ישראל לבסוף, הרעיון של גיל העשרים כגיל שבו האדם הופך לבר עונשין בשמיים, מגלה לנו את סוד האחריות. לוחם בצבא ה' אינו רק חייל המבצע פקודות, אלא הוא שליח הנושא באחריות על מעשיו מול בורא עולם. גיל העשרים מסמל את הרגע שבו האדם הופך לריבון על גורלו הרוחני. הרעיון הוא שהזכות להגן על ארץ ישראל ועל עם ישראל שמורה לאלו שהבינו את גודל האחריות הכרוכה בשימוש בכוח, אלו שיודעים כי כל תנועה שלהם בשדה הקרב .נמדדת במאזני צדק עליונים נפתח כעת את שערי ההתבוננות אל תוך נבכי הנפש וההנהגה, ונבקש להבין כיצד הגבול הכרונולוגי של גיל העשרים משקף את המבנה הפנימי של האדם המאמין ואת הדרך שבה .הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו .בהיבט של הנפש והאדם, גיל העשרים מסמל את המעבר מחיי "חממה" לחיי אחריות עד גיל זה, האדם נמצא בתהליך של צמיחה מוגנת – הוא לומד, הוא סופג, הוא נבנה תחת צילם של רבותיו והוריו. המחשבה העמוקה כאן היא שהתורה מלמדת אותנו פרק בחינוך הנפש: אי אפשר לדרוש מהאדם להקריב את עצמו למען הכלל לפני שהוא בנה "עצמי" חזק – ומבוסס. אדם שיוצא למלחמה – בין אם מדובר במלחמה פיזית ובין אם במלחמת החיים ללא תשתית נפשית של עשרים שנות בנייה, עלול להישבר מול הקשיים. החיבור לנפש הוא ההבנה שכל שלב בחיים הוא הכנה לשלב הבא; הלימוד בגיל חמש עשרה אינו רק ידיעת .התלמוד, אלא בניית השריר הנפשי של המשמעת והעומק שישרתו את הלוחם בצאתו לשדה בתחום האמונה וההנהגה, אנו מוצאים כאן שיעור מופלא בדרכי הנהגת ה'. הקדוש ברוך הוא, המנהיג את עמו במדבר, אינו חפץ בצבא של "נערים" המתלהבים ללא דעת, אלא בצבא של אנשים שדעתם מיושבת עליהם. ההנהגה האלוקית מלמדת אותנו שהקדושה אינה (כפי שביאר רב סותרת את התבונה האנושית. העובדה שהתורה ממתינה לבשלות השכלית מראה שהקב"ה רוצה שנהיה שותפים פעילים ומבינים בהנהגת העולם. האמונה)סעדיה גאון אינה דורשת מאתנו לעצום עיניים ולנהוג בפזיזות, אלא להשתמש בשכל ובתבונה שניתנו .לנו כדי לנהל את המלחמות שלנו בדרך המוסרית והנכונה ביותר .יתרה מכך, החיבור בין גיל העשרים לבר עונשין בשמיים חושף רובד עמוק של השגחה ההנהגה העליונה קובעת כי ככל שהאחריות גדלה, כך גדל המבט השמימי על האדם. כשאדם יוצא לצבא בגיל עשרים, הוא כבר אינו "ילד של אבא", אלא חייל של המלך. האמונה כאן היא .הידיעה שכל מעשה שלנו נמדד, ודווקא הידיעה הזו היא שמעניקה לאדם את העוז והגבורה הוא יודע שהוא לא פועל בחלל ריק, אלא בתוך מערכת אלוקית של צדק ומשפט. ההבנה ש"השמיים" בוחנים אותנו רק מגיל עשרים מעניקה לאדם את האומץ לפעול בעולם, מתוך ידיעה שהקב"ה המתין לו עד שיבשיל, ורק עכשיו הוא סומך עליו שיוכל לשאת את משא .האחריות הכבד של הצלת ישראל מיד צר נבנה כעת את קומותיו של המצפן המוסרי העולה מתוך ההבחנה המדויקת של התורה

בגיל היציאה למערכה, ונראה כיצד ערכים אלו הופכים לאבני דרך בעיצוב אישיותנו וביחסנו .אל הזולת ואל המשימות המוטלות עלינו הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ההכרה בחשיבותה של ההכנה המוקדמת והבנייה המדורגת. המוסר העולה מכאן מלמדנו שאין לקפוץ אל תוך "שדה הקרב" של החיים – בין אם מדובר בקריירה, במנהיגות או במערכות יחסים – לפני שהקדשנו זמן לביצור האישיות ולקניית דעת. המצפן מורה לנו כי החיפזון להגיע אל פסגת העשייה עלול להוביל לקריסה ,אם התשתית אינה איתנה. המוסר היהודי תובע מאתנו לכבד את שנות הלימוד והעיצוב ולהבין שההשקעה בעצמנו בתקופת הנעורים אינה "בזבוז זמן" אלא חובה מוסרית כלפי .המשימות שעוד נכונו לנו בעתיד הנדבך השני עוסק באחריות המוסרית שבשימוש בכוח. הבחירה של התורה להמתין עד :גיל עשרים, הגיל שבו הדעת מיושבת והאדם הופך לבר עונשין, מציבה לנו תמרור אזהרה כוח ללא דעת הוא מסוכן. המצפן המוסרי מחייב אותנו לוודא שכל שימוש בעוצמה שיש .בידינו – פיזית, כלכלית או חברתית – נעשה מתוך שיקול דעת בוגר ואחריות אישית מלאה המוסר הזה דורש מאתנו להיות אנשים שחושבים על השלכות מעשיהם "לגלגולתם", כלומר .לראות בכל פעולה שלנו דבר שנמדד במאזני צדק, ולא רק כאמצעי להשגת מטרה רגעית הנדבך השלישי במצפן הוא ערך המשפחתיות והיציבות כבסיס למסירות נפש. כאשר אנו :מחברים את גיל העשרים עם דברי חז"ל על גיל הנישואין, אנו מגלים תובנה מוסרית עמוקה אדם נלחם טוב יותר כאשר יש לו עבור מה לחיות, ולא רק עבור מה למות. המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין שהתרומה לכלל והגבורה בשדה המערכה צריכות לנבוע מתוך עולם פנימי מלא וקשרים אנושיים עבותים. המוסר הזה מלמד אותנו שחוסנה של אומה נמדד ביכולתה לגדל אנשים שהם גם אנשי ספר ומשפחה וגם אנשי מעשה ולוחמה, מבלי שהאחד .יבטל את השני מתוך המסע המעמיק בין דפי הגמרא, דברי הראשונים והכרעות גדולי הדורות, אנו .מזקקים כעת את תמצית הדברים ואת קרני האור המאירות את נתיב חיינו בכל יום ויום למדנו כי גיל העשרים אינו רק מספר כרונולוגי, אלא הוא סמל לבשלות, ליישוב הדעת ולאחריות כבדה. הלקח הגדול שלמדנו הוא שהגבורה האמיתית והיציאה אל ה"מלחמות" של החיים – בין אם הן בשדה הקרב ובין אם הן במאבקי הפרנסה והרוח – חייבות להישען על תשתית רחבה של לימוד, בניית אישיות וקדושת הבית. אנו יוצאים עם ההבנה שההמתנה וההכנה אינן עיכוב, אלא הן אלו המעניקות לנו את ה"שכפ"ץ" הרוחני ואת הזכויות הנדרשות כדי לעמוד איתנים מול כל אתגר, מתוך ידיעה שדעתנו מיושבת עלינו ופעולותינו נמדדות .במאזני צדק עליונים ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: הבנייה קודמת למלחמה. במרוץ החיים המודרני אנו חשים לעיתים דחף "לכבוש את העולם" כבר בגיל צעיר. התורה מלמדת אותנו את ערך הסבלנות; עלינו להשקיע בבניית הכלים הפנימיים שלנו, בלימוד ובקניית דעת, לפני שאנו .מטילים את עצמנו אל תוך סערות החיים המורכבות

כוח דורש דעת. בכל צומת שבו יש בידינו כוח – כמנהלים, כהורים או כחברים – עלינו לזכור כי השימוש בכוח ללא יישוב דעת ובגרות נפשית עלול להיות הרסני. עלינו לשאוף .תמיד ל"תגבורת השכל" שתנחה את המעשים שלנו האחריות כמעוררת גבורה. המודעות לכך שמעשינו נמדדים בבית דין של מעלה, דווקא מגיל עשרים, אינה צריכה לשתק אותנו אלא להעניק לנו עוצמה. הידיעה שיש משמעות .נצחית לכל פעולה הופכת אותנו לאנשים אחראים יותר, מדויקים יותר וחדורי מטרה הבית כעוגן. היציאה ל"רדוף" ולהשיג הישגים בעולם החיצון צריכה להיעשות מתוך בסיס של יציבות משפחתית. הקשר לבית ולערכים שספגנו הוא זה ששומר עלינו שלא נלך לאיבוד .בתוך ה"מדים" והתפקידים שאנו עוטים על עצמנו :עיקר העניין:עיקר העניין )(במדבר א, ג סוגיית גיל הגיוס לצבא מגיל עשרים ומעלה, המופיעה בפרשתנו ובמקומות נוספים בתורה ובספר דברי הימים, חושפת את התפיסה היהודית בדבר .בשלותו של האדם וחשיבות השמירה על כוחה של האומה המבאר)(במדבר א, ג במוקד הדברים עומד פירושו של רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן כי סיבת הדבר היא פיזית – שאין הנער חזק למלחמה בפחות מגיל עשרים. רב מוסיף רובד שכלי ומבאר כי רק בגיל זה האדם "יודע טוב)(דברים א, לט סעדיה גאון .ורע" בענייני מלחמה, כלומר ניחן בכושר שיפוט ובקור רוח הנדרשים בשדה הקרב המחדש כי רק מגיל עשרים)(במדבר א, ג היבט נוסף ומהותי מובא בדברי הכלי יקר האדם הופך לבר עונשין בבית דין של מעלה, ומשום כך יש לו זכויות רבות יותר ,(ה שיגנו עליו במקום סכנה. דברים אלו משתלבים עם דברי המשנה במסכת אבות הקובעת "בן עשרים לרדוף", ועם ביאורו של רבנו עובדיה מברטנורה כי שלב)כא זה מגיע רק לאחר שהאדם השלים את לימודי המקרא, המשנה והתלמוד, נשא אישה .והקים בית, ובכך הוא יוצא למלחמה כאישיות שלמה ומגובשת בדעתה וברוחה ?