מה היה השבח והגדולה של משה שמנה את ישראל שהקב"ה הספיד אותו על כך?

משה רבנו, אדון הנביאים והרועה הנאמן, עומד על סף הכניסה לארץ המובטחת, רגע לפני ,שהוא נפרד מעמו האהוב ומתעלה למתיבתא דרקיעא. והנה, באותו מעמד נשגב של פרידה מהדהדת בת קול מקצה המחנה ועד קצהו, מפי הגבורה ממש, ומספידה את משה בתואר

מה היה השבח והגדולה של משה שמנה את ישראל שהקב"ה הספיד אותו על כך? משה רבנו, אדון הנביאים והרועה הנאמן, עומד על סף הכניסה לארץ המובטחת, רגע לפני ,שהוא נפרד מעמו האהוב ומתעלה למתיבתא דרקיעא. והנה, באותו מעמד נשגב של פרידה מהדהדת בת קול מקצה המחנה ועד קצהו, מפי הגבורה ממש, ומספידה את משה בתואר

המפעים: "ספרא רבה דישראל". מה מסתתר מאחורי התואר הזה? האם רק כתיבת התורה היא שעמדה לנגד עיני הבורא, או שמא דווקא פעולת המניין – הספירה הפשוטה כביכול של כל איש ואיש מישראל – היא היא פסגת שבחו של משה? כיצד הופך המניין הטכני במדבר לסימפוניה של רוח קודש ולעדות נצחית על הנהגה שאין לה אח ורע? אנו יוצאים למסע בעקבות דברי חז"ל והמהרש"א, להבין איך בתוך המספרים והשמות נגלית נשמתו של מנהיג .שהפך את כל ישראל לספר תורה אחד חי נפנה כעת אל מול פני הקודש, אל פתיחת חומש הפקודים, שם מצטווה משה רבנו להביט בעיניו של כל יחיד ויחיד מתוך המחנה העצום, ולהעלות את ראשם של ישראל מתוך .השממה אל המניין האלוקי שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר )(במדבר א, ב לגלגלותם מבאר וכותב כי מתוך חיבתם לפניו הוא מונה)(במדבר א, א רבינו שלמה יצחקי בפירוש רש"י אותם בכל שעה; כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מניין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. רש"י מלמדנו כי המניין אינו פעולה כמותית, אלא ביטוי של .אהבה וחיבה שאין לה קץ, המורה כי כל יהודי הוא עולם מלא בפני עצמו " מפרש ומוסיף כי המניין נעשה "למשפחותם לבית אבותם)(במדבר א, ב רבנו בחיי בן אשר כדי להורות על טהרת הייחוס של עם ישראל. הוא מדגיש כי משה רבנו, במעשה המניין, לא רק ספר אנשים אלא בירר את שורש נשמתם ואת הקשר שלהם אל האבות הקדושים, ובכך .הפך את המספר לזהות רוחנית עמוקה מבאר וחידש כי המניין היה נצרך כדי שמשה)(במדבר א, מה רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן ואהרון ישימו עיניהם על כל אחד ואחד מישראל לברכם. הוא כותב כי בבוא היחיד לפני אבי הנביאים, היה משה נותן בו עינו ומתפלל עליו, ומכאן שהמניין הוא מעשה של הנהגה רוחנית .פרטנית שאין לה אח ורע , מבאר וכתב כי המניין נועד להכין את ישראל לכניסה לארץ)(במדבר א, ב רבינו עובדיה ספורנו שיהיו מוכנים כצבא ה'. הוא מדגיש כי משה רבנו במניין זה העלה את ישראל למדרגה של .חשיבות, שכל אחד נמנה בשמו ובייחוסו, ובכך נתן להם כוח לעמוד מול כל המניעות שבדרך נרד כעת אל עומקי ים התלמוד, אל המקום שבו מתגלה שבחו של משה רבנו מתוך דברי חכמינו, וננסה להבין כיצד מעשה המניין הפשוט הפך להספד אלוקי נשגב המהדהד מקצה .המחנה ועד קצהו . מובא תיאור מרטיט של רגעי פטירתו של משה רבנו)(דף יג עמוד ב בגמרא במסכת סוטה רב נחמן אמר, וימות שם משה – סמליון אמר, וימת שם משה ספרא רבה דישראל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר י"ב מיל על י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, בת קול משמיע ואומר "וימת משה ספרא רבה דישראל". הגמרא חושפת כי בעיני המרום, התואר הממצה ביותר את פועלו של משה הוא "ספרא רבה" – הסופר הגדול של האומה, תואר המוענק לו דווקא ברגע שבו .הוא נפרד מהעולם הגשמי

ביאר ופירש)(סוטה יג עמוד ב רבנו שמואל אליעזר הלוי אידלס, המהרש"א, בחידושי אגדות את כפל המשמעות הטמון בתואר זה. הוא כתב וחידש כי משה נקרא כך על שכתב את התורה ונתנה לישראל, אך הוסיף פירוש שני ומפתיע: הכוונה היא שמשה מנה מספרן של ישראל שתי פעמים. המהרש"א קושר בין מלאכת הכתיבה של ספרי התורה לבין מלאכת .המניין של נשמות ישראל, ובכך הוא מעלה את המניין למדרגה של יצירה אלוקית נצחית בספר מקדש הלוי על התורה ביאר וחידש את הקשר הפנימי שבין המניין לבין הנהגתו של משה. הוא פירש כי אין לראות במניין דבר זוטר, אלא אדרבה, זהו הביטוי הנעלה ביותר לענוותנותו ולמסירותו של מנהיג. משה רבנו, שעלה למרום והביא תורה, לא חשב כי המניין .של כל יחיד הוא מתחת לכבודו, אלא עסק בו בעצמו וברוח קודשו מובא ומבואר כי המניין נעשה כדי להראות שכל אחד מישראל)(במדבר א, ט במדרש רבה חשוב לפני המקום כספר תורה. מדרש זה מאיר את דברי המהרש"א, ומסביר מדוע התואר "ספרא רבה" הולם כל כך את מי שמנה את ישראל – שכן במניינם הוא בעצם "כתב" וחקק .את חשיבותם של ישראל לדורות עולם נפסע כעת בין נתיבותיהם של רבותינו הראשונים, אשר ברוח קודשם האירו את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין דמותו של משה רבנו כנותן התורה לבין דמותו כמי שמנה את .ישראל במסירות נפש, וגילו לנו כי המניין אינו אלא כתיבת התורה על לוח ליבם של ישראל כתב וביאר כי על)(הלכות מלכים פ"ב ה"ו רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, בספרו יד החזקה המלך והמנהיג להיות רחמן וחונן, ונושא בעול הציבור כרועה את עדרו. הרמב"ם מבהיר כי השבח של משה במניין ישראל נובע מכך שלא עשה זאת כמי שמבצע מטלה טכנית, אלא כמי שנושא את כל הקהל על ליבו. העובדה שמשה רבנו, האיש אשר דיבר פנים אל פנים עם השכינה, יורד אל הפרטים הקטנים של כל משפחה ובית אב, היא עדות להנהגה שאינה .מתנשאת, וזהו שבחו הגדול כספרא רבה – סופר המכיר כל אות ואות בקהל עדתו פירש וחידש כי במניין ישראל)(חלק א' סימן תרי"ג רבינו שלמה בן אדרת, הרשב"א, בתשובותיו ,יש סגנה של קדושה המגינה על העם. הוא מבאר כי משה רבנו במניין זה לא רק ספר ראשים אלא העלה את ישראל למדרגה של "דבר שבמניין" שאינו בטל לעולם. לשיטתו, השבח של ,משה הוא ביכולתו להפוך את עם ישראל לישות אחת נצחית שכל חלק בה הוא משמעותי .ובכך הוא דומה לסופר הכותב ספר תורה שבו כל אות מעכבת את כשרות הספר כולו ביאר וכתב על דברי הגמרא שכינוהו)'(פרק א רבינו אשר, הרא"ש, בפירושו למסכת סוטה .ספרא רבה, כי משה רבנו מיצה את כל כוחו הרוחני כדי לדאוג ששום יהודי לא ילך לאיבוד הרא"ש מבהיר כי כתיבת התורה והנחלתה לעם דורשת סבלנות ודיוק אינסופיים, ואותן תכונות ממש באו לידי ביטוי במניין ישראל. הוא מדגיש כי השבח במניין הוא ההוכחה .שמשה ראה בתורה ובמי שמקיימים אותה יחידה אחת בלתי נפרדת מבאר וכתב כי המילה "לגלגלותם" מרמזת)(במדבר א, ב רבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים על כך שמשה הסתכל על המזל ועל השורש הנשמתי של כל אחד. הוא מחדש כי משה

במניין זה פעל ברוח קודש כזו, שידע בדיוק מי עומד לפניו ומה תפקידו בעולם. זהו השבח המוספד עליו, שהיה סופר היודע למנות לא רק את הגופים אלא את הנשמות, ולוודא שכל .אות בספר התורה האנושי הזה נמצאת במקומה הנכון נפנה כעת אל היכלי האחרונים ומאורי הדורות, אשר דלו ממעמקי דברי המהרש"א פנינים חדשות, וביארו כיצד פעולת המניין, שנראית כמעשה טכני של ספירת ראשים, הופכת למפגן .של הנהגה אלוקית ורוח קודש המזקקת את דמותו של משה כרועה נאמן כתב וביאר כי)(על התורה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים שבחו של משה במניין ישראל טמון בדיוק המוחלט שהושג על ידי רוח קודשו. הוא מבהיר כי במניין של מאות אלפי אנשים, הסיכוי לטעות אנושית הוא עצום – בין אם על ידי מיתה של אדם ברגע המניין ובין אם על ידי כפל נתינה – אך משה רבנו העמיד את המניין על תלו בנאמנות כזו ששיקפה את המציאות הרוחנית המדויקת של כלל ישראל, ובכך נתעלה לשם ."ספרא רבה" היודע למנות כל אות ואות באומה פירש וחידש כי המניין על ידי משה)(פרשת במדבר רבנו יוסף קארו בספרו מגיד מישרים ,היה בבחינת המשכת שפע לכל יחיד ויחיד. מרן רבנו יוסף קארו מבאר כי בעצם המניין – משה חקק את שמו של כל יהודי בכיסא הכבוד, וזהו השבח שהספידו הקדוש ברוך הוא שדאג לקשר את הנשמות למקורן העליון דרך המספר והשם, ופעולה זו נחשבת ככתיבת .התורה ממש כתב וביאר כי)(פרק ס"ד 'רבנו יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, בספרו גבורות ה המספר מבטא את המעלה של הכלל שאינו בטל. הוא מחדש כי משה נשתבח במניין משום .שהצליח לאחד את כל הפרטים למספר אחד כולל, ובכך יצר "קומה שלמה" של עם ישראל לשיטתו, המניין הוא היכולת לראות את האחדות שבתוך הריבוי, וזוהי מלאכת הסופר הגדול .היודע לחבר אותיות למילים ומילים לספר אחד כתב וביאר)(חלק י' או"ח סימן נ"ד הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר את מעלת המנהיג הדואג לפרטים. הוא מביא את דברי המדרש ומדגיש כי משה רבנו לא האציל את המשימה לאחרים אלא עסק בה בעצמו, ללמדנו שמנהיג אמיתי אינו רואה שום צורך של הציבור כדבר קטן. השבח שהקב"ה הספידו בו הוא על ענוותנותו העצומה, שעם .כל רוממותו עמד ומנה כל זכר לגלגלותם כאב המונה את בניו פירש וחידש כי המניין ברוח קודש)(מנחת אשר על פרשת במדבר מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו המופיע במהרש"א אינו רק ידיעת המספר, אלא ידיעת המהות. הוא מבאר כי משה נשתבח בכך שידע שכל יהודי שנותן מחצית השקל אכן נמצא בדרגה הרוחנית הראויה להיות נמנה .בצבא ה', וזוהי היכולת לספור את הלבבות ולא רק את הגופים נפנה כעת אל היכלי העיון של מאורי דורנו, אשר המשיכו לדלות פנינים מתוך הספדו של הקדוש ברוך הוא למשה, וביארו כיצד דמותו של ה"ספרא רבה" משתקפת בהנהגה הדואגת .לכל נימי הנפש של עם ישראל

כתב וחידש כי השבח הגדול של משה)(מנחת אשר על התורה מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו ,במניין ישראל נובע מהשילוב שבין הכלל לפרט. הוא מבאר כי משה רבנו, מנחיל התורה ידע להביט בכל אחד ואחד מישראל כעולם מלא, והמניין לא היה פעולה סטטיסטית אלא מעשה של חיבור נשמתי. לשיטתו, משה נשתבח בכך שהצליח להעניק לכל יחיד את התחושה שהוא חלק בלתי נפרד מהשלם, וזוהי מלאכת המחשבת של סופר המבין כי ללא .האות הקטנה ביותר, ספר התורה כולו פסול פירש וביאר את דברי המהרש"א)(על פרשת במדבר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו בעומק חדש. הוא כתב וחידש כי המניין ברוח קודשו של משה נועד לוודא ששום יהודי לא יישאר מאחור, וכי השפע האלוקי יחול על כל אחד לפי דרגתו. הוא מדגיש כי משה רבנו ,נשתבח דווקא בזה, שכן הנהגת הציבור דורשת דייקנות מוחלטת ואחריות כבדת משקל ומשה עמד במשימה זו בנאמנות עילאית, עד שהקב"ה העיד עליו כי הוא הסופר המדויק .ביותר של נשמות ישראל ביאר וכתב כי השבח של)(חלק י' סימן קצ"ו מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי משה במניין ישראל מלמד על מעלת הצניעות והעמל. הוא מחדש כי אף שמשה רבנו היה בדרגה של "איש האלוקים", הוא לא נרתע מעמל המניין הסיזיפי, משום שראה בזה חלק מעבודת ה'. המצפן המוסרי העולה מכאן, לשיטתו, הוא שאין עבודה שהיא קטנה מדי עבור המנהיג הגדול ביותר, וכל פעולה שנעשית למען כלל ישראל בנאמנות, הופכת לחלק .מההספד הנצחי של האדם ציין את חשיבות)(סימן קנ"ו הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה הדיוק בצרכי הרבים, וביאר כי משה רבנו הוא המודל לחיקוי בכל הנוגע לנאמנות בפיקדונות הציבור. הוא מדגיש כי המניין המדויק של משה ברוח קודשו, כפי שביאר המהרש"א, מהווה שיעור ביושרה ובידיעה שכל פרט בחיי הקהילה הוא קדוש וראוי לתשומת הלב המרבית .של המנהיג מתוך בירור שבחו של משה רבנו כספרא רבה המונה את ישראל ברוח קודשו, אנו מזקקים כעת את ההשלכות המעשיות וההדרכות המאירות את דרכו של כל אדם העוסק בצרכי .ציבור ובבניין הקהילה הנפקא מינה הראשונה והמרכזית נוגעת ליחס שבין המנהיג לכל יחיד ויחיד. מהנהגתו של משה למדנו כי ככל שהמנהיג נעלה וגדול יותר, כך צריכה להיות דאגתו לפרטים הקטנים ביותר של מונהגיו. הנפקא מינה למעשה היא שאין לאדם המופקד על הציבור להאציל משימות הנוגעות לבירור צרכיו האישיים של היחיד לאחרים בלבד, אלא עליו להיות מעורב ולהכיר כל "אות" בקהילתו. השבח של משה מלמד כי המעורבות בפרטים אינה פחיתות .כבוד, אלא היא היא פסגת המנהיגות נפקא מינה נוספת עולה בחשיבות הדיוק והאמינות בניהול ענייני הכלל. המהרש"א חידש כי שבחו של משה היה במניין המדויק שלא חסר ולא יתר, ברוח קודשו. ההשלכה המעשית

עבור העוסקים בצרכי ציבור היא החובה המוסרית וההלכתית לנהוג בנאמנות ובדייקנות מוחלטת בפיקדונות ובמניינים של הציבור. אדם המנהל מוסד או קהילה צריך לדעת כי הדיוק בפרטים הקטנים – כגון רישום נכון, ניהול כספי מדויק ותשומת לב לכל שם – הוא .חלק בלתי נפרד מקדושת המשימה נפקא מינה שלישית נוגעת להבנה שכל פעולה טכנית למען הכלל היא בעלת ערך רוחני עצום. אנו למדים כי גם פעולה הנראית כ"זוטא", כגון ספירה או מנהלה, כאשר היא נעשית לשם שמיים ובמסירות, היא נחשבת ככתיבת ספר תורה ממש. ההדרכה למעשה היא לעודד את העוסקים במלאכות המנהליות בקהילה, ולהבהיר להם כי עמלם אינו "עניין של מה .בכך", אלא הם שותפים בכתיבת ההיסטוריה והרוח של עם ישראל לבסוף, עולה נפקא מינה לעניין הערבות ההדדית והדאגה לשלמות המחנה. משה רבנו דאג ש"לא מת אחד בינתיים" ושכולם נתנו את חלקם. המסקנה המעשית היא החובה המוטלת על כל מנהיג ואיש חינוך לוודא שאיש אינו נשמט מן המניין, וכי לכל אחד יש את הכלים והאפשרות לתת את חלקו בקהילה. החיפוש אחר ה"אחד" שחסר הוא השבח הגדול ביותר .של הרועה הנאמן נפליג כעת אל עומק הים הרעיוני, אל המקום שבו המספרים היבשים הופכים לאותיות של .אש, וננסה להבין מדוע המניין של משה רבנו נחשב ליצירה מופתית של סופר אומן שורש הרעיון הטמון בתואר "ספרא רבה" שניתן למשה דווקא על המניין, מגלה לנו סוד עמוק במהותה של האומה הישראלית. ספר תורה מורכב מאותיות רבות, וכל אות, קטנה כגדולה, היא תנאי הכרחי לכשרותו של הספר כולו. כאשר משה רבנו מונה את ישראל, הוא אינו עוסק בסטטיסטיקה של כמות, אלא בכתיבה של איכות. הוא מביט בכל יהודי ויהודי ורואה בו אות אחת חקוקה בספר התורה הכללי של עם ישראל. הרעיון הוא שכלל ישראל אינו רק "ציבור" אמורפי, אלא הוא חיבור של יחידים שכל אחד מהם הוא עולם מלא. המניין של משה הופך את היחיד לחלק מהנצח, ובכך משה פועל כסופר המצרף אות לאות עד .ליצירת השלמות האלוקית עלי אדמות יתרה מכך, המניין במדבר מבטא את הניצחון של הרוח על המקרה. המהרש"א מלמדנו כי משה מנה את ישראל ברוח קודשו כדי לוודא שהמניין יהיה מושלם – שלא יחסר איש ושלא יתר איש. בעולם הטבע, המספרים תמיד נזילים; אנשים באים והולכים, נולדים ומתים. אך משה רבנו, בכוח נבואתו, הצליח "להקפיא" את הזמן ולהעמיד את ישראל במצב של שלמות סטטית וקדושה. זהו שבחו של מנהיג שיודע לחבר את המציאות הגשמית והמשתנה אל השורש הרוחני היציב. המניין הוא ההוכחה שעם ישראל הוא מעל למקרה .ומעל לסטטיסטיקה; הוא מציאות אלוקית מדויקת שכל פרט בה מושגח ומחושב עומק הרעיון של "ספרא רבה" טמון גם בענווה שבירידה אל הפרטים. אנו רגילים לחשוב שגדולה נמדדת בהשגת מושגים מופשטים וכלליים, אך התורה מלמדת אותנו שהגדולה האמיתית היא היכולת לשאת את הכלל בתוך הפרט. משה רבנו, שעלה למרום והביא את

התורה האינסופית, מוצא את השבח הגדול ביותר שלו דווקא ב"מספר שמות". היכולת לקרוא לכל אחד בשמו, להכיר בערכו הסגולי של כל יחיד ולמנות אותו בחיבה, היא היא פסגת הרוחניות. זהו מסר נצחי לכל דור: הקדושה אינה נמצאת רק בעננים, אלא היא שוכנת .בתוך המניין המדויק של הנפשות, בתוך הדאגה לכל אות ואות בספר החיים של עם ישראל נפנה כעת אל היכלי המחשבה והנפש, ונתבונן כיצד דמותו של המדבר והנהגת משה במניין המדויק מעצבים את עולמו הפנימי של המאמין ואת הדרך שבה אנו תופסים את ערך היחיד .מול השכינה ההרחבה המחשבתית הנלמדת משבחו של משה היא שהאדם נדרש להאמין בחשיבותו המוחלטת של ה"אחד". בעולם המודרני, שבו אדם עלול להרגיש כבורג קטן במערכת ,עצומה וכמספר חסר פנים בסטטיסטיקה גלובלית, בא משה רבנו ומלמדנו כי בעיני הבורא כל אדם הוא "אות" שבלעדיה התורה כולה אינה שלמה. האמונה הצרופה היא לדעת שגם במדבר הגדול והנורא, שבו האדם מרגיש חשוף ובטל מול האינסוף, הקדוש ברוך הוא מצווה למנות אותו בשמו ובייחוסו. המחשבה היהודית תובעת מאיתנו להבין שהמניין אינו רק :חשבון מתמטי, אלא הוא אקט של הענקת משמעות; כשהמנהיג מונה אותך, הוא אומר לך .""אתה נחוץ, יש לך מקום בתוך מחנה השכינה בהנהגת האדם עם עצמו, הסוגיה מלמדת אותנו על האחריות למיצוי הכוחות. המהרש"א גילה לנו שמשה מנה את ישראל ברוח קודשו כדי לוודא שאיש לא נחסר. זוהי הזמנה לכל אדם לבחון את ה"מניין" הפרטי שלו: האם כל כוחות הנפש שלי מנויים ומשתתפים בעבודת השם? האם יש בי ניצוצות שהלכו לאיבוד בתוך שממת המדבר של חיי היום יום? הנהגה נכונה היא זו המבקשת לאסוף את כל חלקי הנפש, לוודא ש"לא מת אחד בינתיים" בתוך .הסערות הרוחניות, ולהעמיד קומה שלמה של אישיות שבה כל כוח מוצא את ביטויו יתרה מכך, הסוגיה נוגעת בנפש המנהיג והמחנך. לעיתים העיסוק בפרטים הטכניים והמנהליים נראה כמפריע להתעלות הרוחנית, אך שבחו של משה מלמדנו שהקדושה האמיתית נמצאת ביכולת לרדת אל ה"גלגלת". האמונה שההשגחה הפרטית מדקדקת עם כל אחד, צריכה להקרין על היחס שלנו אל הסובבים אותנו. הנהגה של חסד היא לראות בכל תלמיד, בכל בן קהילה ובכל בן משפחה עולם ומלואו, ולא לוותר על אף אחד גם אם הוא נראה כפרט שולי במניין הגדול. זוהי קריאה לאמונה בכוחו של הדיוק – כשאנו מדייקים .בצרכי הזולת, אנו הופכים להיות שותפים למלאכתו של ה"ספרא רבה" של ישראל נציב כעת מול עינינו את המצפן המוסרי המזדקק מתוך דמותו של משה רבנו העומד ומונה את עדת ישראל, ונבקש להבין כיצד הערכים של אחריות אישית, ענווה הנהגתית .ודיוק בצרכי הזולת בונים את קומתו המוסרית של האדם הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת הנשיאה בעול. המוסר העולה מדברי ספר מקדש הלוי הוא שגדולתו של מנהיג אינה נמדדת ברום מעלתו ובהשגותיו המופשטות, אלא ביכולתו ,להרכין ראש ולעסוק בצרכים הנחשבים כזוטא. משה רבנו, האיש שעלה בערפל אל האלוקים

מוצא את שבחו הנצחי דווקא בספירת ראשים פשוטה. המצפן המוסרי מכוון אותנו להבנה כי אין עבודה שהיא בזויה או קטנה מדי למען הכלל. המוסר הזה תובע מאתנו לבחון את המניעים שלנו: האם אנו מחפשים רק את אור הזרקורים ואת ה"רוחניות" הנעלה, או שאנו ?מוכנים להפשיל שרוולים ולדאוג לפרטים הקטנים והמייגעים של חיי הקהילה והמשפחה הנדבך השני עוסק ביושרה ובידיעת האחריות על כל יחיד. המהרש"א גילה לנו שמשה .נשתבח בכך שמנה את ישראל ברוח קודשו כדי לוודא שאיש לא נחסר ואיש לא נכפל .המצפן המוסרי מורה לנו כי בכל מערכת חברתית, הדיוק הוא ערך מוסרי ממדרגה ראשונה אדם המופקד על מניין, על תקציב או על רישום, חייב להבין שכל טעות קטנה היא פגיעה בנפש חיה. המוסר היהודי תובע מאתנו "נקיות" ודייקנות – לדעת שמאחורי כל מספר עומד אדם, ומאחורי כל נתון עומדת נשמה. השבח של משה כ"ספרא רבה" מלמד אותנו שמוסר .המנהיגות הוא היכולת לראות את הכלל מבלי לאבד את המבט האישי על הפרט יתרה מכך, המצפן המוסרי בונה בקרבנו את מידת הערבות הבלתי מתפשרת. הידיעה שמשה רבנו דאג ש"לא מת אחד בינתיים" מחייבת אותנו למוסר של חיפוש ואיתור. בחברה מתוקנת, אין אדם שהוא שקוף או חסר חשיבות. המצפן המוסרי מכוון אותנו תמיד אל זה שעלול להישמט מן המניין, אל זה שנמצא בשולי המחנה. המחויבות המוסרית שלנו היא לוודא שכל אחד ואחד מוצא את מקומו ומקבל את ההכרה הראויה לו. זוהי קריאה לבניית חברה .שבה כל "אות" נשמרת מכל משמר, מתוך הבנה שרק בשלמות המניין מתגלה כבוד השכינה מתוך הדברים המאירים שעלו בסוגיית מניינם של ישראל, אנו דולים הדרכות המלוות את ,צעדינו בחיי היום יום. ראשית, עלינו להפנים את ערך היחיד; בכל מסגרת שבה אנו פועלים בין אם במשפחה ובין אם במקום העבודה, עלינו להעניק לכל אדם את התחושה שהוא "אות" חיונית שבלעדיה המערכת כולה חסרה. שנית, למדנו את חשיבות הדיוק והנאמנות בפרטים הקטנים; השבח של משה כ"ספרא רבה" מלמד כי העיסוק המדויק בצרכים טכניים ,של הזולת הוא עבודת קודש נעלה. שלישית, עלינו לאמץ את מידת הענווה של משה רבנו המלמדת כי ככל שאדם מתעלה ברוח, כך עליו להיות קשוב יותר לצרכים הבסיסיים ביותר של הסובבים אותו. לבסוף, התובנה המזקקת היא שכל פעולה הנעשית למען הכלל, גם אם .היא נראית כספירה טכנית, היא חלק מכתיבת ספר התורה החי של עם ישראל לדורותיו :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה המהדהדת על מהות שבחו של משה רבנו, אשר הקדוש ברוך הוא בחר להספידו בתואר "ספרא רבה דישראל" דווקא בהקשר למניין העם, נוגעת ביסוד . התורה מצווה "שאו את)(במדבר א, ב עמוק של הנהגה ואמונה המופיע בפרשתנו את)(יג ע"ב ראש כל עדת בני ישראל", ומתוך כך מביאה הגמרא במסכת סוטה .ההספד המפעים של בת הקול על משה רבנו

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין במוקד הביאור עומדים דברי רבנו שמואל אליעזר הלוי אידלס, המהרש"א, אשר חידש כי משה נקרא כך לא רק על כתיבת התורה, אלא על שמנה את ישראל שתי פעמים. הקושי המרכזי שעל הדברים – מהו השבח הגדול בפעולה טכנית של מניין :– מיושב בשתי דרכים משלימות בספר מקדש הלוי מבאר וכותב כי השבח טמון בענווה העצומה של משה. מתוך שמינוי ישראל נראה כדבר זוטר ביחס למעלותיו האחרות, למדנו על גדולת מנהיגותו .שדאג לכל צורך קטן ולא התנשא על הציבור, אלא עסק במניין בעצמו ובמסירות דרך נוספת ומעמיקה מבארת כי המניין לא היה דבר של מה בכך, אלא נעשה ברוח קודשו של משה רבנו. המהרש"א רומז כי משה בכוח נבואתו הבטיח את דיוק המניין, וידע שכל אחד נתן מחצית השקל ושאיש לא נחסר או נכפל בתהליך. זכותו של משה עמדה לו להפוך את המניין למציאות אלוקית מושלמת, שבה כל יהודי ,"נחשב כאות בספר תורה. על כן הספידו הקדוש ברוך הוא בתואר "ספרא רבה שכן במעשה המניין הוא "כתב" וחקק את חשיבותן של נשמות ישראל לדורות .עולם, והעלה את כל הפרטים לקומה אחת שלמה של קדושה