מדוע בשבת יש יצר הרע מיוחד של מחלוקת?

כאשר קרני שמש אחרונות של יום שישי מלטפות את העולם ,והשבת פורסת את כנפיה הלבנות על בתי ישראל ,אמורה היתה לשרור דממה של עונג ושלום .והנה ,דווקא ברגעים מקודשים אלו ,כאשר הנשמה היתירה מבקשת לשכון בתוך הגוף ,מתעוררת סערה משונה.

מדוע דווקא ביום השבת יש יצר הרע מיוחד של מחלוקת? כאשר קרני שמש אחרונות של יום שישי מלטפות את העולם ,והשבת פורסת את כנפיה הלבנות על בתי ישראל ,אמורה היתה לשרור דממה של עונג ושלום .והנה ,דווקא ברגעים מקודשים אלו ,כאשר הנשמה היתירה מבקשת לשכון בתוך הגוף ,מתעוררת סערה משונה. הבית שהיה שקט כל השבוע מתמלא לפתע במילים חדות ,ואש של קפידה ומחלוקת ניצתת דווקא בשעה שהנרות מועלים בנחת .מדוע המלאכים המלווים את האדם מוצאים עצמם לעיתים עומדים מול להבות של כעס המאיימות לבלוע את קדושת היום? מדוע דווקא ביום שכולו שלום ,הופך השטן לצייד האורב בפתח הבית ובמבואות בית הכנסת? אנו עומדים משתוממים מול החידה :האם ייתכן שדווקא הברכה הגדולה הממתינה בפתח ,היא המעוררת כנגדה את כל כוחות הפירוד? בלב פרשת ויקהל ,בין מלאכת המשכן לשביתת האש ,טמון הסוד המזהיר אותנו שלא להפוך את המנוחה לזירה של מחלוקת ,ולא לתת לאש הזרה של הכעס לכלות את האור האלוקי השוכן במושבותינו. מתוך דממת המחשבה והכמיהה לשלום ,אנו באים אל השלב השני ,אל היכלם של מאורי הדורות המגלים לנו כי השבת ,ברוממותה ,נושאת בחובה סכנה סמויה של בטלה המולידה ריב .כאן אנו פוגשים את דבריהם הנוקבים של הכלי יקר והשל"ה הקדוש ,המפרשים את הציווי האלוקי כהדרכה נפשית עמוקה ליום המנוחה. רבינו שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שמות לה ,ג) כתב בשם ספר העקידה בדרך מליצה על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ,כי הכוונה היא שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת .הוא מבאר כי דווקא ביום זה ,כאשר ישראל שובתים ממלאכה ומתפנים מעמל יומם ,יש לחוש ביותר לאש המחלוקת המתלקחת מתוך דברים בטלים. כאשר הידיים נחות ,הפה עלול להפוך לכלי שרת של פירוד .על פי זה הוא מבאר בטוב טעם את פתיחת הפרשה "ויקהל" ,שהקהילם משה רבנו להיות באגודה אחת ובלב אחד ,כדי להקדים תרופה למכה ולמנוע את הבערת האש הזרה של המריבה בתוך המושבות. רבינו ישעיה הלוי הורוביץ ,השל"ה הקדוש (פרשת ויקהל) כתב וחיזק דברים אלו ,באומרו כי השבת היא יום שנועד לחיבור ולדבקות ,אך היצר הרע ,האורב תמיד במקומות של קדושה, מנסה להפוך את המנוחה לסערה .הוא מזהיר כי האש הנוראה ביותר שניתן להבעיר בשבת אינה האש הגשמית ,אלא אש הכעס והמחלוקת המחריבה את הבית מבפנים. הגאון רבי יהודה לויב ,בספרו מדבר יהודה (פרשת ויקהל) כתב בדרך צחות וביאר כי המילים "בכל מושבותיכם" מרמזות על המקומות בבית הכנסת .הוא מציין כי בשבת וביום טוב, כאשר כולם מתאספים יחד ,מתעוררת לעיתים קפידה על מקומות הישיבה – מי יושב בראש ומי בירכתיים .התורה מזהירה "לא תבערו אש" עבור אותם "מושבות" ,ללמדנו שאין מקום או כבוד השווים את המחיר הכבד של איבוד השלום ביום הקדוש. רבינו משה אלשיך ,האלשיך הקדוש (שם) כתב וביאר כי השבת היא כולה אור ,והאש היא הפכה של האורה .לכן ,כל מי שמבעיר אש של מחלוקת ,כאילו מכבה את אור השבת ומכניס לתוכה את חושך הגלות. מתוך פניני הדרש של הכלי יקר ,אנו פוסעים כעת אל עומק סוגיות הש"ס ,שם אנו מוצאים עדות מצמררת על כוחו של השטן האורב בפתחי הבתים .כאן ,בשלב השלישי ,אנו נחשפים למאבק הגלוי שבין האור לחושך ברגעי המעבר הדקים של כניסת השבת. רבותינו בגמרא במסכת גיטין (דף נב ע"א) הביאו מעשה נורא בחידוש :הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן ,דכל בי שמשי הוו קא מינצו בהדי הדדי .היו שם שני אנשים שהשטן התגרה בהם, ובכל ערב שבת ,בין השמשות ,היו מגיעים לידי מריבה קשה זה עם זה .המעשה ממשיך ומספר כי רבי מאיר הגיע למקומם ושהה אצלם שלוש שבתות עד שעשה שלום ביניהם ,ואז שמע את השטן אומר "ווי דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה" ,כלומר ,אוי שהוציא רבי מאיר את אותו אדם – השטן – מן הבית. הגאון רבנו משה סופר ,בחתם סופר (ליקוטים על הש"ס גיטין סב ובדרשותיו) כתב והקשה קושיה עצומה :אם שני האנשים הללו היו שונאים זה לזה ,מדוע רבו רק בערב שבת ולא בכל ימות השבוע? ואם לא היו שונאים ,מדוע דווקא בשבת התלקחה ביניהם אש המחלוקת? הגאון רבי מאיר שיף ,המהר"ם שיף (גיטין נב ע"א) כתב אף הוא והעיר על פלא זה .הוא מבאר כי השבת היא המקור לכל הברכות ,ולכן היצר הרע משקיע את כל כוחו דווקא שם .הוא מבין שאם יצליח להחריב את השלום ברגעי הכניסה לשבת ,הוא ימנע מהברכה לחול על כל השבוע כולו. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (במסכת תענית כד ע"א) כתב וביאר כי "בי שמשי" היינו ערב שבת, ובמקום אחר (שבת פו ע"ב) פירש שהכל חרדים לגמור מלאכתם עד שלא תחשך .מדבריו עולה כי המתח של ערב שבת ,הלחץ לסיים את ההכנות ,הוא הקרקע הפורייה שבה זורע השטן את זרעי הריב. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (סימן רס"ב סק"ט) כתב והזהיר בשם הזוהר הקדוש והמקובלים" :הזהירו מאד שלא יהיה שום מחלוקת בשבת חס ושלום ובפרט בין איש לאשתו" ,והוא מסתייע באותו מעשה מהגמרא בגיטין כדי ללמדנו שהסכנה קיימת ומוחשית לכל אדם בביתו שלו. מתוך הקושיות המרטיטות של רבותינו ,אנו עולים אל היכלו של הגאון רבנו משה סופר, החתם סופר ,אשר בביאורו המופלא מגלה לנו את השורש הקיומי של המאבק על השלום ביום השבת .כאן אנו מבינים כי השבת אינה רק יום של מנוחה פרטית ,אלא היא הלב הפועם המזרים חיות לכל ששת ימי המעשה. הגאון רבנו משה סופר ,החתם סופר (בליקוטי ש"ס למסכת גיטין נב ע"ב) כתב וביאר בטוב טעם ודעת את עומק כוונת השטן .הוא מחדש לנו כי "על ידי השבת מתברכים ששת ימי המעשה", כפי שאנו אומרים ב"לכה דודי" כי היא מקור הברכה .והנה ,חז"ל לימדונו (במסכת עוקצין ג ,יב) כי "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" .מכאן עולה אסטרטגיה נוראה של היצר הרע :השטן יודע שבשבת יורד שפע עצום של ברכה לעולם ,אך הוא גם יודע שהברכה זקוקה ל"כלי" כדי שתוכל לחול .אם יצליח לחרחר ריב ומחלוקת בשבת ,הוא שובר את כלי השלום .וכאשר הכלי שבור ,הברכה המצויה בשבת אינה מוצאת מקום לנוח, וממילא כל ששת ימי המעשה הבאים נשארים ללא ברכה ומקולקלים בעיקרם. על פי זה פירש החתם סופר (שם) את הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם" (שמות לה ,ב) .הוא מבאר כי עשיית המלאכה בששת הימים והצלחתה תלויות ב"יהיה לכם" של יום השביעי – בקדושה ובשלום של השבת .לכן הזהירה התורה מיד לאחר מכן "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" ,לומר לנו :היזהרו מאש המחלוקת ,כדי שתמצא הברכה מקום לחול בלבבותיכם ובבתיכם. הגאון רבי מאיר שיף ,המהר"ם שיף (במסכת גיטין שם) כתב וביאר בדרך נוספת ,כי חז"ל תיקנו להדליק נר שבת משום שלום בית .היצר הרע ,הרואה את ההשתדלות הגדולה של האדם להביא אור ושלום לביתו ,מתגרה בו ביותר דווקא בנקודה זו .זו הסיבה שחז"ל הזהירו (במסכת שבת לד ע"א) כי בערב שבת עם חשיכה ,כשאדם שואל את בני ביתו "עשרתם? ערבתם?" ,עליו לומר זאת "בניחותא" – בשפה רכה ונעימה – כדי שלא יבואו לידי מחלוקת מתוך הלחץ של כניסת היום. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (במסכת שבת פו ע"ב) כתב וביאר בטעם הדבר כי "בין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרדים אליו לגמור מלאכתן" .הוא מגלה לנו שהחרדה והלחץ הטבעיים של ערב שבת הם הפתח שדרכו נכנס היצר .כשאדם ממהר ,הוא נוטה לקפדנות ,והשטן מנצל את רגעי הדחק הללו כדי להצית אש גדולה מניצוץ קטן של קפידה. מתוך עומק הסברא של החתם סופר ,אנו פוסעים אל השלב החמישי ,אל היכלם של גדולי המוסר והחסידות ,המגלים לנו כי המערכה על השבת היא למעשה המערכה על נשמתנו .כאן אנו פוגשים את דבריהם המרטיטים של האדמו"ר מרישא ובעל הראשית חכמה ,המשרטטים את הקשר שבין האש הזרה של הכעס לבין המתנה השמיימית של הנשמה היתירה. הגאון רבי אהרון לוין מרישא ,בספרו הדרש והעיון (פרשת ויקהל מאמר רפ"א) כתב וביאר בטוב טעם את המציאות האנושית המורכבת של יום המנוחה .הוא מציין כי בכל ימות השבוע האנשים טרודים בעמלם ,ואין להם פנאי או "שעת הכושר" להתקוטט ,שכן כל אחד עסוק במלאכתו .והנה ,בהגיע יום השבת ,יום של שביתה מכל עבודה ,פתאום נוצר חלל של זמן. באותו רגע שהאדם שובת ממלאכתו ,היצר הרע מנסה למלא את החלל הזה באש של מריבה. הוא מזהיר כי דווקא המנוחה הגופנית עלולה להפוך למלכודת ,אם האדם אינו מקדש את פנאיו וממלא אותו ברוחניות ובשלום. עוד כתב וביאר הגר"א מרישא (שם) טעם עמוק וטמיר יותר :בערב שבת נכנסת באדם "נשמה יתירה" ,שהיא מתנה יקרה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא .היצר הרע ,הרואה את המעלה העצומה הזו ,משקיע את כל כוחו כדי שהאדם לא יזכה לה .הדרך היחידה של השטן למנוע מהנשמה היתירה לשכון באדם היא על ידי הכעס. רבינו אליהו די וידאש ,בספרו ראשית חכמה (שער הקדושה פרק ז' אות י"ד) כתב בשם הזוהר הקדוש דברים המרעידים את הנפש .הוא מבאר כי "הכועס -כאילו עובד עבודה זרה" ,ועל ידי הכעס האדם טורף את נפשו ומגרש ממנו את הקדושה .הוא מקשר זאת ישירות לפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" ,ומסביר שזוהי אש הכעס ,שעל ידי שהאדם כועס הוא מעורר כנגדו את אש הגיהנום ומאבד את המתנה הנפלאה של השבת .שלמה המלך כבר רמז על כך בפסוק "טורף נפשו באפו" (איוב יח ,ד) ,ללמדנו שהכעס בערב שבת הוא כלי הנשק של היצר לטרוף את הנשמה היתירה ברגע כניסתה. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (סימן רס"ב) כתב וביאר בשם חכמי האמת, כי שלום הבית בערב שבת הוא המפתח לכל השגת הקדושה .לכן תקנו חז"ל שצריך אדם לומר "עשרתם ערבתם הדליקו את הנר" דווקא בנחת ,כדי שהדיבור הרך יהיה המגן בפני אש הכעס המבקשת להתלקח מתוך הלחץ של השעות האחרונות. מתוך הלהבות המלחשות של אש המחלוקת ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,אל השלב השישי שבו התורה הופכת למצפן חי בתוך בתינו .כאן אנו מגלים כיצד הידיעה על מאבקו של השטן בערב שבת משפיעה על הנהגתנו היומיומית ועל האופן שבו אנו מקבלים את פני המלכה. הנפקא מינה הראשונה והחשובה מכל נוגעת להנהגת הבית ברגעי הדחק של ערב שבת. כאשר אנו מבינים כי הלחץ לסיים את המלאכות הוא ה"דלק" של אש המחלוקת ,עלינו לאמץ את הנהגת ה"בניחותא" שעליה עמד המהר"ם שיף .הנפקא מינה למעשה היא שגם אם חסר דבר מה ,וגם אם ההכנות לא הושלמו כראוי ,מוטב לו לאדם לוותר על שלמות השולחן מאשר לאבד את שלמות השלום .כל מילה רכה שנאמרת בשעה זו היא כיבוי של אש זרה והדלקה של אור השבת האמיתי בתוך הלב. נפקא מינה נוספת עולה בעניין היחס ל"נשמה היתירה" .כפי שביאר הגר"א מרישא ,הכעס הוא הטורף את הנפש ומגרש את האורח הנעלה המבקש לשכון בנו .מכאן עולה הנהגה מעשית של "שתיקה מקודשת" .אדם שמרגיש כי הכעס מתחיל לבעור בקרבו בשל אי סדר או אי הבנה בערב שבת ,יזכיר לעצמו כי המחיר של הכעס הוא איבוד המתנה הגדולה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא .הנפקא מינה היא להפוך את רגעי "בין השמשות" לזמן של שתיקה והודיה ,ובכך ליצור כלי ראוי לקבלת הנשמה היתירה. עוד עולה כאן נפקא מינה בעניין הברכה של ששת ימי המעשה .אם כדברי החתם סופר השלום הוא הכלי המחזיק את הברכה לכל השבוע ,הרי שכל מריבה בשבת היא "נזק כלכלי ורוחני" מתמשך .הנפקא מינה למעשה היא לראות בשמירת השלום בשבת השקעה לטווח ארוך .אדם שמוחל על כבודו או מוותר במחלוקת ביום השבת ,אינו רק "מוותר" ,אלא הוא בונה כלי שלם שיכיל את שפע הברכה עבור הפרנסה וההצלחה של ששת הימים הבאים. כמו כן ,ישנה השלכה לעניין הישיבה בבית הכנסת ,כפי שהעיר המדבר יהודה .המצווה של "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" מלמדת אותנו כי המקום הפיזי שבו אדם יושב בבית הכנסת הוא משני לעומת המקום הרוחני של השלום .הנפקא מינה היא לעבור על מידותינו בכל הנוגע לכבוד ומיקום ,מתוך הבנה שהקהל המאוחד ב"ויקהל" הוא התנאי להשראת השכינה. מתוך ההבנה המעשית של שמירת השלום בבית ובבית הכנסת ,אנו מעפילים אל השלב השביעי ,אל עומק הרעיון של "הכלי והברכה" .כאן אנו מגלים כי השביתה ממלאכה ביום השבת אינה רק הימנעות מפעולה גופנית ,אלא היא דרישה לבניית עולם פנימי של שלווה, שבו האדם הופך בעצמו למשכן עבור השכינה. הרחבה רעיונית זו מזקקת עבורנו את היחס שבין ה"חפצא" ל"גברא" .ששת ימי המעשה הם ימים של פירוד ,ימים שבהם כל אדם עוסק בשלו ,יוצר ובונה את עולמו הפרטי .השבת, לעומת זאת ,היא עניינו של הכלל ,של ה"ויקהל" .כאשר התורה מצווה "לא תבערו אש" ,היא מלמדת אותנו כי האש היא כוח הפירוד הגדול ביותר בטבע – היא מכלה את החומר ומפרידה בין מרכיביו .לעומתה ,השבת היא הכוח המאחד .הברכה שאלוקים מעניק לשבת אינה יכולה לשרות במקום של פירוד ,כשם שמים אינם יכולים להיקלט בכלי שבור ומנוקב .המחלוקת היא ה"נקב" בנפש האדם ובבית הישראלי ,ודרכו דולפת כל הברכה של השבוע כולו. אנו למדים כאן יסוד עמוק בטבע הבריאה :הברכה אינה "דבר" שניתן לקבלו באופן פסיבי, אלא היא "מצב" שצריך ליצור לו מקום .האדם ששומר על השלום בשבת ,למעשה בונה אדריכלות רוחנית שלמה בתוך ליבו .הוא הופך את "מושבותיכם" – את המקום הפיזי שבו הוא נמצא – למקום שבו האש אינה שולטת .השביתה ממלאכה מפנה את הידיים ,אך השביתה ממחלוקת מפנה את הלב .זהו סוד ה"יהיה לכם" שעליו עמד החתם סופר :השבת תהיה "לכם", שלכם ובשבילכם ,רק אם תדעו להפוך את המנוחה למנוחת הנפש מן הכעס. ההמתנה וה"בניחותא" של ערב שבת הן אפוא הרבה יותר מנימוס או הנהגה טובה .הן הצהרה אמונית שהשבת יקרה לנו יותר מכל הישג גשמי או ניצחון בוויכוח .כאשר אדם בוחר בשלום על פני ה"צדק" הפרטי שלו ברגעי הדחק ,הוא מעיד כי הוא מאמין שהברכה האמיתית מגיעה ממקור עליון ,והיא מותנית ביכולת שלו להיות כלי מחזיק ברכה. מתוך עומק הרעיון של "הכלי והברכה" ,אנו מעפילים אל השלב השמיני ,אל היכל הנפש פנימה ,שם אנו מגלים כי המלחמה על השלום בערב שבת היא המעבדה המזקקת של אישיותנו .כאן אנו מבינים כי היכולת לנצח את "אש המחלוקת" ברגעי הדחק אינה רק הנהגה דתית ,אלא היא בניית חוסן נפשי אדיר המלווה את האדם בכל סערות החיים. החיבור לאדם ולנפש הטמון בסוד ה"בניחותא" מלמדנו כי השבת היא המראה הגדולה של מצבנו הפנימי .אדם שמתרגל להשהות את תגובתו ,למחול על כבודו ולדבר ברוך דווקא כשהשעון דוחק והמלאכה מרובה ,בונה בתוכו שריר רוחני של שלווה .זוהי היכולת להפריד בין ה"לחץ החיצוני" לבין "התגובה הפנימית" .השטן ,כפי שראינו ב"בי שמשי" ,מנסה להפוך את הלחץ הטכני של ערב שבת למשבר מוסרי ורגשי .הניצחון עליו בשעה זו הוא הכרזה שהנשמה היתירה ,השלום והאור ,יקרים לנו יותר מכל "צדק" רגעי או מריבה על זוטות .אדם שזוכה לכך ,נושא עמו את "ניחוח השבת" אל תוך ימי החול; הוא הופך לאדם שקשה להכעיסו, אדם שהשלום שוכן בליבו כקניין קבוע. מכאן אנו למדים שיעור עצום באמונה ובביטחון :מי שמאמין שהברכה מגיעה מהשבת, מבין שאין שום טעם לנסות להשיג דבר מה דרך כעס או מחלוקת .הרי כל מטרת המאמץ בששת ימי המעשה היא להגיע אל הברכה ,ואם המחלוקת שוברת את הכלי – הרי שכל העמל ירד לטמיון .האמונה בשלום ככלי מחזיק ברכה מעניקה לאדם את היכולת להרפות ,לוותר ולהיות בחינה של "מעבירין על מידותיהן" .השבת בונה בנו את היכולת "לנשום עמוק" מול קשיי החיים ,מתוך ידיעה שהמקור האמיתי של השפע הוא השלווה והחיבור לבורא ,ולא הכוחנות או המריבה. מתוך היכל הנפש והחוסן הפנימי ,אנו מעפילים אל השלב התשיעי ,אל הפסגה שבה מתגבש בלבנו המצפן המוסרי המאיר את נתיבות חיינו .כאן אנו מגלים כי השאלה מדוע דווקא בשבת יש יצר הרע של מחלוקת אינה רק מחקר בטבעו של השטן ,אלא היא קריאה מוסרית עמוקה לכל אדם להיות "רודף שלום" במקום שבו האש מבקשת להתלקח .המצפן הזה מלמד אותנו כי הניצחון האמיתי אינו בהשלמת המלאכה ,אלא בהשכנת השכינה בתוך הבית. המצפן המוסרי המזדקק כאן מורה לנו כי האחריות על הברכה מוטלת על כתפינו .הידיעה כי השלום הוא הכלי היחיד שיכול להחזיק את שפע השבת לכל ששת ימי המעשה ,הופכת כל ויתור וכל מילה רכה להשקעה רוחנית כבירה .המוסר העולה מכאן הוא שהאדם נמדד דווקא ברגעי הלחץ – ב"בי שמשי" .שם ,כשהשעון דוחק והעייפות גוברת ,נבחנת נאמנותו של האדם לערך השלום .המצפן הזה קורא לנו להבין כי "לא תבערו אש" הוא ציווי על ריסון הכעס ,וכי אדם המבעיר אש של מריבה בביתו ,מחריב את המשכן הפרטי שלו ומונע מעצמו וממשפחתו את המנוחה והנחלה. עוד בונה בנו המצפן המוסרי הזה את ההכרה בערך הנשמה היתירה .אנו למדים כי הקדושה אינה שורה במקום של מחלוקת ,וכי הכעס הוא ה"טורף" את כל השגינו הרוחניים .המוסר הזה מניע אותנו להפוך את מושבותינו למקומות של "בניחותא" ,שבהם הקול נשמע בנחת והלב פתוח להכיל את הזולת .אנו מבינים כי השבת היא המבחן העליון לאהבת ישראל שלנו – האם אנו מסוגלים להקהיל את כל כוחותינו לאגודה אחת של חסד ,או שמא אנו נותנים לפירוד לשלוט בנו. עיקר העניין: בסוד המאבק על השלום ביום השבת מתגלה כי דווקא בשל היותה מקור הברכה לשבוע כולו ,משקיע היצר הרע את כל כוחו לחרחר בה ריב ומדון .מצאנו כי השטן אורב ב"בי שמשי" – זמן בין השמשות של ערב שבת – מתוך ידיעה שהשלום הוא הכלי היחיד המחזיק את הברכה ,ואם ישבור את הכלי על ידי מחלוקת ,לא תמצא הברכה מקום לחול .הסתירה לכאורה באופי המריבות בערב שבת מתיישבת בדברי החתם סופר והגר"א מרישא ,המבארים כי הלחץ הטבעי של סיום המלאכות והניסיון למנוע מהאדם את זכיית הנשמה היתירה הם המעוררים את אש הכעס. הנהגת ה"בניחותא" שעליה עמדו חז"ל והפוסקים היא המגן והתריס בפני אש זרה זו ,שכן על ידי השכנת שלום במושבותינו אנו יוצרים כלי שלם לקבלת השפע האלוקי המתחדש בכל שבת ושבת. בבירור זה עסקנו בשורש יצר המחלוקת המיוחד ליום השבת ,מתוך הפסוק "לא תבערו אש" המזהיר מפני אש הכעס במושבותינו .ראינו את דברי הכלי יקר והשל"ה על סכנת הבטלה המולידה ריב ,ואת דברי הגמרא בגיטין על השטן המתגרה ב"בי שמשי" .ביארנו בעקבות החתם סופר כי השבת מברכת את ששת ימי המעשה רק כאשר יש שלום המחזיק את הברכה ,והבאנו את דברי המהר"ם שיף והגר"א מרישא על המאבק מול הנשמה היתירה והצורך בדיבור בנחת .חתמנו בנפקא מינות למעשה על חשיבות הוויתור והשלום בבית ובית הכנסת כבסיס לכל הצלחה רוחנית וגשמית בשבוע הבא עלינו לטובה.