משנה תורה – תורה שבכתב או תורה שבעל פה?

,הרוח המדברית מוסיפה להלך בין יריעות האוהלים, עת משה רבנו, מנהיגם של ישראל ניצב בפתח סוף ימיו, וקולו בוקע וממלא את החלל. אין זה עוד קולו של הדיבור האלוקי המצווה במישרין "וידבר ה' אל משה לאמר", אלא קולו של האדם הגדול בענקים, המבקש

משנה תורה – תורה שבכתב או תורה שבעל פה ,הרוח המדברית מוסיפה להלך בין יריעות האוהלים, עת משה רבנו, מנהיגם של ישראל ניצב בפתח סוף ימיו, וקולו בוקע וממלא את החלל. אין זה עוד קולו של הדיבור האלוקי המצווה במישרין "וידבר ה' אל משה לאמר", אלא קולו של האדם הגדול בענקים, המבקש להנחיל את התורה, לבארה ולהעמיק בה לדורות. ניצבים אנו מול חומש דברים, הניצב כאי במרחב המקראי – קשור בזיקה עמוקה לארבעת החומשים שקדמו לו, אך בעל עצמיות מובחנת, סגנון ייחודי ומטרה נשגבת. האם לפנינו חוליה נוספת בשרשרת הכתובים, או שמא מהווה ספר זה את שער הכניסה אל עולמה של התורה שבעל פה, המגשרת בין המוחלט ?האלוהי לבין הבנתה וקליטתה בנפש האדם רבנו בחיי בהקדמתו לספר דברים כתב: "ויש לך להתבונן עוד, למה התחיל הספר הזה במלת אלה, ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו. אבל זה יורה, כי הספר החמישי הזה, אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו, שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו, שאין לאגדו באגד שלהם". ביאורו של רבנו בחיי מעמיד אותנו על הייחודיות של ,ספר דברים, המהווה חלק בלתי נפרד מן התורה, אך כזה השומר על אישיות רוחנית נפרדת ,בדומה לאתרוג שאינו נארז עם שאר המינים, ובכך הוא מורה לנו שספר זה אינו המשך רגיל .אלא קומה חדשה של ביאור והפנמה בהמשך להצגת מהותו של ספר דברים, ניגש אל הפסוק הפותח את הספר ואל דברי :המפרשים המאירים את מעמדו הייחודי של חומש זה ביחס לשאר התורה, וכך נאמר בתורה "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן .)(דברים א, א "ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב ביאר: "אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות)(דברים א, א רש"י שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז משום כבודן של ישראל". רש"י מבאר כי הנימה הייחודית של פתיחת ספר דברים נעוצה בתוכנו – תוכחה הנישאת מתוך דאגה ורצון לשמור על כבודם של ישראל, מה שמעיד על סגנונו האישי .והאנושי של הספר כתב: "אלה הדברים – הם דברי המצוות, והגאון אמר כי)(דברים א, א רבי אברהם אבן עזרא זה הספר משנה תורה, ועל כן לא יקראו השמות הנזכרים בספרים הראשונים, והוא יאמר כי אלה הם הדברים שדיבר משה קודם מותו בשנה הארבעים". האבן עזרא מחדד את התפיסה שספר זה מהווה יחידה העומדת בפני עצמה, כמשנה תורה המרכז את המצוות לקראת .הכניסה לארץ ביאר: "הספר הזה הוא ספר משנה תורה, אשר בו ישנה משה לבני)(דברים א, א הרמב"ן ."ישראל את המצוות שנצטוו עליהם בספרים הראשונים, כדי לחזקם ולהדריכם בדרך הישר לדבריו, ייחודיותו של החומש אינה בהיותו ספר חדש, אלא בתפקידו כמבאר ומחזק את .המצוות שנאמרו קודם לכן, כחלק בלתי נפרד מן התורה כולה הרד"ק בספר השרשים ביאר: "הדברים – הם העניינים והדיבורים, וספר דברים הוא ספר התוכחה שבא להזהיר את ישראל לבל יכשלו עוד כפי שנכשלו במדבר". הדברים מבליטים את מטרת הספר – לא רק כחקיקה משפטית, אלא כהנהגה מוסרית המופנית אל העם .בפי משה פירש: "אל כל ישראל – כלומר שציווה אותם להיותם כאיש אחד)(דברים א, א הספורנו חברים, כדי שיוכלו לקבל את דברי התוכחה והמוסר ולעמוד בהם בעתיד". כאן מודגש הצורך .בחיבור בין המנהיג לעם, שכן השפה שבה נכתב הספר היא שפת השכנוע והאחריות ההדדית .” תרגם: "אלין פתגמיא דמליל משה עם כל ישראל)(דברים א, א אונקלוס תרגם: "אלין פתגמיא דמליל משה עם כל ישראל, תוכחן)(דברים א, א יונתן בן עוזיאל .”דאוכח יתהון מבאר: "ספר דברים הוא השער שבו נכנסת התורה אל חיי המעשה)(דברים א, א הכלי יקר של ישראל, שכן משה רבנו מבאר את מה שנאמר בפי הגבורה, ועל כן בלשונו של משה מונחת היכולת של כל אחד מאיתנו להתחבר אל המצווה". מבואר בדבריו כי הייחודיות של .ספר דברים טמונה ביכולתו לתווך את דבר ה' ולהופכו לתורה שקרובה לליבו של האדם ,עתה, נפנה אל דברי חכמינו זיכרונם לברכה, השואבים את המעיינות מן המסורת העתיקה כדי לעמוד על יסודותיו של ספר דברים כספר המהווה חוליה מקשרת בין דבר ה' לבין .הבנתם של בני ישראל נאמר: "אמר רב יוסף: אפילו למאן דלא דריש סמוכים)(דף ד ע"א בגמרא במסכת יבמות משה מפי עצמו- מבאר: "דמשנה תורה)(שם ד"ה דריש בעלמא – במשנה תורה דריש". רש"י אמרו, ולפיכך דקדק לסמוך הפרשיות זו לזו כסדר שיהיו נדרשות". מתוך הגמרא עולה בבירור כי בספר דברים קיימת חשיבות יתרה לסדר הסמיכויות, שכן הוא מבטא את האופן שבו משה רבנו, מנהיגם של ישראל, סלל את הדרך לדרשות ולהבנת עומק המצוות, בשונה .משאר חומשי התורה שנאמרו מפי הגבורה ללא תלות בסדר כרונולוגי מבואר עניין ההפסקות בין החומשים בספר התורה, ובעלי)(דף ב ע"א בגמרא במסכת גיטין כתבו: "דשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשין, שצריך)(ד"ה המביא התוספות שם להניח ארבע שיטין בין כל ספר לספר, וההפסק שבין חומש במדבר לחומש דברים לא מחשיבין, לפי שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה". מדבריהם עולה יסוד מרכזי בהבנת ,מהותו של ספר דברים: הוא נתפס כספר המשך החוזר ומבאר את מה שנאמר קודם לכן .ובשל כך מעמדו הייחודי כאמצעי של ביאור והפנמה – מבואר: "הואיל משה באר את התורה הזאת)(מסכת סוטה, פרק ז הלכה א בתלמוד ירושלמי מלמד שביארה להם בשבעים לשון". מפרשי הירושלמי מבארים כי תפקידו של ספר דברים הוא להנגיש את התורה ולהביאה אל לב העם, דבר המאשש את התפיסה כי ספר זה הוא בבחינת גשר בין המעמד הנשגב של מתן תורה לבין החיים בפועל, בדומה למטרתה של .התורה שבעל פה נבוא עתה להעמיק בדברי רבותינו הראשונים, אשר ברוחב בינתם עמדו על טיבו המיוחד .של חומש דברים והגדירו את מקומו הייחודי בתוך מארג התורה כולה ביאר: "כי קללות שבמשנה תורה נאמרו תחילה)(סימן כא הרשב"ש בספרו שו"ת הרשב"ש מפי משה מדעתו, ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא ציווה עליו לכתוב אותם מילה במילה כפי שנאמרו". בדבריו מחדש הרשב"ש כי העובדה שהדברים יצאו מפיו של משה רבנו, גם אם זכו .לאישור אלוקי ולמעמד של ספר תורה, מעניקה להם את אופיים המיוחד כמבארים ומתווכים ,רבנו יעקב בן אשר בעל הטורים בהקדמתו לפירושו על התורה כתב: "וכן ספר דברים משה מפי עצמו אמרן, ופירוש מפי עצמו דמשה רבינו עליו השלום, שכינה מדברת מתוך גרונו". דבריו אלו של בעל הטורים מציבים את ספר דברים במקום הממוצע המדויק, שבו דעתו של משה היא המנסחת, אך הקדושה היא אלוקית, ובכך הוא מהווה את השורש לתורה .שבעל פה , ביאר: "ודאי כל משנה תורה דברי משה הן)(דף צט ע"א היעב"ץ בהגהותיו למסכת סנהדרין אבל שכינה מדברת מתוך גרונו". היעב"ץ מחזק את התפיסה כי השימוש בלשונו של משה אינו גורע חלילה מקדושת הספר, אלא מלמדנו כי התורה זקוקה לפה אנושי כדי להפוך .לחלק מהבנתנו והנהגתנו ביאר: "הסמיכות במשנה תורה באה להדרש, כי)(דף כא ע"ב השיטה מקובצת במסכת ברכות בזה הספר הניח משה את היסודות לכל מה שדורשים חכמים בכל דור ודור". בדבריו מודגש ,שוב כי בניגוד לשאר החומשים, ספר דברים הוא כלי עבודה ביד חכמי ישראל לדורותיהם .שכן הוא מסודר בדרך המזמינה דרשה ולימוד פנימי ביאר: כי משנה תורה)(בהקדמתו רבנו יוסף חיים מבגדאד הבן איש חי בספרו אדרת אליהו אינו כסדר יתר החומשים, שהם דברים שנאמרו בשעתם מפי הגבורה, אלא הם דברים שנאמרו על ידי משה רבנו בלשון תוכחה והדרכה, ולכן הסמיכות שבהם היא סמיכות של דרוש, ולא סמיכות של עובדות היסטוריות. מבואר בדבריו כי אף שספר דברים נאמר מפי משה, הרי .שסדרו הפנימי, גם אם אינו כרונולוגי, נועד להוות כלי לדרשות ותוכחות שיחדרו אל לב העם : ביאר)(פרשת דברים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה ספר דברים הוא ספר התוכחה, ומשה רבנו סידר את המצוות לא לפי המועד שבו נאמרו במדבר, אלא לפי הצורך הרוחני שבו היו זקוקים להם בני ישראל בעת כניסתם לארץ, שכן התורה ניתנה כדי להדריך את האדם בכל זמן ובכל מצב, ועל כן אין הסדר הכרונולוגי מעכב את השגת האמת שבהן. הכהן הגדול מאחיו מדגיש את העיקרון שסדר הפרשיות בתוך משנה תורה מונחה על ידי צורך חינוכי עמוק, מה שמבהיר כי העדר כרונולוגיה אינו חסרון אלא .דרך מסירת התורה ביאר: אין שום)(דברים א, א רבנו יצחק שמואל רג'יו היש"ר מקנדיאה בפירושו על התורה ספק כי משה בכתבו ספר זה לא נצטווה לסדר הדברים כפי שקרו, אלא כשם שהרופא מסדר את רפואותיו לפני החולה לפי מה שהחולה צריך יותר, כך משה מסדר את מצוות התורה לפני העם לפי צורכיהם הנפשיים והדתיים באותה שעה. בדבריו מוסיף ומרחיב כי סדר המצוות הוא כלי אבחנתי ורפואי לנשמת ישראל, דבר המלמדנו כי ההתבוננות בסדר הפסוקים צריכה .להיות דרך משקפי הצורך הרוחני ולא דרך מד החום של הזמן ההיסטורי ביאר: משה סידר את דבריו קודם)(פרשת וילך החתם סופר בספרו דרשות חתם סופר שנצטווה, ובכך הראה את הבנתו העצמית בתורה, ורק לאחר מכן אמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב את הדברים כלשונם, כדי ללמד שדעת משה עצמו מתאימה לדעת השם, וזכה שתיכתב בלשונו. החתם סופר מדגיש כי עצם כתיבת דברי משה כחלק מהתורה מוכיחה כי .הדרכתו האישית של משה הפכה לחלק בלתי נפרד מן האמת האלוקית המלבי"ם בהקדמתו לספר דברים ביאר: שאר התורה נאמרה בלשון וידבר ה' אל משה לאמור, בעוד שבדברים נאמר אלה הדברים אשר דיבר משה, ובכך הדגיש הכתוב כי הדברים הם סיכום, ביאור ופירוש, כפי שמשה ראה לנכון, אך אחר כך נצטווה לכלול אותם כחלק מן התורה. המלבי"ם מדייק כי השימוש בלשון זו נועד להורות שספר זה מהווה את החיבור .שבין החוק לבין היישום וההבנה המוסרית : ביאר)(חלק ח, יורה דעה סימן י הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר מה שכתבו התוספות דאין מוקדם ומאוחר בתורה דוקא בחומש, אבל בנביאים וכתובים יש ,מוקדם ומאוחר, מכל מקום במשנה תורה דבני ישראל הוא דברים שנאמרו מפי משה רבנו מצינו בזה פלוגתת הראשונים, ודעת רוב הפוסקים שאין בזה חילוק, וספר דברים בתוך שאר ,התורה נדון. מבואר בדבריו כי למרות הייחודיות שבספר דברים, הוא אינו יוצא מגדר הכלל .והשימוש בכלל זה הוא דרך מקובלת בפרשנות התורה, גם כשהדברים מופיעים בסדר שונה ביאר: העניין של אין מוקדם)(חלק ט, סימן קפג מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי ומאוחר אינו רק כלל טכני, אלא הבנה עמוקה שהתורה אינה כרונולוגיה של אירועים, אלא מערכת שלמה של הנהגת השם. בספר דברים, כשמשה מסדר את המצוות, הוא פותח פתח להתבוננות חדשה על כל מצווה, וזה גופא העניין של הדרשה, שכל פסוק עומד בפני עצמו כנצח. מבואר בדבריו כי אין מוקדם ומאוחר אינו בא לטשטש את הסדר, אלא להעניק לכל .פרט בתורה את עצמאותו הנצחית ביאר: יש להבחין)(בהקדמותיו לדיני התורה הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף בין סדר היסטורי לבין סדר הלכתי. כאשר חז"ל אמרו אין מוקדם ומאוחר, הם התכוונו לכך שאין להוכיח מן הסדר את העובדה ההיסטורית, אך לעולם יש לדרוש את הסמיכות של הפסוקים כדי ללמוד הלכות חדשות, וזה תוקפו של ספר דברים, המחדש לנו הלכות מתוך סמיכות הפרשיות. רבנו הגר"י יוסף מדגיש כי הדרשה היא המרכז, וספר דברים הוא שדה .הדרשה המרכזי שבו אנו לומדים את עומקן של המצוות ביאר: דברי הראב"ן שספר דברים)(חלק ב, סימן עב מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר שונה, נדחו מפני דברי התוספות שסוברים שאין כל חילוק, ואף אנו נקטין כזאת, שספר דברים הוא ככל התורה כולה, ואין לנו לחדש בו מציאות של סדר כרונולוגי מחייב אלא אם כן הוכרח הדבר מן הדרשה. הגר"א וייס מחזק את התפיסה כי אין לצאת מגדרי הראשונים .שקבעו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ובכלל זה ספר דברים כאשר משה רבנו פותח את פיו ומבאר את התורה במילותיו שלו, הוא אינו רק חוזר על דברים שנאמרו בסיני, אלא הוא פורש לפנינו מרבד של הלכה ומנהג שממנו אנו שואבים את הדרך המעשית לחיים בצל התורה, אך השאלה הגדולה שנותרה בלב התלמיד היא כיצד להכריע במציאות החיים המשתנה, שבה אין לנו תמיד הכרעה ברורה מן הפסוקים. מתוך כך אנו נדרשים לברר נפקא מינות הלכתיות למעשה, הנגזרות מאופיו המיוחד של ספר דברים .כספר המשלב תורה שבכתב עם דרכה של תורה שבעל פה פסק שעשיית בגדי כהונה קדמה לעשיית)(פרק ח הלכה ה הרמב"ם בהלכות כלי המקדש המשכן, וזאת למרות שבסדר הפסוקים בתורה נראה לכאורה סדר אחר. הנפקא מינה העולה כאן היא גדולה: כיצד אנו קובעים את סדר העדיפויות במעשה המצוות כאשר התורה מציגה תמונה שנראית כרונולוגית אך למעשה אינה כזו. הכלל של אין מוקדם ומאוחר בתוך ספר דברים, המחדש לנו כי הסדר הוא לצורך הדרשה ולא לצורך התיעוד ההיסטורי, הוא המפתח .המאפשר לנו להעדיף את ההיגיון ההלכתי והמסורתי על פני הקריאה הטקסטואלית היבשה בנוגע לסיפור המרגלים ומינוי השופטים, העולה בספר דברים בפרק א' בסדר שונה מאשר .בספר במדבר, עולה נפקא מינה בשאלה האם יש ללמוד על זיקה סיבתית בין המאורעות , המבקש לדרוש את סדר משנה תורה, ייתכן שמינוי השופטים בא)(סי' לד לדעת הראב"ן , שסוברים שאין)(גיטין ב ע"א כתגובה לחששות שצפו במעשה המרגלים, ואילו לדעת התוספות מוקדם ומאוחר, לא ניתן להסיק מכך מסקנה כרונולוגית או סיבתית מחייבת. המשמעות היא שכאשר באים אנו ללמוד על הנהגת העם, עלינו להיזהר מלהשתמש בסדר הפסוקים .כמקור להבנת ההיסטוריה, שכן ייתכן שהסדר נועד להורות הוראה רעיונית ולא היסטורית .'עניין נוסף נוגע לציווי מינוי יהושע, המופיע הן בבמדבר בפרק כ"ז והן בדברים בפרק ג אם ננהג לפי הכלל שאין מוקדם ומאוחר, הרי שמדובר באותו מאורע גופא, וממילא אין עלינו להניח שסמכותו של יהושע ניתנה בשלבים או בהדרגה. נפקא מינה זו משליכה במישרין על אופן העברת סמכות בדיינות ובהנהגה – האם אנו רואים את מינוי המנהיג כפעולה שלמה ואחת, או כתהליך מצטבר. ההבנה שסדר הפסוקים אינו קובע את סדר הזמנים מכריחה .אותנו לחפש את הוכחותינו במקורות חז"ל ובמסורת המפורשת, ולא במיקום הטקסטואלי הנפקא מינה המעשית המזדקרת לעינינו היא האיסור ללמוד הלכות חדשות רק על בסיס העובדה שפרשה אחת הוקדמה לחברתה. מציאות החיים מחייבת אותנו להישען על בירור תוכני ועל סמיכות רעיונית המוכחת מן הדרשה, שכן כל מסקנה שתיבנה על סמך סדר טכני .גרידא, עלולה לעמוד בסתירה לאמת התורנית שאינה כפופה למגבלות הזמן של הכתוב כשאנו ניגשים אל ההרחבה הרעיונית של הסוגיה, אי אפשר שלא להשתאות מול התמונה ,הגדולה שמשה רבנו מצייר עבורנו בספר דברים. משה, הניצב אל מול קהל עדתו בסוף ימיו אינו מביט לאחור רק כדי לסכם את אשר עבר על העם במדבר, אלא הוא מבקש לפתוח עבורם צוהר אל נצחיותה של תורת השם. אנו למדים כי העובדה שספר דברים נמסר בדרכו המיוחדת, מתוך דבריו וביאוריו של משה, אינה גורעת במאומה מקדושתו, אלא אדרבה, היא ,מעניקה לנו את היכולת לראות בתורה לא רק חוקים יבשים שנחתמו בסיני, אלא מסר חי .מלווה ומדריך, שקולו של האדם המחובר לאלוקות נושא אותו בעוז התפיסה שספר דברים, למרות היותו דברי משה שנאמרו בשלהי ימיו, כפוף לאותו כלל שאין מוקדם ומאוחר, מגלה לנו כי התורה אינה רצף של מאורעות היסטוריים המתרחשים זה אחר זה באופן מקרי. אדרבה, התורה היא מכלול אחד ושלם, שבו העבר, ההווה והעתיד .של עם ישראל קשורים זה בזה בקשר בל יינתק ביאר: "ולכך נקרא משנה תורה – שהוא מצד)(פרק מג המהר"ל בספרו תפארת ישראל המקבל". המהר"ל מעמיק ומסביר כי המעבר מן התורה כפי שנמסרה בסיני אל ספר דברים הוא המעבר אל עולמו של המקבל, שבו התורה הופכת למדריכה האישית והציבורית של כל .בן ישראל, מה שמוכיח כי ספר זה הוא הכלי שדרכו התורה מופנמת בלבנו ניתן להעמיק ולומר כי הוויתור על הסדר הכרונולוגי הוא ביטוי לאמונה שהתורה אינה סיפור על מה שהיה, אלא הוראה למה שיהיה ומה שצריך להיות. כאשר אנו קוראים את ספר דברים ללא מחויבות לסדר הזמנים, אנו משתחררים מהתלות בסיבתיות הטבעית ומפנים ,מקום להנהגה האלוקית שמעבר לזמן. זוהי הזמנה להשתתף בדרשה, להקשיב לתוכחה ולראות את התורה ככוח חי ופעיל שאינו תלוי בלוח שנה, אלא בלב המקשיב והמקיים. כפי : "כשם שבין דומם לצומח יש ממוצע, ובין חי)(דרוש ט שכתב האבני נזר בספרו נאות דשא למדבר יש ממוצע, כך בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נמצא ספר דברים". האבני נזר מגדיר במדויק את תפקידו של הספר כממוצע המחבר בין שני עולמות, ובכך הוא מעניק לנו .את הביטחון שכל מילה בספר דברים נועדה להוביל אותנו אל האמת הנצחית כאשר אנו מניחים את יסודות המחשבה על ספרו של משה רבנו, אנו עומדים ופועלים מול היכולת האנושית להפוך לכלי קיבול לדבר ה'. אין זו רק שאלה של טקסט או של הבנה אינטלקטואלית, אלא שאלה של תודעה – איך אדם יכול לדבר את דבריו שלו, ובו בזמן לדעת בבירור כי שכינה מדברת מתוך גרונו. בהרחבה זו אנו מבקשים לצלול אל המפגש המופלא שבין משה לבין העם, ולגלות כיצד ספר דברים בונה בקרבנו את תודעת האמונה, תודעה .שאינה יודעת גבולות של זמן ושל נסיבות, אלא שוכנת במרחב של קשר תמידי עם הבורא ההכרה כי התורה אינה כפופה לרצף הזמן מאפשרת לאדם לחוש כי דברי התורה המלווים אותנו מפרשת דברים ועד אחרית הימים, אינם שייכים לעבר רחוק, אלא הם דיבור חי .המופנה אלינו ברגע זה ממש , חידש: ספר דברים הוא תחילת תורה שבעל פה)(דברים רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק כי הוא הראשון שנאמר כולו בלשון אדם על פי הבנתו ומוסריותו, אך נכתב בדיו על הקלף בקדושת ס"ת. ר' צדוק מאיר את עינינו בכך שהספר הזה הוא המפתח להבנה שגם במקום שבו האדם פועל ומדבר מתוך שכלו ורגשותיו, אם הוא מחובר לשורש האמונה, דבריו הופכים .לחלק מהתורה הקדושה שניתנה בסיני החיבור לאמונה מתבטא בכך שאנו מבינים כי מבטו של הקדוש ברוך הוא על התורה אינו ,כרונולוגי. עבור האדם, הזמן הוא מגבלה המפרידה בין אירוע למשנהו, אך עבור התורה המצוות הן רצון השם השוכן מעבר לזמן. כשאנו לומדים תורה מתוך הבנה זו, אנו עוברים מתפיסה של היסטוריה אנושית לתפיסה של הנהגה אלוקית. אנו לומדים לבטוח בכך שכל מצווה המופיעה בתורה, בין אם נכתבה בתחילה ובין אם בסופה, היא חוליה הכרחית .בשרשרת שנועדה להוביל את האדם אל קרבת השם ההנהגה בחיים היומיומיים הנגזרת מכך היא ענווה מול פשטותם של דברים. כמו שמשה רבנו בחר לסדר את דבריו באופן שיוביל את העם ליראה ולא להבנת תהליכים טכניים, כך גם אנו נדרשים לסדר את סדרי העדיפויות שלנו בחיים לא על פי מה שקרה קודם למה, אלא על פי מה שדחוף לנשמתנו כעת. הלימוד שאין מוקדם ומאוחר מלמד אותנו שכל יום בחיים הוא הזדמנות חדשה, ואין עבר שחוסם אותנו מלהתחיל מחדש, כי בתורה, כמו בעבודת .השם, כל רגע הוא עכשיו, וכל מצווה היא התחלה חדשה של קשר עם הבורא כשאנו ניצבים בפתח הדיון המוסרי, אנו למדים כיצד להציב מצפן פנימי בנפשנו, שאינו .נשען על קווי זמן ישרים, אלא על העומק המוסרי של כל פעולה ופעולה , פירש: כי משה רבנו פנה אל כל ישראל כאל איש אחד חברים)(דברים א, א הספורנו בפירושו כדי שיוכלו לקבל את דברי התוכחה והמוסר ולעמוד בהם בעתיד. מכאן אנו למדים שהמוסר .האמיתי נבנה מתוך אחדות, ולא מתוך תחושת פירוד המפרידה בינינו לבין אחינו הרד"ק בספר השרשים ביאר: ספר דברים הוא ספר התוכחה שבא להזהיר את ישראל לבל יכשלו עוד כפי שנכשלו במדבר. מכאן נגזר מוסר השכל שעלינו לראות בכל נפילה עבר .בסיס לצמיחה עתידית, ולא קיבעון שאינו מאפשר התקדמות ביאר: ספר דברים הוא השער שבו נכנסת התורה אל חיי המעשה של)(דברים א, א הכלי יקר ישראל, שכן משה רבנו מבאר את מה שנאמר בפי הגבורה, ועל כן בלשונו של משה מונחת היכולת של כל אחד מאיתנו להתחבר אל המצווה. מוסר החיים כאן הוא שהתורה חייבת .להפוך למשהו ששייך לנו, לשפתנו, ולחיינו המעשיים, ולא להישאר כרעיון מופשט בלבד המלבי"ם בהקדמתו לספר דברים ביאר: שהשימוש בלשון אנושית מדגיש את העובדה שהתורה היא ביאור ופירוש, כפי שמשה ראה לנכון – אך אחר כך נצטווה לכלול אותם כחלק 'מן התורה. מכאן אנו למדים את האחריות המוסרית של המנהיג והמחנך להנגיש את דבר ה .באופן שידבר אל לב השומעים וידריך אותם בדרכי יושר כשאנו יוצאים אל יומנו, עלינו לזכור כי חיינו אינם רצף של אירועים מקריים שניתן לסדרם על גבי ציר זמן, אלא הם הזדמנות מתמדת לעבודת השם. הקושי לשחרר את הצורך בשליטה על הלו"ז האנושי מול התפיסה האלוקית של 'אין מוקדם ומאוחר', מלמד אותנו להתרכז בערך הפנימי של כל מצווה ומעשה, בידיעה שבעיני שמים כל רגע הוא עולם ומלואו. כאשר אנו מוצאים עצמנו מוטרדים משאלות של קדימות, עלינו להיזכר בכך שהסדר החיצוני אינו המדד היחיד לאמת, וכי העיקר הוא להתמקד בתוכן, במוסר ובערך של כל פעולה ופעולה .כשהיא לעצמה :עיקר העניין:עיקר העניין הכלל של אין מוקדם ומאוחר בתורה, החל לדעת רוב הראשונים גם על ספר דברים, מלמדנו כי התורה אינה ספר היסטוריה, אלא ספר של נצח שאינו כפוף .למגבלות הזמן משה רבנו, במסדרו את משנה תורה, לא ביקש להעלות על הכתב זיכרונות של .העבר, אלא להציב מול עינינו ציווי תמידי המאיר את דרכנו בכל שלב ושלב ההשלכה המכרעת היא שאין לנו ללמוד הלכות או הנהגות על פי סדר כרונולוגי גרידא, אלא עלינו להעמיק בתוכן הפנימי ובסמיכות הרעיונית המדריכה אותנו אל .רצון השם כשאנו מפנימים שאין מוקדם ומאוחר, אנו משתחררים מן השיעבוד לסיבתיות הטכנית של הזמן, וזוכים לראות את דברי התורה כקריאה חיה, נוכחת ומכוונת .לכל מצב שבו אנו מוצבים ספר דברים הוא הגשר החי המחבר בין השמים לבין הארץ, בין הנבואה לבין ההנהגה, ובין הדין היבש לבין המוסר והאחריות שאנו נושאים על כתפינו. החיים הם ספר פתוח שבו כל פרק הוא התחלה חדשה, והמשמעות שנוצקת למעשינו אינה תלויה ברצף האירועים, אלא בעומק הכוונה שבה אנו פועלים בכל רגע נתון .התובנה הגדולה היא שהאמת אינה נמדדת בלוח השנה, אלא במידת האור שאנו .מצליחים להאיר בלבנו ובמעשינו בכל מצב בחיים ?