על איזה יין עשו עם ישראל קידוש במדבר? הוכח מפרשת השבוע!

אנו פותחים את מסענו בפרשת דברים, בשער המבוא שבו משה רבנו מבקש לעורר את העם. הוא מזכיר מקומות שנראים כציון דרך גיאוגרפי – "בין תופל ולבן". אולם רש"י, בשם חז"ל, פותח לנו חלון אל תהומות הנפש של דור המדבר. תופל ולבן הם לא רק מקומות, הם

על איזה יין עשו עם ישראל קידוש במדבר? הוכח מפרשת השבוע אנו פותחים את מסענו בפרשת דברים, בשער המבוא שבו משה רבנו מבקש לעורר את העם. הוא מזכיר מקומות שנראים כציון דרך גיאוגרפי – "בין תופל ולבן". אולם רש"י, בשם חז"ל, פותח לנו חלון אל תהומות הנפש של דור המדבר. תופל ולבן הם לא רק מקומות, הם תלונה נשנית על המן הלבן והקלוש. החתם סופר מחדד זאת בראייה מבריקה: במן היו כל ,הטעמים שבעולם, פרט לטעם היין. כאן עולה שאלה נוקבת: הרי קידוש, נסכים בקרבנות ושמחת החג – כולם דורשים יין. אם המן חסר יין, מה היה מונח על שולחנם של ישראל במדבר? האם הנסכים נעשו בנס? האם השתמשו במי הבאר כביין? או שמא הסתמכו על ,סחר עם תגרים גויים? שאלה זו אינה רק טכנית; היא נוגעת בקו התפר שבין חיי המדבר שכולם ניסיות ורוחניות מזוקקת, לבין הכניסה לארץ, שבה השמחה והיין מקבלים ביטוי גשמי. זהו דיון על מהות השמחה, על הקשר בין הגשמי לרוחני, ועל האופן שבו דאג בורא .עולם לכל צרכי בניו גם במקומות שבהם הטבע הופר התורה בפתחה את חומש דברים מסמנת את נקודות המבחן של העם: "אלה הדברים אשר . הציון "תופל)(דברים א, א "דבר משה אל כל ישראל... בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב , על התלונה כנגד המן: "הוכיחן)(שם ולבן" אינו גיאוגרפי בלבד, אלא רומז, כפי שביאר רש"י .”על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן ביאר את עומק התלונה: "שמעתי, שלא היה במן טעם יין... ותפלו)(דברים א, א החתם סופר על המן שהוא לבן ואין בו טעם יין כי יתאדם". החתם סופר מניח יסוד רעיוני – המן, כמזון .רוחני, נטול את יסוד היין, המסמל את שמחת החומר והתאווה הארצית ." התורה מצווה על הנסכים: "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה)(טו, ה בספר במדבר ביארו: "וכל)(במדבר טו, ב המפרשים עמדו על כך שגם במדבר הוקרבו נסכים. בעלי התוספות ."יין שהיה בא אצלם ממדיין היה בא בזכותו של אהרן... ולא גזרו על יינם עד שפנחס גזר .כאן מתברר כי יין גשמי היה קיים במחנה, בין אם מסחר עם עמי הסביבה ובין אם בדרך נס ביאר בפירוש שונה: "רבי אלעזר המודעי)(שמות יח, ט המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי אומר... באר שנתן לנו המקום, אנו טועמין בה טעם דבש, טעם חלב, טעם יין חדש, טעם יין ביאר על פי זה כי מי הבאר שימשו את ישראל לא רק)(נחל קדומים, שמות טז, ד ישן". החיד"א .לשתייה, אלא גם למילוי צרכים רוחניים וטקסיים שדרשו את טעם היין ביאר כי הנסכים נעשו ביין גויים, והוסיף כי גזירת יין נסך לא)(במדבר ל, ב המשך חכמה חלה על ישראל אלא עם כניסתם לארץ. הביאור הוא שכל עוד היו תחת ענני הכבוד ובניסים .גלויים, לא חששו מהשפעה זרה, ולכן היין היה כשר לשימוש למצוות חז"ל הותירו לנו צוהר להבנת הטעמים המופלאים שחוו אבותינו במדבר, כשהם מדגישים כי חוויית המן והבאר לא הייתה רק השבעת רעב, אלא חיבור לעולם של שלמות שבו כל .חסר גשמי מתמלא בהתגלות אלוקית נחלקו תנאים לגבי מהות טעם המן: "חד אמר טעם כל המינין)(עה ע"א בגמרא במסכת יומא טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו – הקישואין והדלועין והכרישים והבצלים והשומים. וחד אמר טעם כל המינין טעמו – טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן". רש"י שם ביאר: "טעמן ולא ממשן – שהיו טועמין בו טעם מאכלים הללו, אבל לא היה בו ממשות של פירות". הדיון הזה משליך במישרין על השאלה אם יכלו לקדש על המן – אם מדובר רק בטעם ללא ממשות, אזי המן עצמו אינו מהווה יין לקידוש, מה שמחייב אותנו לחפש מקור .אחר לקיום המצווה ." אמרו: "כל קרבנות צבור שקרבו במדבר – בנסכים קרבו)(קטו ע"ב בגמרא במסכת זבחים – 'תוספות שם ביארו: "דמנא לן דקרבו במדבר? מדכתיב 'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ,משמעית: הנסכים-שמשמע בארץ אין, במדבר לא". המסקנה העולה מן הסוגיה היא חד שעיקרם יין, היו חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש גם בתקופת הנדודים, מה שמוכיח קיומו .של יין במציאות המדברית אמרו: "וכל יין שהיה בא אצלם ממדיין היה בא)(פרשה ד, כו במדרש שיר השירים רבה בזכותו של אהרן". ביאור המדרש הוא כי גם בתוך המדבר, השגחת ה' והזכויות של צדיקי הדור יצרו את התנאים לאספקת הצרכים הגשמיים הנחוצים לקיום המצוות, ובכך הפכו את .התנאים המדבריים למקום שבו ניתן לחיות חיים של קדושה מלאה דנו על חשיבות היין לקידוש. רבי יוסף ענגיל בגיליוני הש"ס)(מח ע"ב בגמרא במסכת ברכות :שם הביא את מדרש תלפיות, המקביל בין כוח הטעם שבמן לבין כוח הטעם שבמי הבאר "כשם שבמן אפשר היה לטעום כל מאכל, כך בבאר אפשר היה לטעום כל משקה". מכאן עולה האפשרות כי במצבים של דוחק, או כחלק מהטבע האלוקי של הבאר, שימשו המים .כתחליף מילולי ליין לצורכי קדושה כשאנו ניגשים אל ענקי הראשונים, אנו מוצאים שהם ביקשו ליישב את הפער בין המציאות .הניסית של המדבר לבין הדין ההלכתי המחייב יין לנסכים ולקידוש ביאר: כי היין שהיה לישראל במדבר היה יין מיוחד, שניתן להם)(במדבר טו, ה רבינו בחיי בדרכים לא טבעיות, כדי להשלים את עבודת הנסכים שהייתה הכרחית לקיום עבודת -המשכן. הפירוש שלו מלמדנו שהצורך ביין לא היה רק צורך של הנאה, אלא צורך טקסי .רוחני שחייב מציאות של יין גשמי, גם במדבר , ביארו כי יין זה לא נאסר משום יין נסך עד כניסתם לארץ)(במדבר טו, ב בעלי התוספות כיוון שכל זמן שהיו במדבר, היו במעמד מיוחד של הנהגה אלוקית ישירה. ביאור הדברים הוא כי היין שנקנה מהסוחרים היה כשר לעבודה, משום שבאותה שעה לא הייתה גזירה של .חכמים שתאסור יין של גויים, והקדושה שהשרתה עליהם השכינה במדבר סככה עליהם , ביאר: כי הציווי על הנסכים נועד לחנך את ישראל למעשה העבודה)(במדבר טו, ב הרמב"ן והקב"ה סיפק להם את היין בדרכים שונות כדי שלא יחסר כל טוב מהם. החידוש כאן הוא שהשגחת ה' הגיעה עד הפרטים הקטנים ביותר, אפילו עד אספקת היין לנסכים, כדי להראות .’לעם שהם תמיד במצב של מוכנות לעבודת ה ביאר את עניין הבאר: כי הבאר לא הייתה רק מקור מים, אלא ביטוי)(שמות יז, ו הספורנו לשפע האלוקי שהיה מצוי בהם בכל ימי הנדודים. בבאר הזו היה טעם לכל משקה, כיוון שהיא השתקפות של רצון ה' שהיה מלווה אותם. פירוש הדברים הוא שמי הבאר אכן שימשו .כיין, לא רק כמים, כאשר ישראל היו זקוקים לכך לצורך עבודת השם האחרונים התמודדו עם השאלה כיצד הגדירו חכמינו את היין ששימש את ישראל, והאם .ניתן היה לקיים בו מצוות לכתחילה, תוך שהם מעמיקים במושגי ההלכה והמחשבה ביאר: כי הדיוק של החתם סופר, שחסרון היין במן)(דברים א, א המהר"ל בספרו גור אריה .הוא תלונה על חסרון השמחה הארצית, מבטא את המעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית ,האחרונים מבארים כי החסרון במן לא היה חסרון בהזנה, אלא חסרון בחיבור לחומר המשתמח .ולכן העם חיפש את היין כסימן לכניסה לארץ, מקום שבו האדם עובד ונהנה מפרי עמלו ביאר את המושג חמר מדינה בהקשר זה: גם אם)(הובא בשבות יצחק, קידוש פרק ה הגרי"ש אלישיב היה ספק אם מדובר ביין גפן ממש, הרי שמאחר והציבור התייחס למשקה זה כמשקה מכובד וחשוב שראוי לשמחה, יש לו דין של חמר מדינה. הביאור הוא שגם במדבר, היין לא נמדד .רק במדדי היין הקלאסיים, אלא ביכולתו להשרות את אווירת השבת והחג הנדרשת בקידוש )(סימן רעב החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה ביאר את דיני חמר מדינה, וגדולי האחרונים החילו זאת על המדבר: הם למדו כי במקומות שאין בהם יין גפן מצוי, חשיבות המשקה היא שקובעת את כשרותו לקידוש. לפיכך, מי הבאר, שטעמו בהם יין, הרי הם כמשקה חשוב לכל ישראל, ועל כן ניתן היה לקיים בהם .את הקידוש כהלכתו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו ביאר: כי הטעם והממשות הם שני מושגים שונים ,בהלכה. הוא הדגיש כי כאשר מדובר בנסים גלויים, כמו אכילת המן או שתיית מי הבאר הרי שהמציאות הלכתית משתנה, שכן הקדושה האלוקית משפיעה על החומר. הוא מוסיף ,כי גם אם לא היה יין גפן רגיל, הרי שהיין שהגיע ממדיין בזכות אהרן היה יין גמור לכל דבר .ושימש לנסכים ולמצוות הקידוש כיין כשר ומהודר כשאנו מאזינים לקולם של גדולי הדורות האחרונים, אנו פוגשים את העומק הפסיכולוגי .והרוחני של ההתמודדות עם חסרון היין במדבר אל מול קיום המצוות ביאר: כי הקושיה על היין במדבר נוגעת)(בספרו מנחת אשר, ספר דברים, פרק א מו"ר הגר"א וייס ,טבע. הוא ביאר כי בני ישראל, בהיותם תחת ענני הכבוד-בנקודת החיכוך שבין הטבע לעל היו מצויים במדרגה שבה הגשמי נטמע ברוחני. היין שהיה להם – בין אם הגיע דרך תגרים ובין אם היה מהבאר – קיבל משמעות הלכתית מכוח היותו אמצעי שדרכו באה השראת ,השכינה במקדש. החידוש הוא שההלכה אינה נקבעת רק לפי המקור הטבעי של החומר 'אלא לפי המקום שבו הוא משמש את עבודת ה', וכאשר מדובר בצרכי קרבנות וקידוש, ה .יתברך סיפק את המציאות הנדרשת כדי שניתן יהיה לקיים את המצוות ביאר: כי העובדה שבני)(פרשת דברים מרן הסטייפלר הקהילות יעקב בספרו ברכת פרץ ישראל התלוננו על המן על היעדר טעם היין, מלמדת אותנו שהם חשו בחסרון של השמחה הארצית, שהיא הכרחית לנפש האדם. הוא ביאר כי הקב"ה, בדרכי הנהגתו, אכן סיפק להם פתרונות – אם זה על ידי מי הבאר שטעמו טעם יין, או בדרכים אחרות – כדי שהם לא ירגישו שחסר להם דבר לקיום התורה. זהו שיעור בביטחון: הקב"ה אינו מצווה על דבר שאין לעם ישראל את היכולת המעשית לקיימו, וממילא חייב היה להיות להם יין, בטבע .או בנס, לקיום המצוות ביאר: כי שאלת היין במדבר מלמדת)(חלק י, סימן קמה מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי אותנו על מהות הקידוש והנסכים. הוא ביאר כי היין במדבר לא היה יין של תאווה, אלא יין של עבודה. לכן, גם אם לא היה זה יין שנבצר בכרמי ישראל, הרי שהגדרתו ההלכתית נקבעה על פי חשיבותו ועל פי הדין ששרר אז, שבו הותרו דברים שנאסרו מאוחר יותר בגלל גזירות חכמים. השימוש ביין של גויים במדבר היה אפשרי הלכתית כי עדיין לא נגזרה גזירת יין נסך .על יינם, ועל כן יכלו להשתמש בו לנסכים ביאר: כי אנו)(על פרשת דברים ודיני קידוש הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו השבועיים מוצאים שחז"ל לא התקשו בשאלת היין במדבר, כיוון שהם ידעו שהשגחת ה' עמדה להם בכל צעד. הוא הדגיש שגם אם נחלקו המפרשים אם היה יין ממש או תחליף, הרי שהתורה והמצוות לא היו תלויות באוויר. היין לנסכים ולקידוש היה שם, בין אם בדרכים טבעיות של מסחר ובין אם בדרכים ניסיות, וזה מה שחשוב – שהמצווה נעשתה על הצד הטוב ביותר גם בתנאי המדבר הקיצוניים, ואין להעלות על הדעת שהיו מנועים מקיום מצוות עשה של .קידוש או נסכים טבעיים, מציבה-השאלה המרתקת על טיב היין במדבר והיכולת לקיים מצוות בתנאים על בפנינו תובנות מעשיות המשליכות על חיינו כיום, ומלמדות אותנו כיצד להוציא אל הפועל .את רצון ה' גם במצבי דוחק נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין 'חמר מדינה' בהלכות קידוש. מן הסוגיות שראינו עולה יסוד מרכזי: כאשר חסר יין גפן מסורתי, חשיבות המשקה והיותו משמש לשמחה ולכבוד קובעת את כשרותו למצוות. למעשה, אדם שנמצא במקום שבו אין יין בנמצא, אינו פטור מקידוש. הלכה זו, הנסמכת על היכולת של בני ישראל במדבר להשתמש במשקים שונים כדי לצאת ידי חובה, מלמדת אותנו שקדושת השבת אינה תלויה במוצר מסוים, אלא ביכולת שלנו לקדש את הקיים. האחריות שלנו היא לחפש את הדרך המהודרת ביותר לקיים את .המצווה, גם אם התנאים החיצוניים אינם אידיאליים ,נפקא מינה נוספת עולה מתחום החינוך והאחריות ההורית. משה רבנו, בדרכו החינוכית מראה לנו שאין להסתיר מהדור הבא את הקשיים והתלונות שהיו בעבר, אלא להשתמש בהם כמנוף לצמיחה. כאשר אנו מחנכים את ילדינו, עלינו ללמד אותם כי גם אם חסר להם דבר מה ,גשמי – כפי שחסר לדור המדבר טעם היין – עליהם לחפש את ה'יין' הרוחני, את המשמעות ואת הקשר לה'. הנפקא מינה היא שאין להפיל את רוחם של הילדים בגלל חוסר גשמי, אלא .להראות להם כיצד הקב"ה מספק פתרונות יצירתיים למי שבאמת מבקש לעבוד אותו במישור האישי, אנו למדים את חשיבות ה"השתדלות" גם תחת השגחה ניסית. בני ישראל במדבר לא ישבו בחיבוק ידיים והמתינו שהיין ירד מן השמים, אלא סחרו עם גויים והשתמשו ,'במי הבאר. הלכה למעשה, זהו מסר עמוק לאדם המאמין: גם כשאתה יודע שהכל מאת ה עליך לעשות את ההשתדלות הנדרשת כדי לקיים את המצווה בצורה הטובה ביותר. אין אנו .’סומכים על הנס, אלא פועלים בכל כוחנו להשיג את הכלים הראויים לעבודת ה ."לבסוף, נפקא מינה המלווה אותנו בכל רגע היא היכולת לזהות את ה"יין" בתוך ה"מן אנו חיים לעיתים בתחושה שהכל שגרתי ומובן מאליו. אך מי שמחפש, ימצא שגם בתוך , טמונים טעמים של קדושה ושמחה. היכולת להוציא)"("לחם קלוקל השגרה הכביכול חסרה קידוש ונסכים מהמציאות המדברית היא היכולת שלנו למצוא את האלוקות בתוך האתגרים .היומיומיים שלנו, ולהפוך כל רגע של חסר להזדמנות של התעלות וקדושה ,הדיון על היין במדבר פותח בפנינו צוהר להבנת המהות של השמחה בתורה. אם המן המזון האלוהי המזוקק ביותר, היה חסר את טעם היין, הרי שסימן רעיוני גדול לפנינו: לא .כל שמחה היא שמחה של תורה לענ"ד נראה לבאר, כי היין מסמל את השמחה החומרית, את השמחה שמתעוררת מתוך החיבור לקרקע, לכרם, לתוצרת הארץ. במדבר, תחת ענני הכבוד, עם ישראל חי במציאות של התעלות מעל הטבע. בדרגה זו, השמחה צריכה להיות טהורה ורוחנית, נקייה מכל תערובת של תאווה גשמית. תלונת העם על חסרון טעם היין היא למעשה בקשה לחזור אל הטבע, אל השמחה המורכבת מהחומר. הקב"ה, ברוב חסדו, אפשר להם להשיג יין בדרכים שונות, כדי ללמדנו שהתורה אינה דורשת מהאדם לפרוש מן העולם, אלא לקדש אותו. היין הופך להיות .’כלי לנסכים, למצוות, לקידוש – כלומר, הוא הופך את השמחה הארצית למנוף לעבודת ה . הוא סוד הקיום היהודי)(הגשמי לבין היין)(הרוחני עוד נראה ליישב, כי השילוב בין המן החיים במדבר היו תקופת הכשרה. האומה התחנכה לחיות מתוך נס ודביקות בה', אך היא ,גם נדרשה ללמוד כיצד לנהל חיים ארציים של קידוש החומר. היין שהיה במדבר – בבאר או אצל תגרי הגויים – היה המבחן שלהם: האם ידעו להשתמש ביין בקדושה, או שמא יתנו לו להוביל אותם לתאוות. המדבר היה כור ההיתוך שבו הוכנה האומה להכניס את השמחה .אל תוך הקדושה, ולהבין שהיין אינו מטרה אלא אמצעי יתירה מזו, נראה להוסיף, כי היין מייצג את ה"סוד". כשם שהיין משמח לבב אנוש ומגלה רבדים נסתרים בנפש, כך השמחה של ארץ ישראל, עם כל עבודת האדמה שבה, מגלה רבדים של קדושה שאינם יכולים להתגלות במדבר. המדבר הוא מקום של גילוי שכינה בגלוי, אך הארץ היא המקום שבו השכינה מתגלה בתוך הסתר הטבע, בתוך תהליך הגידול והיצירה האנושית. לכן, טעם היין שהיה חסר במן הוא הטעם של השותפות האנושית בעולם – היכולת שלנו, כבני אדם, ליצור שמחה וקדושה בעולם הזה, מתוך בחירה ומתוך עבודה. זהו היין .שמתקדשים בו בקידוש, היין שמקדש את הזמן ואת המציאות, והופך את השגרה לחג .כשאנו מתבוננים בחידת היין במדבר, נחשף לעינינו יסוד עמוק בהבנת תהליכי התעלות המדבר, בהיותו מרחב של שלילת הטבע, הוא המקום שבו האדם נדרש לאכול את "לחם אבירים", מזון שאינו דורש יגיעה ומעובד בתוך נס. היין, לעומת זאת, דורש תהליך – מן .הענב, דרך הסחיטה, ועד התסיסה. הוא סמל ליצירה האנושית השותפה למעשה בראשית ,לענ"ד נראה להסביר, כי התביעה ליין מצד דור המדבר לא הייתה תלונה של הוללות אלא כמיהה של הנשמה לשותפות בעשיית העולם. כאשר הם ביקשו יין, הם בעצם ביקשו 'את הזכות להיות פעילים, להיות אלו שפועלים בתוך העולם כדי להוציא ממנו קדושה. ה יתברך, בהיענותו לצורך הזה – דרך הבאר או דרך היתר מסחרי – מלמד אותנו שהרצון האנושי ליצור ולשמוח הוא רצון קדוש, שרק צריך לנתבו למסלול הנכון: אל הנסכים, אל .הקידוש, אל ההקדשה לשם שמים עוד נראה ליישב, כי השתיקה של המן לגבי טעם היין נועדה למנוע מאיתנו את הטעות לחשוב שהרוחניות נמדדת רק ב"טעם" שהיא מותירה בנפש. ייתכן ויהודי ירגיש דבקות 'עצומה, אך אם אין בה את המעשה הממשי – את היין המוחשי של הנסך – זו אינה עבודת ה שלמה. היין, הממשות של השמחה, הוא מה שחסר במן כדי להשלים את התמונה. התלונה על ה"לחם הקלוקל" מלמדת אותנו שהנפש מחפשת את ה"ממשות" של עבודת ה', את .היכולת לתרגם את החוויה הרוחנית לאורח חיים מוחשי ומחייב נראה להוסיף כי האחדות המוחלטת שביצירת היין במדבר היא סוד הגאולה. כשאנו רואים כיצד כל הדרכים – הנס, הטבע, והמסחר – מתכנסים לידי יין כשר למצוות, אנו מבינים ,שאין שום מציאות בעולם שאינה יכולה להיות מנוצלת לעבודת ה'. גם במקום שנראה חסר .גם במציאות של "מדבר", כוחו של יהודי הוא להפוך את המצוי לראוי, את החסר למושלם המחשבה הזו מרוממת אותנו: כל עשייה שלנו בעולם הזה, כל מאמץ להשיג "יין" של שמחה קדושה, הוא חלק מתיקון עולם כולו, והוא מקרב אותנו אל הרגע שבו כל הטעמים יתאחדו .במלכותו יתברך כשאנו בוחנים את היסוד המוסרי העולה מפרשת היין במדבר, אנו פוגשים תביעה עמוקה הנוגעת ליושרה הפנימית של האדם בעולמו הרוחני. התלונה על חסרון היין במן, כפי שמבאר החתם סופר, מגלה לנו כי המוסר האלוקי אינו דורש מהאדם להתכחש לצרכיו או להציג חזות מזויפת של פרישות, אלא להפך, הוא תובע ממנו להכיר במורכבותו ולדעת כיצד לרומם את .הרצונות הטבעיים שלו אל הקודש לענ"ד נראה לבאר, כי המוסר הגדול הנלמד מכאן הוא מידת האמת עם העצמי. דור המדבר חי במציאות של זיכוך עליון, לחם שמיים ומים מן הסלע, ובכל זאת הם לא התביישו לבטא את הכמיהה שלהם לשמחה הארצית שהיין מייצג. משה רבינו, בהזכירו את המקומות הללו ברמז עדין, אינו בא לחנך אותם לסיגוף, אלא להורות להם את דרך המוסר הנכונה: אין טעם להסתיר את החסרון או להתעלם מהרצונות האנושיים, אלא יש להציף אותם כדי למצוא להם את הפתרון הראוי במסגרת התורה והמצוות. הבנה זו מרחיקה את האדם מהתחסדות .חיצונית ומביאה אותו לעבודת השם כנה ואמיתית, שבה כל כוחות הנפש שותפים עוד נראה לומר, כי יש כאן מסר מוסרי נוקב לגבי היחס שלנו אל המציאות הסובבת אותנו. העובדה שעם ישראל נזקק לקנות יין מתגרי אומות העולם, כפי שביאר המשך חכמה ובעלי התוספות, מלמדת כי גם כאשר אדם נמצא במדרגה רוחנית ניסית וגבוהה ביותר, הוא אינו רשאי להתנתק מהעולם או לזלזל בחלקים הגשמיים שבו. המוסר התורני מחייב אותנו למצוא את נקודות החיבור, לדעת לקחת את היין של הגויים, שעדיין לא נאסר, ולהפוך אותו לנסכים על גבי המזבח או לקידוש השבת. זוהי עמדה מוסרית שאינה בורחת מהעולם אלא מתקנת אותו, מתוך הבנה שכל הבריאה כולה נוצרה לכבודו יתברך, ותפקידנו הוא לגלות .את הקדושה המסתתרת גם במקומות החולין נראה להוסיף, כי הדיון סביב מי הבאר שקיבלו טעם יין מעורר בנו מחשבה מוסרית על מידת הכרת הטוב וההתבוננות בחסדי השם. לעיתים אדם מרגיש שהמציאות שלו יבשה ופשוטה כמו מים, אך אם רק יעמיק להתבונן, הוא יגלה שבתוכה מסתתר טעם של יין ישן ומשובח. היכולת לקדש על המים שטעמם יין היא היכולת המוסרית לראות את הפלא בתוך השגרה, לא לזלזל במתנות הקטנות של החיים, ולדעת להודות לקדוש ברוך הוא על השפע .הרוחני והגשמי שהוא משפיע עלינו בכל עת, גם כשהוא מתלבש בלבושים פשוטים לכאורה ההתבוננות בחידת היין במדבר מלמדת אותנו תובנה מכוננת לחיים המעשיים: אין שום תחום בחיים, גם אם נראה לנו ארצי או חסר, שאינו יכול להפוך לכלי קיבול לקדושה. כשם "שבני ישראל לא הסתפקו במן אלא חיפשו את היין, גם אנו נקראים שלא להסתפק ב"מן הרוחני בלבד, אלא להביא את השמחה, את החיות ואת הממשות אל תוך המצוות. התובנה היומיומית היא לעולם לא להתרגל לניסים הגדולים, אלא לראות בהם הזדמנות ליצור יין של שמחה, לקדש על הקיים, ולדעת להפוך את מימי השגרה ליין של התעלות. גם במקומות שבהם אנו מרגישים שחסרה "הממשות" של השמחה, עלינו לזכור שהקב"ה מזמן לנו את האמצעים הנכונים – אם על ידי היתרים והזדמנויות ואם על ידי פתיחת העיניים לראות את .הטעם הטמון בכל דבר :עיקר העניין:עיקר העניין )(המן השאלה על היין במדבר חושפת את הקונפליקט בין הרוחניות המופשטת . על פי דברי החתם סופר, חסרון)(היין לבין השמחה הארצית המחייבת ממשות טעם היין במן הוא תמצית התלונה האנושית על חסרון החומר המשתבח. אך מתוך .העיון בראשונים ובאחרונים עולה תמונה מרתקת: בני ישראל לא נשארו בחסרון הם קיימו מצוות נסכים וקידוש על ידי יין שהגיע בדרכי פלא או בדרכים טבעיות שהותרו, ובכך הוכיחו שהקדושה האלוקית אינה מוגבלת. היין אינו רק משקה, הוא סמל ליכולת האנושית לקדש את הגשמי, לשלב בין השמיים לבין הארץ, ולהפוך .את השגרה לחגיגה של מצווה : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין כוחו של יהודי הוא להוציא יין של שמחה גם מתוך המדבר, ולהפוך כל רגע של חסר להזדמנות של חיבור עמוק להשם יתברך. העבודה שלנו היא לא רק ,להתקיים ברוחניות, אלא להביא את האור האלוקי לתוך עולם של מעשה, שמחה .ושותפות אמת