קימ"ל דאסור ליטול שכר על הלימוד, אם נטל שכר האם יש לו חיוב להחזיר את הכסף משום גזל?

הלב פועם ביראה ובחרדה עמוקה אל מול דברי אלוקים חיים, כאשר אנו ניגשים לברר את אחת השאלות הנוקבות ביותר הנוגעות לטוהר הקודש וליחס שבין התורה לממון. הנה עומד בפנינו אדם אשר נטל שכר עבור לימוד התורה, ובכך לכאורה פגם ביסוד הנשגב של "מה אני

קימ"ל דאסור ליטול שכר על הלימוד, אם נטל שכר האם יש לו חיוב להחזיר את הכסף משום גזל? הלב פועם ביראה ובחרדה עמוקה אל מול דברי אלוקים חיים, כאשר אנו ניגשים לברר את אחת השאלות הנוקבות ביותר הנוגעות לטוהר הקודש וליחס שבין התורה לממון. הנה עומד בפנינו אדם אשר נטל שכר עבור לימוד התורה, ובכך לכאורה פגם ביסוד הנשגב של "מה אני בחינם אף אתם בחינם", וכעת הוא ניצב אובד עצות אל מול המטבעות שבידו. האם אותן

מעות, שהגיעו לידו בתורת שכר עמלו, נחשבות מעתה ככתם של גזלה המעיב על נשמתו ומחייב השבה מיידית למקורן, או שמא כיוון שהנותן נתנן לו מרצונו הטוב ובתמורה ליגיעה רוחנית, אין הממון מוגדר כגזל והחובה להחזירו אינה קיימת? השאלה אינה רק משפטית או ,ממונית, אלא היא נוגעת בשורש נשמתה של התורה – האם היא קנין הניתן למכירה וקנייה ומהו דינו של מי שהפך את כתר המלכות לקרדום לחפור בה, האם המעשה שעשה קיים .מבחינה ממונית או שמא הוא בטל ומבוטל כלא היה נפנה אל המעיין הנובע של דברי התורה, אל אותם ציוויים עתיקים שניתנו בקולות וברקים במעמד הר סיני, שם נחקק היסוד המופלא של הנחלת התורה ללא תמורה גשמית, וממנו .נבקש להבין את עומק הקשר שבין האמת הנצחית לבין מושג הקניין והממון )(משלי כג, כג אמת קנה ואל תמכור חכמה ומוסר ובינה הפסוק הזה מעמיד אותנו בלב הסערה שבין "קנייה" ל"מכירה". שלמה המלך, החכם מכל אדם, מצווה עלינו לרדוף אחר האמת ולשלם עליה כל מחיר, אך בעת ובעונה אחת הוא אוסר את מכירתה, כאילו רוצה לומר שהתורה יכולה להיכנס אל האדם בדרך של קניין, אך ברגע :שהיא אצלו, היא הופכת לחלק מנשמתו ואינה ניתנת עוד לסחר חליפין. מכאן עולה השאלה אם הקונה מחויב לקנות, האם המוכר רשאי להחזיק בממון, או שמא המכירה עצמה אינה ?תופסת כלל במרחב הרוחני כתב: אמת קנה, אפילו בדמים, ואל תמכור, אם דחקך השעה אל תמכור)(משלי כג, כג רש"י ,תורתך. רש"י מבאר כאן יסוד גדול – שהחובה לקנות תורה קיימת גם כשזה עולה בדמים אך האיסור למכור הוא תביעה מוסרית וקיומית מהחכם, ומכאן אולי רמז שגם אם המכירה התבצעה, הממון שהתקבל עבור ה"קנייה" של התלמיד עשוי להישאר ביד המלמד משום .שהתלמיד אכן קיים מצוות קנייה ביאר: אמת קנה, שיתן אדם כל מה שיש לו עד שידע)(משלי כג, כג רבי אברהם אבן עזרא האמת, ואל תמכור, ואם ידעת האמת אל תמכרנה בעבור ממון. האבן עזרא מדגיש את הטוטאליות של בקשת האמת, שאין לה מחיר גשמי שמשתווה לה, ומכאן שהממון הניתן .עבורה הוא כאין וכאפס לעומת הערך המתקבל פירש בביאורו על התורה את הפסוק ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים)(דברים ד, ה הרמב"ן כאשר ציוני ה', וכתב: מה אני בחינם אף אתם בחינם, וזה מצוות עשה ללמד בחינם. הרמב"ן רואה בכך חובה גמורה הנובעת מהשוואת המלמד למשה רבנו, ומכאן שהפועל היוצא של .נטילת שכר הוא ביטול מצוות עשה ביאר: אמת קנה, השתדל בכל כחך להשיג האמת בכל דבר, ואל)(משלי כג, כג הספורנו תמכור, אל תעזבהו בשביל שום תענוג או שכר. הוא מסיט את המבט מהממון אל העזיבה .של האמת, ומלמד שהמכירה היא בעצם בגידה בערך התורה חידש: שדווקא התורה שהיא בחינם היא זו שמתקיימת באדם, כי)(דברים ד, ה הכלי יקר היא כמדבר והפקר. הוא מסביר שברגע שנכנס אלמנט של שכר, התורה מאבדת את איכותה

הנצחית והופכת לדבר גשמי, ומכאן אולי החיוב להחזיר את הממון כדי להשיב לתורה את .”מעמדה כ"הפקר ביאר שהלימוד בחינם נועד להשוות את)(דברים ד, ה רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש הלומד למלמד ולבורא, וברגע שנוטלים שכר נפרמת השלשלת הזו, והממון הופך למחיצה .המפרידה בין הלומד למקור החכמה ,נרד כעת אל עומקי ים התלמוד, אל המקום שבו גלי ההלכה מתנפצים אל סלעי המוסר ונבקש לדלות את פניני דבריהם של התנאים והאמוראים אשר העמידו את היסודות לדין .נטילת השכר ואת השלכותיו הממוניות : מובא המקור המרעיד לחיוב הלימוד ללא תמורה)(דף כט עמוד א בגמרא במסכת בכורות מנין שכשם שקבלתיה בחנם כך תלמדוה בחנם? תלמוד לומר "ראה למדתי אתכם חוקים , מה אני בחנם אף אתם בחנם. אך מיד לאחר מכן)(דברים ד, ה "ומשפטים כאשר ציוני ה' אלהי הגמרא פותחת צוהר של תקווה לצמאים לתורה שאינם מוצאים מלמד בחינם: מנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר? תלמוד לומר "אמת קנה". ומנין שלא יאמר אדם כשם שלמדתי – בשכר כך אלמד בשכר? תלמוד לומר "ואל תמכור". הנה לפנינו הפלונטר המוסרי והממוני התלמיד מצווה לקנות בכל מחיר, אך המלמד מוזהר בל תמכור, והגמרא אינה מפרשת כאן .האם על המלמד להשיב את הגזל לאחר שנטלו מובא דין נוסף הנוגע למי שנוטל שכר עבור קיום)(דף כט עמוד א בגמרא במסכת בכורות – מצווה אחרת, כגון דיינות או עדות: הנוטל שכר לדון – דיניו בטלים, הנוטל שכר להעיד פירש: דיניו בטלים, דגזירת הכתוב היא "כאשר ציוני ה' מה)(בכורות כט, א עדותו בטלה. רש"י ,אני בחנם וכו'". מכאן עולה השאלה הגדולה – אם הדין בטל משום שהממון הגיע באיסור ?האם אין זה מחייב את השבת הממון לבעליו ככל מעשה שנעשה באיסור : דנו חכמים בדין המקדש אישה בשכר של מצווה)(דף נח עמוד ב בגמרא במסכת קידושין , ביאר: בשכר הזאה)(קידושין נח, ב המקדש בשכר הזאה ובשכר קידוש – אינה מקודשת. רש"י .שהיה נותן לה אפר חטאת ומזה עליה, כיון דמצווה היא רמיא עליה ואינו רשאי ליטול שכר כאן אנו רואים שהכסף אינו נחשב לממון הראוי לקדש בו, דבר המרמז על כך שהממון אינו .שייך למקבלו באמת הובאה הגמרא המקבילה ליסוד של משה)(פרק ד הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת נדרים ,רבנו: מה אני בחנם אף אתם בחנם. מפרשי הירושלמי במקום דנים בשאלה של שכר בטלה ומבארים שכל מקום שבו התירו ליטול שכר היה זה רק בגלל שהמלמד מתבטל ממלאכה אחרת. אך הירושלמי אינו עוסק במפורש בדין ההשבה כאשר הנטילה הייתה באיסור גמור .ללא היתר בטלה כתבו: וכי תימא מה אני בחנם אף אתם בחנם)(דף כט עמוד א בעלי התוספות במסכת בכורות והא חזינן דשקלי שכר תרדו ומתניא? וי"ל דהיינו שכר בטלה דמוכח. התוספות מחדדים את הגבול הדק שבין שכר אסור לשכר מותר, ומכאן שהשאלה על השבת הגזל מתעוררת רק .באותו שכר שאינו מוגדר כבטלה מוכחת אלא כשכר לימוד גרידא

נפסע כעת אל בין עמודי האש של רבותינו הראשונים, אשר ברוח בינתם דלו ממעמקי הסוגיה את גדרי הממון והקניין, והשיבו לשאלה האם מטבע שנולד בחטא של נטילת שכר .לימוד יכול להישאר בכפו של המלמד או שמא עליו להשיבו למקורו כתב וביאר)(קידושין נח, ב רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי בספרו חידושי הריטב''א דהמקדש בשכר הזאה וקידוש, דכיון שאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר, דהא לא עבד לה ולא מידי, ובמאי מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי. הריטב''א מציב כאן יסוד מרעיד: כיוון שהמלמד מחויב לעשות את מלאכתו בחינם, הרי שכל פעולתו נחשבת כ"לא עשה ולא כלום" לעניין הממון, ומשום כך הממון שקיבל אינו נחשב לשלו כלל, ודינו להיות .מוחזר לבעליו ככל כסף שניתן בטעות או ללא תמורה משפטית כתב: היה מנהג)(הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ב רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, בספרו יד החזקה המדינה ליטול שכר למלמד תינוקות, נוטל. אך בהמשך דבריו ובפירוש המשניות הקפיד מאוד על נטילת שכר ללימוד תורה שבעל פה לגדולים. מדבריו עולה כי במקום שבו נאסר השכר, הרי הוא בבחינת "קרדום לחפור בה" וביזוי התורה, ולשיטתו המחמירה בנטילת .הנאה מדברי תורה, יש מקום לומר שהממון אינו קנוי למקבל כלל פירש שהטעם שאינו נוטל שכר)(דף לז עמוד א רבינו ניסים, הר"ן, בחידושיו למסכת נדרים הוא משום גזירת הכתוב של "מה אני בחינם", אך הוא מבדיל בין שכר פיסוק טעמים לשכר לימוד. הר"ן נוטה להבנה שהאיסור מוטל על גברא, כלומר על המלמד שלא ינהג כך, אך אין זה בהכרח מפקיע את המציאות הממונית של השכר אם כבר ניתן, אלא אם כן נגדיר זאת .כפעולה שאין בה ממשות משפטית כתב וביאר את דין הנוטל שכר)(פרק ד סימן ה רבינו אשר, הרא"ש, בפירושו למסכת בכורות לדון שדיניו בטלים, וציין כי הדבר נובע מכך שעבר על מצוות בוראו. הרא"ש מדגיש שהביטול של הדין הוא קנס או גזירת הכתוב, אך לגבי הממון עצמו, יש לבחון האם הוא נחשב לגזל גמור .או שמא למתנה שהנותן נתן בלב שלם עבור הטורח, גם אם המלמד לא היה רשאי לבקשו דן בעניין מי ששכר מלמד)(חלק א סימן תרי"ב רבינו שלמה בן אדרת, הרשב"א, בתשובה ועבר המלמד על דברי חכמים, וביאר כי במקומות שבהם המצווה מוטלת על המלמד ,בחינם, אין השכירות חלה כלל במובנה המשפטי. מדבריו אלו ניתן לדייק שאם אין שכירות .הרי שהממון שנמסר בעבורה אינו עובר בעלות ודינו לחזור נעבור כעת אל היכליהם של רבותינו גדולי האחרונים, אשר במאזני משפטם שקלו את גדרי הממון והאיסור, וביקשו להכריע האם הכסף שנטל המלמד נחשב כגזילה בידו או שמא .כקניין שנעשה באיסור אך אינו מחייב השבה כתב וביאר דמי שעבר על מה אני)(חו''מ סימן ט ס''ק ט רבינו יואל סירקיש בספרו בית חדש בחנם אף אתם תלמד בחנם, ונטל שכר על הלימוד, אין צריך להחזיר את הכסף, דלא הויא כמו דיין שנוטל שוחד דבגזילה בא לידו, אבל כאן זה הגיע אליו בתורת שכר. הב''ח מחדש הבחנה דקה: בשוחד, הממון מגיע ליד הדיין בתורת גזל כי הוא מעוות את הדין או פועל בחוסר סמכות

מוסרית, אך בלימוד תורה, הממון ניתן בתמורה לעמל אמיתי של המלמד, ולכן אף שהנטילה אסורה, הממון אינו גזל. הוא מביא ראיה מהגמרא בבכורות שאומרת "אמת קנה", שאילו היה .המלמד חייב להחזיר את הכסף, לא היה התלמיד מוצא מי שילמדו בשכר, והיה ביטול תורה הקשה על דברי)(חו''מ סימן ט ס"ק ב רבינו אברהם יצחק מסלוניקי בספרו שער המשפט הב''ח לפי מה שכתב דהטעם דבשוחד מחזירין משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ הכא נמי כיון דאיכא איסורא ליטול שכר לדון נמי נאמר דאי עביד לא מהני, דהא אף באיסורא דרבנן אמרינן דאי עביד לא מהני. הוא תמה מדוע שנטילת שכר תועיל להקנות למלמד את הממון אם התורה אסרה זאת. בתירוצו הוא מחלק בין איסור לאו למצוות עשה, ומבאר כי כאן אין לאו מפורש אלא מצוות עשה של "מה אני בחינם", ועל כן אין אומרים בזה "אי עביד לא מהני" לעניין הממון. עוד חידש שער המשפט כי כאן גילתה .התורה בפירוש במילים "אמת קנה" שהקניין חל והמעשה מועיל למרות האיסור דחה את ראיית הב''ח בחוזק)(הלכות שכירות סימן ט''ז רבינו אפרים נבון בספרו מחנה אפרים יד, וכתב וביאר דהגמרא איירי בנוטל שכר בטלתו שמותר ליטול שכר, וכוונת הגמ' לא מצא .בחינם ילמד בשכר כשמבקש שכר בטלה, אבל באופן שאסור ליטול שכר אם נטל יחזיר ,המחנה אפרים סבור כי אין להביא ראיה מהיתר "שכר בטלה" למקרה של איסור גמור .ובמקום שבו הנטילה היא באיסור, הרי היא ככל נטילה שלא כדין שחייבים להשיבה דחה ראיית הב''ח באופן)(חו"מ סימן ט' ס"ק ט''ז רבינו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ברכי יוסף אחר וכתב: ולא ידעתי מאי מייתי ראיה מאותה ששנינו שאם לא מצא בחנם וכו', דהרי הוא בא לחלק בין לקח בתורת שחד דגזל הוא בידו ללקח בתורת שכר. הברכי יוסף טוען כי בשוחד ישנה מחילה של הנותן, ואם בשכר לימוד אנו אומרים שאין חובת השבה, זה רק אם הנותן מחל על כספו. אך אם לא מחל, מנא לן שאינו חייב להחזיר? לשיטתו, אין הבדל מהותי .בין שכר אסור לשוחד לעניין חובת ההשבה אם לא הייתה מחילה כתב וביאר בדעת הריטב''א)''(סנהדרין כ''ג ה רבינו יהודה רוזאניס בספרו משנה למלך בקידושין, שכל נטילת שכר על מצווה שהאדם מחויב בה היא נטילה בטעות, שכן המלמד לא נתן לתלמיד דבר שלא היה מחויב לתת בחינם, ועל כן הממון נחשב כגזל בידו וחייב .להחזירו. הוא מצטרף לשיטת המחנה אפרים שחולקת על הב"ח וסוברת שחייב להחזיר )(סימן ר"ח סק"ב ורבינו שבתי כהן בספרו ש"ך)(סימן ט סק"ג רבינו יהושע פלק כץ בספרו סמ"ע חידשו וביארו את הכלל שכל דבר שהתורה אסרה לעשותו, אם עשהו אינו מועיל, ומכאן ישנה השלכה ישירה לדיון שלנו – שכן אם הנטילה אינה מועילה מבחינה משפטית, הממון .נותר בבעלות הנותן נפנה כעת אל היכליהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, אשר העמיקו חקר בסוגיה זו המשלבת חושן משפט עם יורה דעה, וביקשו להכריע הלכה למעשה בשאלה האם .ממון זה טעון השבה למקורו או שמא נותר ביד המלמד כתב וביאר)(חלק ד, חו"מ סימן א הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר

בארוכה את שיטות הראשונים והאחרונים בעניין נטילת שכר על המצוות. הוא הביא את דברי הב"ח שאין חובת השבה, וצירף לכך את דברי שער המשפט שחילק בין איסור עשה ללאו. מרן רבנו עובדיה יוסף חידש כי כיוון שיש כאן ספק בממונא, הרי המוציא מחברו עליו הראיה, וכל עוד לא פסקנו בבירור כדעת המחנה אפרים והמשנה למלך, אין אנו יכולים לחייב את המלמד להחזיר את הכסף מספק. עם זאת, הוא הדגיש את החומרה המוסרית .וההלכתית שבנטילה עצמה, המטילה כתם על הלימוד ביאר והעמיק במחלוקת שבין הב"ח)(מנחת אשר על מסכת בכורות מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו למחנה אפרים. הוא חידש יסוד גדול בהבנת מהות השכר, וכתב כי יש לחלק בין שכר עבור "עצם הלימוד" לבין שכר עבור "התוצאה". לשיטתו, אם המלמד נטל שכר על כך שהתלמיד ידע את החומר, הרי שיש כאן הנאה ממונית ממשית לתלמיד, ועל כן אין זה גזל גמור שהרי התלמיד קיבל תמורה. מו"ר הגר"א וייס נטה לצדד בדברי הב"ח שאין חובת השבה, משום שהתורה בביטוי "אמת קנה" העניקה לגיטימציה מסוימת לעסקת החליפין הזו בדיעבד, כדי .שלא ייווצר מצב שבו לא יימצא מלמד בשכר והתורה תשתכח מישראל הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בחיבורו עין יצחק ביאר והרחיב בדעת מרן אביו, והוסיף כי בזמננו שרוב המלמדים נוטלים שכר בטלה או שכר פיסוק טעמים, הרי שאין כלל שאלה של השבת גזל. אך גם במקום שבו נטלו שכר שלא כדין, הוא כתב וביאר שאין לחייב השבה משום שבעצם נתינת הממון מרצון יש משום מחילה על האיסור הממוני, אף שהאיסור הדתי בעינו עומד. הוא הדגיש כי המלמד עבד וטרח, וסוף סוף התלמיד נהנה מעמלו, ונהנה זה אינו .יכול לדרוש את כספו בחזרה לאחר שקיבל את התמורה הרוחנית דן בשאלת המקדש בשכר)(חלק י סימן רסב מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי מצווה וביאר כי יש להבחין בין מקום שבו המצווה היא על המלמד בלבד לבין מקום שהיא על התלמיד. הוא כתב וחידש כי אם התלמיד מחויב ללמוד והמלמד מסייע לו, הרי שהמלמד נחשב כמי שעשה עבורו "פריעת חוב", ועל הנאה זו מותר לו להחזיק בממון שניתן לו. הוא ,ביאר כי אף לשיטת המחנה אפרים, אם כבר נטל המלמד את השכר והתלמיד לא תבעו מיד .הרי שיש כאן אומדנא דמוכח למחילה אמנם עוסק)(סימן רמה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה בהלכות שבת וברכות, אך בביאור הלכה שם העלה את היסוד שכל מקום שבו יש ספק אם נחשב גזל, עדיף לאדם לצאת ידי שמים ולהחזיר, אך בבית הדין לא ניתן לחייבו נגד שיטת הב"ח והשער המשפט. הוא הדגיש כי הירא לדבר ה' ירחק מכל נדנוד של שכר מצווה כדי .שתורתו תהיה טהורה ונקייה מכל סיג מתוך המערכה הכבירה שבין עמודי העולם, אנו שולים כעת את הפנינים המעשיות המאירות את נתיב חיינו, ומבקשים לתרגם את המחלוקת הנשגבת שבין הב"ח למחנה אפרים .למציאות המוחשית של עולם התורה וההלכה בימינו הנפקא מינה הראשונה והמרכזית עולה במקרים של תביעה למתן החזר כספי. כאשר אדם

שילם למלמד, לדרשן או למעביר שיעור תורה שכר מלא עבור הלימוד עצמו, ולאחר מכן התעורר וביקש את כספו חזרה בטענה שהנטילה הייתה באיסור של מה אני בחינם, הרי שכוחה של שיטת הב"ח והשער המשפט יפה לעצור את התביעה. כיוון שקיימת סבירות הלכתית שהממון אינו גזל אלא שכר שהגיע לידי המלמד בתורת קניין, וכפי שביאר מרן רבנו "עובדיה יוסף, אין אנו מוציאים ממון מיד המוחזק בו בספק. המלמד רשאי לומר "קימ"ל .כשיטת הב"ח, ובית הדין לא יחייבו להשיב את המעות נפקא מינה נוספת נוגעת לדין קידושי אישה בממון זה. כפי שראינו בדברי הריטב"א והמשנה למלך, אם נפסוק כדעתם שנטילת שכר על מצווה נחשבת כגזל גמור משום שהמלמד לא נתן לתלמיד דבר שלא היה מחויב לתת בחינם, הרי שאדם שיקדש אישה בממון שנטל ככר לימוד באיסור, הקידושין יהיו מוטלים בספק חמור. לעומת זאת, לשיטת הב"ח, הממון נחשב לקנוי לו והקידושין יתפסו. למעשה, במקרה כזה נחמיר מאוד משום חומרת אשת .איש, אך היסוד הממוני של הב"ח מעניק כאן פתח של צד זכות שאין להתעלם ממנו עוד נפקא מינה עולה לעניין "לצאת ידי שמים". אדם שחזר בתשובה ומבקש לזכך את כספו מכל נדנוד של עבירה, ימצא בדברי המחנה אפרים והברכי יוסף תביעה מוסרית והלכתית להשיב את הכספים שנטל באיסור. אף שבית הדין לא יכפה אותו לכך, הרי שכדי ,שתורתו תהיה זכה וללא פגם, עליו לחוש לשיטות הסוברות שהממון אינו שלו. לעומת זאת אם הוא נסמך על שכר בטלה או שכר פיסוק טעמים, הרי שכל המחלוקת אינה נוגעת אליו .והוא יכול להישאר רגוע בנפשו שכספו הגיע אליו ביושר ובדין לבסוף, ישנה נפקא מינה חשובה לעניין מחילה. מדברי הברכי יוסף והגר"י יוסף למדנו שברגע שהתלמיד נותן את הכסף מרצונו הטוב, יש בכך משום מחילה על הזכות הממונית לתבוע את הכסף בחזרה. הדבר משפיע על כל התקשרות בין הורים למלמדים במוסדות החינוך – גם אם המלמד נוהג שלא כדין בנטילת השכר, עצם ההסכמה המוקדמת והתשלום בפועל הופכים את הממון לקנוי למלמד מבחינה ממונית, ומונעים את היכולת המשפטית .לערער על כך לאחר מעשה נשתהה לרגע אל מול השלהבת העולה מאליה מתוך דפי הגמרא ודברי רבותינו, וננסה לחדור אל פנימיות הרעיון הנשגב של מהות הקניין בתורה, מקום שבו הממון והרוח נפגשים .קרב של קדושה-בדו עומק הסוגיה טמון בשאלה האם התורה יכולה בכלל להפוך ל"מוצר" העובר מיד ליד בתמורה למטבעות. המחלוקת בין הב"ח למחנה אפרים אינה רק ויכוח משפטי על חובת השבה, אלא היא בירור עמוק בטבעה של התורה. שיטת הב"ח, הסובר שאין צורך להחזיר את הכסף, חושפת בפנינו את הפנים של התורה כ"מציאות משנה חיים". ברגע שהמלמד העביר את החכמה לתלמידו, הוא חולל בו שינוי מהותי שאינו ניתן להשבה; התלמיד הפך לאדם אחר, לאדם שיודע. השינוי הזה הוא בעל ערך כה עצום, עד שהממון שניתן בעבורו אינו יכול להיחשב כגזל גמור, שהרי בסופו של דבר התקבלה כאן "סחורה" שאין לה מחיר. התורה היא .אמת, וכיוון שהיא אמת, היא קונה לעצמה שביתה בנפש התלמיד בדרך של קניין גמור

מאידך, שיטת המחנה אפרים והריטב"א, הסוברים שיש להחזיר את הכסף, מבקשת לשמור על טהרת הקודש מפני הפיכתו למסחר. לשיטתם, התורה היא מעל לכל קטגוריה של חליפין. ברגע שאדם מנסה למכור את מה ששייך לכלל ישראל בחינם, המעשה שלו בטל מעיקרו. אין כאן "עסקה" כי אין בעלות פרטית על התורה. המלמד אינו הבעלים של החכמה אלא רק צינור להעברתה, ולכן אין לו זכות ליטול שכר על מה שאינו שלו. הדרישה להחזיר את הכסף היא הדרך של ההלכה להכריז: הקודש אינו עומד למכירה, וכל ניסיון .לתמחר אותו הוא אשליה ממונית שחייבת להתבטל במבט פנימי יותר, אנו למדים כאן על האיזון שבין ה"חפץ" לבין ה"גברא". המצווה ללמד בחינם מוטלת על המלמד כחובה דתית, אך כשהוא עובר עליה ונוטל שכר, מתרחש מפגש אנושי של נתינה וקבלה. הב"ח מלמד אותנו להעריך את המאמץ האנושי, את היגיעה והטורח .של המלמד, שגם אם נעשו בדרך אסורה, הרי שסוף סוף הם הולידו פרי רוחני אצל התלמיד הרעיון הרעיוני הוא שהתורה, למרות היותה שמימית וחינמית, זקוקה לכלים אנושיים כדי .לעבור, והכלים הללו, על כל מגרעותיהם, יוצרים מציאות ממונית שאין להתעלם ממנה השילוב בין "אמת קנה" לבין "אל תמכור" הוא המתח המתמיד שבו אנו חיים – הרדיפה אחר .האמת בכל מחיר, תוך שמירה על ענווה וביטול עצמי מצד המנחיל אותה נשליך כעת את חבל המחשבה אל מעמקי הנפש, במקום שבו האמונה והנהגת האדם עומדות למבחן אל מול פיתויי החומר ומול השאיפה להידבקות באמת הצרופה, ונבקש .’להבין כיצד מאבקים ממוניים אלו מעצבים את עולמו הפנימי של עובד ה :הסוגיה של נטילת שכר לימוד חושפת את אחד המאבקים העדינים ביותר בנפש האדם המאבק על המניע. כשאדם ניגש ללמוד או ללמד תורה, הוא עומד על מפתנו של היכל ,הקודש. המחשבה היהודית תובעת מאתנו לזקק את הרצון כך שיהיה לשם שמים בלבד בחינת "מה אני בחינם". אולם המציאות האנושית, על צרכיה ודאגותיה, מזמנת לנו את הניסיון של שילוב הממון בתוך הקודש. המחלוקת על השבת הכסף מלמדת אותנו על כוחה של האחריות האישית; גם אם המעשה נעשה באיסור, האדם אינו יכול להתנער מהתוצאות של מעשיו. המלמד שנטל שכר עומד בפני המראה של נשמתו ושואל: האם התורה שבלבי היא ?קניין פרטי שלי שאני יכול לסחור בו, או שהיא פיקדון אלוקי שנועד לעבור הלאה בטהרה מבחינת האמונה, דברי הב"ח המדגישים את "אמת קנה" פותחים צוהר להבנה עמוקה של ,השגחה פרטית. לפעמים הדרך אל האמת רצופה במכשולים, ואפילו בתשלום שאינו ראוי אך האמונה מלמדת שהצמא של התלמיד לאמת הוא כה חזק, עד שהוא מוכן "לקנות" אותה .גם כשזה כרוך בעוול מסוים מצד המלמד. זהו שיעור בהנהגה של רדיפת הטוב בכל מחיר התלמיד אינו עסוק בחינוכו של המלמד, אלא בתיקון עולמו שלו. הוא מבין שהאמת היא .המטרה הסופית, והממון הוא רק אמצעי, לעיתים מסורבל ומעכב, בדרך אל האור בהנהגת האדם עם עצמו ועם זולתו, הסוגיה הזו בונה בתוכנו עמוד שדרה של יושרה. מי שבוחר בדרכו של המחנה אפרים ומבקש להחזיר את הממון, מעיד על עצמו שהוא מבקש לחיות חיים של עקביות מוחלטת. הוא מסרב לתת למעשה ידיו להיות נגועים בחסרון של

מצווה. זוהי הנהגה של "נקיות" – השאיפה לכך שהרוח לא תהיה משועבדת לחומר בשום צורה. מנגד, הנהגת המחילה וההבנה שהממון אינו גזל, כפי שעולה מהב"ח, מלמדת אותנו על חמלה אנושית ועל ההכרה במאמץ של השני. האדם לומד להעריך את היגיעה של חברו, גם אם היא נעטפה במעטפת הלכתית סבוכה. בסופו של דבר, הסוגיה מזקקת בנפש את ההבנה שהתורה היא חיה וקיימת, והיא גדולה יותר מכל מטבע, אך הדרך שבה אנו נוהגים במטבע .הזה היא המבחן האמיתי לצדקתנו ולאמונתנו נעמוד כעת נכחו של המצפן המוסרי המתגבש מבין השיטות השונות, ונבקש לעצב בקרבנו את תודעת היושר והאחריות העולה מתוך הדיון בממון שבין המלמד ללומד. המצפן הזה אינו מסתפק בבירור יבש של "מותר" או "אסור", אלא הוא תובע מאיתנו עמידה פנימית .זקופה אל מול מושגים של צדק, טוהר הנתינה וכבוד הזולת עומק המוסר הנלמד כאן עוסק בראש ובראשונה בחובת הדיוק שבין אדם לעצמו. כאשר אדם נוטל שכר על דבר שהיה אמור להינתן בחינם, הוא מציב במרכז את צרכיו האישיים על פני השליחות האלוקית. המצפן המוסרי מורה לנו כי גם אם מבחינה משפטית יבש הממון אינו נחשב גזל כדעת הב"ח, הרי שמצד טהרת הלב, יש כאן פגם בבניית הקשר שבין המנחיל למקבל. מוסר זה מלמד אותנו כי האמת אינה יכולה להיות מותנית בתגמול, ושעצם המחשבה על רווח אישי בתוך עולם של קדושה יוצרת רעש פנימי המעיב על הצלילות של העברת המסר. אדם המבקש לבנות בתוכו מצפן של אמת, חייב לשאוף לכך שכל מעשיו יהיו נקיים מכל פניה, ולהבין כי הערך של "חינם" אינו רק מחיר כלכלי, אלא הצהרה מוסרית .על אינסופיותה של התורה מצד המקבל, המצפן המוסרי בונה קומה של עין טובה והכרת הטוב. גם אם ההלכה פוסקת שאין המלמד רשאי ליטול שכר, המוסר שבלב התלמיד אינו יכול לאפשר לו ליהנות מיגיע :כפיו של חברו ללא תמורה. הוויכוח על השבת הכסף חושף את הרגישות הנדרשת מאיתנו .מחד, התביעה לצדק ולמילוי החובה המקורית, ומאידך, ההבנה שכל עמל ראוי להערכה המצפן הזה מכוון אותנו לחיות בתוך עולם שבו אנו לוקחים אחריות על ההתחייבויות שלנו – אם הבטחנו ושילמנו, המוסר מחייב אותנו לעמוד מאחורי המילה שלנו ולא להשתמש ב"פלפולים" הלכתיים כדי לחלץ מטבעות מידיו של אדם שטרח עבורנו. זוהי קריאה ליושר .פנימי שאינו מחפש פרצות, אלא מבקש לחיות חיי אמת ושלום עם הזולת בסופו של דבר, המצפן המוסרי הנבנה כאן מעמיד את מושג ה"מחילה" בדרגה גבוהה של תיקון עולם. כאשר התלמיד מוחל על תביעתו והמלמד מתקן את דרכו, נוצרת מערכת יחסים המבוססת על אמון ולא על חוזים יבשים. המוסר היהודי מבקש מאיתנו לראות את האדם שמאחורי ההלכה, להבין את המורכבות של קשיי הפרנסה מול גודל המשימה הרוחנית, ולנהוג בחסידות ובלפנים משורת הדין. בניית מצפן כזה בתוכנו הופכת אותנו לאנשים שמחפשים את האמת לא רק בדפי הספר, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו נושאים .ונותנים זה עם זה בממון וברוח, מתוך יראה וכבוד הדדי מתוך המשא והמתן העמוק שבין כתלי בית המדרש, אנו יוצאים אל רחובה של עיר עם

תרמיל מלא בתובנות מעשיות המאירות את חיי היום יום שלנו. ראשית, עלינו לאמץ את מידת היושרה המוחלטת בכל התקשרות ממונית, ובפרט כזו הנוגעת לעולם הרוח; עלינו להבין כי המילה שלנו וההסכמות שאנו מגיעים אליהן הן בסיס ליחסי אנוש תקינים, ואין ,להשתמש בתירוצים הלכתיים כדי להתחמק מהתחייבויות שנטלנו על עצמנו מרצון. שנית הסוגיה מלמדת אותנו את סוד ה"נקיות" – השאיפה שכל מצווה שאנו עושים תהיה טהורה מאינטרסים זרים ככל האפשר, כדי שנוכל להיות צינור נקי להעברת האור. שלישית, עלינו ,לפתח עין טובה ורגישות לעמלו של הזולת; להכיר בכך שגם כאשר אדם עושה את חובתו היגיעה שלו ראויה להערכה ולתגמול הולם, בדרכים המותרות והמכובדות שההלכה התוותה לנו, כמו שכר בטלה או שכר פיסוק טעמים. לבסוף, התובנה העמוקה ביותר היא שחובתנו להנגיש את התורה והחסד לכל דורש, מבלי שהממון יהווה חיץ או מחסום, ובכך נהיה .ממשיכי דרכו של משה רבנו המלמד בחינם לכל צמא :עיקר העניין:עיקר העניין הבירור המעמיק בשאלת השבת שכר הלימוד חושף את התפר העדין שבין עולם הרוח האינסופי לבין גדרי הממון המצומצמים. בעוד שהב"ח והשער המשפט ,מבקשים להגן על המציאות הממונית ועל כוחה של ה"אמת" להיקנות בכל מחיר ופוטרים את המלמד מהשבה משום שהתקיים כאן קניין רוחני משמעותי, הרי ,שהמחנה אפרים והריטב"א מציבים תביעה בלתי מתפשרת לטהרת המצווה ורואים בכל שכר אסור מעשה בטל שדינו השבה למקורו. סוד האיזון העולה מן הדברים מלמדנו כי התורה אמנם ניתנה בחינם כדי להישאר נחלת הכלל, אך המפגש האנושי הכרוך בהנחלתה יוצר אחריות ממונית ומוסרית שאינה ניתנת לביטול בקלות. בסופו של יום, התשובה התורנית מזקקת עבורנו את היסוד שהממון הוא רק כלי שרת לרוח, וכי הדרך הנכונה היא לשלב בין דבקות במצוות "מה אני בחינם" לבין יושרה אנושית והכרת הטוב, כדי שכתר תורה יישאר מונח במקומו .בטהרה, ביופי ובכבוד השאלה האם מלמד שנטל שכר בניגוד להלכה חייב להשיבו משום גזל פותחת צוהר למחלוקת כבירה בין גדולי האחרונים. הב"ח פוטר מהשבה בטענה שהממון הגיע בתורת שכר על עמל אמיתי וכי התורה העניקה לגיטימציה לקניין זה במילים ,"אמת קנה", בעוד שער המשפט מחזק זאת בחילוק שבין מצוות עשה ללאו. מנגד המחנה אפרים והריטב"א סוברים כי כיוון שהמלמד מחויב ללמד בחינם, אין ,במעשיו תמורה ממונית והממון נחשב כגזל שיש להשיבו. גדולי הדורות האחרונים ובראשם מרן רבנו עובדיה יוסף, נוטים שלא להוציא ממון מספק, אך מדגישים את החומרה המוסרית של הנטילה. הסוגיה מתמצתת את המתח שבין קדושת התורה הנצחית לבין צרכיו האנושיים של המלמד, ומכוונת אותנו לחיים של יושרה, מסירות .נפש וטהרת הלב בנשיאת ונתנית של תורה