מי שגזלו לו חמץ בערב פסח האם עובר על בל יראה ואסור לו ?להשתמש בזה אחרי פסח

?להשתמש בזה אחרי פסח דמיינו לעצמכם יהודי ירא שמיים, ערב פסח הגיע, הבית מבהיק מניקיון וכל חמץ כבר נמכר או בוער. אך בליבו פנימה יוקדת מועקה: ימים ספורים קודם לכן פרצו

מי שגזלו לו חמץ בערב פסח האם עובר על בל יראה ואסור לו

?להשתמש בזה אחרי פסח

דמיינו לעצמכם יהודי ירא שמיים, ערב פסח הגיע, הבית מבהיק מניקיון וכל חמץ כבר נמכר או בוער. אך בליבו פנימה יוקדת מועקה: ימים ספורים קודם לכן פרצו גנבים לבית העסק שלו וגזלו ממנו כמות גדולה של חמץ יקר ערך. כעת, כשהוא עומד בתפילת החג, המחשבות טורדות את מנוחתו – האם החמץ הזה, שנמצא כעת במרתפי הגנבים הרחק משליטתו, נחשב עדיין שלו לעניין איסור בל יראה? האם הוא נכשל חלילה בעבירה על דברי התורה בעודו חסר אונים? ומה יהיה אם לאחר הפסח יתפסו הגנבים והחמץ יוחזר אליו – האם המפגש המחודש עם רכושו יהיה רגע של שמחה או גילוי מר של איסור הנאה נצחי מחמת חמץ שעבר עליו הפסח? אנו ניגשים לברר את הסוגייה המרתקת שבין בעלות משפטית לבין שליטה מעשית, ובין אחריות הגזלן

.לעונשו של הנגזל

מתוך דאגת הלב של הנגזל העומד חסר אונים מול רכושו המופקד בידי זרים, אנו פונים אל מקורות התורה הקדושה, המשרטטים את גבולות האחריות והשייכות של

.האדם לממונו

גם לנשמה מגיע אוכל

256 256

)(ויקרא ה, כג והשיב את הגזלה אשר גזל

מבאר כי המצווה להשיב את הגזלה קיימת כל עוד החפץ נמצא)(ויקרא ה, כג רש"י בעין. התורה מטילה על הגזלן חובה אקטיבית להחזיר את המצב לקדמותו. מכאן עולה השאלה היסודית: אם התורה מצווה להשיב את הגזלה עצמה, הרי שזיקתו של הנגזל לחפץ לא נותקה מעולם. האם זיקה זו מספיקה כדי להחשיב את החמץ כנמצא ברשותו

?של הנגזל לעניין איסורי הפסח

כותב כי מצוות ההשבה היא תיקון לעוול שנעשה, והוא מדגיש)(ויקרא ה, כג הרמב"ן שהחפץ נשאר בבעלות הנגזל מבחינת הדין המהותי, אלא שהגזלן מחזיק בו בכוח. הבנה ,זו מעמיקה את השאלה: אם החפץ "שלו" הוא, האם עליו מוטלת האחריות לבערו

?למרות שאין לו גישה פיזית אליו

מנגד, התורה מצווה על איסור בל יראה ובל ימצא: שבעת ימים שאור לא ימצא . חז"ל פירשו כי האיסור חל על חמץ הנמצא ברשותו של אדם)(שמות יב, יט בבתיכם ובשליטתו. הפרשה שלנו, המדברת על השבת הגזילה, מעמידה אותנו מול המציאות

.שבה החפץ אינו בבית הנגזל אלא ב"בית" הגזלן

מבאר כי שורש מצוות השבת הגזילה הוא חיזוק היושר)(מצווה יא בספר החינוך החברתי, והוא מציין כי כל עוד לא חזר החפץ, הגזלן עובר בכל רגע על ביטול מצוות עשה. מתוך כך אנו למדים שהחמץ נמצא תחת ממשלתו של הגזלן, דבר היוצר את המתח

?ההלכתי: מי הוא הכתובת האמיתית של האיסור – הבעלים החוקי או המחזיק בפועל

מתוך בירור המקורות בתורה על זיקת הנגזל לחפצו, אנו פונים אל דברי חז"ל במשנה

.ובתלמוד, שם הוגדרו גבולות האחריות והנזק כאשר החמץ נותר בידי הגזלן בימי החג

, מובא דין יסודי: גזל חמץ ועבר עליו הפסח)(דף צו ע"ב במשנה במסכת בבא קמא אומר לו הרי שלך לפניך. המשנה מלמדת אותנו שאם הגזלן מחזיר את החמץ לאחר הפסח, הוא אינו חייב לשלם את דמיו בכסף, אלא יכול להחזיר את החמץ עצמו. כיוון שהחמץ לא השתנה מבחינה פיזית, הגזלן טוען כלפי הנגזל: הנה החפץ שגזלתי, הוא

.נמצא כאן לפניך

.אולם, כאן טמון המוקד של סוגייתנו: חמץ שעבר עליו הפסח נאסר בהנאה מדרבנן הגמרא בבבא קמא מבארת שחכמים קנסו את מי שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואסרו את החמץ שלו בהנאה לעולם. אם הגזלן אומר לנגזל הרי שלך לפניך, הוא למעשה

.מחזיר לו חפץ שאי אפשר להשתמש בו ואפילו לא להאכילו לכלבו

מתוך דברי המשנה עולה שאלה כפולה: ראשית, מי הוא זה שעבר על העבירה – הגזלן ?שהחמץ היה ברשותו הפיזית, או הנגזל שהחמץ עדיין נחשב שלו מבחינה קניינית שנית, האם האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח חל על החפץ עצמו ללא קשר לשאלה

?מי אשם, או שמא זהו קנס אישי שחל רק על מי שיכול היה לבער ולא ביער

ארקיו תשרפ

257 257

מבואר כי חמץ שעבר עליו הפסח נאסר משום)(דף כט ע"א בגמרא במסכת פסחים שנעשתה בו עבירה. חז"ל מלמדים אותנו שהקנס הזה נועד להרתיע אנשים מלהשהות חמץ ברשותם. אך בסיטואציה של גזילה, הנגזל הרי היה אנוס; הוא רצה לבער את החמץ אך לא הייתה לו גישה אליו. האם יעלה על הדעת שחכמים יקנסו אדם על חמץ

?שנלקח ממנו בזרוע

מתוך בירור דברי חז"ל במשנה, אנו עולים אל היכלי הראשונים, שם מתעוררת

?השאלה במלוא עוזה: האם ייתכן שאדם יאבד את ממונו בגלל עבירה של אחר

מעורר קושיה נוקבת על דברי המשנה בבבא)(דף ל"א ע"ב הרמב"ן במסכת פסחים קמא. הוא שואל: כיצד ייתכן שהחמץ נאסר בהנאה לנגזל לאחר הפסח? הרי הנגזל לא !עבר בבל יראה ובבל ימצא, שהרי החמץ לא היה ברשותו ולא הייתה לו יכולת לבערו הגזלן הוא זה שהחזיק בחמץ, והוא זה שעבר על האיסור. מתוך כך מסיק הרמב"ן יסוד מרעיד: חכמים קנסו באיסור חמץ שעבר עליו הפסח בכל מקרה – בין אם העבירה נעשתה בשוגג, במזיד, או אפילו באונס גמור. הקנס אינו רק אישי על האדם, אלא הוא חל על החמץ עצמו; ברגע שחמץ של יהודי עבר את הפסח מבלי שנמכר או בוער, הוא

.הופך ל"חפץ של עבירה" ונאסר על כל העולם, כולל על הנגזל האומלל

דן אף הוא בסוגיה זו ומבאר כי כוחו של הקנס הוא)(בבא קמא צ"ו בחידושי הריטב"א כה גדול, עד שהוא מפקיע את זכות ההנאה מהבעלים המקוריים. הוא מסביר כי אילו היינו מתירים את החמץ לנגזל, היה חשש שאנשים יבצעו "גזילות פיקטיביות" כדי

.להציל את החמץ שלהם מביעור ולהשתמש בו לאחר הפסח

לעומת זאת, רבנו נסים, הר"ן, דן בשאלה האם הנגזל נחשב בכלל כמי שעובר על בל יראה. הוא נוטה לומר שבמקום של אונס גמור כגון גזילה, אין הנגזל עובר על הלאו מהתורה, שכן התורה אסרה רק חמץ שנמצא "בבתיכם" – תחת שליטתכם. אך למרות זאת, הוא מסכים כי מדרבנן החמץ נאסר לאחר הפסח מחמת שהות החמץ ברשות

. במהלך החג)(הגזלן יהודי

מוסיפה נדבך חשוב: הם קובעים כי)(דף כ"ט ע"א שיטת התוספות במסכת פסחים

(שאם יאבד או הגזלן ודאי עובר על בל יראה, שכן כיוון שהוא חייב באחריות על החמץ , הרי זה נחשב כחמצו שלו לעניין האיסור. הדגש כאן הוא על האחריות)ייגנב עליו לשלם

.הממונית כיוצרת את הזיקה לאיסור

מתוך בירור שיטות הראשונים שהציבו את הקנס כגזירת הכתוב החלה על החפץ עצמו, אנו באים אל היכלי האחרונים, שם מתלקחת מחלוקת אדירה המבקשת להגדיר

.מחדש את גבולות העונש והאחריות

להגאון רבי חזקיה די סילוה, נכתב בבירור כי)'(או"ח סימן תמ''ח סעיף ג בספר פרי חדש מהמשנה בבבא קמא אנו למדים יסוד חמור: אף על פי שהנגזל ודאי לא עבר בעצמו

גם לנשמה מגיע אוכל

258 258

על בל יראה, שהרי החמץ לא היה תחת ידו, מכל מקום כיוון שעבר עליו הפסח בעודו , הוא נאסר. אלמא, שכל חמץ שעבר עליו אדם כלשהו)(אצל הגזלן בבעלותו המשפטית

.באיסור – נאסר לכל העולם, ואין הנגזל יכול ליהנות מחמצו שלו

, להגאון רבי יעקב ריישר)'(בתשובות שבסוף ספר תורת השלמים סימן ו בספר מנחת יעקב הובאה ראיה נוספת ממשנה זו, לפיה אפילו באונס גמור קנסו חכמים. הוא סובר שחכמים רצו ליצור גדר הרחקה כה מוחלט, עד שלא חילקו בין נסיבות המקרה, והחמץ

.נאסר ברגע שעבר את גבול הפסח

אולם, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף והפוסקים מציינים את דבריו המעוררים של , שחלק בתוקף על)'(מהדורא קמא או"ח סימן כ רבנו יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה גישה זו. הנודע ביהודה סובר כי הנגזל מותר בהנאה בחמץ זה לאחר הפסח. טעמו ונימוקו עמו: הנגזל אינו עובר על בל יראה כיוון שהאחריות עברה לגזלן, והחמץ אינו נחשב ברשות הנגזל כלל. הוא מוסיף סברא עמוקה: גזלן מחזיק בחפץ בזרוע, וביתו של הגזלן אינו נחשב ביתו של הנגזל. יתרה מכך, הנגזל אינו יכול למכור או להקדיש את החמץ כשהוא בידי הגזלן, וממילא אין לו שום שליטה עליו. הנודע ביהודה קובע בקל , בוודאי)(כגון המשתחווה לבהמת חברו וחומר: אם אדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו

.שאין הגזלן יכול לאסור את חמץ הנגזל ב"שב ואל תעשה" של אי ביעור

למרן רבי משה סופר, דחה את הראיה של)(או"ח סימן קי''ט מנגד, בשו"ת חתם סופר המנחת יעקב אך הגיע למסקנה מחמירה. הוא מבאר שלא הנגזל קנסו, אלא החמץ עצמו נאסר כיוון שהיה ביד הגזלן שעבר עבירה. הגזלן, שהחמץ היה באחריותו, עבר על ,"בל יראה, וכיוון שנעבדה בחמץ עבירה – הוא נאסר. ההפסד של הנגזל הוא "ממילא

."כחלק מהדין של איסורי הנאה שבהם יכול הגזלן לומר "הרי שלך לפניך

מתוך המחלוקת המהדהדת בין הנודע ביהודה לחתם סופר, אנו פוסעים אל עומקן של סברות מפתיעות המבקשות להגדיר מחדש את עצם המציאות של איסור בל יראה

.במצב של גזילה

, להגאון רבי יוסף שאול נתנזון)(מהדורא תליתאי חלק א' סימן של''א בשו''ת שואל ומשיב מתעוררת תמיהה רבתי על דברי הנודע ביהודה. השואל ומשיב תמה כיצד ניתן לכתוב .שהחמץ מותר לנגזל, והרי הרמב''ן כתב להדיא ובמפורש שהחמץ נאסר לאחר הפסח לשיטתו, דברי הראשונים הם כבריח תיכון שאין להזיזו, והקנס חל על החמץ כיוון שבעליו המקוריים לא ביערוהו, ואין זה משנה שהיה אנוס, שכן חמץ שעבר עליו הפסח

.נאסר ללא חילוק בין אונס לרצון

מובא חידוש מרעיש בשם)(דף צ"ו ע"ב והנה, בשיטה מקובצת על מסכת בבא קמא . הוא מציע הבנה שונה לחלוטין: ייתכן)(רבנו מאיר משקוסטי מהר"מ מסקראטה ז"ל :שבמקרה של גזילה, לא זה ולא זה עוברים עליו בבל יראה. הסברא לכך היא כפולה

ארקיו תשרפ

259 259

הנגזל אינו עובר כי החמץ אינו ברשותו הפיזית ואין לו יכולת לבערו, והגזלן אינו עובר כי החמץ אינו שלו מבחינה קניינית. לפי שיטה זו, נוצר מעין "חלל ריק" של אחריות

.שבו אף אחד אינו עובר על האיסור מהתורה

)(ערך חמץ ומצה עמוד קנ"ד אולם, גדולי האחרונים כגון מו''ר הגר''א וייס והשדי חמד האריכו לדון בדברי המהר"ם מסקראטה ותמהו עליהם מאוד. השדי חמד שואל: מדוע שהגזלן לא יעבור על בל יראה? הרי הוא חייב באחריות על החמץ, וכלל נקוט בידינו שחמץ שיהודי חייב באחריותו, אף שאינו שלו, עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. הוא

.משווה זאת לדין שומר שקיבל עליו אחריות, שפסקנו בו שעובר על האיסור

דן הכהן הגדול מאחיו רבי עקיבא איגר בשאלה)(חלק א' סימן כ'ד בשו"ת הגרעק"א דומה, ומבאר את המתח שבין האחריות הממונית לבין האיסור הרוחני. הוא מעמיק בשאלה האם החיוב לבער חמץ תלוי בבעלות או ביכולת המעשית, ודבריו משלימים

.את התמונה המורכבת של המקרה שבו הבעלות והשליטה מופרדות זו מזו

מתוך בירור הסברות המעמיקות בין שיטת ה"חלל הריק" של האחריות לבין שיטת הקנס המוחלט על החפץ, אנו יורדים אל שולחן המעשה לבחון את הצעדים שעל

.הנגזל לנקוט בזמן אמת

(סימן נפקא מינא ראשונה ואולי החשובה ביותר עוסקת בחובת הביטול. השדי חמד מביא מחלוקת אחרונים בשאלה האם הנגזל יכול לבטל את החמץ כשהוא)ה' אות כ"ד ,ברשות הגזלן. יש הסוברים שכמו שאינו יכול למכור או להקדיש חמץ שאינו ברשותו ,כך אינו יכול לבטלו, שהרי הביטול דורש מידה מסוימת של בעלות ושליטה. אולם למעשה פוסקים רבים כי ראוי לנגזל לבטל את החמץ בלבו ולומר שכל חמץ שיש לו יהיה בטל ומבוטל כעפר הארץ. ביטול זה עשוי להציל אותו לכל הפחות)(גם זה הגזול

.מהאיסור מהתורה, ולפי חלק מהשיטות אף למנוע את הקנס לאחר הפסח

,נפקא מינא נוספת נוגעת לשאלת השימוש בחמץ אם הוחזר. לפי דעת הנודע ביהודה אם הגזלן מחזיר את החמץ, הנגזל רשאי להשתמש בו וליהנות ממנו, שכן הוא מעולם לא עבר עליו עבירה ברצון. אך לדעת החתם סופר והשואל ומשיב, החמץ אסור בהנאה ,ואסור אפילו למכור אותו לנכרי, אלא יש לבערו מן העולם. במקרה של הפסד מרובה יש המורים לסמוך על הנודע ביהודה, אך לכתחילה ירא שמיים יחמיר כדעת הרמב"ן

.והחתם סופר

נפקא מינא שלישית עולה בשאלת האחריות הממונית של הגזלן. אם נפסוק כדעת "החתם סופר שהחמץ נאסר לאחר הפסח, הרי שהגזלן יכול לומר "הרי שלך לפניך ולהחזיר חמץ שאינו שווה פרוטה. לעומת זאת, אם החמץ נאסר רק בגלל פשיעה של הגזלן ולא מחמת הנגזל, ייתכן שיש מקום לתבוע את הגזלן על הנזק שגרם בכך שהפך

.חמץ מותר לאיסור הנאה

גם לנשמה מגיע אוכל

260 260

נפקא מינא רביעית מתייחסת למקרה שבו הנגזל התייאש מהחמץ. אם חל ייאוש ,ושינוי רשות לפני הפסח, הרי שהחמץ עבר לבעלותו של הגזלן לעניין דיני ממונות ובמקרה כזה לכל הדעות הנגזל אינו עובר עליו בבל יראה, אך גם לא יקבלו בחזרה

.כחמץ מותר

מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המותירות את הנגזל בין תקווה לייאוש, אנו "מתעלים אל מרחבי המחשבה, לבחון את המושג המרתק של "אחריות ללא שליטה

.ואת עומק הקשר שבין האדם לקניינו

הסוגייה של חמץ גזול בפסח מציבה בפנינו מראה רוחנית נוקבת: האם האחריות של האדם מוגבלת רק למקום שבו ידו משגת, או שהיא משתרעת על פני כל מרחב בעלותו, גם כשהוא אנוס? שיטת הרמב"ן והחתם סופר, הגוזרים איסור על החמץ למרות האונס, מלמדת אותנו שיעור בעומק המושג "בעלות". הזיקה שבין אדם לרכושו אינה רק טכנית; היא זיקה מהותית. גם כשהחמץ נמצא במרתפי הגזלן, הוא עדיין קשור בחוט סמוי אל נשמתו ואחריותו של הבעלים. האונס אמנם פוטר מעונש בידי אדם, אך

.המציאות של "חמץ יהודי שעבר עליו הפסח" היא מציאות אובייקטיבית שאינה משתנה

מנגד, שיטת הנודע ביהודה מבטאת גישה מוסרית של צדק אנושי. היא טוענת כי . המצפן)(הנגזל יגרום לאיסור רכושו של אחר)(הגזלן אין זה מן הראוי שחטא של אחד המוסרי כאן מורה לנו כי במקום שבו נפסקה השליטה הפיזית והאחריות עברה לידי "הגוזל בזרוע, פוקעת גם הזיקה האיסורית. יש כאן הגנה על הקרבן מפני "עונש כפול

.– גם איבוד הרכוש בזמן החג וגם איסורו לאחריו

המתח הזה משקף את המאבק התמידי בחיינו בין מה שאנו "בעלים" עליו לבין מה ,שאנו באמת "שולטים" בו. לעיתים אנו נושאים באחריות על דברים שיצאו משליטתנו והתורה מלמדת אותנו כי גם במצבי קצה אלו, עלינו לעשות את המקסימום – לבטל

.בלב, להתפלל ולשאוף לתיקון, גם כשהידיים כבולות

מתוך בירור המחשבה על גבולות האחריות, אנו פולטים אל נבכי הנפש, אל המקום

.שבו האדם נדרש לעמוד מול אובדן שליטה מוחלט על רכושו ועל גורלו הרוחני

.הסיטואציה של הנגזל שחמצו נמצא בידי זרים היא מבחן של אמונה בטהרתה ברגעים אלו, הנפש מיטלטלת בין הניסיון "להציל" את מה שכבר אינו בידה לבין ההשלמה עם המציאות. הביטול בלב – אותה דרישה הלכתית שהזכרנו – הופכת כאן למעשה של גבורה נפשית. כאשר אדם מבטל את חמצו הנמצא אצל הגזלן, הוא בעצם .מכריז כי הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא חשוב יותר מהזיקה הממונית שלו לחפץ

."הוא משחרר את האחיזה ב"שלי" כדי שלא להיכשל ב"עבירה שלי

זהו רגע של שחרור עמוק. הנפש לומדת שגם אם הגוף והממון נתונים למשיסה, הרי שהרצון הפנימי נותר בן חורין. הגזלן יכול לקחת את המצה או את החמץ, אך הוא אינו

ארקיו תשרפ

261 261

יכול לקחת את היכולת של היהודי לומר: "הרי הוא בטל ומבוטל". במובן זה, דווקא האונס והגזילה מחדדים את נקודת הבחירה – האם אני נשאר קשור לחפץ הגזול בכבלי דאגה ורכושנות, או שאני מצליח להתעלות מעליו ולהפקיר אותו בלב שלם כדי לעמוד

.בטהרה מול מצוות היום

האמונה הנלמדת כאן היא שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה. אם נגזר על אדם שחמצו ייגזל בערב פסח, עליו לדעת שהתיקון שלו באותו רגע אינו בשימוש בחמץ, אלא ביכולת להרפות, לבטל ולבטוח בבורא שגם בתוך

.ה"בל יראה" הכפוי הזה, ישנו מסלול של התקדשות

מתוך בירור רגשות הנפש אל מול אובדן השליטה, אנו מציבים את המצפן המוסרי המנחה את האדם בנתיבות הצדק והיושר, במקום שבו האחריות האישית פוגשת את

.הדין הכללי

המצפן המוסרי של סוגיית חמץ גזול מלמד אותנו יסוד כביר בהנהגת העולם: האדם אינו חי בחלל ריק, ומעשיו של האחד משפיעים על גורלו של האחר. כאשר חכמים , הם אינם)(לפי חלק מהשיטות קונסים את הנגזל באיסור הנאה מחמצו שעבר עליו הפסח באים להעניש את הקרבן, אלא להעמיד תמרור אזהרה מוסרי מפני כל מציאות של חמץ יהודי הנותר בעולם בזמן החג. המוסר כאן תובע מאיתנו להבין כי ה"קדושה" של

.הציבור והחובה לבערו מן העולם גוברת לעיתים על הצדק הפרטי של היחיד

מצד שני, המצפן המוסרי זועק את זעקתו של הנגזל. כיצד ייתכן שגזלן, במעשה פשעו, יגרום לנזק רוחני וממוני נוסף לחברו? כאן באים דברי הנודע ביהודה ומשיבים את המאזן המוסרי על כנו. הוא מלמדנו כי האמת המשפטית חייבת להיות תואמת את האמת המוסרית – אדם שאין לו יד ורגל במציאות החמץ, ואין לו כל יכולת להשפיע על ביעורו, אינו יכול להיחשב כמי שעבר עבירה. המצפן מורה לנו כי הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניה עם בריותיו, וכי במקום שבו מסתיימת היכולת המעשית, שם

.מסתיימת גם האחריות העונשית

המוסר הנלמד כאן לחיינו הוא כפול: עלינו להיזהר עד הקצה האחרון שלא לגרום ,)(כמו חמץ שנאסר בהנאה לעולם נזק לאחר, כי הנזק שאנו גורמים עלול להיות בלתי הפיך ומאידך, עלינו לפתח עמידות וביטחון בצדקת דרכנו גם כשגורמים חיצוניים מנסים

.להכתים את עבודת השם שלנו

מתוך בירור המצפן המוסרי המגן על הקרבן אל מול גזרת הקנס המוחלטת, אנו מגיעים אל חוף המבטחים של מסענו, המאגד את גדולי הדורות סביב שאלת הגזילה

.והחמץ בתובנה אחת צרופה של צדק ודין

התובנה הראשונה היא כוחו של הקנס כמציאות אובייקטיבית. למדנו כי לדעת הרמב"ן והחתם סופר, חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח הופך ל"חפץ של עבירה", ואין זה

גם לנשמה מגיע אוכל

262 262

משנה אם הבעלים היה אנוס או לא. בחיי היום יום, עלינו להפנים כי ישנן תוצאות ,למעשים – ולעיתים גם למחדלים כפויים – שאינן תלויות רק בכוונה הטובה שלנו

.אלא במציאות שנוצרה בשטח

תובנה שנייה היא ההבחנה בין בעלות לשליטה. הנודע ביהודה מלמדנו כי התורה וההלכה אינן מנותקות מההיגיון האנושי והמוסרי. במקום שבו הגזלן נטל את האחריות בזרוע, פוקעת האחריות מהנגזל. זוהי קריאה לכל אדם לבחון תמיד מה באמת נמצא ב"רשותו" ועל מה מוטלת עליו חובה אקטיבית, ומתי עליו להרפות ולהשאיר את הדין

.לבורא עולם

:עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם אדם שגזלו לו חמץ בערב פסח עובר על בל יראה ואם החמץ נאסר עליו לאחר החג, תלויה במחלוקת יסודית בין גדולי הפוסקים. מחד גיסא, דעת .הרמב"ן, הפרי חדש והחתם סופר היא שהחמץ נאסר בהנאה לנגזל לאחר הפסח לשיטתם, חכמים קנסו על כל חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח מבלי שנמכר או בוער, ואפילו באונס גמור כגזילה, שכן החמץ עצמו נעשה חפץ של איסור. מאידך גיסא, דעת הגאון נודע ביהודה היא שהחמץ מותר לנגזל לאחר הפסח. הוא סובר שהנגזל אינו עובר על בל יראה כלל כיוון שהחמץ אינו ברשותו, אינו באחריותו ואין

(כיוון לו יכולת לבערו או לבטלו כראוי. למסקנה, אף שהגזלן ודאי עובר על האיסור , הנגזל לכתחילה יבטל את החמץ בלבו לפני הפסח כדי)שהוא חייב באחריות הממונית לצאת מהספק. אם הוחזר החמץ לאחר החג, במקום הפסד מרובה יש לסמוך על ,, אך המחמיר כשיטת הרמב"ן והחתם סופר תבוא עליו ברכה)(הנודע ביהודה המקלים

.שכן הוא מתרחק מחמץ שנעשתה בו עבירה של בל יראה על ידי הגזלן

סוגיית החמץ הגזול מציבה את הנגזל בין קנס חכמים על חמץ שעבר עליו הפסח לבין ההכרה באונסו הגמור. בעוד שהרמב"ן והחתם סופר אוסרים את החמץ לאחר , הנודע ביהודה מתיר זאת לנגזל)(הגזלן הפסח מחמת שהות החמץ ברשות יהודי כיוון שהחמץ יצא מרשותו ומאחריותו לחלוטין. למעשה, מומלץ לבטל את החמץ בערב הפסח למרות הגזילה, ובדיעבד יש מקום להקל לנגזל ליהנות מהחמץ המוחזר

.במקום צורך גדול, תוך הכרה בכך שהאחריות העיקרית רבצה לפתחו של הגזלן

פרשת צו

פוצ תשר

265 265

נשמת הפרשה – פרשת צו

כאשר אש המזבח מתחילה ללחך את נתחי הקרבנות וענן הקטורת עולה בתוך חללו .של המשכן, אנו מוזמנים להיכנס אל עומק הסוד של ההתמדה והנחישות בעבודת השם ,פרשת צו איננה רק המשך טכני של הלכות הקרבנות, אלא היא קריאה פנימית של זירוז התלהבות ומחויבות שאינה תלויה ברגש חולף. המילה "צו" – לשון זירוז היא, לעכשיו ולדורות – מלמדת אותנו כי הקדושה אינה נבנית מרגעים בודדים של התעלות, אלא מתוך האש התמידית היוקדת על המזבח ולא תכבה לעולם. בתוך השגרה היומיומית, שבה האדם עלול להרגיש שחיקה ואפרוריות, באה הפרשה ומצווה על "תרומת הדשן": דווקא מתוך האפר של אתמול, מתוך השיירים של העבודה הקודמת, יש להרים את הנקודה החדשה ולהתחיל מחדש בכל בוקר. זהו המאבק הנצחי של הנשמה כנגד הקיפאון והצינה, היכולת .לשמור על חמימות הלב גם כשהמציאות נראית כמסכת של חוקים קבועים וסדר יום חוזר הכהן הלובש את בגדי המידה שלו וניגש אל המזבח באשמורת הבוקר, מייצג את כל אחד מאיתנו הנדרש להפוך את חייו למזבח של אור, שבו גם הפעולות הפשוטות ביותר נעשות

.מתוך כוונה עליונה ודבקות בלתי פוסקת

השילוב המופלא שבין דם הקרבנות לבין שמן המשחה המקדש את אהרן ובניו בימי ,המילואים, חושף בפנינו את סוד הכלים לקבלת השכינה. הקדושה אינה דבר המגיע מאליו אלא היא פרי של הכנה מדוקדקת, של טהרה ושל כניסה אל תוך מדים המגדירים את – שליחותו של האדם בעולם. האקטואליה של פרשת צו נוגעת בוריד הפועם של דורנו הצורך למצוא משמעות בתוך החזרתיות המכנית של החיים המודרניים. בעידן שבו אנו מחפשים ריגושים מהירים ושינויים תמידיים, הפרשה מעלה על נס את ה"תמיד": את אש התמיד, את קרבן התמיד ואת הנאמנות העקבית לאמת אחת שאינה משתנה. היא מלמדת אותנו שחירות אמיתית אינה חופש ממחויבות, אלא היא היכולת לשעבד את הרצון הפרטי לצו האלוקי, ובכך להפוך לבני חורין מן הזמן והחומר. כאשר אנו מתבוננים בכהנים הממתינים שבעה ימים בפתח אוהל מועד, אנו מגלים את כוחה של ההמתנה, של ההבשלה

.הפנימית המאפשרת לאדם להיות ראוי להשראת השכינה בתוכו ובמעשיו

אנו חותמים את הפרשה בהכנה למילואים, ברגע שבו המקדש הופך ממרחב דומם לישות חיה ונושמת של עבודת השם. הניגון של פרשת צו הוא ניגון של התעוררות, של אש הבוערת בלב פנימה ומאירה את כל סביבתה בחום של חסד ואהבה. ויקרא משאיר בלבנו את ההד של הזירוז האלוקי, הקורא לכל יהודי להיות כהן בביתו ובחייו, להדליק את האש על מזבח

גם לנשמה מגיע אוכל

266 266

נשמתו ולא לתת לה לכבות לעולם. זהו ספר היסוד של ההתמדה, המעניק לנו את הכוח להפוך את החול לקודש ואת האפר לספיר מאיר, מתוך אמונה יוקדת שהדיבור האלוקי המצווה אותנו בפרשה הוא הכוח המחיה אותנו בכל דור ודור. בסופו של יום, המעבר מן ה"ויקרא" אל ה"צו" הוא המעבר מן הקריאה הראשונית אל המחויבות המעשית, המבטיחה לנו כי השכינה השוכנת בתוכנו תהיה לאש אוכלה אש, המאירה את דרכנו אל גאולה שלמה

.וקדושה עילאית המקיפה את כל הווייתנו

פוצ תשר

267 267

בעומק הפרשה – פרשת צו

המעבר מפרשת ויקרא אל פרשת צו אינו רק שינוי בסגנון הדיבור, אלא הוא שינוי מהותי מביא)(שם , ורש"י)(ויקרא ו, ב "בנקודת המבט על עבודת השם. "צו את אהרן ואת בניו לאמר את דברי המדרש: "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". יש לעמוד מבחינה למדנית על פשר הזירוז המיוחד הזה, ומדוע דווקא כאן, בעומק הלכות הקרבנות ובמיוחד במצוות "תרומת הדשן", נזקקה התורה להפעיל את כוח הציווי הדוחק והנמרץ, המבטל את השיהוי

.וקורא לאדם להתעלות מעל טבעו העצל והכבד

מבואר כי מצוות הזירוז בפרשתנו)(נב ע"א ובמסכת מנחות)(צא ע"ב בגמרא במסכת זבחים מעמיק ביסוד)(נתיבות עולם, נתיב הזריזות נאמרה במקום שיש בו "חסרון כיס". המהר"ל מפראג .זה ומסביר כי הזריזות היא הביטוי המוחשי ביותר לחיבור שבין האדם לבין עולם הרוח לשיטתו, החומר מטבעו הוא כבד, אטי ושואף למנוחה, ואילו הרוח היא מהירה ופועלת ללא הפסק. כאשר התורה מצווה על "צו", היא דורשת מהכהן ומהאדם בכלל לפשוט את כבדות החומר ולהידמות למלאכי השרת. הזירוז הוא הכלי שבאמצעותו האדם מוכיח כי עבודתו אינה נובעת מהרגל או מלחץ חברתי, אלא מהתלהבות פנימית המבקשת להידבק במקור

.החיים מעבר למגבלות הגוף

," מחדש ביאור נפלא על המילה "צו)(ויקרא ו, ב רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש ומקשר אותה אל המושג של "צוותא" וחיבור. הוא מסביר כי הציווי בפרשתנו נועד ליצור קשר נצחי בין המקריב לבין הבורא, קשר שאינו תלוי בזמן ובמקום. האור החיים מדגיש כי "תורת העולה" היא הראשונה בפרשה משום שהעולה כולה כליל לה', ללא שום הנאה לבעלים, ודווקא בה נדרש הזירוז הגדול ביותר – שכן אין לאדם בה שום אינטרס אישי מלבד רצון ה' הטהור. זירוז זה הוא שהופך את הקרבן ל"ריח ניחוח", שהרי הריח הוא הדבר

.הרוחני ביותר הנקלט בחושים, המורה על דבקות המחשבה בעת המעשה

נידונה)(הלכות תמידין ומוספין בחידושי רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק הגרי"ז על הרמב"ם מצוות "תרומת הדשן" הפותחת את סדר היום במקדש. הגרי"ז מבאר כי תרומת הדשן אינה רק הכשרה טכנית וניקוי המזבח לקראת היום החדש, אלא היא "עבודה" בפני עצמה המחייבת בגדי כהונה. עומק הלמדנות כאן מלמד כי התורה רצתה שהכהן יתחיל את יומו דווקא בפינוי האפר של אתמול, כדי להחדיר בו את ההכרה שבכל יום יש להתחיל את עבודת השם מתוך התחדשות גמורה. גם מה שנשאר מההישגים של העבר, מהאש שדלקה

גם לנשמה מגיע אוכל

268 268

אתמול, חייב לעבור תהליך של "תרומה" – הרמה לקדושה – כדי לפנות מקום לאש החדשה

.של היום הנוכחי

מרחיב בעניין "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". הוא)(צו, שנת תרע"א השם משמואל שואל מדוע נדרש הציווי "לא תכבה" לאחר שנאמר "תוקד"? השם משמואל מבאר כי קיימת "אש עליונה היורדת מהשמים, אך היא תלויה באש התחתונה המעוררת אותה. ה"לא תכבה ,פונה אל הלב של האדם – גם ברגעים של קרירות רוחנית, גם כשהחושך וההסתר גוברים על האדם לדאוג שהנקודה הפנימית שבו תישאר דולקת. זהו הזירוז של פרשת צו: לשמור ,על רציפות העבודה כך שלא יהיה שום רגע של חלל ריק, שכן במקום שבו אין אש קודש

.עלולה חלילה לחדור אש זרה

מבאר את הסוד של לבישת הבגדים בתרומת הדשן: "ופשט)(צו, שנת תרל"ח השפת אמת את בגדיו ולבש בגדים אחרים". הוא מלמד כי בעבודת השם יש דרגות שונות, וכל דרגה זקוקה ל"לבושים" חדשים – כלומר להבנות ולכלים נפשיים אחרים. כאשר האדם מתעלה ממדרגה למדרגה, עליו להפשיט את ההשגות הקודמות שלו, שכן מה שהיה נחשב לקדושה אתמול עשוי להיות בחינת חולין מול האור של היום. השפת אמת מדגיש כי "צו" הוא כוח שמסייע לאדם לבצע את המעברים הללו בזריזות ובשמחה, מבלי להסתבך בעבר ומבלי

.לחשוש מהעתיד

מביא כי מצוות פרשת צו עוסקות)(אות נט רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק

(כמו קרבן בתיקון האכילה של האדם. הוא מבאר כי הקרבנות הנאכלים לכהנים ולבעלים נועדו לקדש את ההנאה הגשמית. רבי צדוק מלמד כי ה"זירוז" בקרבנות אלו הוא)שלמים היכולת לאכול "לשם שמים", להפוך את שולחן האדם למזבח. כאשר האדם זריז במצוות אלו, הוא מברר את הניצוצות הקדושים שבתוך המאכל, ובכך הוא משלים את הכוונה

.האלוקית של "ריח ניחוח" גם בתוך עולם החומר

האקטואליה של פרשת צו נוגעת בדופק החיים של כל יהודי המבקש לשמור על חיות דתית בתוך עולם של שגרה שוחקת. הציווי "צו" קורא לנו להילחם ב"מצוות אנשים מלומדה", באותה אדישות זוחלת המאיימת לכבות את הלהבה הפנימית. תרומת הדשן מלמדת אותנו את האמנות של פינוי העבר למען התחלה חדשה – היכולת להשאיר מאחור .את הכישלונות, ואפילו את ההצלחות של אתמול, כדי לעמוד לפני ה' היום כבריה חדשה בתוך המרוץ המודרני, שבו אנו מוצפים בגירויים חיצוניים, אש התמיד של המזבח היא המצפן שלנו – היא מזכירה לנו שהקדושה אינה רגע חולף של אקסטזה, אלא היא מחויבות עקבית, יומיומית וזריזה. התובנה העמוקה של הפרשה היא שהאדם הוא כהן בחייו, וכל פעולה קטנה שנעשית בזירוז ובקדושה היא חלק מאותו ענן קטורת העולה לשמים ומשרה "שכינה בתחתונים. אנו יוצאים מפרשת צו עם קריאה נמרצת ללבנו: "העולה על מוקדה – אל תיתן לאש שלך לכבות, היה זריז, היה קדוש, והפוך את חייך למסכת של אור שאינו

.פוסק לעולם

פוצ תשר

269 269