מדוע נמנעו שערי המזבח מלקבל את יצורי המצולות, ומהו הסוד ?הטמון בהרחקת הדגים מעבודת הקרבנות

?הטמון בהרחקת הדגים מעבודת הקרבנות בלב ליבו של המשכן, מקום בו האש עולה תמיד והדם נזרק לכפרה, אנו מוצאים עולם חי עשיר ומגוון העולה לריח ניחוח – מן הבקר והצאן ועד לתורים ובני היונה. אך הנה, פלא

מדוע נמנעו שערי המזבח מלקבל את יצורי המצולות, ומהו הסוד

?הטמון בהרחקת הדגים מעבודת הקרבנות

בלב ליבו של המשכן, מקום בו האש עולה תמיד והדם נזרק לכפרה, אנו מוצאים עולם חי עשיר ומגוון העולה לריח ניחוח – מן הבקר והצאן ועד לתורים ובני היונה. אך הנה, פלא גדול ניצב לנגד עינינו: עולם שלם, רחב מני ים, נותר מחוץ למחנה השכינה. הדגים, אותם ברואים שמילאו את מימי בראשית וזכו לברכה מיוחדת מפי הגבורה, אינם זוכים לעלות על גבי המזבח. השאלה זועקת מעצמה: וכי מה נשתנו הדגים מן העוף ומן הבהמה? אם חפץ ,האדם להקריב מן הדגה אשר העלה בחכתו, מדוע נדחית מנחתו? וכי אין בדג בשר ודם או שמא חסר הוא את אותו ניצוץ פנימי הנדרש כדי לכפר על נפש האדם? אנו עומדים אל

ארקיו תשרפ

7171

מול ים של תמיהות, מבקשים להבין את הגבול הדק שבין היבשה למים, ובין אלו הראויים

.לכפרה לאלו שנותרו במצולות השתיקה

'"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם... ואם מן העוף עלה קרבנו לה' והקריב

)יד-(ויקרא א א "מן התורים או מן בני היונה את קרבנו

התורה בפרשתנו משרטטת גבולות ברורים ומפורשים לסוגי בעלי החיים הראויים לעלות על המזבח. היא מונה את הבקר, הצאן, והעופות המסוימים, ובכך היא יוצרת חציצה גמורה ,בין יושבי היבשה לבין דגי הים. מתוך הציווי המפורט אנו למדים כי הדגים אינם בכלל קרבן

.ואין להם מקום במלאכת הכפרה של המזבח, למרות היותם ברואים טהורים וכשרים למאכל

להוציא את- כתב וביאר את המיעוט המדויק מן הכתוב: "מן הבהמה)(ויקרא א ב רש"י להוציא את הרובע והנרבע". וביאר בזה רש"י כי כל מילה- החיה... מן הבקר ומן הצאן בכתוב באה לצמצם ולהגדיר את המין הנבחר, ומכאן שכל מה שלא נכלל בפירוט זה, ובכלל

.זה הדגים, נשאר מחוץ לגדרי הקרבן

כתב ופירש את סדר המקרא: "וטעם מן הבהמה, שאין)(ויקרא א ב רבנו אברהם אבן עזרא לה דעת, והיא תחת יד האדם". וביאר בזה כי התורה בחרה בדווקא באותם מינים הנמצאים ביישובו של עולם וברשותו התמידית של המקריב, ובכך הוצאו הדגים שאינם בני תרבות

.ואינם חיים במחיצתו של האדם ביומיום

כתב וביאר את עניין הקרבן כפי שראינו: "כי ראוי)(ויקרא א ב רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן לו לאדם שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה". וביאר בזה כי התמורה צריכה להיות דומה בטבעה לאדם – בשר ודם, לב וכליות – דברים הניכרים בבהמה

.ובעוף אך רחוקים ונסתרים יותר בעולם הדגים שמתחת למים

כתב וחידש את הטעם המוסרי שכבר הזכרנו: "כי הבהמה והעוף)(ויקרא א ב רבנו בחיי שהכשיר הכתוב הם מן הנרדפים, והאלוהים יבקש את נרדף". וביאר בזה שהדגים, כפי ,שפירש רש"י במסכת ביצה, גדוליהם בולעים את קטניהם וטבעם הוא רודפנות מתמדת

.ולכן אינם ראויים לייצג את הענווה והכניעה הנדרשת על גבי המזבח

מתוך בירור המקראות ודיוק דברי מפרשי התורה שהבחינו בין יושבי הבית ליושבי המצולות, אנו נכנסים אל היכלם של רבותינו ז"ל במדרש ובתלמוד, המעוררים את השאלה

.הנוקבת על פשר ההבדל שבין הדג לעוף ובין הבריאה לכפרה

כתבו ושאלו רבותינו בפתח דבריהם: "למה קריבין קרבן מן)(ויקרא סימן ו במדרש תנחומא .העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים? שנאמר אם מן העוף עולה קרבנו ,אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם מכפרים על האדם

"אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן וחיין

הביאור בדברי המדרש חושף את מהות הקרבן כתמורה ישירה לאדם. המדרש מלמדנו

גם לנשמה מגיע אוכל

72 72

כי הקרבן זקוק ל"דמיון מבני" למקריב – יציאה מרחם אם, היותם בשר ודם מוחשי וקשר ביולוגי של הולדה המזכיר את טבע האנוש. הדגים, לעומת זאת, שייכים לעולם שונה בתכלית, עולם של הולדה מתוך ביצים והתפתחות מחוץ לגוף האם, ובכך חסרה בהם אותה

.זיקה נפשית הנדרשת כדי להוות "נפש תחת נפש" על המזבח

דנו חכמים במקור הדין של שחיטת בהמה ועוף)(דף כז עמוד ב בגמרא במסכת חולין : "דגים אינן צריכין שחיטה... דכתיב 'הצאן ובקר ישחט)(שם לעומת הדגים. וביאר בזה רש"י להם... ואם את כל דגי הים יאסף להם', אסיפה בדגים כשיחה בבהמה". וביאר בזה הריטב"א בחידושיו, כי עצם העובדה שהדגים אינם טעונים שחיטה ודמם אינו טעון כיסוי, מוציאה

.אותם מכלל עולם הקרבנות שכל כולו בנוי על עבודת הדם והשחיטה המדויקת

כתבו וביארו חכמים את ההבדל היסודי)'(פרק ח' הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת כלאיים שכל בעלי)(שם שבין בריות המים לבריות היבשה לעניין קדושה. וביאר בזה הפני משה ,החיים שביבשה נבראו מן העפר, ולכן הם דומים במקורם לאדם שנברא עפר מן האדמה מה שאין כן הדגים שנבראו מן המים. חידוש זה משלים את דברי המדרש – כדי שהקרבן

.יכפר על האדם, עליו להיות מאותו חומר גלם ראשוני ממנו נצרף האדם עצמו

כתב ופירש רש"י על טבעם של הדגים: "שדגים גדולים)(דף כג עמוד ב בגמרא במסכת ביצה

"בולעים את הקטנים

הסבר זה משמש תשתית להבנה המוסרית של חז"ל, שהרי המזבח אינו מקבל את מי שחייו מושתתים על רדיפה וטריפה מתמדת ללא רחמים. הדגים מייצגים עולם של "כל דאלים גבר", עולם שבו החזק שורד על חשבון החלש באופן מוחלט, ולכן אין הם יכולים

.'לייצג את הענווה הנדרשת מן המקריב בעמדו לפני ה

מתוך דברי רבותינו ז"ל בתנחומא ובגמרא, המעוררים את ההבדל המהותי שבין ילודי רחם לבין היוצאים מן הביצה, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים המלבנים את

.החילוק הדק שבין העוף לדג, ואת שורש פסולם של שוכני המים למזבח

כתב וביאר את טעמם של קרבנות העוף: "וטעם)(ויקרא א יד רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן הקרבן בעבור שחטא האדם... והנה העוף אף על פי שיוצא מן הביצה, יש בו דמיון גמור לאדם במבנה איבריו הפנימיים, שיש לו לב וכבד וריאה, ודמו אדום וחם כדם האדם". וביאר בזה הרמב"ן, כי למרות שהעוף והדג שניהם מטילים ביצים, העוף נחשב ל"בשר" במובן המלא של המילה, ודמו זקוק לכפרה ולכיסוי, מה שאין כן הדגים שאינם נחשבים לבשר

.ודם גמור לעניין כפרה, ואין דמם נחשב לדם הנפש המכפר על המזבח

: כתב ופירש את ההבדל המוסרי והשורשי שבין העוף לדג)(ויקרא א ב רבנו בחיי בן אשר "והעופות שהכשיר הכתוב, התורים ובני היונה, הם המיוחדים שבנרדפים, שהם דוגמים את ,הנאמנות והדביקות". וביאר בזה רבנו בחיי, כי בעוד שהעוף מחובר לאפרוחיו ודואג להם ובכך הוא משקף את מידת הרחמים והקשר הקיימת באדם, הרי שבדגים מצינו טבע הפוך

ארקיו תשרפ

73 73

של בליעת הקטנים על ידי הגדולים ללא חמלה. לכן, העוף אף שאינו יולד ולד חי, יש בו את

.תכונת הנפש והקשר המאפשרת לו להיות תמורה לאדם, דבר החסר לחלוטין בעולם הדגה

כתב וחידש בעניין המינים הראויים)(סימן תתש"מ רבנו יהודה החסיד בספרו ספר חסידים למזבח: "כי כל המקריב קרבן צריך שיהיה מן הדברים המיושבים והקרובים לאדם". וביאר הם מינים שניתן לגדלם ביישוב והם חוזרים)(תורים ובני יונה בזה שבעוד שהעופות המוקרבים לקנם ומכירים את בעליהם, הדגים הם יצורים של עולם נסתר ופראי, "אינם ברשותו של

.'אדם" כלל, ולכן אין הם יכולים לייצג את הקשר שבין האדם לקניינו המוקרב לה

כתב וביאר על פי סודות התורה: "כי הקרבנות באים)(פרשת ויקרא רבנו מנחם רקאנטי לתקן את ניצוצות הנפש שנפלו למדרגות החי, והעופות והבהמות יש בהם נפש חיונית ,הקרובה לנפש האדם". וביאר בזה שהדגים שייכים לעולם שמעל השחיטה והתיקון הרגיל כפי שנראה בהמשך בדברי הזוהר, ולכן אין עבודת המזבח – שהיא עבודה של בירור ותיקון

.– שייכת בהם באותו האופן שהיא שייכת בבעלי היבשה

מתוך דברי הראשונים המפלסים נתיב בין עולם המים לעולם היבשה, אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים, אשר העמיקו בחקירות הלכתיות ורעיוניות

.בסוגיית פסול הדגים למזבח

כתב וביאר את הטעם המבוסס)(ויקרא עמוד כ"ח הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו פרדס יוסף על דברי המדרש רבה בפרשת אמור: "דלכן אין מביאים קרבן מן החיה דלא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסיך". וביאר בזה הפרדס יוסף שכשם שהחיה נפסלה מחמת חסרון הטורח והעובדה שאינה מצויה תחת יד האדם, כך הם פני הדברים לגבי הדגים, שהרי השגתם כרוכה בצידה מרובה ואין הם נמצאים ברשותו התמידית של המקריב, ועל כן לא

.הטריחה התורה את ישראל להביא מהם קרבן

, כתב וחידש יסוד עמוק בגדרי)(ויקרא רבנו יצחק מאיר אלטר מגור, בעל חידושי הרי"ם ,'הקרבנות: "דמשום הכי אין מקריבין קרבן מדגים, מפני שבקרבן כתיב 'ונפש כי תקריב ודרשינן תבא נפש ותכפר על הנפש, אבל מכיוון שלדגים אין להם נפש לכן הם לא יכולים להיות קרבים על המזבח". וביאר בזה רבנו חידושי הרי"ם כי מהות הכפרה היא החלפת נפש בנפש, ומאחר ובדגים חסרה אותה דרגת נפש חיונית המקבילה לנפש האדם כפי שהיא

.קיימת בבהמה ובעוף, אין הם יכולים להוות תמורה וכפרה למקריב

כתב וביאר את השוני המהותי שבין העוף)(ויקרא הגאון רבי דוד קוויט בספרו סוכת דוד לדג לעניין חיבור והנהגה: "אמנם הדגים באים מביצים וגם העופות באים מביצים, אבל יש שוני עצום ביניהם. הדגים, אחרי שהדגה מטילה את הביצים, אין לה יותר חיבור אל הביצים בשום קשר שהוא – היא לא שומרת על הביצים, היא לא דוגרת עליהם, הטילה והולכת הלאה. לעומת זאת, העוף מחובר אל הביצים בכל רגע ורגע, הוא הרי דוגר עליהם". וביאר בזה בעל סוכת דוד שזהו החיבור המקביל לחיבור שבין אדם לילדו, ולכן העוף, שיש בו

גם לנשמה מגיע אוכל

74 74

,מידת הקישור והחיבור לדור ההמשך, נחשב כבעל תכונות הדומות לאדם וראוי לכפר עליו

.מה שאין כן הדגים המנותקים מזרעם מיד עם הטלת הביצים

הגאון רבי יצחק אייזיק חבר בספרו ליקוטי אנשי כתב וביאר את השאלה הנוקבת "אם האדם חטא בהמה מה חטאה": "דהנה אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם', והקב"ה מעיין בדין הנשמות איזה מהן צריכות להתגלגל בעולם הזה בדומם צומח חי מדבר". וביאר בזה כי הקרבן הוא הזדמנות לתיקון הנשמה המגולגלת בבהמה, וחיבור זה בין חטאו של המקריב לתיקון הנשמה שבקרבן הוא יסוד הכפרה, כפי שמרחיב והולך בהמשך דבריו על ההבדל שבין גלגולי הרשעים

.לגלגולי הצדיקים

,מתוך בירור דברי האחרונים שצירפו את חסרון הטורח יחד עם חסרון הנפש החיונית בדג אנו באים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, המאירים באור של אמונה

.וסוד את פשר היעדרם של הדגים מן המזבח

כתב וביאר בשם ספר שער בת רבים בשם)(ויקרא הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו פרדס יוסף ספר חומת אריאל את סוד הגלגול בקרבנות: הנה הקדוש ברוך הוא מזמין לכל חוטא בהמה ,שמגולגל בה נפש שחטאה גם כן אותו חטא, וכאשר מקריבה האדם לקרבו וחוזר בתשובה בזה יש תיקון לשניהם יחד, וזהו הפירוש אדם ובהמה תושיע ה'. וביאר בזה הפרדס יוסף כי רוב נפשות הרשעים מגולגלים הם בבהמה חיה ועופות, אולם נפשות הצדיקים שעשו לפעמים חטא קל אינם מגולגלים בבהמות וחיות אלא מגולגלים הם בדגים. ומכאן חידש כי זו הסיבה שדגים אינם צריכים שחיטה כפי שכתב הזוהר הקדוש בפרשת שמיני, כיוון שאינם צריכים תיקון כפי שצריכים הבהמות והחיות, ועל כן אין להם צורך להצטער בצער סכין ,השחיטה ואינם צריכים יגיעה לתקנם. ולפי זה מובן היטב מדוע אין מביאים קרבן מדגים

.שהרי אין צורך לתקן את הנפש המגולגלת בהם, ואם אדם חטא הדג מה חטא

כתב וביאר בעניין זה: וכיון שיש בהקרבת)(פרשת נח ופרשת שמיני רבנו מנחם רקאנטי הבהמה תיקון גם עבורה לא קשה כלל, אם אדם חטא בהמה מה חטאה. וביאר בזה הרקאנטי את הקשר ההדוק שבין המקריב לקרבנו, שאין הקרבן אלא כלי להוציא אל הפועל את תיקון הניצוץ השבוי בתוך בעל החיים. ומאחר והדגים שייכים לעולם נעלה יותר של נשמות שאינן זקוקות לבירור של אש המזבח, נותרו הם בתוך המים המייצגים את עולם הבינה

.והחסד, רחוקים מן הצורך בכפרת דם

כתב וביאר את דברי הגר"ד קוויט)(בשיעוריו על עבודת הקרבנות הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף זצ"ל בעניין החיבור לביצים: אדם מחובר לילד שלו, הפרה להבדיל מחוברת לעגל, העז .מחוברת לגדי, והעופות מחוברים לגוזלים, אך הדגים אין להם שום חיבור אל הביצים שלהם וביאר בזה הראשל"צ כי היות ואין לדגים שום חיבור וקשר רגשי אל תולדותיהם, ממילא אין להם שום חיבור לבני אדם, ולכן אינם יכולים לשמש ככפרה לאדם המחובר בעבותות

.אהבה וקשר לזרעו

ארקיו תשרפ

75 75

האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, כתב וסיפר על סבו הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זיע"א מעשה נורא הממחיש את עומק הגלגול בבעלי החיים: באחד הביקורים של רבי יעקב אצל תלמידו, קפץ גדי מן העדר על שולחנו של הרב והסתכל בפניו. רבי יעקב הורה לשחוט את הגדי לסעודת שבת עם כל הכוונות הנצרכות, ובחצות ליל שבת באה אותה נשמה שהייתה מגולגלת בגדי ואמרה לו: כשם שתקנת אותי והשבתני למקומי בגן עדן, כן יוסיף לך ה' גדולה על גדולתך. וביאר בזה הבבא סאלי כי סיפור זה מלמדנו עד כמה זקוקים בעלי היבשה לתיקון השחיטה והאכילה בקדושה, מה שאין כן הדגים ששורשם

.גבוה ואינם זקוקים לתיקון המזבח

מתוך הצלילה אל מעמקי הסוד של נשמות הצדיקים המגולגלות בדגה ואל הבחנת חכמי המחשבה בין הקשר הנפשי של העוף לניתוקו של הדג, אנו שבים אל עולם המעשה כדי

.לדלות את ההשלכות המעשיות וההלכתיות הנוגעות לחיינו בכל יום ויום

.נפקא מינה הלכתית ראשונה ומובהקת עולה לעניין ברכת המזון והברכות על המאכל כפי שלמדנו מדברי הליקוטי אנשי ובעל הפרדס יוסף, אכילת בעלי חיים אינה רק פעולה גופנית אלא מעשה של בירור ותיקון נשמות. הנפקא מינה למעשה היא הזהירות העצומה .הנדרשת בברכה ובכוונה בעת האכילה, ובפרט בבשר ועוף הטעונים שחיטה ותיקון המזבח אנו למדים כי אדם האוכל ללא ברכה או ללא קדושה, לא רק שאינו מתקן את הניצוץ המגולגל במאכל, אלא הוא עלול להזיק לו וליפול יחד עמו. המציאות ההלכתית של "עם הארץ אסור לו לאכול בשר" מתרגמת למציאות החיים חובה של מודעות ורוחניות בכל פעם

."'שאנו מכניסים דבר מה לפינו, בבחינת "אדם ובהמה תושיע ה

נפקא מינה נוספת עולה לעניין מצוות שילוח הקן והרחמים על בעלי החיים. מתוך דברי הגר"ד קוויט בספרו סוכת דוד, למדנו כי התורה זיהתה בעוף את מידת החיבור והרחמים של האם על בניה, ולכן ציוותה "שלח תשלח את האם". ההשלכה המעשית היא שבעוד ,שבדגים אין איסור של "אותו ואת בנו" או שילוח הקן מחמת חסרון הקשר הנפשי ביניהם הרי שביוצאי היבשה עלינו לנהוג במידת הרחמים המשתקפת במצוות אלו. הדבר מלמדנו כי במקום שיש בו קשר נפשי וחיבור, שם חלה חובת הזהירות והעדינות המוסרית, ועלינו

.להקפיד שלא לנצל את החיבור הטבעי הזה לצורך השגת תועלת אישית בצורה דורסנית

כמו כן, הסוגייה משליכה על היחס למושג ה"טורח" במצוות. מתוך דברי הפרדס יוסף על כך שהדג נפסל משום שאינו ברשותו של אדם ומצריך צידה, אנו למדים נפקא מינה לגבי סדרי העדיפויות בעבודת ה'. לעיתים אדם מחפש "הידורים" בדברים רחוקים הדורשים ", בעוד שהתורה מדריכה אותנו להתרכז ב"מה שברשותך)(בחינת צידת דגים מאמץ חיצוני רב – במצוות המזדמנות לנו בתוך הבית, בתוך המשפחה ובחברה הקרובה. ההלכה מכוונת אותנו לכך שעיקר הכפרה והעבודה נעשית דווקא בדברים המיושבים והנגישים לנו, שכן

.בהם טמון התיקון האמיתי של נפש האדם

מתוך הדיוק בנפקא מינות המעשיות המורות לנו על חובת הברכה ועל גדרי הרחמים, אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

76 76

מתעלים אל בירור רעיוני רחב המבקש להבין את פשר ההבדל המהותי שבין עולם המים

.הנסתר לעולם היבשה הגלוי

עומק הרעיון הטמון בפסילת הדגים למזבח נעוץ בהבנה כי המזבח הוא מקום של בירור ,ותיקון הכוחות המעורבים בטוב וברע. עולם היבשה, בו חי האדם, הוא עולם של בחירה ,של מאבק ושל צורך בזיכוך מתמיד. הבהמה והעוף, שחיים תחת השמש ובמחיצת האדם משקפים את הנפש הבהמית הזקוקה לעבור דרך "אש המזבח" כדי להתעלות. לעומת זאת, הדגים חיים בעולם המכוסה במי הים, עולם שחז"ל המשילו לעולם הבינה והחסד המוחלט, שבו הרע אינו שולט באותה עוצמה. הרעיון הוא שישנן דרגות בבריאה שהן כה זכות וטהורות, עד שאין המזבח – שתפקידו לכפר על חטא – יכול להכילן. הדגים מייצגים מציאות רוחנית שאינה זקוקה לתיקון של שחיטה ודם, ובכך הם מזכירים לנו שישנם

.חלקים בנפש ובבריאה שהם מעבר לעולם החטא והכפרה

זאת ועוד, הרעיון של "חוסר החיבור" בין הדגה לביציה, לעומת דגירת העוף, מלמדנו יסוד כביר במהות הקרבן. כדי שדבר מה יהיה קרבן המכפר על האדם, עליו לשקף את יכולת ההתקשרות והאהבה. הדג, בניתוקו הגמור מצאצאיו מרגע הטלתם, מסמל קיום קר ומרוחק, קיום של אינסטינקט טבעי ללא "נפש" חברה וקשר. המזבח, לעומת זאת, דורש חום, דורש דם שהוא הנפש, ודורש את היכולת להיות מחובר ומחויב. התורה מלמדת אותנו דרך פסילת הדגים כי עבודת ה' האמיתית אינה יכולה להיות "קרה" ומנותקת כמו עולם המים, אלא היא חייבת לנבוע מתוך דם חם, מתוך קשר נפשי עמוק ומתוך דאגה לדורות

.הבאים, בדיוק כפי שהעוף דוגר על אפרוחיו והאדם מחובר לילדיו

מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין עולם המים הנסתר לעולם היבשה הגלוי, אנו פוסעים אל היכל הנפש, לבקש את החיבור החי שבין גדרי ההקרבה לבין נפתולי האישיות

.וחובת ההנהגה של כל אחד מאיתנו

המרחק שבין הדג לעוף אינו רק מרחק שבין המצולות לרקיע, אלא הוא שיקוף של שתי בחינות בנפש האדם ובעבודת השם שלו. הדג, החי בתוך המים המכסים עליו, מייצג את עולם הנסתר, את אותם רגעים של דביקות עילאית שבהם האדם מבקש להתבטל במציאות השם ללא צורך במאבקים חיצוניים. אך התורה מלמדת אותנו כי המזבח – מקום העבודה היומיומי – אינו בנוי על ה"דגים" שבנפש. עבודת השם הנדרשת מאיתנו היא דווקא בבחינת "עוף" ו"בהמה": כוחות חיים שיש להם דם חם, יצרים מתפרצים, וקשרים חברתיים ומשפחתיים סבוכים. האמונה אינה נמדדת ביכולת להיות "דג" מנותק וקר שאינו זקוק לתיקון, אלא דווקא ביכולת לקחת את הדם והנפש, על כל חומם וסערתם, ולהעלותם לריח ניחוח. הנהגת האדם את עצמו צריכה להיות מושתתת על ההבנה שדווקא המקומות שבהם אנו מרגישים "בשר ודם" – על כל חולשותינו – הם המקומות שבהם מתרחשת

.הכפרה האמיתית

במישור ההנהגה והחינוך, הסוגייה של "חוסר החיבור" בדגים לעומת דגירת העופות "מעמידה בפנינו תמרור אזהרה בוהק. מנהיג או מחנך שמתנהג כדג – מטיל את "ביצי

ארקיו תשרפ

77 77

– אינו יכול לבנות)"("דגירה חכמתו או הוראותיו וממשיך הלאה ללא קשר רגשי וללא ליווי דבר שיעלה על המזבח. עבודת הקודש דורשת חיבור, דורשת אחריות ודורשת חום. "שלח תשלח את האם" מלמדנו כי התורה מקדשת את הקשר שבין המקור לתוצאה, שבין המחנך ,לחניך. מי שמבקש להנהיג מבלי להשקיע את נפשו ואת דמו בקשר עם המונהגים עמו נשאר בעולם המים הצונן, רחוק מאש המזבח המחממת ומטהרת. האמונה החיה נבנית מתוך דאגה לדורות הבאים, מתוך חיבור עמוק ל"אפרוחים" שלנו, ולא מתוך הטלה קרה

.של רעיונות אל חלל העולם

מתוך ההתבוננות בניתוק הקר של הדג אל מול הדגירה החמה של העוף, אנו מוזמנים לעצב בקרבנו מצפן מוסרי יצוק, המנחה את האדם בנתיבות עולם הערכים שלו אל מול

.הזולת ואל מול עצמו

המצפן המוסרי הנבנה כאן מלמדנו כי ה"מוסר" אינו יכול להיות תיאוריה מופשטת ומנותקת, בחינת עולם המים הנסתר מן העין. המוסר התורני דורש "בשר ודם", הוא דורש רגש, חום ואחריות אישית. הדג, שאינו מכיר את תולדותיו ואינו דואג לביציו, מייצג מוסר . כנגד)"("דגים גדולים בולעים את הקטנים של אינסטינקט – מוסר שבו החזק שורד והחלש נבלע זה, המזבח מקדש את המוסר של העוף והבהמה – מוסר של חמלה, של דאגה לצאצאים ושל קשר בלתי אמצעי. המצפן המוסרי מורה לנו כי אדם המבקש להתקרב אל הקודש חייב "קודם כל לעדן את מידותיו, להפוך את לבו הקר ללב בשר, ולראות את הזולת לא כ"טרף

.או כעובדה קרה, אלא כנפש הזקוקה לחום ולדגירה

,יתרה מכך, המצפן המוסרי מזהיר אותנו מפני ה"ציד" הרוחני. כפי שלמדנו מהפרדס יוסף הדגים נפסלו כי אינם ברשותו של אדם ומצריכים יגיעה וצידה. המוסר כאן דורש מאיתנו יושרה: אל תביא קרבן ממה שאינו שלך באמת, ממה שלא עמלת עליו בתוך רשותך. אדם שרודף אחר "מצוות" רחוקות ומפוארות תוך הזנחת חובותיו הפשוטות בתוך ביתו, דומה למי שמבקש להקריב דגים ממעמקי הים בעוד המזבח מבקש את ה"אבוס" הביתי שלו. המצפן הזה מחזיר אותנו אל המוסר הישר של האחריות על הקיים, על המוכר ועל מה שנמצא

.תחת ידנו, ומלמד שאין קדושה ללא אחריות ואין כפרה ללא חיבור אנושי פשוט ועמוק

מתוך המסע שעברנו במעמקי הים ובין מערכות המזבח, בין שתיקת הדגים להמיית היונה, אנו שבים אל חוף המבטחים של חיי המעשה, מצוידים בתובנות המאירות את סדר

:יומנו באור חדש. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום

– התובנה הראשונה היא חובת הנוכחות והחיבור. לעיתים אנו פועלים בשיטת הדגים .מטילים משימה, זורקים מילה או נותנים הוראה, וממשיכים הלאה מבלי להביט לאחור הפרשה מלמדת אותנו כי עבודה שאין בה "דגירה", אין בה חום ואין בה ליווי רגשי, אינה יכולה לעלות לריח ניחוח. בכל מעשה של חינוך, חסד או עבודה, עלינו להיות מחוברים

.לתוצאות מעשינו, להעניק להם את חום ליבנו ולא להסתפק בביצוע קר ומכני

התובנה השנייה היא זהירות בבליעת הזולת. טבע הדגים הגדולים הבולעים את הקטנים

גם לנשמה מגיע אוכל

78 78

הוא תזכורת למאבק הקיום הדורסני שעלול להתעורר בתוכנו. עלינו לעצור ולבדוק בכל עת האם הצלחתנו באה על חשבון חלשים מאיתנו, והאם אנו פועלים מתוך "רודפנות" או

.מתוך עדינות של נרדפים. המזבח דוחה את הרודף ומקבל את הנכנע

התובנה השלישית היא הערכת התיקון העצמי. למדנו כי הדגים אינם זקוקים לשחיטה ולמזבח כיוון שנשמתם זכה יותר, אך אנו, כבני אדם העשויים בשר ודם, זקוקים לתהליך של בירור. עלינו לשמוח על ההזדמנות לתקן, לברך על המזון בכוונה, ולהבין שכל קושי

.או "שחיטה" של היצר בחיים הם שלב הכרחי בהעלאת הנפש שלנו למדרגה גבוהה יותר

:עיקר העניין:עיקר העניין

בסיכומו של בירור, מתגלה לפנינו סוד הפסילה של הדגים כשיעור עמוק במהות הקשר שבין הבורא לנברא. התורה אינה מחפשת קרבנות מעולמות עליונים ומכוסים שאינם זקוקים לתיקון, אלא היא חפצה דווקא באדם החי בתוך המציאות המורכבת, האוהבת והסוערת. הדגים, בניתוקם ובקרירותם, מייצגים מציאות שאינה בת כפרה כי אין בה את ה"נפש" החמה והמחוברת המקבילה לנפש האדם. המזבח מבקש את הדם, את הדמעות ואת הדאגה של העוף לאפרוחיו, כי שם – בתוך הרגש והאחריות – נמצאת נקודת המפגש האמיתית עם האלוקות. עיקר העניין הוא שהקרבן אינו פעולה טכנית של הבאת בשר, אלא הוא תהליך של ברית וחיבור, שבו האדם מקריב את ה"חי" שבו מתוך אהבה וקשר לדורות הבאים, ובכך הוא הופך

.את כל הוייתו למנחה טהורה

מתוך בירור עומק הסוגייה על היעדר הדגים מעבודת המזבח, עולה תמונה מופלאה של דרישת התורה ל"לב בשר" חם ומחובר על פני קרירות המצולות. ראינו כי הדגים נפסלו משום חסרון הנפש החיונית והקשר הרגשי לצאצאיהם, המאפיין את העוף והבהמה הדומים בטבעם לאדם המקריב. בעוד שהדגה מייצגת עולם של "ציד" מרוחק ונשמות זכות שאינן זקוקות לתיקון השחיטה, המזבח מבקש דווקא את הדם החם, את האחריות ואת ה"דגירה" המוסרית על מעשינו. היסוד הנלמד הוא שעבודת השם אינה יכולה להיות מנותקת וקרה, אלא היא חייבת לנבוע מתוך חיבור עמוק למה שברשותנו ומתוך רחמים על כל חי. זהו עיקר הכפרה – היכולת לקחת את כוחות החיים הגלויים, על כל חומם ומורכבותם, ולהופכם לריח ניחוח

.לה' מתוך אהבה ואחריות לדורות הבאים