האם אדם שבירך על מצה גזולה בפסח ואחר כך רוצה לברך על מצה ?כשרה צריך לברך פעם נוספת

?כשרה צריך לברך פעם נוספת ניצבים אנו בליל התקדש חג, הלב עולה גדותיו מהתרגשות של מצווה, והידיים אוחזות במצה המייצגת את חירותנו ואת הלחם שענו אבותינו. אך בתוך בליל השמחה

האם אדם שבירך על מצה גזולה בפסח ואחר כך רוצה לברך על מצה

?כשרה צריך לברך פעם נוספת

ניצבים אנו בליל התקדש חג, הלב עולה גדותיו מהתרגשות של מצווה, והידיים אוחזות במצה המייצגת את חירותנו ואת הלחם שענו אבותינו. אך בתוך בליל השמחה והקדושה, נובטת לה סיטואציה מעוררת חרדה: אדם מגלה כי המצה שזה עתה בירך עליה ואכלה, אינה שלו, אלא נלקחה בעוול ובגזל. מחד גיסא, נפשו כמהה לקיים את רצון הבורא במצה כשרה למהדרין, לחזור ולברך את שמו של הקדוש ברוך הוא על :מצווה שנעשתה ביושר. מאידך גיסא, עומדת השאלה המטלטלת בפתח בית המדרש האם הברכה הראשונה, שנאמרה על חפץ גזול, נחשבת לברכה לבטלה או שמא יש בה ממשות של קניין המונעת ממנו לברך שוב? האם ניתן להפוך עוולה למצווה, ואם לאו – האם התיקון דורש פתיחת דף חדש בברכה נוספת, או שמא ספק ברכות להקל מעיב על הרצון לטהר את המצווה? אנו יוצאים לברר את המתח שבין קדושת הלשון

.לבין טהרת הממון, ואת הגבול הדק שבין גזילה לשינוי מעשה המקנה את החפץ לאדם

,מתוך הסערה שבין קדושת החג לעוול הגזלה, אנו פונים אל פסוקי התורה בפרשתנו

.המלמדים אותנו את היסוד של תיקון המעוות והשבת הסדר הממוני על כנו

)(ויקרא ה, כג והשיב את הגזלה אשר גזל

מפרש כי המילה אשר גזל באה ללמדנו שהחובה היא להשיב את)(ויקרא ה, כג רש"י החפץ הגזול בעצמו, כל עוד הוא בעין ולא נשתנה. רש"י מדגיש כי המצווה היא על .הגזלה עצמה, וכל עוד היא קיימת, עליו להשיבה לבעליה כדי לצאת ידי חובת התשובה מכאן אנו למדים כי התורה רואה בחפץ הגזול דבר שאינו שייך לגזלן בשום פנים ואופן

.כל עוד לא חל בו שינוי

כתב כי מצוות השבת הגזילה היא יסוד גדול בדיני שמיים ובדיני)(ויקרא ה, כג הרמב"ן אדם, והוא מבאר כי כל עוד לא השיב האדם את הגזלה, הרי הוא עומד בחטאו. הרמב"ן ,מוסיף כי התורה החמירה מאוד בעוון הגזל כיוון שהוא משחית את היסוד החברתי

.ומי שמשתמש בחפץ גזול לצורך מצווה, הרי הוא כמערב קודש בחול וטומאה בטהרה

מפרש כי והשיב את הגזלה היא מצווה המתקנת את)(ויקרא ה, כג רבנו אברהם אבן עזרא ,הלאו של לא תגזול. הוא מבאר כי התורה תובעת מהאדם להחזיר את המצב לקדמותו

.וכל שימוש שעושה הגזלן בחפץ לפני ההשבה, נעשה בניגוד לרצון הבורא

כתב כי החיוב להשיב את הגזלה חל מיד עם סיום)(ויקרא ה, כג רבנו עובדיה ספורנו המעשה, והוא מבאר כי התורה מדגישה את המילה אשר גזל כדי לומר שאם החפץ

.נשתנה או נאבד, עליו להשיב דמים, אך כל עוד הוא בעין – הגזלה עצמה צריכה לחזור

ביאר כי והשיב את הגזלה מרמז על כך שהגזלן צריך להשיב)(ויקרא ה, כג הכלי יקר

ארקיו תשרפ

249 249

את הנפש למקומה, שכן הגזל פוגם בנפש הגוזל. הוא מוסיף כי כאשר אדם מנסה לעבוד את השם בממון שאינו שלו, הוא אינו משיב את הגזלה אלא מוסיף חטא על פשע, וזהו

.עומק הדין של מצווה הבאה בעבירה

מתוך בירור פסוקי הפרשה המורים על חובת השבת הגזילה למקומה, אנו פונים אל היכלי התלמוד, שם הגדירו חז"ל את המפגש הבלתי אפשרי שבין המעשה האסור לבין

.השאיפה לקדושה

מובא הדין של לולב הגזול, ושם מבארת הגמרא)(דף ל סוף ע"א בגמרא במסכת סוכה את הפסול של "מצווה הבאה בעבירה". חז"ל מלמדים אותנו כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ במצווה שנעשית מתוך רמיסת זכויות הזולת, שכן מצווה כזו אינה נחשבת לעבודת

.השם אלא לביזיון

, מובא הדין המפורש לגבי מצה גזולה)(פרק א הלכה ט בתלמוד ירושלמי במסכת חלה ושם נאמר כי מצה גזולה אי אפשר לצאת בה ידי חובה. הירושלמי מבאר כי אין האדם יכול לקיים את רצון הבורא בדבר שהוא עצמו עבירה. שם מובא המאמר המפורסם של רב אושעיה על הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה'", ומבאר הירושלמי כי אדם המברך על

.חפץ גזול אינו מברך אלא מנאץ, שכן הוא מזכיר את שם השם על דבר שהשיגו בעוול

מחלוקת אמוראים יסודית: רבי יונה אומר "אין)(פרק א מחלה עוד מובא שם בירושלמי עבירה מצווה", ורבי יוסי אומר "אין מצווה עבירה". רבי אילא מוסיף ומבאר על הפסוק "אלה המצוות" – אם עשאן כמצוותן הרי הן מצווה, ואם לאו אינן מצווה. המפרשים על הירושלמי מסבירים כי כאשר אדם משנה מצורת המצווה ומערב בה גזל, הוא מפקיע

.ממנה את שם "מצווה", וממילא לא יצא ידי חובתו

." מובא יסוד חשוב לענייננו בדין "מדלעסיה קניה)(דף ל ע"ב בגמרא במסכת כתובות הגמרא דנה שם לגבי אדם שאכל תרומה גזולה, ומבארת כי ברגע שהאדם לועס את .האוכל, הוא קונה אותו ב"שינוי מעשה", שכן האוכל כבר אינו יכול לחזור למצבו הקודם יסוד זה מעורר שאלה גדולה: אם הגזלן קנה את המצווה ברגע הלעיסה, מדוע שלא

.יצא ידי חובה? הרי בשעת הבליעה המצה כבר נחשבת שלו מבחינת דיני קניין

מובא משל לאדם שגנב סאה של חיטים, טחנה ואפה)(פרשה ז במדרש ויקרא רבה אותה והפריש ממנה חלה. כשבא להאכיל את בניו ובירך עליה, לא היה זה מברך אלא מנאץ. חז"ל מדגישים כאן כי גם אם חלו קניינים בדרך, הכתם של הגזילה המקורי

.מלווה את החפץ ומונע ממנו להפוך לכלי של קדושה

מתוך יסודות חז"ל המשרטטים את המפגש הטעון שבין קניין הממון לבין טהרת המצווה, אנו עולים אל משכנות הראשונים, שם מתבררת השאלה האם מעשה הלעיסה

.מצליח להפוך את הגזילה למצווה כשרה

מביא את דברי)(פרק ב סימן יח רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש, בספרו על מסכת פסחים

גם לנשמה מגיע אוכל

250 250

הירושלמי ופוסק בנחרצות כי מצה גזולה אסור לברך עליה. הרא"ש מעמיק במאמר "בוצע ברך נאץ ה'" ומבאר כי אף אם נרצה לומר שמצד דיני ממונות הגזלן חייב רק דמים לאחר שאכל, הרי שמצד דיני שמיים והגדרת המצווה, אין כאן חפץ של מצווה אלא חפץ של עבירה. הרא"ש מביא את דברי האמוראים בירושלמי הסוברים כי "אלה המצוות" מלמד שאם לא נעשו כמצוותן בטהרה ובשמירה על "לכם" – משלכם, אינה

.מצווה כלל ולא יצא ידי חובתו

(דף לה לעומתו, רבנו יום טוב בן אברהם אשבילי, הריטב"א, בחידושיו למסכת סוכה מעורר קושיה עצומה: מדוע הגמרא בסוכה לא הזכירה שמצה גזולה פסולה כפי)ע"ב ,"שהזכירה בלולב? הריטב"א מחדש יסוד מרעיד ומבאר כי במצה "לא משכחת לה כלומר לא ייתכן מצב שבו המצה תישאר גזולה בשעת המצווה. הריטב"א מסתמך על הגמרא בכתובות הקובעת כי "מכי לעסיה בפומיה קנייה", ברגע שהאדם לועס את .המצה הוא קונה אותה בשינוי מעשה גמור, שהרי אינה יכולה לחזור למצבה הקודם ממילא, בשעת "הנאת גרונו ומעיו", שהיא שעת קיום המצווה, המצה כבר שייכת לגזלן והוא חייב לנגזל רק את דמיה. לפי שיטה זו, לכאורה היה מקום לומר שיצא ידי חובה

.ובדיעבד אין כאן מצווה הבאה בעבירה

, דן אף הוא ביסוד של מצווה הבאה בעבירה)(סוכה יד ע"ב בדפי הרי"ף רבנו נסים, הר"ן ומבאר כי הגדרת הפסול אינה רק מחמת חסרון קנייני, אלא מחמת הקטגור שנעשה סנגור. הוא מבאר שגם אם החפץ קנוי לאדם בשינוי, עצם העובדה שהקניין הגיע לעולם

.דרך חטא מונעת מהחפץ להתרצות לפני הבורא

רבנו שלמה בן אדרת, הרשב"א, בחידושיו למסכת פסחים, עומד על המתח שבין קניין הלעיסה לבין חובת "משלכם". הוא מבאר שגם אם הלעיסה קונה, הרי התורה דרשה שהמצה תהיה של האדם בזמן שהוא ניגש למצווה, ולא שתיעשה שלו תוך כדי

.המצווה עצמה על ידי מעשה העבירה

מתוך בירור דברי הראשונים בשאלת קניין הלעיסה אל מול פסול המצווה, אנו באים אל היכלי האחרונים, שם מתלבנת ההלכה למעשה בתוך סבך השיטות השונות

.בקנייני הגזילה

פסק בזה הלשון: אין אדם)(או"ח סימן תנ"ד סעיף ד מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך יוצא ידי חובתו במצה גזולה, במה דברים אמורים, כשגזל מצה, אבל אם גזל חיטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. מרן פוסק כדעת הרא"ש והירושלמי שבעצם גזילת המצה יש חסרון גמור המונע את קיום המצווה, ורק

.אם חל שינוי מהותי קודם האכילה, כגון אפיית הקמח, נחשב הדבר כקנוי לגזלן

(או"ח על פסק זה בשולחן ערוך, הקשה הכהן הגדול מאחיו רבי עקיבא איגר בהגהותיו קושיה עצומה: כיון דלעסיה קניה בשינוי מעשה. רבי עקיבא איגר מציין)סימן תנ"ד סעיף ד

ארקיו תשרפ

251 251

ולחידושי הריטב"א שהבאנו, ומתמה כיצד ניתן לומר)(פסחים כ"ט ע"א לדברי הפני יהושע שלא יצא, הרי ברגע הלעיסה האוכל משתנה ואינו חוזר למצבו, וממילא בשעת הבליעה

.שהיא עיקר המצווה, המצה כבר קנויה לו בשינוי מעשה ואינה גזולה עוד

להגאון רבי יעקב מליסא, פקפק אף הוא הרבה בדברי)(סימן תנ"ד בספר מקור חיים

(דף ל הרא"ש שכתב שמצה גזולה פסולה. הוא מבאר שעל פי הגמרא במסכת כתובות לעניין תרומה, ברור שמדלעסיה קניא. הוא מוסיף ומחדש שאפילו אם האדם בולע)ע"ב את המצה בלא לעיסה, הרי קודם שהיא מגיעה לבית הבליעה היא כבר נמאסת ונפסדת מאוכל אדם, וגם זה נחשב "שינוי" המקנה את החפץ לגזלן. לפי דבריו, לא משכחת לה

.מצה גזולה בשעת המצווה ממש

דן בשאלה דומה לגבי ברכת הזימון באוכל גזול, ומביא)(או"ח סימן קצ"ו המגן אברהם את המחלוקת האם ברכה על דבר שנקנה בשינוי נחשבת "נאץ ה'". הוא מציין שישנה סברה חזקה לומר שאם חלו קניינים, אף שהאדם עבר עבירה, הרי שהחפץ שלו הוא

.ויכול לברך עליו בדיעבד

מתוך הקושיות העצומות של גדולי האחרונים על עצם הגדרת המצה כגזולה בשעת הבליעה, אנו פוסעים אל הכרעתו של פוסק הדורות האחרונים, הכהן הגדול מאחיו רבי

.ישראל מאיר הכהן, המפלס נתיב בתוך סבך הסברות והקניינים

דן המחבר באריכות בשיטת הריטב"א)(סימן תנ"ד סעיף ד המשנה ברורה ובביאור הלכה ,ובקושיית רבי עקיבא איגר. הוא מבאר כי לדינא אנו פוסקים כדעת מרן השולחן ערוך שקבע כי האדם לא יצא ידי חובתו במצה גזולה. הטעם המרכזי לכך הוא שהקניין המגיע דרך הלעיסה הוא קניין הבא "על ידי המצווה גופא" – כלומר, המעשה שיוצר את הקניין הוא הוא המעשה של קיום המצווה, ובכהאי גוונא אין הקניין יכול להכשיר

.את העבירה שקדמה לו

אולם, כאשר אנו ניגשים לשאלה המעשית של הברכה החוזרת, הביאור הלכה מציב תמרור עצור של זהירות. הוא מביא את דברי השער אפרים והמגן אלף, המחדשים כי אף שפסקנו שצריך לחזור ולאכול מצה כשרה כדי לצאת ידי חובה מהתורה, הרי שלעניין ,הברכה יש לחוש לספק ברכות להקל. כיוון שישנן שיטות כבדות משקל כהריטב"א הפני יהושע והמקור חיים הסוברים שבדיעבד יצא ידי חובה מחמת קניין הלעיסה, שוב

."אין אנו יכולים לברך פעם נוספת "על אכילת מצה

.הביאור הלכה מבאר כי ישנו הבדל יסודי בין עצם המצווה לבין הברכה עליה במצווה דאורייתא של אכילת מצה, אנו מחמירים ואוכלים שוב כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות. אך בברכה, שהיא מדרבנן, אנו חוששים שמא צדקו הסוברים שכבר יצאנו , שכן בסופו של דבר המצה נקנתה)(אף שהייתה על חפץ גזול ידי חובה בברכה הראשונה

.לגזלן בשעת הנאת גרונו

גם לנשמה מגיע אוכל

252 252

הסכים למסקנה זו, וכתב שאף שצריך לחזור ולאכול)(על המגן אברהם בספר מגן אלף מצה כשרה, לא יברך עליה שוב. יש כאן ביטוי מופלא ליסוד היראה והזהירות בשם השם: מחד – הרצון לטהר את המצווה ולהתרחק מהגזל, ומאידך – החרדה מפני ברכה

.לבטלה במקום שיש בו ספק קנייני כה עמוק

מתוך דברי הביאור הלכה המציב את היסוד של ספק ברכות להקל אל מול קניין הלעיסה, אנו יורדים אל שולחן הסדר המעשי, לבחון את רגעי המבחן שבהם

.מתגלה הטעות

נפקא מינא ראשונה עולה במקרה שבו האדם בירך "על אכילת מצה" וטרם הספיק לטעום ממנה, או שטעם רק כל שהוא, ומיד נודע לו שהמצה גזולה. במקרה כזה, כיוון שטרם חל קניין הלעיסה והמצווה טרם התקיימה כלל, הרי שהברכה הראשונה עומדת ,בסכנת לבטלה גמורה. עליו ליטול מיד מצה כשרה משלו ולאוכלה ללא השהייה כדי שהברכה שבירך תחול על המצה הכשרה, ובכך הוא מציל את הברכה הראשונה

.מלהיות לבטלה

נפקא מינא נוספת עוסקת באדם שגילה את דבר הגזלה לאחר שכבר אכל כזית מהמצה הגזולה. כאן נכנסת לתוקפה הכרעתו של הביאור הלכה: עליו ליטול כזית ממצה כשרה ולאוכלה ללא ברכה. אף שמעיקר הדין הוא חוזר ומקיים את המצווה, אין הוא מברך שוב, שכן אנו חוששים לדעת הריטב"א ורבי עקיבא איגר שקניין הלעיסה כבר הכשיר

.את האכילה הראשונה בדיעבד

,נפקא מינא שלישית נוגעת לדין ברכת המזון. אם אדם אכל מצה גזולה ושבע ממנה האם רשאי לברך ברכת המזון? מצד אחד "בוצע ברך נאץ ה'", אך מצד שני, כיוון ,שקנאה בלעיסה והוא נהנה ממנה, הרי הוא חייב לברך על הנאתו. הפוסקים דנים בכך ולמסקנה רבים סוברים שאם כבר אכל ונהנה, יברך ברכת המזון כדי שלא יהיה נהנה

.מן העולם הזה בלא ברכה, שכן החפץ כבר נחשב שלו לעניין תשלום דמים

נפקא מינא רביעית מתייחסת למי שגזל קמח ואפה אותו בעצמו. כאן, כפי שפסק מרן , ולכן לכל הדעות)(בשלב האפייה בשולחן ערוך, השינוי נעשה עוד לפני הברכה והאכילה

.יצא ידי חובה ומברך לכתחילה, שכן המצה נקנתה לו בשינוי גמור והיא נחשבת שלו

,מתוך בירור הנפקא מינות וההליכה על חבל דק שבין קנייני הגזילה לזהירות בברכות אנו מתעלים אל מרחבי המחשבה והעומק הרעיוני הטמון בסתירה שבין חפץ העבירה

.לקדושת הדיבור

המפגש בין מצה גזולה לברכה חושף את המתח הנצחי שבין ה"חומר" ל"רוח". המצווה דורשת חפץ פיזי – מצה – אך הברכה דורשת כוונה ודיבור קדוש. כאשר החומר מושחת "'על ידי גזל, הוא הופך להיות כלי שאינו מחזיק ברכה. הרעיון של "בוצע ברך נאץ ה מלמדנו שהדיבור אינו יכול להיות מנותק מהמעשה. האדם המנסה להשתמש בשם השם

ארקיו תשרפ

253 253

כדי לקדש חפץ שהגיע לידו בעוולה, יוצר דיסוננס רוחני; הוא כאילו מנסה להכניס את

.השכינה אל תוך מקום של חושך

עם זאת, העומק המחשבתי בשיטת הריטב"א ורבי עקיבא איגר מלמדנו על כוחו של המעשה האנושי לשנות מציאות. הלעיסה – שהיא פעולה פיזית פשוטה – מצליחה על .)(מכוח שינוי מעשה פי דיני הקניין לשנות את מעמדו של החפץ מגזילה לרכושו של הגזלן יש כאן פתח של תקווה בתוך החטא: גם דבר שהתחיל בעבירה, יכול לעבור תהליך של "קניין" המעביר אותו לרשותו של האדם. אמנם הגזלן חייב דמים, אך המציאות

.המטאפיזית של החפץ משתנה

.המתח הזה שבין ה"ניאוץ" לבין ה"קניין" הוא שמוליד את הספק בברכה השנייה ,המוסר התורני תובע מאיתנו שלמות – שהחומר יהיה טהור מלכתחילה. אך ההלכה במידת הרחמים והדין שבה, מכירה בכך שלאחר שהאדם כבר לעס והפך את המצה לחלק מגופו, האמת המשפטית משתנה. האיסור לברך שוב אינו רק בגלל החשש מברכה לבטלה, אלא הוא מבטא הכרה בכך שהאדם כבר נקשר בחפץ הזה בקשר בל

.ינתק של קניין והנאה

מתוך עומק הסתירה שבין קנייני הממון לטהרת הברכה, אנו פונים אל עולמה של הנפש, אל המאבק הפנימי של האדם המבקש לתקן את אשר עיוות בתוך רגעי המצווה

.הנעלים ביותר

הסיטואציה של אדם המגלה שאכל מצה גזולה בליל הסדר היא משל למצבו של האדם בעולם הזה – לעיתים אנו רצים לעשות מצוות, אך בדרך אנו דורסים, לוקחים או משתמשים בכלים שאינם שלנו. הנפש, ברגע הגילוי, חשה זעזוע עמוק; המחשבה ש"בוצע ברך נאץ ה'" מטלטלת את תחושת הביטחון הרוחני. האדם רוצה לברך שוב לא רק כדי לצאת ידי חובה הלכתית, אלא כצורך נפשי עמוק לטהר את פיו, להסיר

.את טעם הגזילה ולהחליפו בטעם של מצווה כשרה למהדרין

אולם, כאן באה ההלכה ומלמדת אותנו שיעור בענווה ובקבלת הדין. האיסור לברך שוב, הנובע מספק ברכות, מאלץ את האדם לחיות עם המעשה שעשה. עליו לאכול את המצה הכשרה בשתיקה, מתוך ידיעה שהתיקון אינו תמיד מלווה במילים חגיגיות או בברכה חדשה. לעיתים, התיקון האמיתי הוא דווקא באותה אכילה שקטה, המכירה בכך שהאמת של הקדוש ברוך הוא כוללת גם את הדינים המורכבים של קניין הלעיסה

.וגם את הזהירות המופלגת בכבוד השם

האמונה הנלמדת כאן היא שהקדוש ברוך הוא חפץ בלב נשבר ונדכה. הגילוי שהמצווה הייתה "באה בעבירה" אמנם פוסל את המצווה מלהתרצות כקורבן עולה, אך הוא פותח פתח לתשובה עמוקה הרבה יותר. האדם לומד שאין קדושה בלי יושר, ושמצה – לחם ,העוני והאמונה – אינה יכולה לסבול שמץ של גזל. התיקון אינו בהכרח בברכה נוספת

גם לנשמה מגיע אוכל

254 254

אלא בשינוי המעשי שחל באדם, המבין מעתה ועד עולם כי עבודת השם מתחילה

.בממון נקי

מתוך בירור הנהגת הנפש אל מול רגעי השבר והתשובה, אנו מעמידים את המצפן המוסרי המנחה את האדם בנתיבות היושר והקדושה, במקום שבו המצפון פוגש את

.ההלכה הצרופה

המצפן המוסרי הנלמד מסוגיית המצה הגזולה תובע מאיתנו הבנה עמוקה של מושג ה"בעלות". המוסר התורני מלמד כי אין לאדם בעלות אמיתית על רוחניותו כל עוד החומריות שבידו אינה מזוקקת. אדם המברך על גזילה מנסה לבנות קומה שנייה של קדושה מבלי שיש לו יסודות של צדק, והמצפן הפנימי מורה לנו כי מבנה כזה עתיד

.לקרוס. היושר אינו רק תנאי למצווה, הוא המצווה עצמה

עם זאת, המצפן המוסרי מהדהד גם את ערך ה"תיקון המוגבל". העובדה שאנו חוששים לברך פעם נוספת בשל קניין הלעיסה, מלמדת אותנו על האחריות למעשינו. המוסר אומר לאדם: גם אם טעית וגזלת, וגם אם לאחר מכן "קנית" את החפץ בשינוי – המציאות של המעשה הראשוני נותרת רשומה. הברכה השנייה נמנעת ממך כדי להזכיר לך .שהדיבור המקודש אינו "כפתור" שניתן ללחוץ עליו כדי למחוק עוול ממוני ברגע ,המצפן המוסרי מכוון אותנו אל השתיקה שבאכילה השנייה, שתיקה שהיא כפרה שתיקה המכירה בכך שישנם דברים שאי אפשר לתקן בברכה חגיגית, אלא בעבודה

.פנימית מאומצת של השבת הגזילה וטיהור הלב

"זהו מוסר של אמת כואבת אך מזככת. הוא דורש מאיתנו זהירות מופלגת ב"לכם – שיהיה הממון שלכם באמת – כדי שהקול הנשמע בברכה יהיה קול של נחת רוח ליוצרנו, ולא קול של ניאוץ חלילה. המצפן מורה לנו כי הדרך אל השמיים עוברת דרך כיסו של החבר, וכי האמת של ליל הסדר היא קודם כל האמת של "שלי שלי

."ושלך שלך

מתוך בירור המצפן המוסרי ורגעי התשובה השקטה, אנו מגיעים אל חוף המבטחים של מסענו, המאגד את גדולי הדורות סביב שולחן הסדר בתובנה אחת צרופה של

.יושר וקדושה

התובנה הראשונה היא חשיבותו של ה"לכם". למדנו כי מצוות המצה דורשת בעלות גמורה ונקייה, וכי כל שמץ של עוול בממון מעיב על אור המצווה. בחיי היום יום, עלינו לזכור כי המעשים הפיזיים שלנו – האכילה, הקניין והשימוש בחפצים – הם התשתית

.עליה נבנית הקומה הרוחנית. בלי בסיס של יושר, הברכה נותרת ללא כלי קיבול

תובנה נוספת היא כוחו של הספק כמגן על קדושת השם. הזהירות מלברך שוב, על ,אף הרצון העז לתיקון, מלמדת אותנו את גודל האחריות שבדיבור. הספק אינו חולשה

ארקיו תשרפ

255 255

אלא ביטוי ליראת שמיים עמוקה המכירה בכך ששם השם אינו יכול להיאמר במקום

.שיש בו חשש ברכה לבטלה, גם אם המחיר הוא אכילה בשתיקה

:עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם אדם שבירך על מצה גזולה חייב לחזור ולברך על מצה כשרה, נוגעת ביסודות העמוקים של "מצווה הבאה בעבירה" ודיני קנייני גזילה. מחד גיסא, פסק ,מרן השולחן ערוך כדעת הרא"ש והירושלמי, שאין אדם יוצא ידי חובה במצה גזולה שכן "בוצע ברך נאץ ה'" והחפץ אינו נחשב "לכם". מאידך גיסא, קושייתו של רבי עקיבא איגר בשם הריטב"א מטלטלת את הפסק: כיוון שבעת הלעיסה האדם קונה המצה כבר קנויה)(שהיא רגע המצווה את המצה בשינוי מעשה, הרי שבשעת הבליעה לו והוא חייב רק את דמיה. למסקנה, כפי שביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה, אנו נוקטים בדרך של החמרה וזהירות: האדם חייב ,לחזור ולאכול כזית מצה כשרה כדי לצאת ידי חובת המצווה מהתורה לכל הדעות אך אינו חוזר ומברך. זאת משום שבדיני ברכות אנו חוששים לשיטת הריטב"א והמקור חיים הסוברים כי בדיעבד יצא ידי חובה מחמת קניין הלעיסה, וספק ברכות להקל. התיקון נעשה אפוא במעשה האכילה הכשרה, אך ללא ברכה נוספת, מתוך

.זהירות מופלגת בשם השם והכרה במורכבות שנוצרה מחמת הגזל