למה חומש דברים לא מתחיל עם ו' החיבור?

עומדים אנו בפתחה של פרשת דברים, ובעוד אנו מניחים את חומש במדבר על הבימה, ידנו מושטת אל הספר החמישי והאחרון. באוויר עומדת דממה של סוף ימי המדבר, ריחם של הפירות המבשילים של ארץ ישראל נישא כבר ברוח, ומשה רבנו, מנהיג הדור, עומד כעת להשמיע את

למה חומש דברים לא מתחיל עם ו' החיבור עומדים אנו בפתחה של פרשת דברים, ובעוד אנו מניחים את חומש במדבר על הבימה, ידנו מושטת אל הספר החמישי והאחרון. באוויר עומדת דממה של סוף ימי המדבר, ריחם של הפירות המבשילים של ארץ ישראל נישא כבר ברוח, ומשה רבנו, מנהיג הדור, עומד כעת להשמיע את דבריו האחרונים לפני הפרידה. אנו פותחים את הספר ומחפשים את הוא"ו המוכרת, את החיבור הנדרש בין החומשים, את הרצף המאחד את התורה כולה ליחידה אחת. אך הדף שותק. המילה הראשונה הניצבת מולנו היא "אלה", עומדת בבדידותה, כסלע איתן שאינו זקוק למשענת. האם מדובר כאן בניתוק מכוון? האם התורה מבקשת לסמן לנו כי הספר הזה, על אף היותו חלק מהחומש, ניצב על רגליים עצמאיות, כאתרוג המיוחד במינו שאין לערבבו באגד אחר? התחושה ,הציורית של המעמד הזה, בו משה רבנו פותח את פיו ומילים של אש ותוכחה יוצאות מקרבו מזמינה אותנו להעמיק ולשאול מהי משמעותו של הספר הזה, שעומד בתווך, בין הכתוב לבין .חיבורו אל מה שקדם לו-הנאמר, ומחכה שנגלה את סוד אי התורה פותחת את הספר בדברים הברורים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל .)(דברים א, א "בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב הכתוב מציב אותנו בנקודת זמן הרת גורל, בעבר הירדן, רגע לפני הכניסה לארץ, ומשה רבנו, ברוב ענותנותו ובשיא שליחותו, מתחיל לבאר את התורה בפני הדור החדש. העובדה שהפסוק פותח בתיאור גיאוגרפי כה מפורט ומדויק, מלמדת אותנו כי לא מדובר רק בדברים בעלמא, אלא בנקודה קריטית במרחב ובזמן שבהם מתרחש החיבור בין משה לעם, ומכאן .מתעוררת השאלה מדוע הפתיחה הזו עומדת במנותק מן הקודם לה פירש: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני)(דברים א, א רש"י המקום בהן, לפיכך אטם את הדברים והזכירן ברמז משום כבודן של ישראל". מפרש רש"י ,כי השמות הגיאוגרפיים אינם סתם מפה, אלא עדות חיה לכישלונות העבר, ומשה, בחוכמתו .מעדיף להזכירם ברמז כדי לא לבייש את העם בטרם יבואו אל הארץ , ביאר: "אלה הדברים – הם המצות הנזכרות בספר הזה)(דברים א, א רבי אברהם אבן עזרא ואין זה דבור משה לבדו, כי אם כל מה שכתוב בספר הזה שדברו משה מפי השם". הוא מדגיש כי למרות הלשון "אשר דבר משה", אין כאן דברים של בשר ודם בלבד, אלא דברי .השם בפי שליחו ביאר: "וטעם הואיל משה באר את התורה הזאת – רצה לבאר להם)(דברים א, א הרמב"ן את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא ציווהו השם בזה". הרמב"ן מחדש שיוזמת הביאור יצאה ממשה עצמו, כחלק מהצורך החינוכי להנגיש את התורה לדור .שנולד במדבר פירש: "אלה הדברים – שראוי לבארם לדור החדש שנכנסו לארץ, כדי)(דברים א, א הספורנו שידעו איך להתנהג בה". הוא מבאר כי הביאור אינו חזרה טכנית, אלא הכנה הכרחית לקראת .החיים בארץ, שכן התורה זקוקה להתאמה למציאות חדשה ביאר: "אלה הדברים – רומז למה שכתוב בספרי היראים, שספר)(דברים א, א הכלי יקר דברים הוא שער לכניסה לעבודת השם". הוא רואה בספר כולו הקדמה לחיים של עבודת .השם מעשית, ולא רק לימוד עיוני כשאנו נכנסים אל דברי חכמינו זיכרונם לברכה, אנו מוצאים כי סוגיית ספר דברים אינה נותרת רק במישור הספרותי או הגיאוגרפי, אלא מעמיקה אל תוך מהות הדיבור האלוקי .והאנושי כאחד אמרו: "אין מפסיקין בקללות. אמר אביי, לא שנו אלא)(דף לא ע"ב בגמרא במסכת מגילה בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן". הגמרא מציבה כאן יסוד איתן המבחין בין חומש דברים לשאר התורה, כאשר הניסוח האנושי בספר זה הוא המאפשר הפסקה בקריאת התוכחות, בשונה מן הדיבור הישיר מפי הגבורה .בחומשים הקודמים אמרו: "תני, משה מפי עצמו אמרן. אמר רבי)(מסכת מגילה, פרק ג הלכה ז בתלמוד ירושלמי לוי, כדבר אדם לחברו. אמר רבי תנחומא, משל למלך שהיה משיא את בתו, אמר לו עשה לה כך וכך, עשה לה תכשיטין, עשה לה בגדים, אלא שאתה אומר להם בשמך, וכך אמר הקב"ה למשה, אמור להם בשמך". הירושלמי מעמיק את המשל ומבאר כיצד הדיבור האישי של .משה הוא למעשה ביטוי של רצון השם המועבר דרך דמותו של המנהיג אמרו: "אמר רבי יצחק, מניין שאין אומרים דבר שמועה)(דף ד ע"א בגמרא במסכת יבמות אלא מפי אומרה, שנאמר 'אלה הדברים אשר דבר משה'". רש"י שם ביאר: "שהיה משה אומר הוסיפו ודנו בסוגיית)(ד"ה מניין לישראל דברים אלו, והוא היה מקבלם מפי הגבורה". התוספות הדרשה מתוך הסדר של משנה תורה, וכתבו: "וכי תימא דאין מוקדם ומאוחר בתורה, הכא במשנה תורה דברי משה הן, וכיון דחזר ושנה, ודאי לדרשא נסמכו". עומק הדברים הוא שהשינוי בסדר אינו מקרי, אלא כלי עבודה בידי חכמי ישראל ללמוד סמיכות עניינים שלא .נתבארו בסדר הראשון כשאנו פוסעים בנתיבי הראשונים, אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המורכבות שבספר .דברים, ספר המגשר בין הקודש לבין ביטויו בפי אדם כתב: ויש לך להתבונן עוד, למה התחיל)(דברים א, א רבינו בחיי בהקדמתו לספר דברים הספר הזה במלת אלה, ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה, כי ,הספר החמישי הזה, אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו, שאין מצותו אלא עמהם אבל ,הוא בפני עצמו, שאין לאגדו באגד שלהם. ביאור הדברים הוא כי גם בתוך אחדות התורה .ספר דברים שומר על עצמאות מהותית המבדילה אותו מהרצף של שאר החומשים , ביאר: וטעם הואיל משה באר את התורה הזאת)(דברים א, א הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע, כי מעצמו ראה לעשות כן ולא ציווהו השם בזה. והנה העמיק הרמב"ן לגלות כי יש כאן בחינה של דברי משה המתווספים אל התורה .מצד הכרעתו המנהיגותית, כדי להשלים את הבנת העם כתב: והאלות הן אלות הברית, כי הדיבור מפי הגבורה ובלשון)(ויקרא כו, טז הרמב"ן בפירושו עצמו אעשה יסרתי והכתי, ולכך אמר אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת, אבל במשנה תורה אמר אם לא תשמע בקול ה' אלהיך, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה ופתח בהן ארור אתה, כי הברכה נעדרת מהם. ביאור הדברים הוא כי השוני .בניסוח משקף את ההבדל העמוק בין הדיבור הישיר לבין הדיבור המועבר דרך משה , ביאר: וטעמא, משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר)(סימן לד הראב"ן אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה, לא סידר אלא להדרש. הראב"ן מלמדנו כי המבנה של ספר דברים הוא כלי חינוכי ומחשבתי שנועד להעמיק את הבנת התורה מעבר .לסדר הכרונולוגי המקורי ,האחרונים עמלו ליישב את הסתירה הנראית לעין, כיצד מחד דברי משה הם דבריו שלו ומאידך הם חלק בלתי נפרד מן התורה הקדושה, וכיצד כל זה מתיישב עם הניתוק של הוא"ו .בתחילת הספר ביאר: ולפי כך נקרא משנה תורה, כאילו היה דבר)(פרק מג המהר"ל בספרו תפארת ישראל מיוחד, שהוא מצד המקבל, כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש ,בין התורה ובין משנה תורה, ולפיכך כל דיבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאילו השי"ת מדבר, כי השי"ת שם הדבור בפיו, אבל משנה תורה היה מדבר ,משה מעצמו, כמו השליח כאשר צוה לו המשלח, ולכך כל משנה התורה בלשון יחיד נאמרה מפני כי משנה תורה שהוא קרוב אל המקבל הוא מאחד ומקשר את ישראל כאיש אחד. ביאור הדברים הוא כי המעבר לשון יחיד הוא ביטוי לקרבה של התורה אל האדם, כשהוא מקבל .אותה בתוך מציאות חייו כתב: והנה הקללות שבמשנה תורה היה הקב"ה)(דברים כח, כג המהר"ל בספרו גור אריה אומר למשה אמור אתה כך וכך, וסוף סוף היה הקללה מפי עצמו, אבל הקללות שבבחקותי .היה אומר הקב"ה בעצמו, ומברך בעצמו אך משה היה מדבר לישראל הדברים שדבר הקב"ה והעומק בזה הוא ההבחנה הדקה בין הדיבור שמקורו ישירות מן השמים לבין הדיבור המקבל .את תוקפו דרך משה רבנו ביאר: שמשמע שגם חומש דברים בכלל זה, והקשה)(דף צט ע"א היעב"ץ בהגהותיו לסנהדרין ממה שאמרו בגמרא ש"משה אמרו מפי עצמו", ומבאר כי בודאי כל משנה תורה דברי משה הן, כמו שביאר היטב בתחילת הספר, אבל שכינה מדברת מתוך גרונו. היעב"ץ מציב כאן את המפתח להבנה שגם כאשר הדיבור הוא אנושי, השכינה שורה בתוך הדיבור ונותנת לו את .תוקפו הנצחי המלבי"ם בהקדמתו לספר דברים ביאר: שדברי תוכחות אלה דבר משה תחילה מעצמו מבלי צווי ה', כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט, ציווהו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, וציווהו שיכתבם בספר מפי ה'. המלבי"ם מיישב את הקושי בכך שהספר עבר תהליך של קדושה שבו משה .הפך את דברי התוכחה האישיים לדיבור אלוקי מצווה כשאנו מבקשים לשמוע את קולם של גדולי הדורות, אנו מוצאים כיצד הם מפלסים נתיבות בהבנת הדרגות השונות של הדיבור האלוקי והקשר שבין חומש דברים למעמדנו .כעובדי השם כתב: והיה משה הולך וגדול בזאת)(שער ג פרק יד מרן הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים המדרגה כל עת, עד שעלה בידו וזכה אליה קודם סילוקו מן העולם בשלימות היותר אפשרי ,בכח האדם לזכות בעודו בזה העולם, כמו שמצינו במשנה תורה בפרשת והיה אם שמוע שתחילה אמר לאהבה את ה' אלקיכם, ותיכף לו בפסוק שאחריו אמר בלשון מדבר בעדו ונתתי מטר ארצכם, שהוא הנותן והפועל, כי התבטל בעיני עצמו ממציאות כלל, ורק השכינה לבד המדברת לכן אמר ונתתי. הגר"ח מבאר כי השיא של משה רבנו היה בביטול גמור של מציאותו, עד שהדיבור שלו הפך להיות הדיבור של השכינה ממש, גם בתוך לשון הדיבור .של ספר דברים כתב: שמתחילה נתן משה אל לבו לומר)(דברים א, א מרן החתם סופר בפירושו על התורה ,את כל משנה תורה כמו שהיא כצובה לפנינו מעצמו, ואח"כ כשעמד לדבר את הדברים דיברה שכינה מתוך גרונו, כל אותן דברים בלשונו ממש שסידר, ולא שינה הקב"ה מלשונו שסידר לעצמו. החתם סופר מיישב כי הדיבור האנושי של משה לא נדחה, אלא זכה להתקדש .ולהפוך לכלי קיבול לדיבור האלוקי ביאר: שתורה שבכתב נצטוה משה רבנו)(פרשת בשלח מרן הגרי"ז הלוי בחידושיו על התורה כתוב זאת זכרון בספר, אולם את פירושי התורה תורה שבעל פה, על זה נצטוה ושים באזני יהושע. מרן הגרי"ז מחדש כי ספר דברים נושא בקרבו את בחינת התורה שבעל פה שנועדה .לעבור הלאה, מה שמסביר את השוני במהותו ובסגנונו של הספר האברבנאל בהקדמתו לספר דברים כתב: כי ספר דברים הוא באור התורה ומצותיה, ומשה באר אותה כפי מה שהבין מפי השם יתברך, והיה משה בזה כדמות המתורגמן המבאר את דברי האדון לעבדים, שדבריו הם דברי האדון אך בלשון המבאר. האברבנאל מבאר את .תפקידו של משה כמתורגמן הנותן לעם את הכלים להבין את המצוות בצורה חיה וברורה כשאנו מתרגמים את השאלה על היעדר וא"ו החיבור למציאות חיינו, אנו מגלים כי היא .נוגעת בנקודה רגישה בעבודת השם היומיומית: ההבחנה בין שגרה לבין התחדשות ,למעשה, העובדה שספר דברים ניצב כיחידה עצמאית שאינה נסמכת בוא"ו אל העבר ,מלמדת אותנו כי בעבודת השם ישנם זמנים שבהם האדם נדרש להתחיל מחדש, במבט רענן ולא להסתמך רק על מה שהיה עד כה. כאשר אדם מרגיש שגרת חיים שוחקת, עליו לדעת כי בכוחו ליצור יחידה חדשה של קדושה, כזו שאינה "מחוברת" לכישלונות או להרגלים של .האתמול, אלא ניצבת כספר חדש בפני עצמו, מתוך בחירה מחודשת בבורא ,עוד נפקא מינה היא בהבנת דרך הלימוד שלנו. לעיתים אנו לומדים תורה מתוך הרגל כהמשך אוטומטי של מה שלמדנו בעבר, ללא חיבור אישי. סוד הניתוק של ספר דברים מלמדנו כי עלינו לגשת לכל לימוד ולימוד, לכל מצווה ומצווה, כאל "ענין בפני עצמו", כדברי רבינו בחיי, מתוך הכרה שיש לכל רגע ערך ייחודי וסגולה מיוחדת, בלי להטמיע אותו בתוך .הרצף הכללי של עבודתנו בנוסף, עולה מכך תובנה לגבי היחס שבין הרב לתלמיד ובין המנהיג לעם. כמו שמשה רבנו ביאר את התורה מתוך הבנת צורכי הדור החדש, כך כל אחד מאיתנו בעבודתו החינוכית או המשפחתית, נדרש לא פעם לעשות "משנה תורה" – לבאר את הערכים והמסורת בשפה שמדברת אל הדור הבא, בשפה שנוגעת בנפשם של המקבלים, גם אם הדברים נראים כסטייה .מהדרך הכרונולוגית או מהנוסח הקבוע לבסוף, זוהי קריאה לאומץ רוחני. ספר דברים, בהיותו "משה מפי עצמו", מעניק לאדם את ,הלגיטימציה לקחת אחריות על עבודת השם שלו. זו אינה רק היענות פסיבית לצווי חיצוני אלא הפיכת התורה לחלק מהאישיות שלנו, עד שהדיבור שלנו על אודות התורה הופך להיות ביטוי חי לקרבתנו אל השם, וזהו הכוח המניע בחיים של כל בן תורה המבקש להפוך את .תורתו לחלק ממהותו העומק הטמון בהיעדר וא"ו החיבור בספר דברים חושף בפנינו פרספקטיבה חדשה על ,מהותה של התורה כולה. התורה אינה רק אוסף של ציוויים שהורדו מן השמים אל הארץ .אלא היא מפגש בלתי פוסק בין דברו של הבורא לבין כלי הקיבול האנושי, בין הנצח לבין הזמן לענ"ד נראה לבאר, כי השינוי בחיבור החומשים אינו מצביע על פירוד, אלא על העצמה ,של כוח הבחירה האנושי בתוך הקודש. בחומשים הראשונים, הקול האלוקי הוא הדומיננטי והאדם הוא המקבל. בספר דברים, הקול האנושי של משה רבנו מקבל ביטוי מלא, מתוך ידיעה שזהו רצון השם שהתורה תתגלה דווקא דרך גרונו של האדם. הניתוק בוא"ו מסמל את ,הרגע שבו האדם הופך לשותף פעיל בבניין התורה, שבו הדברים אינם נכפים אלא מתבארים .נספגים ומקבלים חיים דרך ההבנה האנושית המזוככת עוד נראה לומר, כי ספר דברים מייצג את המעבר מלימוד התורה כחוק לעצמו, ללימוד התורה כדרך חיים. הניתוק מהוא"ו מלמד כי התורה שבכתב, שניתנה כגוש אחד בסיני, פוגשת כעת את המציאות המשתנה של העם העומד להיכנס לארץ, ומבקשת להפוך לתורה שבעל פה – תורה שמתחדשת, שמתפרשת ושמגיבה לכל מצב. החידוש הוא בכך שהתורה אינה .רק מה שהיה בעבר, אלא מה שמתהווה בהווה מתוך החיבור של האדם אל שורשי הנשמה יתירה מזו, נראה ליישב כי העצמאות של ספר דברים בתוך התורה מקבילה לעצמאותו של ,"האדם בעבודת השם. כשם שספר דברים אינו מאבד מקדושתו למרות היותו "דברי משה כך האדם אינו מאבד את קרבת השם שלו גם כאשר הוא פועל מתוך בחירתו החופשית ובתוך עולמו האישי. הניגון של ספר דברים הוא הניגון של האדם המחובר לבורא, שמתוך ענווה וביטול מוחלט, זוכה להוציא מתוך תוכו דברים שהם עצמם דבר ה'. זוהי תורת החיים .שאינה זקוקה לחיבור חיצוני, כי היא מחוברת בשורשה לאמת הפנימית ביותר של הנשמה כשאנו צוללים אל מעמקי הנפש, אנו מגלים כי ספר דברים הוא המראה של התהליך שעובר על האדם במהלך חייו. הניתוק בוא"ו החיבור אינו ניתוק של חסרון, אלא ביטוי לצורך של כל אדם להגיע אל המעמד שבו הוא נוטל אחריות על הקשר שלו עם בוראו, מתוך בחירה .פנימית ולא רק מכוח ההרגל או המציאות המוקדמת לענ"ד נראה להסביר, כי המעבר אל ספר דברים משקף את התהליך שבו האדם הופך מ"ילד" שמקבל את כל התורה מתוך ציות והשפעה חיצונית, ל"איש" שבונה את תורתו מתוך ,עולמו הפנימי. בחיי האמונה, ישנם רגעים שבהם אנו מרגישים שהקדושה היא חיצונית לנו ניתנת עלינו ככפיית הר כגיגית. אך ספר דברים מזמין אותנו אל המקום שבו האדם אומר "ואתחנן", שבו הוא מבקש ופועל מתוך ליבו, מתוך הכרה שכדי שהתורה תהיה שלי, היא .חייבת לעבור דרך המילים שלי, דרך הביאור שלי ודרך העבודה שלי עוד נראה ליישב, כי השתיקה של וא"ו החיבור היא הזמנה להקשבה פנימית. כאשר אנו קוראים את דברי משה, אנו לא קוראים על אירועים שהתרחשו בעבר, אלא אנו נדרשים לחוש את הדיבור הזה כאילו נאמר לנו עכשיו, בזה הרגע, בארץ ישראל. השתיקה הזו דורשת מאיתנו לעצור, להניח למרוץ החיים ולהתחבר לנקודת ההתחלה של הנשמה. היא מלמדת אותנו שלא כל דבר בחיים צריך להיות מחובר לקודמו בצורה רציפה; יש רגעים שבהם עלינו לבחור בעצמאות רוחנית, להתחיל דף חדש ביומן החיים שלנו, ולראות בכל יום הזדמנות .לשוב אל השם בלב שלם נראה להוסיף כי החיבור הנפשי שיוצר ספר דברים הוא החיבור שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. משה רבנו, בפתחו את הספר, מאחד את כל ישראל "כאיש אחד". דווקא מתוך .עמידתו העצמאית כמי ש"מפי עצמו אמרן", הוא מסוגל לחבר את כלל ישראל לאמת אחת ,המחשבה הזו מחדדת את ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו, בעל קול ייחודי ורק כאשר אדם מעז להשמיע את קולו האישי מתוך יראת שמים, הוא יכול להתחבר לכלל .האומה ולבנות קומה נוספת בבניין האמונה האישי והכללי שלו ההתבוננות בספר דברים המזדקר ללא ו' החיבור, מציבה בפנינו מצפן מוסרי עדין ודק לדרכו של האדם בעולם. משה רבנו, בפותחו את ספרו במילים אלה בבדידותן, מלמד אותנו שיעור עמוק בענווה ובאחריות: היכולת לעמוד כרשות לעצמך, לא מתוך התנשאות או ניתוק, אלא .מתוך בשלות פנימית המכירה בערך של כל רגע ובחשיבותו של כל מעשה כשהוא לעצמו לענ"ד נראה לבאר, כי המוסר הגדול העולה מכאן הוא הצורך של האדם להפסיק להישען ,על "ו' החיבור" של העבר. לעיתים אנו חיים את חיינו כהמשך ישיר של תבניות קודמות של חינוך שקיבלנו או של מצבי חיים קבועים, ושוכחים ליצור מתוך עצמנו. הניתוק המכוון ,בתורה מאתגר אותנו לבדוק: האם המעשים שלי הם רק הד או המשך למה שהיה עד כה או שיש בהם את הניצוץ האישי, את החותם של ה"אני" המזוכך שלי? מוסר של אמת מחייב אותנו ליטול אחריות על הדיבור שלנו, על הדרך שבה אנו מבארים את המציאות ועל הדרך שבה אנו פועלים בתוך העולם, לא כנוסעים סמויים על ציר הזמן, אלא כמי שקובעים את .המהלך מתוך אמונה עוד נראה ליישב, כי השתיקה של ו' החיבור היא הזמנה ליושרה פנימית. כאשר אדם נדרש לפעול "מפי עצמו", הוא עומד מול עצמו ביראת שמים. זהו מוסר המבקש מהאדם להיות דרוך, מודע לכל מילה ולכל פעולה, ולא לנהוג כמי שפועל על "טייס אוטומטי". דווקא ,המעמד של משה, שדיבר אל העם דברים שנבעו מתוך גרונו אך היו דברי אלוקים חיים .מלמד שמוסר גבוה אינו סותר את האישיות של האדם, אלא מעניק לה את גובהה האמיתי עלינו לשאוף למצב שבו האישיות שלנו הופכת לכלי שדרכו עובר האור האלוקי, כך שכל .דבר שאנו עושים מתוך כוונה טהורה הופך להיות חלק מ"משנה תורה" האישי שלנו נראה להוסיף כי המבט המוסרי הזה משליך גם על יחסינו לסביבה. המנהיגות של משה בדברים היא מנהיגות של ביאור, של הבנה ושל קרבה. מוסר של אמת אינו מתבטא בהטפת מוסר קרה, אלא ביכולת לרדת אל העם, להבין את צורכיהם ולהנגיש להם את האמת בשפה נוגעת. כאשר אנו מוותרים על ה"חיבור" החיצוני ומחפשים את החיבור הפנימי, אנו לומדים לראות את האחר לא כחלק מסטטיסטיקה או מרצף אירועים, אלא כעולם מלא הזקוק להקשבה ולביאור רגיש. זוהי דרך של אהבת אמת, המבקשת לראות את הטוב ואת הקדוש .בכל אדם, מתוך הכרה שכל אחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור אחד גדול של קדושה ההליכה בנתיבי ספר דברים מלמדת אותנו כי גם בתוך רצף החיים המהיר, עלינו למצוא את אותם רגעי ניתוק מקודשים שבהם אנו עוצרים ושואלים: האם אני פועל מתוך בחירה פנימית? התובנה היומית שלנו היא לראות בכל יום הזדמנות לבנות "משנה תורה" אישי – לא .להסתפק במה שהשגנו אתמול, אלא להתחדש בביאור מעמיק יותר של תפקידנו בעולם כשאנו פוגשים את בן הזוג, את הילד או את חברנו לעבודה, עלינו להשתדל להקשיב ולהסביר דברים בדרך שמגיעה אל הלב, מתוך רצון להבין ולא רק כדי לומר את הדברים כפי שנאמרו בעבר. הניתוק של הוא"ו הופך אצלנו לחיבור עמוק יותר, שכן ברגע שאדם מוצא את קולו הייחודי בתוך עבודת השם, הוא יוצר קשר אמיץ ובלתי אמצעי עם הבורא, קשר שאינו תלוי .בדבר אלא חי ונושם בכל רגע מחדש :עיקר העניין:עיקר העניין ספר דברים ניצב כעדות לכוחו של הדיבור האנושי להתקדש ולהפוך למשכן לשכינה. הניתוק בו' החיבור אינו מורה על חסרון, אלא על מעבר לדרגה של בחירה עצמית ובגרות רוחנית. משה רבנו מבאר לנו כי התורה אינה רק מה שניתן מן השמים, אלא גם מה שנבנה כאן, על ידי האדם המשתוקק להבין, לחיות ולבטא את ,דבר השם במציאות חייו. כאשר אנו חיים בתודעה שכל מצווה היא ספר בפני עצמו אנו זוכים לגלות שגם הדברים הפשוטים ביותר הם חלק מתורה גדולה, המבקשת מאיתנו להיות שותפים פעילים בבניינה. כל יום הוא יצירה חדשה שבה הקול האישי שלי הופך לכלי להשמעת דבר ה' בעולם. החיבור האמיתי לקדושה מתחיל כשאני .מפסיק להיות פסיבי ומתחיל לבאר לעצמי ולסובביי את אהבת השם מתוך ליבי