?האם יש חיוב להעיד עדות בבית דין אף באופן שיכול להפסיד מזה כסף

בין פטיש האמת לסדן ההפסד עומד לו העד בלב דופק ומוח קודח, כאשר מחד גיסא קולו ,של הבורא מהדהד בחלל עולמו בצו גמור שאינו משתמע לשני פנים להוציא צדק לאור ,ומאידך גיסא ניצבת מולו מציאות חיים מאיימת וקודרת בדמותו של בעל דין אלים וקשה

?האם יש חיוב להעיד עדות בבית דין אף באופן שיכול להפסיד מזה כסף

בין פטיש האמת לסדן ההפסד עומד לו העד בלב דופק ומוח קודח, כאשר מחד גיסא קולו ,של הבורא מהדהד בחלל עולמו בצו גמור שאינו משתמע לשני פנים להוציא צדק לאור ,ומאידך גיסא ניצבת מולו מציאות חיים מאיימת וקודרת בדמותו של בעל דין אלים וקשה

.גברא אלמא, המטיל צל כבד על כל רכושו ועמלו של העד

השאלה זועקת מבין החרכים: האם דרישת התורה מהאדם להיות עד ולהגיד את אשר ראה או ידע, נותרת בעינה גם כאשר המחיר הכרוך בכך הוא איבוד כל משענתו הכלכלית? האם מחויב האדם להשליך מנגד את כל ממונו שצבר בזיעת אפיו, רק כדי שחברו יזכה בממונו שלו בבית הדין? אנו ניצבים בפני צומת דרכים רוחנית ומוסרית שבה מתנגשים שני ערכים כבירים: חובת הגדת האמת והשלטת המשפט, מול זכותו ואולי אף חובתו של האדם לשמור על קיומו הכלכלי ועל ממונו, והמתח הזה מבקש בירור מעמיק בשורשי הדין וביסודות

.האחריות שבין אדם לחברו

,מתוך דמימת הלב אל מול הדילמה המייסרת של העד, אנו פונים אל מקור המקורות אל קריאתה של התורה הקדושה בפרשתנו, המטילה על האדם את משא האחריות הכבד

.של האמת

)(ויקרא ה, א ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו

מפרש כי מדובר במקרה של שבועת העדות, וביאר כי אם לא יגיד את)(ויקרא ה, א רש"י עדותו בבית הדין הרי הוא חייב בקרבן עולה ויורד על חטאו. רש"י מדגיש כי עצם הידיעה והראייה מחייבות את האדם להשמיע את קולו, וכל שתיקה במקום כזה נחשבת לחטא

.פנימי עמוק

כתב כי התורה החמירה בחטא זה כיוון שהעד הוא היחיד שיכול להציל)(ויקרא ה, א הרמב"ן את ממון חברו, ואם הוא נמנע מלהעיד הרי הוא כגזלן בידיים, שכן בשתיקתו הוא גורם לממון ללכת לאיבוד. הרמב"ן מבאר שהמילים והוא עד או ראה או ידע באות לרבות את

.כל סוגי הידיעה, וברגע שהדבר נודע לאדם, חלה עליו חובת ההגדה ללא שום פתח מילוט

מפרש כי המילה אלה היא שבועה או קללה שהבעלים)(ויקרא ה, א רבנו אברהם אבן עזרא ,משביע את העדים, והוא מבאר שהנפש תחטא אם תשתוק לאחר ששמעה את הקריאה הזו

.כי בכך היא הופכת להיות שותפה לעוול

, כתב כי העוון הנזכר כאן הוא על העלמת העדות בלבד)(ויקרא ה, א רבנו עובדיה ספורנו שכן המצווה להעיד היא מצווה של עשיית צדק ומשפט בארץ, ומי שמונע זאת פוגע בסדרי

.עולם. הוא מדגיש כי החיוב חל ברגע שהאדם יודע שהוא יכול להושיע את חברו בבית הדין

ביאר כי התורה השתמשה בלשון ונפש כי תחטא כיוון שהחטא הוא)(ויקרא ה, א כלי יקר בנפש פנימה, במחשבה הנסתרת של האדם שבוחר לשתוק ולהעלים עין מצער חברו. הוא מוסיף כי הידיעה האישית של העד הופכת אותו לשליח ההשגחה לברר את האמת, ואם הוא

.מועל בשליחותו, הוא נושא עוון כבד בנפשו

גם לנשמה מגיע אוכל

242 242

, חידש כי מצווה זו של הגדת עדות נוהגת בכל זמן ובכל מקום)(מצווה קכב בספר החינוך והיא נועדה כדי שיתקיים העולם ביושר ובמשפט. הוא מבאר שמי שעובר עליה ומעלים עדותו, לא רק שעובר על לאו של התורה, אלא הוא גם מונע טובה מבעליה ומחריב את

.יישובו של עולם

מתוך דברי המפרשים המגדירים את גדרי החטא בנפש פנימה, אנו פוסעים אל היכלי התלמוד, שם יצקו חז"ל את היסודות המשפטיים והמוסריים של חובת ההגדה ואת כוחה

.המחייב של הידיעה

מובא כי מנין לעד שיודע בעדות לחברו ואינו רשאי)(דף לא ע"ב בגמרא במסכת שבועות לשתוק, תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו. הגמרא מבארת שם את עומק המחויבות של האדם כלפי האמת, וקובעת כי האמת אינה קניינו הפרטי של העד, אלא היא שייכת למערכת

.המשפט ולתיקון העולם, וכל המונע אותה הרי הוא כמי שחומס את חברו במו ידיו

מובא כי היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, פטור מדיני)(דף נו ע"א בגמרא במסכת בבא קמא מבאר כי אף על פי שבית דין של מטה אינו יכול לכוף)(שם אדם וחייב בדיני שמיים. רש"י אותו לשלם את הנזק שנגרם בשתיקתו, הרי שמידת הדין העליונה תובעת ממנו את עלבונה מקשים ודנים האם מדובר)(שם של האמת, שכן הוא גורם ישיר להפסד ממון חברו. תוספות ,רק בעד יחיד או בשני עדים, ומבארים כי בכל מקרה שיכול להציל את חברו ואינו מציל

.יש כאן פגיעה במידת החסידות ובחובת האדם כלפי רעהו

מובא בירור עמוק על כוחה של השבועה)(פרק ד הלכה א בתלמוד ירושלמי במסכת שבועות שמטיל בעל הדין על העדים. הירושלמי מבאר כי קול האלה הנשמע בבית הדין הוא קול

(פני משה המזעזע את הנפש, והוא מחייב את העד לצאת מאדישותו. המפרשים על הירושלמי מסבירים כי החיוב להעיד הוא כה חזק, עד שגם אם העד חושש מבושה או מאי)וקרבן העדה

.נעימות, אסור לו להחריש, שכן כבוד הממון של חברו עומד כנגד שתיקתו

מובא על הפסוק ונפש כי תחטא, משל לאדם שנכנס)(ויקרא פרשה ו אות ג במדרש רבה לבית ריק וראה את הגנב נוטל את הכלים, ואמר לו הגנב אל תגיד ואני אחלוק עמך. כך העד המשתוק במקום עדות, הרי הוא הופך להיות שותף למעשה העוול. המדרש מלמדנו כי השתיקה אינה מעשה נייטרלי, אלא היא בחירה אקטיבית המעניקה כוח לרשע ומחלישה

.את ידיו של הנרדף

מתוך היסודות האיתנים שהניחו חז"ל בתלמודים ובמדרשים, אנו פוסעים אל משכנות הראשונים, שם מתעצב הדין הלכה למעשה בתוך סבך נסיבות החיים והאיומים המרחפים

.על העד

פסק בזה)(הלכות עדות פרק א הלכה א מרן רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, בספרו היד החזקה הלשון: העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו בין בעדות שיזכהו בה, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם

ארקיו תשרפ

243 243

לא יגיד ונשא עונו. הרמב"ם מבאר כי זוהי מצוות עשה מן התורה, ואין לאדם רשות להתעלם

.ממנה ברגע שהאמת הופקדה תחת ידו והוא נדרש להוציאה אל האור

אולם, בבואנו לדון במקרה שבו נשקפת סכנה לעד, אנו מוצאים בירור מרעיד בכתבי . שם נשאל מרן על עד המסרב להעיד)(סימן קצה מרן הבית יוסף בספרו שו"ת אבקת רוכל מחמת חשש לסכנת גוף או סכנת ממון. בטענה השמינית שבתשובה זו, חידש האבקת רוכל יסוד עצום ופסק שאפילו אם אין בדבר אלא סכנת ממון בלבד, אינו חייב להעיד. הוא מבאר כי אין אומרים לאדם "הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון", שכן אף שהתורה חסה על ממון חברו, היא חסה גם על ממונו של העד עצמו, ואין חובת ההצלה כוללת את הקרבת כל

.רכושו של המציל

, דן באדם המונע עדות)(בבא קמא פרק ו "רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש, בסוגיית "גברא אלמא מחמת פחד מבעל דין קשה. הרא"ש מבאר כי אף שחובה על העד להציל את הנרדף, הרי במקום שבו הנזק לעד הוא ודאי או קרוב לוודאי, אין בית הדין יכול לכפותו לעשות מעשה שימיט עליו חורבן. הוא מדגיש כי האחריות של "לא תעמוד על דם רעך" במישור הממוני

.מצטמצמת כאשר המציל הופך בעצמו לקרבן של אותו נזק

מתוך דברי הראשונים המשרטטים את קווי ההגנה על ממונו של העד, אנו פוסעים אל

.היכלי האחרונים, שם מתלבנת הסוגייה בשקלול חובות הממון מול איסורי הלאו שבתורה

ביאר הגאון רבי מאיר אוירבך זצוק"ל כי אין לומר)(סימן ח בספר אמרי בינה הלכות עדות שהתורה חייבה את האדם להעיד אף במקום הפסד ממון, שכן ודאי אין אדם חייב להפסיד ממונו שלו עבור הצלת ממון חברו. הוא מוסיף ומחדש כי מה שאמרו בראשונים שיש באי הגדת עדות משום לאו של "לא תעמוד על דם רעך", הרי זה רק בדרך אסמכתא בעלמא ואינו דין גמור בממון המחייב מסירות נפש כלכלית. הוא אף מציין כי מותר לעד לקבל שכר בטלה

.כדי שלא יפסיד מכיסו בעת הגעתו לבית הדין

נקט בדרך מחמירה יותר וכתב שגם במניעת)(סימן כח לעומתו, בעל ספר שער המשפט הגדת עדות לממון עובר האדם על האיסור מדאורייתא של "לא תעמוד על דם רעך". מכוח שיטה זו מתעוררת קושיה עצומה: אם אכן מדובר באיסור לאו גמור, הרי פסק הרמ"א בשולחן שחייב אדם לבזבז את כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור לא תעשה)(או"ח סימן תרנו ערוך

?מן התורה. אם כן, כיצד ניתן לפטור את העד מהעדה בשל חשש הפסד ממון

בביאור קושיה זו, מצינו תירוץ מאיר בדברי רבנו משה סופר בספרו הגהות חתם סופר באשל אברהם. הם מבארים יסוד כביר)(או"ח סימן תרנו , וכן בספר פרי מגדים)(או"ח סימן תרנו בדיני הלאווין: החיוב לבזבז את כל הממון נאמר דווקא על לאו שעוברים עליו בדרך של קום ועשה, כלומר פעולה אקטיבית של חטא. אולם, בלאו שעוברים עליו בדרך של שב ואל תעשה – כמו מניעת עדות שבה האדם רק יושב ושותק – אין התורה מחייבת את האדם להוציא את כל רכושו כדי למנוע את המחדל. לפי זה אתי שפיר, שהרי העד המשתוק אינו

.עושה מעשה בידיים, ולכן הגנת ממונו קודמת לחובת הצלת ממון חברו

גם לנשמה מגיע אוכל

244 244

דן הגאון רבי יעקב מליסא זצוק"ל בשאלה האם אי)(סימן כח סק"א בספר נתיבות המשפט הגדת עדות נחשבת למזיק בגרמי. הוא מבאר שגם אם ישנו חיוב מוסרי ודתי להעיד, הרי כל עוד לא נעשה מעשה היזק ישיר, אין לחייב את העד להכניס עצמו להפסדים ודאיים כדי

.להציל את חברו, שכן אין אדם מחויב להזיק לעצמו כדי למנוע היזק מחברו

מתוך פסקיהם של האחרונים המבחינים בין מחדל שבשתיקה לבין מעשה בידיים, אנו קרבים אל דבריהם של מאורי הדורות האחרונים וגדולי זמננו, המתמודדים עם המציאות

.המורכבת של עמידה מול בעלי זרוע ואיומים כלכליים

ובחלקים נוספים)(חלק ד סימן כב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחוה דעת של חיבוריו הכבירים, דן רבות בחובת הצלת ממון חברו ובגדרי לא תעמוד על דם רעך. הוא מבאר כי אף שהחיוב להציל את חברו הוא יסוד מוסרי והלכתי עליון, הרי שחכמינו קבעו שחייו של אדם קודמים לחיי חברו, ובכלל זה גם ממונו של אדם קודם לממון חברו במקום ,של הפסד ניכר. הוא מדגיש כי במקום שבו העד חושש באמת ובתמים מנזק של בעל אלים אין לכוף אותו להעיד, שכן התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואין היא מטילה

.על הפרט משא שחורבן כלכלי בצידו

דן בחובת העדות ומבאר את שיטת)(על התורה, פרשת משפטים מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר היראים הסובר שאי הגדת עדות היא בכלל לא תעמוד על דם רעך. הוא מעמיק בחילוק שבין הצלת גוף להצלת ממון, וקובע כי אף שיש מצווה גדולה להציל ממון חברו, אין אדם ,חייב להוציא ממונו שלו לשם כך. הוא מוסיף ומבאר כי במקום שיש חשש לסכנת הגוף ודאי שהעד פטור, אך גם בסכנת ממון גדולה, המושג של "אנוס" חל על העד, והתורה פטרה

.אנוס מן המצוות

נדרש לשאלה מעשית)(על מסכת בבא קמא הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד באדם המפחד להעיד נגד שכן אלים שיכול להזיק לרכושו. הוא מביא את דברי הפוסקים .הסוברים שבמקום שיש חשש ממשי לנזק, העד נחשב למי שאינו יכול להגיד, ואין עליו עוון הוא מדגיש כי על בית הדין לנסות ולמצוא דרכים להגן על העד, אך אם ההגנה אינה אפשרית

.והחשש מבוסס, אין לחייב את העד להקריב את עתידו הכלכלי

הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו על חושן משפט מבאר כי יסוד הפטור במקום הפסד ממון נעוץ בכך שמצוות הגדת עדות, אף שהיא מצוות עשה, אינה חמורה יותר משאר מצוות עשה שבהן אין אדם חייב לבזבז יותר מחומש מנכסיו. קל וחומר בנדון דידן, שבו האיום הוא על הפסד של כל הממון או נזק כבד, ודאי שהעד פטור מלהכניס עצמו למקום סכנה כלכלית

.כזו עבור ממון חברו

מתוך בירור דברי גדולי הדורות, אנו יורדים אל עולם המעשה, אל המציאות שבה המילים

.הופכות למעשים וההלכה מתגלה בתוך סבך החיים המודרניים

נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת הגדרת החשש. לא כל חשש בעלמא פוטר את העד, אלא

(גברא עליו להעריך בצורה מפוכחת האם האיום הוא ממשי. אם מדובר באדם שמוחזק כאלים

ארקיו תשרפ

245 245

ויש לו יכולת מוכחת להזיק, הרי שהעד נחשב אנוס ופטור. אך אם מדובר בחשש רחוק)אלמא

.או באי נוחות חברתית בלבד, אין זה פוטר אותו מהצו האלוקי של והוא עד או ראה או ידע

נפקא מינא נוספת נוגעת להבדל בין עדות שיוצרת את החיוב לבין עדות שמבררת חיוב קיים. במקום שבו העד הוא היחיד שיכול להציל את חברו מהפסד ודאי, עליו להתאמץ יותר למצוא דרך להעיד, אולי בדרכים עקיפות או דרך שליח, מבלי להיחשף לאיומים. אולם, כפי שלמדנו מהאבקת רוכל, אם המחיר הוא הפסד ממון עצמי, נקודת האיזון משתנה והאדם

.אינו נדרש להקריב את עמלו עבור זולתו

נפקא מינא שלישית עוסקת בשכר בטלה והוצאות. כיוון שהוכרע שהעד אינו חייב להפסיד מכיסו, הרי שכל הוצאה הכרוכה בהגעה לבית הדין, כגון נסיעות או הפסד ימי עבודה, זכאי , אלא)(שאסורה מן הדין העד לדרוש מבעל הדין המזמינו. אין בכך משום נטילת שכר על העדות

.מדובר בשיפוי על נזק ממשי, דבר המאפשר לעד לקיים את המצווה מבלי שייפגע כלכלית

כמו כן, במקרים של סחיטה ואיומים, עולה הנפקא מינא של פנייה לרשויות החוק או לבית הדין בבקשת הגנה. אם ישנה אפשרות להעיד באופן חסוי או מוגן, חובת העדות חוזרת למקומה המקורי, שהרי במצב כזה הסכנה הממונית מתבטלת או פוחתת, והצו התורני שב

.וניצב במלוא עוזו

מתוך בירור הדינים והנפקא מינות, אנו מתעלים אל מרחבי המחשבה והעומק הרעיוני

.הטמון במתח שבין קול האמת לבין שמירת הקיום הממוני של האדם

.הסוגייה שלפנינו חושפת את האיזון העדין שהתורה מבקשת ליצור בתוך המארג החברתי מצד אחד, האמת היא היסוד שעליו העולם עומד, והעד הוא השליח הנאמן של ההשגחה להבטיח שהצדק לא ייעדר. מאידך, התורה מכירה במציאות האנושית המורכבת ובערכו של

.רכוש האדם, שאינו רק חומר אלא הוא פרי עמלו, כוחו וזמנו עלי אדמות

"הרעיון העמוק העולה מההבחנה שבין לאו של "קום ועשה" לבין לאו של "שב ואל תעשה , מלמדנו על הדרגתיות באחריות האנושית. התורה דורשת מאדם למסור)(כפי שביאר החתם סופר את כל ממונו כדי לא לעשות עוול בידיים, אך אין היא דורשת ממנו התאבדות כלכלית כדי למנוע מחדל שנוצר על ידי אחרים. יש כאן הכרה בגבולות היכולת של הפרט; האדם אינו

.נדרש להיות מושיע עולמי במחיר חורבנו שלו

העובדה ש"אין אומרים לאדם הפסד ממונך כדי שיזכה חברך" אינה מעידה על קרירות לב, אלא על תפיסה משפטית ומוסרית המקדשת את זכות הקיום של כל פרט. האחריות על הממון של החבר היא מצווה גדולה, אך היא אינה יכולה לבטל את האחריות הבסיסית של האדם כלפי עצמו וכלפי משפחתו, שהרי "חייך קודמים". היסוד הרעיוני כאן הוא שהצדק אינו יכול להיבנות על גבי עוול אחר – אי אפשר לתקן הפסד ממון של ראובן על ידי יצירת

.הפסד ממון ודאי לשמעון העד

,מתוך בירור האיזונים שבין צדק הכלל לזכויות הפרט, אנו צוללים אל מעמקי הנפש פנימה

.אל המקום שבו האמונה והנהגת האדם עומדות למבחן מול הפחד והלחץ החיצוני

גם לנשמה מגיע אוכל

246 246

העמידה בבית הדין כעד היא רגע של התעלות מעל האינטרס האישי; זוהי שעה שבה האדם הופך להיות כלי שרת בידי האמת המוחלטת. אך כאשר האיום הממוני מופיע, הנפש נכנסת למאבק הישרדותי. כאן מלמדת אותנו הסוגייה שיעור גדול בהנהגת האדם: התורה אינה מתעלמת מהפחד האנושי. הכרת ההלכה בכך שהעד פטור במקום הפסד ממון, היא עדות לכך שהקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו ואינו דורש מהם לעמוד בניסיונות שלמעלה

.מכוחם הטבעי

עם זאת, מבחינה מחשבתית, האדם נקרא לבחון את מידת הביטחון שלו. אם החשש הוא חשש רחוק, והאדם בוחר להסתתר מאחורי תירוצים ממוניים כדי להתחמק מאחריות, הרי שיש כאן פגם במידת הביטחון בהשגחה הפרטית. האמונה שהממון אינו אובד בשל עשיית המצווה היא דרגה גבוהה, אך התורה קבעה את ההלכה לפי מדרגת רוב בני האדם, שקשה

.עליהם הפסד ממונם

ההנהגה הראויה הנלמדת מכאן היא השילוב בין ישרות לבין פיקחות. האדם נדרש להיות ישר כסרגל ולהשתוקק להוציא צדק לאור, אך עליו גם להיות פיקח כדי לא להפיל עצמו לבור שנחפר על ידי אנשי רשע. האמונה אינה דורשת פתיות או הפקרות של הממון, אלא הליכה בדרך התורה המורה לנו מתי עלינו למסור נפש ומתי עלינו לשמור על קיומנו כדי

.שנוכל להמשיך ולעבוד את הבורא מתוך הרחבת הדעת

מתוך בירור גבולות האחריות והנהגת הנפש אל מול הפחד, אנו בונים את המצפן המוסרי

.המנחה את האדם בנתיבות החיים, במקום שבו החוק והמצפון נפגשים

המצפן המוסרי העולה מתוך דברי הפוסקים אינו מסתכם רק בשורה התחתונה של פטור או חיוב, אלא הוא מבקש לעצב אישיות של "אוהב שלום ורודף שלום". המוסר התורני מלמדנו כי האמת היא ערך עליון, אך היא אינה צריכה להיבנות על חורבנו של היחיד. כאשר אדם נמנע מלהעיד מחמת הפסד ממון, אין זה מעשה של אנוכיות, אלא הכרה במציאות שבה

.רכושו של אדם הוא חלק מחיוניותו ומחובתו כלפי ביתו

עם זאת, המצפן הפנימי תובע מאיתנו כנות מוחלטת: האם הפחד הוא אמיתי או שמא הוא כסות לעצלות ולאדישות לגורל הזולת? המוסר דורש מהאדם שלא להפוך את הפטור ההלכתי לקרדום לחפור בו כדי להתנער מחובותיו החברתיות. אם ישנה דרך להציל את

.חברו מבלי להינזק, הרי שכל רגע של שתיקה הופך לעוול מוסרי צורב

האיזון המוסרי הנלמד כאן הוא ה"זהירות": זהירות בכבוד ובממון של החבר, אך לא פחות מכך זהירות בשמירה על הכלים שהפקיד הבורא בידינו. המצפן מורה לנו לחתור תמיד אל עבר האמת, אך לעשות זאת בתוך גבולות המציאות, תוך הבנה שתיקון עולם אמיתי נעשה כאשר הצדק מושג מבלי להחריב את המצילים בדרך. זהו מוסר של חמלה, המכיר בחולשות

.האדם ובצורך להגן על הפרט מפני כוחו של הרשע

ארקיו תשרפ

247 247

מתוך בירור המצפן המוסרי והאיזון העדין שבין חובת האמת להגנת הרכוש, אנו מגיעים

.אל חוף המבטחים של מסענו, אל התובנות המעשיות המלוות אותנו אל תוך חיי המעשה

התובנה הראשונה שאנו נושאים עמנו היא ערך האחריות המדורגת. למדנו כי התורה אינה דורשת מהאדם לבטל את קיומו למען זולתו, אך היא תובעת ממנו להיות שותף פעיל בתיקון עולם כל עוד הדבר אינו גורם לו לחורבן. בחיי היום יום, עלינו לחפש תמיד את שביל הזהב – להושיט יד, להעיד אמת ולסייע, אך לעשות זאת מתוך אחריות ושיקול דעת השומרים

.על שלומנו ועל שלום ביתנו

תובנה נוספת היא החשיבות של עמידה מול רוע וזדון בדרכים חכמות. הסוגייה של "גברא אלמא" מלמדת אותנו כי במקום שבו האמת מאוימת על ידי כוחנות, אין עלינו להישבר או להיכנע, אלא לפעול בכלים ההלכתיים והמשפטיים המגינים על הצדק מבלי להפקיר את העדים. האמונה שהצדק סופו לנצח צריכה ללכת יד ביד עם פיקחות מעשית המונעת

.מהרשע להשיג את מטרתו דרך פגיעה בחפים מפשע

:עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם מוטלת על העד חובה להעיד בבית הדין גם במחיר של הפסד ממון ודאי, חושפת את עומק רגישותה של ההלכה למצבו של הפרט. מחד גיסא, ניצב הצו המוחלט "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו", המטיל אחריות כבדה על מי שהאמת גלויה לפניו. מאידך גיסא, דבריו המאירים של מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל ופסק האמרי בינה קובעים יסוד מוצק: אין אדם מחויב להפסיד את ממונו שלו כדי שחברו יזכה בממון. על פי שיטת החתם סופר והפרי מגדים, כיוון שמניעת עדות היא עבירה בשב ואל תעשה, אין בה את החיוב הקיים בשאר לאווים לבזבז את כל רכושו כדי להימנע ממנה. לכן, במקרה של איום ממשי מצד "גברא אלמא" או חשש להפסד כספי ניכר, העד נחשב לאנוס ופטור מחובת ההגדה. המסקנה העולה היא שהתורה חסה על ממונו של העד בדיוק כפי שהיא חסה על ממון התובע, וההכרעה נוטה בבירור לטובת הגנת הקיום הכלכלי של העד

.במקום של התנגשות חזיתית, שכן אין חובת הצלה המיוסדת על חורבן עצמי

בירור חובת העדות אל מול הפסד ממון מעלה כי התורה פוטרת את העד במקום ,שבו עדותו תגרום לו נזק כלכלי ממשי. על אף חומרת האיסור של העלמת עדות הכריעו הפוסקים כי אין אדם חייב להקריב את רכושו למען זולתו במחדל של שתיקה. יסוד זה, המושתת על ההבחנה שבין איסור אקטיבי לפסיבי, מעניק לעד הגנה הלכתית מול איומי סחטנות ואלימות, ומבטיח כי עשיית הצדק לא תהפוך

.למכשול הממוטט את המבקשים לקיים את האמת

גם לנשמה מגיע אוכל

248 248