נוכחותו של המבשר וחידת הכיסא הנעלם – האם אליהו הנביא פוקד את מעמד הפדיון?

בלב השמחה היהודית, שעה שהאב מגיש את בנו בכורו אל הכהן, אנו חשים ברוח של קדושה עתיקה האופפת את המעמד. שאלה מרתקת ורבת עומק עולה לפנינו, המבקשת לברר האם מלבד הכהן והקהל, זוכה המשפחה לאורח סמוי מן העין, הוא אליהו הנביא זכור

נוכחותו של המבשר וחידת הכיסא הנעלם – האם אליהו הנביא פוקד את מעמד הפדיון? בלב השמחה היהודית, שעה שהאב מגיש את בנו בכורו אל הכהן, אנו חשים ברוח של קדושה עתיקה האופפת את המעמד. שאלה מרתקת ורבת עומק עולה לפנינו, המבקשת לברר האם מלבד הכהן והקהל, זוכה המשפחה לאורח סמוי מן העין, הוא אליהו הנביא זכור לטוב. אנו יוצאים למסע של חיפוש אחר מקורות למסורת זו, התולה את נוכחותו של מלאך הברית גם במצוות פדיון הבכור. מתוך הרמזים הצפונים בפסוקים ומסורותיהם של צדיקי הדורות, מתחדדת תמיהה עמוקה: אם אכן אליהו הנביא מגיע להשתתף בשמחה זו כפי שהוא מגיע לכל ברית מילה, מדוע נפקד מקומו של הכיסא המיוחד המוקצה לו? מדוע אין ,אנו מכינים "כיסא לאליהו" בפדיון הבן כפי שאנו נוהגים בחרדת קודש בכל ברית? שאלה זו .הנוגעת בשורשי המנהג וההנהגה, נותרת לפנינו בבחינת צורך עיון גדול נפנה אל מקורות הקדושה בפרשתנו, שם טמונים הרמזים העמוקים שמהם דלו גדולי .הדורות את סוד נוכחותו של מלאך הברית גם במעמד נשגב זה "בפרשתנו נאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא )(שמות יג, ב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו חפץ חיים, מבאר ומפרש את מהותה של "קדושת הבכור המופרשת לשמו של הקדוש ברוך הוא. הוא כתב וביאר כי המילים "לי הוא חותמות את בעלותו המוחלטת של הבורא על ראשית כוחו של האדם. המחשבה העולה מכך

היא שהקדושה הזו דורשת עדות עליונה, ומכאן נפתח הפתח להבנה מדוע אליהו הנביא, שהוא .העד הנאמן על בריתם של ישראל, פוקד גם את המקום שבו מוקדשת הקדושה הזו מחדש הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף, בחזון עובדיה, מבאר ומפרש את הקשר שבין מצוות הבכור לבין הציפייה לגאולה השלמה המזוהה עם אליהו הנביא. הוא כתב וחידש כי בכל מקום שבו מוזכרת קדושת ישראל וייחוסם, אליהו זכור לטוב נמצא שם כדי להעיד על טהרתם של בני אברהם יצחק ויעקב. המחשבה המנחה היא שהמילים "לי הוא" אינן רק קביעת עובדה, אלא הן צופן המזמין את המבשר הגדול אל המעמד שבו נחתמת שייכותו .של הילד לעם השם .מו"ר הגר"א וייס, במנחת אשר, מבאר ומפרש את עניין ה"סגולה" הטמונה בפסוקי הבכורות הוא כתב וביאר כי האותיות והתיבות בתורה אינן רק משמעות מילולית אלא כלים להשראת שכינה. המחשבה היא שהרמז שגילו צדיקים במילים "לי הוא" כאותיות אליהו, מלמד שקיים קשר רוחני בל ינתק בין פדיון הבכור לבין הופעתו של אליהו הנביא, המקשר בין קדושת .המקדש של פעם לבין עבודת השם של ימינו נרד אל מעמקי ים התלמוד, שם הונחו היסודות להבנת דמותו של אליהו הנביא כשליח הברית וכמעיד על קדושתם של ישראל, כדי לדלות פנינים המאירות את הקשר שבינו לבין .מצוות הבכורות עוסקת הגמרא בנוכחותו התמידית של אליהו הנביא)(דף נ"ט ע"ב במסכת בבא מציעא בעולמם של חכמים ובמעשיהם של ישראל. חז"ל כתבו וביארו כי אליהו מצוי ושכיח אצל חסידי הדור כדי ליישר את הדרך ולהביא את דבר השם. חז"ל מחדשים לנו כי אליהו אינו רק דמות היסטורית, אלא כוח רוחני המלווה את קיומן של מצוות יסודיות. המחשבה העולה מכך היא שמאחר שפדיון הבן הוא ראשית קדושת האדם מישראל, אליהו, המקנא לברית .ולמצווה, מוצא שם את מקומו הטבעי מובאת קנאותו של אליהו הנביא על כבוד שמיים ועל שמירת)(דף קי"ג ע"א במסכת סנהדרין מצוות התורה. חז"ל כתבו ופירשו כי אליהו זכה להיות מלאך הברית בשכר קנאתו לה'. חז"ל מחדשים לנו כי קנאה זו מתבטאת בנוכחותו בכל מקום שבו נחתמת ברית או מוקדשת קדושה מיוחדת בזרע ישראל. המחשבה המנחה היא שכשם שבברית המילה הוא מגיע להעיד על .שמירת הברית, כך בפדיון הבן הוא מגיע להעיד על קדושת הבכור המיועד לשירות הבורא מתארת הגמרא את כניסתו של אליהו הנביא לחורבה אחת)(דף ג' ע"א במסכת ברכות מחורבות ירושלים. חז"ל כתבו וביארו את דבריו שם על הגאולה העתידה ועל אהבת השם לישראל. חז"ל מחדשים לנו כי אליהו הוא המקשר בין הגלות לבין הגאולה. המחשבה העולה ,מכאן היא שמצוות פדיון הבן, המבטאת את פדיית ישראל מבין האומות כבכורו של מקום .נוגעת בנימי נפשו של אליהו המחכה לבשר על פדיית כלל ישראל דנה הגמרא בפרשיות המקדש ובספיקות העתידים להיפתר על)(דף מ"ה ע"א במסכת מנחות ידי אליהו. חז"ל כתבו וביארו כי "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות". חז"ל מחדשים לנו כי אליהו

,הוא הפותר את התעלומות ההלכתיות והרעיוניות. המחשבה המנחה היא שאולי דווקא כאן בשאלת הכיסא הנעלם בפדיון הבן, אנו ממתינים לאליהו עצמו שיבוא ויבאר את סוד הנהגתו .מדוע הוא מגיע בסתר ללא הכנת כיסא גלוי נפנה אל דבריהם של רבותינו הראשונים, אשר העמיקו בחקר דמותו של אליהו הנביא .וביססו את הקשר שבינו לבין בריתות הקדושה של עם ישראל רבנו שלמה יצחקי, רש"י, במסכת מלכים, מבאר ומפרש את שכר קנאותו של אליהו .הנביא. הוא כתב וביאר כי בשכר שקינא על ברית המילה, זכה להיות נוכח בכל ברית וברית רש"י מחדש לנו כי נוכחותו של אליהו היא הבטחה אלוקית לדורות. המחשבה העולה מכאן היא שאם פדיון הבן נחשב אף הוא כמעין כריתת ברית וקידוש הזרע, הרי שזכותו וחובתו של .אליהו להיות נוכח גם שם כדי להעיד על מסירותם של ישראל למצוות , מבאר ומפרש את תפקידו)'(פרק י"ב הלכה ב רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, בהלכות מלכים של אליהו לפני בוא המשיח. הוא כתב וביאר שתפקידו העיקרי הוא להשוות את המחלוקות .ולהכין את הלבבות. הרמב"ם מחדש לנו כי אליהו עוסק בבירור הייחוס של משפחות ישראל המחשבה המנחה היא שבמעמד פדיון הבן, שבו מתברר ייחוסו של הילד כבכור לה' וכשייך .לשבטו, נוכחותו של אליהו המברר והמטהר היא הכרחית ומתבקשת רבנו יעקב בן אשר, בעל הטורים, בפרשת פינחס, מבאר ומפרש את הסוד הטמון בשמו של פינחס הוא אליהו. הוא כתב וחידש כי פינחס זכה לכהונת עולם, וקדושת הבכור המקורית הייתה שייכת לכהונה. המחשבה היא שקיים קשר מהותי בין אליהו לבין קדושת הבכורות שניתנה לכהנים. הוא מחדש לנו כי אליהו, ככהן וכמלאך הברית, הוא האורח הראוי ביותר .ללוות את הכהן המקבל את פדיון הבכור מידי אביו רבנו בחיי בן אשר, בפירושו על התורה, מבאר ומפרש את המושג "מלאך הברית". הוא ,כתב וביאר כי בכל מקום שיש בו קדושה היוצאת מן הכוח אל הפועל בבניו של אדם אליהו נמצא שם לשמור על אותה קדושה. הוא מחדש לנו כי השמירה של אליהו אינה מוגבלת למילה בלבד אלא לכל שלב שבו הילד נכנס תחת כנפי השכינה. המחשבה המנחה היא שפדיון הבן הוא התחנה השנייה של קדושת הבכור, ולכן אליהו מגיע לחזק את ידי .המקיימים את המצווה נפנה אל דבריהם של גדולי האחרונים והצדיקים, אשר חשפו את הצפונות והרמזים המורים על בואו של מלאך הברית אל מעמד הפדיון, והציבו בפנינו את השאלה המרתקת .על אודות הכיסא הנעלם הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו חפץ חיים, מבאר ומפרש את גודל קדושת המצווה של פדיון הבכור המוטלת על האב. הוא כתב וביאר כי במעמד זה מתנוצצת קדושת הבכורה המקורית, ומכאן שהמעמד מושך אליו כוחות רוחניים עליונים. המחשבה העולה מכך היא שאליהו הנביא, השומר על טהרת הקודש בישראל, אינו מניח למצווה כה .יסודית מבלי להופיע בה ולהעיד על חביבותן של ישראל לקונם

, מבאר ומפרש את המסורת)(עמוד מ"ב הגה"ק בעל ישמח משה זצ"ל, בספרו חמדה גנוזה שעברה אליו מרבותיו. הוא כתב וחידש בשם זקנו מאוהעל ז"ל, כי גם לפדיון הבן בא אליהו ,הנביא זכור לטוב. הוא מביא רמז נפלא לדבר מהפסוק "לי הוא", הנאמר בפרשת פדיון הבן שכן האותיות של תיבות אלו הן הן אותיות אליהו. המחשבה המנחה היא שחתימת השם על .הבכור היא עצמה חתימתו של אליהו הנביא המבשר מובאת מסורת דומה בשם השר שלום מבעלז זי"ע. הוא)(עמוד ע"ח בספר אוצר פדיון הבן כתב וביאר כי כשם שבכל ברית מילה מגיע אליהו הנביא, כך גם במצוות פדיון הבן בא יבוא להשתתף בה. הוא מוסיף ומחדש כי הרמז לכך נמצא בפסוק "בבני ישראל לי הוא", המלמד על הנוכחות הסמויה של המבשר. המחשבה היא שנוכחותו של אליהו היא חלק בלתי נפרד .מכל מעמד שבו ילד מישראל מוקדש לשם שמיים בספר ביום השמיני מובאת עדות בשם הגר"מ הלברשטאם זצוק"ל, אשר הביא בשם אביו שקיבל מאביו אבדק"ק זמיגראד זצ"ל, כי אכן אליהו הנביא מגיע למעמד זה. הוא כתב וחידש כי מסורת זו מבוססת על הקשר העמוק שבין ברית המילה לפדיון הבן, כשני שלבים בבניית הקדושה של הבן הבכור. המחשבה המנחה היא שהרצף של קדושת הילד מחייב את נוכחותו .של מלאך הברית בשני המעמדות הגדולים של ראשית חייו מתוך דברים אלו, לעניות דעתי, עולה תמיהה גדולה ויש לעיין בה טובא: מדוע לא מצינו בהלכה או במנהג שעושים כיסא לאליהו הנביא בפדיון הבן, כפי שאנו עושים בחרדת קודש ובפרסום רב בסעודת ברית המילה? אם אכן אליהו הנביא מגיע להשתתף בשמחה זו כעדות רבותינו, מדוע נפקד מקומו של הכיסא המיועד לו? הדבר נשאר אצלי בבחינת צורך עיון .גדול, ולע"ד צע"ג נפנה אל דבריהם של מאורי דורנו וגדולי הדורות האחרונים, אשר דלו מעומק דעתם ומהמסורות שעברו אליהם איש מפי איש, כדי להאיר את דמותו של מלאך הברית השורה .במעמד פדיון הבכור הגאון רבי משה הלברשטאם זצוק"ל, בספר ביום השמיני, מבאר ומפרש את המסורת המופלאה שקיבל מאבותיו הקדושים. הוא כתב וחידש כי נוכחותו של אליהו הנביא בפדיון הבן אינה רק בגדר השערה או רעיון מחשבתי, אלא היא מסורת מוצקה שעברה מדור לדור אצל גדולי החסידות. הוא מחדש לנו כי השתתפותו של אליהו היא מעין חותמת של קדושה המלווה את הילד מבריתו ועד פדיונו. המחשבה המנחה היא שישנו חוט משולש של קדושה .המחבר בין המילה, הפדיון ואליהו הנביא, המקשר את כולם לשורש נשמתם של ישראל מו"ר הגר"א וייס, במנחת אשר, מבאר ומפרש את היחס שבין המילה לפדיון הבן בעניין השראת השכינה. הוא כתב וביאר כי אף שאין לנו מקור מפורש בש"ס ובפוסקים לכיסא אליהו בפדיון, הרי שהרמזים שהביאו גדולי החסידות, כמו ה"ישמח משה" וה"שר שלום" מבעלז, הם בבחינת "סוד ה' ליראיו". הוא מחדש כי אליהו הנביא, כמי שמופקד על שמירת הברית, שומר גם על זכויותיו של הבכור שנתקדש מרחם. המחשבה העולה מכאן היא שהשפע הרוחני .היורד בשעת הפדיון הוא כה גדול, עד שראוי לו למבשר הגאולה להיות נוכח בו

, מבאר ומפרש את חשיבות)(שובע שמחות רבנו יצחק יוסף, הראשל"צ, בספר ילקוט יוסף המנהגים שיסודם בהררי קודש. הוא כתב וביאר כי הגם שבעדות המזרח לא פשט המנהג להזכיר את בואו של אליהו בפדיון כפי שפשט בברית, הרי שיש להעריך כל רמז וסימן ,"המובא בספרי הצדיקים. הוא מחדש כי ייתכן ונוכחות אליהו בפדיון היא בבחינת "נסתר .שאינה דורשת ביטוי מעשי של כיסא, אלא היא פועלת ברובד הפנימי של קדושת הילד המחשבה המנחה היא שאליהו מגיע בלאט, כדרכו של עולם הנשמות, כדי לברך את הרך .הנולד שיזכה לעלות לירושלים בבניין המקדש הגאון רבי אברהם יצחק קוק, בספר אוצר הברית, מבאר ומפרש את הקשר שבין הבכור לאליהו דרך מושג הגאולה. הוא כתב וביאר כי הבכור הוא ה"ראשית", ואליהו הוא המבשר של ה"אחרית". הוא מחדש לנו כי המפגש ביניהם במעמד הפדיון יוצר את המעגל השלם של תולדות ישראל. המחשבה המרוממת היא שנוכחות אליהו בפדיון היא עדות לכך שקדושת הבכורות לא בטלה מן העולם, אלא היא רק ממתינה להתגלותה השלמה בידי אליהו הנביא .בבוא הגואל :מתוך דבריהם המאירים, עולה וניצבת התמיהה הגדולה שהוזכרה לעיל, וביתר שאת אם אכן מסורת היא בידנו ששר השלום ובעל הישמח משה גילו את סוד בואו של אליהו במילים "לי הוא", מדוע לא תקנו חכמים או בעלי המנהג לעשות לו כיסא כבוד גם כאן? הרי ."בברית המילה הכיסא הוא חלק בלתי נפרד מן המעמד, ואף מכריזים "זה הכיסא של אליהו מדוע אם כן בפדיון הבן נותר אליהו ללא כיסא גלוי, ומדוע המנהג אינו נותן ביטוי מוחשי .לנוכחותו? שאלה זו נשארת אצלנו בבחינת צורך עיון גדול, וצ"ע מתוך הבירור אודות נוכחותו הסמויה של מלאך הברית במעמד הפדיון, והתמיהה על היעדרו של הכיסא הגלוי, אנו דולים מספר השלכות מעשיות המשפיעות על הנהגת האדם .בשעת השמחה הנפקא מינה הראשונה נוגעת לכוונת הלב בעת אמירת פסוקי הפרשה. הנפקא מינה למעשה היא שבעת שהאב או הכהן קוראים את המילים "לי הוא", עליהם לכוון ולהרהר בנוכחותו של אליהו הנביא זכור לטוב המגיע להשתתף במעמד. המחשבה המנחה היא שכיוון שאין לנו כיסא מוחשי המזכיר לנו את בואו, חובת הזיכרון עוברת אל הלב והמחשבה. הרעיון הוא שעל ידי הכוונה הפנימית, אנו מזמינים ומחילים את הברכה המיוחדת שאליהו מביא עימו .לילד הבכור נפקא מינה נוספת עולה בשאלת הנהגת הציבור והאווירה בסעודה. הנפקא מינה למעשה היא שיש לנהוג במעמד הפדיון ברוממות רוח ובקדושה יתרה, בידיעה שייתכן ואנו נמצאים ,במחיצתו של מבשר הגאולה. המחשבה היא שהידיעה על אורח כה נשגב, גם אם הוא נסתר צריכה למנוע קלות ראש ולעורר את המסובים לדברי תורה ושירות. הנפקא מינה היא שעל אף שאין עושים מעשה חיצוני כמו כיסא, הרי שההנהגה הפנימית צריכה להיות דומה לזו .שבברית המילה השלכה שלישית קשורה לתפילה על הגאולה בתוך המעמד. הנפקא מינה למעשה היא

לשלב בברכות או בדברי התורה הנאמרים בסעודה בקשות מפורשות על בואו של אליהו "הנביא ועל הגאולה השלמה. המחשבה המנחה היא שאם אליהו נוכח במעמד שבו "נפדה ילד מישראל, זהו זמן מסוגל ביותר לבקש על פדיון כלל ישראל. הנפקא מינה היא לנצל את .הרגע שבו אליהו נמצא שם לפי הרמז של "לי הוא", כדי לפעול עבור הישועה הכללית נפקא מינה רביעית נוגעת לחינוך הילד והנצחת המעמד. הנפקא מינה למעשה היא לספר לילד בבואו לחינוך, או לכתוב בזיכרון המעמד, על הסגולה המיוחדת ועל נוכחותו של אליהו ביום פדיונו. המחשבה היא שהקשר לאליהו הנביא בילדות יוצר בנפשו של הבכור זיקה עמוקה למסורת ולציפייה לישועה. הנפקא מינה היא להפוך את הרעיון הנסתר לחלק .ממרכיבי הזהות של הילד כמי שזכה לביקורו של מלאך הברית למרות כל אלו, אנו חוזרים ומתבוננים בחידה המלווה אותנו: אם אכן קיימות השלכות ?"רוחניות כה רבות לנוכחותו, מדוע נמנעו הדורות מלקבוע סימן חיצוני כמו "כיסא לאליהו האם ישנו טעם כמוס לכך שאליהו מעדיף להישאר בלאט במעמד הפדיון, בשונה מחלקו בברית המילה? השאלה הזו, על פער המנהגים שבין הברית לפדיון למרות המקורות .המשותפים, נותרת בבחינת צורך עיון גדול, וצ"ע שורש העניין בנוכחותו של אליהו הנביא במעמד הפדיון נוגע בנקודה של "התחלה ,ורציפות". המחשבה המנחה היא שחייו של הבכור בישראל אינם אוסף של אירועים מקריים אלא מסלול רצוף של קדושה. אליהו הנביא, המכונה מלאך הברית, אינו מסתפק בביקור בברית המילה בלבד; הוא מלווה את הילד אל התחנה הבאה של חייו הרוחניים. הרעיון הוא שאליהו מייצג את הזיכרון הנצחי של עם ישראל, והופעתו ברמז של "לי הוא" מלמדת שכל .בכור הוא חלק מאותה שלשלת של "לי" – השייכות המוחלטת לבורא עומק נוסף מתגלה לנו בהבדל שבין גילוי לכיסוי. בברית המילה, שהיא כריתת ברית בבשר, אנו זקוקים לכיסא גלוי כדי להכריז על נוכחותו של אליהו כעד לברית. אך בפדיון הבן, המצווה היא פדיון הנפש והחלפת הקדושה בממון, ושם אולי הקשר הוא דק ורוחני יותר. המחשבה היא שאליהו נמצא שם דווקא בתוך האותיות, בתוך הרמז, בתוך הלחישה של התפילה. הרעיון הוא שישנן דרגות של השראת שכינה; לעיתים היא באה בקול רעש גדול .ובכיסא מפואר, ולעיתים היא מגיעה כקול דממה דקה, מתוך המילים הפשוטות של התורה הרעיון של אליהו כמקשר בין המקדש לגלות מקבל כאן משנה תוקף. המחשבה היא שהבכורות היו אמורים לשרת במקדש, ואליהו הנביא הוא זה שעתיד להשיב את העבודה למקומה. בנוכחותו בפדיון, הוא כאילו שומר את ה"כרטיס" של הבכור ליום שבו יבנה המקדש. הרעיון המנחה הוא שאף על פי שהפדיון נראה כמעשה של "יציאה" מהקדושה לחולין, אליהו נמצא שם כדי להזכיר שהקדושה הזו רק מופקדת אצל הילד עד שיבוא .היום הגדול לבסוף, קיים רעיון של "שותפות אלוקית". המילים "לי הוא" מלמדות על שותפותו של הקדוש ברוך הוא באדם. אליהו, כנציגו של הבורא בעולם הזה, מגיע כדי לתת את חתימתו

על השותפות הזו. המחשבה המרוממת היא שההורים אינם לבד בגידול הילד; ישנו ליווי עליון שמלווה את הבכור מראשיתו. הרעיון הוא שהבטחון והאמונה שאנו שואבים מנוכחותו .של אליהו, מעניקים לאב ולרוח הסעודה כוח של נצחיות, גם אם הכל נעשה בצניעות ובסתר נבקש כעת לגעת בנימי הנפש ולהבין כיצד נוכחותו הסמויה של אליהו הנביא במעמד .הפדיון מעצבת את עולמו הפנימי של האדם ואת מבט האמונה שלו על הנהגת הבורא בהיבט של הנפש והאדם, המחשבה המנחה היא שהאדם זקוק לליווי רוחני ברגעי השינוי והמעבר של חייו. פדיון הבן הוא רגע של מעבר – הילד עובר מרשות הקדושה המוחלטת אל חיי המעשה בעולם הזה. החיבור לנפש הוא ההבנה שאליהו הנביא, המגיע דווקא ברגע זה, מעניק לאדם תחושת ביטחון שהקדושה אינה נעלמת אלא רק משנה צורה. הרעיון הוא שהנפש שואבת כוח מהידיעה שישנו ליווי עליון גם כשאנו פועלים בתוך החולין, וכי המבשר ."הגדול נמצא שם כדי להבטיח שגם בתוך עולם המעשה, הילד נותר שייך ל"לי הוא בתחום האמונה והנהגת השם, אנו מגלים מבט עמוק על הנהגת הנסתר. המחשבה המרוממת היא שהבורא מנהיג את עולמו לא פעם בדרכים שאינן גלויות לעין כל. החיבור לאמונה הוא הידיעה שהאורח הנשגב ביותר מגיע ללא כיסא וללא הכרזות, אלא מתוך האותיות והרמזים של התורה. המחשבה המנחה היא שהאמונה האמיתית נבחנת ביכולת של האדם להרגיש את נוכחות השכינה גם כשאין לה סימן פיזי מובהק. הנהגת השם כאן מלמדת .אותנו שהדברים החשובים באמת מתרחשים לעיתים בשקט, ברובד הפנימי של המציאות במישור של האדם מול מחויבויותיו, עולה חיבור למושג הציפייה והדרישה. המחשבה היא שנוכחות אליהו דורשת מהאדם להיות ראוי לביקור זה. החיבור להנהגה הוא ההבנה שהאב הפודה את בנו אינו מבצע רק פעולה משפטית של העברת כספים, אלא הוא עומד במבחן של מסירות לקדושה. המחשבה המנחה היא שביקורו של אליהו מחייב אותנו לרומם את חיי הבית ולהפוך אותם לכאלו שבהם "מלאך הברית" ירגיש בבית. האמונה בכך שהמבשר פוקד .את המעמד מטילה עלינו אחריות לגדל את הבכור בדרך שתהיה ראויה לעדותו של אליהו לבסוף, המצפון האמוני מתחזק מההבנה שכל סוף הוא התחלה חדשה. המחשבה היא , הוא גם זה)(לאחר המילה והפדיון שאליהו, שמלווה את סוף תהליך כניסת הבכור לקדושה שיבשר על התחלת הגאולה. החיבור לנפש מלמד אותנו לחיות בתודעה של גאולה גם בתוך השגרה. הנהגת השם ששלחה את אליהו לרמוז את שמו ב"לי הוא", מלמדת את האדם שאין ייאוש בעולם; תמיד ישנו מבשר שנמצא איתנו, גם אם הוא מסתתר בין השורות, ומזכיר לנו .שהפדיון האישי שלנו הוא חלק מפדיון עולם מתוך הנוכחות הסמויה והעדינה של מלאך הברית במעמד הפדיון, אנו מגבשים מצפן .מוסרי המכוון את האדם אל עבר עדינות פנימית, ענווה וראייה עמוקה של הנסתר הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ערך הענווה והצניעות במעשה הטוב. המוסר העולה ,מהעובדה שאליהו הנביא מגיע למעמד ללא כיסא וללא הכרזה, אלא דרך רמז האותיות בלבד מלמדנו כי שיא הקדושה והחשיבות אינם זקוקים תמיד לרעש ופרסום. המצפן מורה לנו כי

אדם מוסרי באמת יודע לפעול לטובת הזולת ולטובת הכלל גם בסתר, מבלי לדרוש לעצמו כיסא של כבוד. המחשבה המנחה היא שההשפעה האמיתית והעמוקה ביותר נעשית לעיתים .דווקא מתוך הצללים, בבחינת "לי הוא" – שייכות פנימית שאינה זקוקה לאישור חיצוני הנדבך השני עוסק במוסר של הקשבה לפרטים הקטנים. המצפן המוסרי הנבנה מהרמז שבפסוק מלמד אותנו להיות רגישים לדקויות שבמציאות ובזולת. כשם שנוכחות אליהו נלמדת מרמז של אותיות, כך עלינו להיות קשובים למצוקות שאינן נאמרות בקול ולצרכים שאינם נצעקים. המוסר כאן הוא פיתוח של "אוזן שומעת" ו"לב מבין", היודעים לקרוא בין השורות של חיי היום יום ולזהות היכן נדרשת מאיתנו עזרה, תמיכה או מילה טובה, גם כשהן .מסתתרות מאחורי מעטה של חולין הנדבך השלישי במצפן הוא ערך הרציפות והנאמנות. המוסר העולה מליוויו של אליהו .את הילד מהברית ועד הפדיון, מורה לנו על החשיבות של עמידה בהתחייבויות לאורך זמן המצפן מנחה אותנו לא להיות אנשים של רגע אחד של התלהבות, אלא להיות נוכחים עבור הקרובים לנו בכל תחנות חייהם. המוסר כאן הוא שנאמנות אמיתית נבחנת ביכולת ללוות ,את האחר גם ברגעים השגרתיים יותר, ולהיות שם עבורו כעדות חיה של תמיכה ושותפות .ממש כפי שמלאך הברית אינו נוטש את הבכור לאחר המילה הנדבך הרביעי הוא ערך האופטימיות המוסרית והציפייה לטוב. המוסר העולה מנוכחות המבשר בשעת הפדיון מלמדנו לראות בכל קושי או שינוי פתח לישועה. המצפן המוסרי תובע מאיתנו להיות אלו שמביאים את רוח הנחמה והתקווה לסביבתנו. המוסר כאן הוא שהאדם המוסרי אינו רק זה שנמנע מרע, אלא זה המפיח רוח של גאולה וציפייה לטוב בעיני הסובבים אותו, מתוך ידיעה שהמבשר תמיד נמצא בדרך, וכי בכל "פדיון" קטן מסתתרת .הבטחה גדולה מתוך ההתבוננות בדמותו הפלאית של מלאך הברית השוכן ברמזי האותיות של מצוות .הפדיון, אנו יוצאים עם תובנות המאירות את הנהגתנו ומזקקות את מבטנו על החיים .הנוכחות שבשתיקה. התובנה המעשית הראשונה היא הערך של עשייה שקטה ומשפיעה כפי שאליהו הנביא פוקד את המעמד ללא כיסא וללא הצהרה, כך אנו למדים שעיקר הפעולה ,של האדם בעולם אינה חייבת להיות מלווה בתשואות. היכולת להיות נוכח עבור האחר להעניק תמיכה ולחולל שינוי מבלי לתפוס את מרכז הבמה, היא הדרגה הגבוהה ביותר של .אצילות הנפש מציאת הקדושה בין השורות. הרמז של "לי הוא" מלמד אותנו לחפש את המשמעות העמוקה בתוך הפרטים הקטנים של החיים. התובנה היא שגם ברגעים שנראים טכניים "יומיים, מסתתרת נוכחות עליונה. עלינו לאמץ מבט שיודע לקרוא את ה"רמזים-או יום .שהחיים מזמנים לנו, ולהבין שכל מפגש וכל אירוע נושאים בחובם הזדמנות לחיבור רוחני המשכיות של אחריות. הליווי של אליהו מהברית לפדיון מזכיר לנו שחינוך וצמיחה פעמיים של-הם תהליכים מתמשכים. התובנה לחיים היא שאין להסתפק ב"מבצעים" חד

התעלות, אלא עלינו לבנות רצף של מחויבות. כפי שמלאך הברית שומר על הילד בכל .תחנה, כך עלינו לשמור על הערכים שלנו ועל הקשרים היקרים לנו בעקביות ובנאמנות .ציפייה אקטיבית לטובה. נוכחות המבשר בשעת הפדיון נוסכת בנו אופטימיות תמידית התובנה היא שבכל מצב שבו אנו מרגישים צורך ב"פדיון" או בישועה, עלינו לזכור שהמבשר כבר כאן, רמוז בתוך המציאות. הידיעה הזו צריכה להניע אותנו לפעול מתוך תקווה ולהפיץ .רוח של נחמה וגאולה בכל סביבתנו :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה האם אליהו הנביא מגיע למעמד פדיון הבן חושפת מסורת עתיקה ומרגשת המעוגנת בדברי צדיקי הדורות. בספר אוצר פדיון הבן הובא בשם השר שלום מבעלז זי''ע כי כשם שאליהו פוקד כל ברית מילה, כך הוא בא להשתתף במצוות פדיון הבן. מקור וסימן לדבר נמצא ברמז המופלא שגילו הגה''ק בעל ישמח משה בספרו חמדה גנוזה והגר''מ הלברשטאם בשם אבותיו, לפיו המילים בפרשת הפדיון "לי הוא" הן אותיות אליהו. רמז זה מלמד כי נוכחותו של מלאך הברית אינה .רק רעיון מחשבתי, אלא מציאות רוחנית המלווה את קידוש הבכור לשם שמיים עם זאת, לצד המסורת על בואו, עולה תמיהה גדולה המלווה את המעמד: מדוע ?לא מצינו שעושים כסא לאליהו הנביא בפדיון הבן, כפי שנוהגים בכל ברית מילה מדוע בברית אנו מכריזים על בואו ומכינים לו מקום של כבוד, ואילו בפדיון נוכחותו נותרת סמויה מן העין וחסרת ביטוי מעשי במנהג? האם הדבר נובע מהבדל מהותי ?בין ברית המילה לפדיון, או שמא מדובר בהנהגה מכוונת של הסתרה במצווה זו השאלה מדוע נפקד מקומו של הכסא הגלוי במעמד שבו אליהו רמוז באופן כה .מובהק בפסוקים, נותרת לפנינו בבחינת צריך עיון גדול