דינם של תאומים סיאמיים לעניין קיום מצות פריה ורביה, חליצה, מיתה ומלקות, והפרדתם בסכנת חיים

אנו קרבים כעת אל עבר אחד הצמתים המורכבים והדרמטיים ביותר בעולמה של ההלכה – המקום שבו שאלות של חיים ומוות, אישות וקידושין, ודיני נפשות, פוגשים את המציאות .המופלאה והמיוסרת של התאומים הסיאמיים

דינם של תאומים סיאמיים לעניין קיום מצות פריה ורביה, חליצה, מיתה ומלקות, והפרדתם בסכנת חיים אנו קרבים כעת אל עבר אחד הצמתים המורכבים והדרמטיים ביותר בעולמה של ההלכה – המקום שבו שאלות של חיים ומוות, אישות וקידושין, ודיני נפשות, פוגשים את המציאות .המופלאה והמיוסרת של התאומים הסיאמיים דמיינו את הרגע שבו ההלכה הצרופה, שניתנה למשה רבנו בסיני, נדרשת להכריע בשאלות שנדמות כאילו נלקחו מעולם אחר. תאומים המחוברים בגופם – האם הם נחשבים כשני בני אדם לעניין עמידה תחת החופה, או שמא החיבור הפיזי יוצר כבלים הלכתיים שאין להם התרה? האם מותר להם להינשא, וכיצד יקיימו מצוות שבין אדם לחברו כאשר כל תנועה משפיעה על הזולת המחובר אליהם? ומעל הכל מרחפת השאלה המצמררת: כאשר עומדים שני תינוקות מחוברים, ולאחת לב תקין ולרעותה חצי לב, והרופאים קובעים כי ללא ניתוח ימותו שתיהן – האם מותר להלכה "לחרוץ משפט" ולהפריד ביניהן, גם אם המחיר הוא אובדן

ודאי של נפש אחת למען הצלת אחותה? אנו יוצאים למסע מטלטל בין פסיקותיהם של ענקי הדורות, מה"שבות יעקב" ועד למו"ר הגר"מ פיינשטיין, כדי לגלות כיצד התורה, שדרכיה .דרכי נועם, מפלסת נתיב של חיים בתוך מבוך של ייסורים וגזירות גורל נשוב כעת אל הפסוקים המהווים את היסוד למניין ולזהות, ונראה כיצד דווקא המילים העוסקות בספירת בני ישראל הופכות למקור השראה להגדרת המעמד האישי והמשפחתי .של הנשמות המחוברות שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר )(במדבר א, ב לגלגלותם , מבאר ופירש כי המניין נעשה לבית אבותם)(במדבר א, ב רבינו שלמה יצחקי בפירוש רש"י "לומר שמשפחת האב היא הקובעת את ייחוסו של האדם. רש"י מדגיש את חשיבות ה"גולגולת כמרכז האישיות, ובכך הוא מניח את היסוד לשאלת השבות יעקב: כאשר יש שתי גולגולות אך הגופים מחולקים, האם עלינו לראות בכל אחד מהם יחידה משפחתית עצמאית לעניין ?ייחוס, ירושה ונישואין מחדש וביאר כי המניין "לגלגולתם" נועד כדי)(במדבר א, ב רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן שכל אחד יעבור לפני משה ואהרון ויזכה למבט אישי של המנהיג. הרמב"ן מפרש כי המבט הזה מעניק לאדם את חיותו ואת מקומו בעדה, ומכאן עולה השאלה המרתקת – האם תאומים סיאמיים זקוקים למבט אחד או לשני מבטים נפרדים כדי להתקיים כישויות ?הלכתיות עצמאיות כותב ומפרש כי "שאו את ראש" עניינו הרמת המדרגה של)(במדבר א, ב רבינו עובדיה ספורנו כל אחד מישראל להיות ראוי להשראת שכינה. הספורנו מבאר כי המניין המדויק לגלגולת מונע עירוב בין התחומים, מה שמוליד את הדיון המוסרי וההלכתי: כיצד ניתן לשמור על ה"קודש" והפרטיות של כל אחד מהתאומים המחוברים, כאשר חייהם האישיים וזכותם ?להקמת בית כרוכים זה בזה בחיבור בל ינתק בספר יקרא דאורייתא מובא פירושו של רבנו משה סופר, החתם סופר, המדייק בשינוי הלשון שבין מניין ישראל למניין הלויים. הוא מבאר וחידש כי המילה "לגלגולתם" נאמרה בישראל משום שהם נמנו מבן עשרים, גיל שבו במציאות הטבעית קשה למצוא תאומים סיאמיים שישרדו כטריפה, ולכן המילה באה להגדיר את מעמדם המיוחד. מאידך, בשבט לוי שנמנו מבן .חודש, לא נאמר לגלגולתם כדי שלא נבוא למנות כל ראש כנפש נפרדת בטרם הוברר מעמדם נפנה כעת אל היכלי המשנה והתלמוד, שם נזרעו הזרעים הראשונים להבנת המורכבות של גוף אחד הנושא שתי זהויות, ונראה כיצד חז"ל התמודדו עם השאלות המעשיות העולות .מתוך מציאות זו מובא הדיון המפורסם בין פלימו לרבינו הקדוש אודות)(דף לז עמוד א בגמרא במסכת מנחות ,מי שיש לו שני ראשים. הגמרא מבארת ומסיקה כי לעניין פדיון הבן יש לתת עשרה סלעים שכן הכתוב תלה את הפדיון בגולגולת. מכאן למדו הפוסקים, ובראשם השבות יעקב, כי ישנה

טכני לבין הגדרת האישיות. המסקנה העולה מהסוגיה היא-חלוקה מהותית בין הדין הממוני שהתורה מכירה בריבוי איברים כגורם משמעותי, אך משאירה לפתחנו את השאלה האם .ריבוי זה הופך את הישות לשני בני אדם לכל דבר ועניין מובא הדין המכונן של "רודף" בהקשר של עובר)(דף עב עמוד ב בגמרא במסכת סנהדרין המאיים על חיי אמו. הגמרא מורה כי אם יצא ראשו של הוולד, אין נוגעים בו, "שאין דוחים נפש מפני נפש", ומנמקת זאת בכך ש"משמיא קא רדפי ליה". יסוד זה מהווה את התשתית לכל הדיון המודרני בהפרדת תאומים סיאמיים; חכמינו קבעו כי ברגע שהנפש הוגדרה כקיימת ועומדת בפני עצמה, אין לאדם רשות להעדיף חיים של אחד על פני משנהו, אלא ."אם כן מתקיימים תנאים הלכתיים מיוחדים של "רודף . מביא רבנו תם חידוש משמעותי לענייננו)(דף לז עמוד א, ד"ה שומע בתוספות במסכת מנחות הוא מבאר וכתב כי תינוק הנולד עם שני ראשים נחשב כטריפה, גם אם הגופים מחולקים אך מחוברים זה לזה. יסוד זה משמש את האחרונים לפתור שאלות של איסורי ערווה, מתוך הבנה .שהגדרת "טריפה" משפיעה על חלות איסורים מסוימים בתורה, כגון איסור אחות אישה במדרש שהובא בשיטה מקובצת על הגמרא במנחות, נחשף המבחן המשפטי של שלמה המלך. המדרש מפרש וביאר כי שלמה השתמש בתגובה העצבית המשותפת כדי לקבוע את המעמד המשפטי של הירושה. מכאן למדו חז"ל כי האחדות הגופנית והתחושתית היא המגדירה האם לפנינו אדם אחד או שניים, יסוד המלווה את הפוסקים בבואם לדון במצוות .פריה ורביה ונישואין בתאומים מחוברים נפסע כעת בין נתיבותיהם של רבותינו הראשונים, אשר בכוח הגדרותיהם הבהירות יצרו את התשתית הלוגית להבנת המעמד של תאומים מחוברים, והכריעו בשאלות של קדושת .הגוף והנפש ;, מבאר ומחדש יסוד מרעיד)(דף לז עמוד א רבנו תם, המובא בדברי תוספות במסכת מנחות הוא כתב כי אדם שנולד עם שני ראשים, גם אם הגופים נראים כמחולקים אך הם מחוברים בנקודה כלשהי, דינו כטריפה. הרחבה זו של מושג הטרפה אינה רק רפואית אלא הלכתית טהורה, ופירש רבנו תם כי הגדרה זו משליכה על תחומים רבים, שכן קיימת דעה שאיסורי ערווה מסוימים, כגון אחות אישה, תלויים בכך שהיא תהיה ראויה לחיים, וטרפה שאינה חיה .ייתכן שאין בה את אותו האיסור כפי שנראה בהמשך בדברי האחרונים , מבאר ומפרש את היחס לריבוי)(דף לז רבינו שלמה יצחקי, רש"י, בפירושו למסכת מנחות הגולגולות. הוא כתב על עניין עשרת הסלעים של פדיון הבן את המילים המדויקות: "דחד ,בכור הוא וחשיב כתרין". רש"י מחדש כאן הבחנה מהותית – ייתכן שמדובר בישות אחת ב"חד בכור", אך התורה בחרה להעניק לו חשיבות של שניים לעניין ממוני. הבנה זו של הראשונים היא המצפן המנחה את הדיון האם ניתן לראות בתאומים סיאמיים שתי נפשות .נפרדות או אדם אחד בעל איברים כפולים , מבאר ומחדש)(פרק א הלכה ט רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, בהלכות רוצח ושמירת נפש

את דין ה"רודף" בעובר. הוא כתב ופירש כי כאשר עובר מסכן את אמו, מותר לחתוך אותו כדי להצילה, משום שהוא כרודף אחריה להורגה. עם זאת, הרמב"ם מזהיר כי מרגע שיצא ראשו של הוולד, אין נוגעים בו, כי אין דוחים נפש מפני נפש. יסוד זה של הרמב"ם הוא עמוד האש המנחה את גדולי הדור בדיון על הפרדת תאומים; ברגע שהוגדרו כשתי נפשות, אפילו אם אחת "רודפת" את חברתה בעצם קיומה הפיזי, עלינו לבחון ביראה האם מותר להתערב .במעשה שמיים שהובאו לעיל, מבאר וחידש)(חלק א סימן צח רבינו שלמה בן אדרת, הרשב"א, בתשובותיו כי ייתכן ש"יתרת" חיה ואינה כטריפה. הוא פירש כי אם המבנה הכפול מאפשר קיום לאורך זמן, אין לדון אותו כמי שעומד למות. דבריו אלו מהווים מחלוקת קוטבית לרבנו תם, והם אלו שמאפשרים לאחרונים לדון בתאומים סיאמיים כבני אדם החייבים בכל המצוות, כולל .פריה ורביה וקידושין, שכן הם נחשבים כחיים וקיימים בתוך עדת ישראל נפנה כעת אל שולחנם של מאורי ההלכה בדורות האחרונים, אשר התמודדו עם השאלות הנוקבות ביותר הנוגעות לזהותם, קדושתם וגורלם של התאומים המחוברים, והכריעו .במקום שבו השכל והרגש נפגשים עם גזירת הכתוב מבאר וחידש חילוק יסודי בין)(חלק א סימן סד רבינו יעקב ריישר בספרו שו"ת שבות יעקב הסוגיה במנחות לבין המציאות של תאומים סיאמיים. הוא כתב ופירש כי בגמרא מדובר בגוף אחד בעל שני ראשים, אך בתאומים שגופיהם מחולקים ורק ראשיהם מחוברים, הרי ,הם כשני בני אדם לכל דבר. מכאן הסיק השבות יעקב נפקא מינות מרעישות: לעניין תפילין .פשיטא שכל אחד מניח על ראשו שלו, ולעניין ירושה, פשיטא שיורש שני חלקים כתרי גופי אולם, בעניין נישואין כתב וביאר כי אסורים הם לישא אישה, הן מחמת איסור "לשמש בפני , והן מחמת החשש שמא הבעילה של האחד תיחשב כאיסור אשת)(שהרי האח תמיד נוכח "כל חי .איש לגבי השני רבי יוסף שאול נתנזון, בעל השואל ומשיב, תמה על דברי השבות יעקב וביאר ופירש את הקושי מזווית אחרת. הוא חידש וכתב כי האיסור המרכזי בתאומות סיאמיות אינו רק "בפני כל חי", אלא האיסור החמור של נשיאת שתי אחיות. הוא יישב את הקושי על פי שיטת רבנו תם בתוספות, שכן אם תאומים כאלו נחשבים כטריפה, הרי שאיסור "אחות אישה" שנאמר ."בחייה" אינו חל בהם, שכן טריפה אינה נחשבת כחיה לעניין זה מבאר וכתב יישוב לדברי)(יו"ד ח"ב סימן צט רבי יצחק שמעלקיש בספרו שו"ת בית יצחק השבות יעקב, לפיו מדובר בנכריות שנתגיירו שאין להן דין אחיות מהתורה. עם זאת, לעצם הדין פסק וחידש כי בנקבות שנולדו בישראל אסור לקדש אף אחת, שכן אלו "קידושין שאינם מסורים לביאה" – לא ניתן לבעול אחת מבלי לעבור על איסור אחותה המחוברת אליה. עוד הוסיף הבית יצחק והבהיר כי אין לחייב תאומי סיאם במיתה או מלקות אם אחד .מהם חטא, שכן לא ניתן להעניש את האחד מבלי לפגוע אנושות בשני החף מפשע מבאר ופירש את סוד)(במדבר א, ב רבנו משה סופר בפירושו שהובא בספר יקרא דאורייתא

המילה "לגלגולתם". הוא כתב וחידש כי בישראל נמנו מבני עשרים משום שבגיל זה כבר (לשיטת הסוברים ברור שאינם טריפה, שכן לו היו תאומים מחוברים לא היו שורדים עד גיל זה . מאידך, בשבט לוי שנמנו מבן חודש, לא נאמר לגלגולתם כדי שלא נטעה למנות)שהם טריפה .כל ראש בנפרד כל עוד לא עברו את חזקת הטריפה , הוסיף וביאר כי במערכות גוף מחולקות, אם אחד זכר ואחת נקבה)(שם השבות יעקב הרי שהזכר קיים מצוות פריה ורביה. עוד חידש וכתב כי אחד מהם כשר לחליצה, אך הורה ,ופירש כי לכתחילה יחלוץ אותו ולד של ימין, שכן "ימין לעולם עדיף" לעניין מצוות חליצה .ובכך נתן עדיפות הלכתית לאחד מן הראשים במקום שבו נדרשת פעולה של יחיד נפסע כעת בדחילו וברחימו אל תוך היכלי ההוראה של גדולי דורנו, אל המקום שבו תהומות של סבל פוגשים פסגות של חכמה ורחמים. כאן נדון באחת השאלות המטלטלות ביותר שהונחו לפתחם של גדולי ישראל: שאלת הפרדתם של תאומים סיאמיים כאשר .חייהם תלויים מנגד מו"ר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נדרש בשנת תשל"ז לשאלה גורלית שתיאר הרב ד"ר שטיינברג בספרו אסיא. מדובר היה בתאומות המחוברות בבית החזה, כאשר לאחת לב תקין ולרעותה חצי לב בלבד. הרופאים קבעו בוודאות מוחלטת כי ללא הפרדה שתיהן ימותו, אך הניתוח יגרום למותה הוודאי של בעלת חצי הלב. מו"ר הגר"מ פיינשטיין הורה וחידש כי יש לנתח ולהציל את בעלת הלב הבריא. אף שלא נותרו נימוקים כתובים מפורטים ממנו, גדולי הדור .ביקשו לבאר ולפרש את עומק דעתו רבי משה טנדלר, חתנו של הגרמ"פ, כתב וביאר בשם חמיו כי ההיתר מבוסס על דברי הרמב"ם בעניין רודף. הוא פירש וחידש כי כשם שמותר להרוג עובר המאיים על חיי אמו כי אין לו חיים עצמאיים, כך האחות בעלת חצי הלב, שכל חיותה נשענת על אחותה, נחשבת .כ"רודפת" ואין לה חיים מצד עצמה, ולכן מותר להציל את בעלת החיים העצמאיים מו"ר הגאון רבי ברוך דב פוברסקי בספרו בד קודש ביאר וכתב בתחילה כי ההיתר הוא אכן "מדין רודף, אך תמה ופירש על פי הסוגיה בסנהדרין שייתכן ודינו כ"משמיא קא רדפי ליה ואין להגדירו כרודף. בהמשך דבריו ובחלקים נוספים של ספרו, חזר וביאר כי ההיתר יסודו בכך שהתינוקת בעלת חצי הלב נחשבת כ"נפל", ומאחר שאינה בת קיימא, מותר להפסיק .את חיותה הזמנית כדי להעניק חיי עולם לאחותה הבריאה מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו שו"ת תשובות והנהגות ביאר ופירש את הוראת הגר"מ פיינשטיין בדרך נוספת ומרתקת. הוא כתב וחידש כי במקרים מסוימים ניתן לראות .בתאומים "גוף אחד", וכשם שמותר לחתוך איבר כדי להחיות את כל הגוף, כך הותר הניתוח עם זאת, הוא סייג ופירש כי כלל לא הותר לסכן את שניהם בניתוח הפרדה כל עוד הם יכולים .לחיות יחד, וכל ההיתר הוא רק במקום סכנת מוות ודאית לשניהם הגר"י אושינסקי בספרו אורחות משפט כתב וביאר את צד ההיתר בניתוחים לשיפור איכות והתועלת היא גדולה, רשאי)(אחד מאלף חיים. הוא פירש וחידש כי אם הסיכון הוא קטן ביותר

אדם להיכנס לסיכון כזה למען איכות חייו, ועל פי זה יש לבחון כל מקרה לגופו בניתוחי .הפרדה שאינם דחופים בעניין הפסקת הריון של תאומים סיאמיים, הגרל"י הלפרין בספרו שו"ת מעשה חושב ביאר ופירש כי יש להבדיל בין מצב שבו האיברים נפרדים לבין מצב של חיבור מהותי. מו"ר הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי, כפי שהובא בספר נשמת אברהם, כתב וביאר כי אם הרופאים אינם נותנים אפילו אחוז קטן של סיכוי לחיות לאחר הלידה, יש צדדים להקל בהפסקת .ההריון, במיוחד כאשר הלידה עצמה מסכנת את האם בניתוח קיסרי שהיא מסרבת לעבור מתוך סערת הפסיקה וההתמודדות עם שאלות החיים והמוות, אנו מזקקים כעת את ההשלכות המעשיות העולות מתוך דברי רבותינו, ומעצבים את המסקנות ההלכתיות .הנוגעות לכל תחומי החיים של הנשמות המחוברות הללו הנפקא מינה הראשונה נוגעת למצוות שבגוף, ובראשן מצוות תפילין. מתוך דברי השבות יעקב אנו למדים כי כאשר הגופים מחולקים ורק הראשים מחוברים, כל אחד מהם נחשב לישות עצמאית המחויבת במצוות בפני עצמה. לכן, הנפקא מינה למעשה היא שכל אחד .מהתאומים צריך להניח תפילין על ראשו ועל ידו שלו, מבלי שפעולת האחד תפטור את השני נפקא מינה נוספת ומרעישה עולה לעניין דיני אישות ופריה ורביה. למרות הרצון המוסרי לאפשר לכל אדם להקים בית, הנפקא מינה העולה מהבית יצחק היא שאסור לתאומות סיאמיות להינשא, משום שכל קידושין של אחת מהן נחשבים ל"קידושין שאינם מסורים לביאה", שכן לא ניתן לקיים את המצווה עם אחת מבלי לעבור על איסור הקרבה לאחותה המחוברת אליה. לעומת זאת, בזכר המחובר לנקבה, כתב השבות יעקב שהזכר יכול לקיים .מצוות פריה ורביה, אך הדבר תלוי במבנה המערכות הגופניות שלהם בתחום הממוני, עולה נפקא מינה ברורה לעניין ירושה. מאחר שמדובר בשני גופים, הרי שהם יורשים שני חלקים בנכסי אביהם, כאילו היו שני אחים נפרדים לגמרי. זוהי הכרה משפטית של התורה בריבוי הנשמות למרות החיבור הפיזי, מה שמשפיע גם על דיני חליצה .– שם נפסק כי אחד מהם יכול לחלוץ, אך ישנה עדיפות הלכתית לימני שבהם נפקא מינה קריטית ומצמררת נוגעת לדיני עונשין – מיתה ומלקות. הבית יצחק חידש נפקא מינה לפיה גם אם אחד התאומים עבר עבירה חמורה המחייבת ענישה, לא ניתן לבצע את העונש. הטעם הוא מוסרי והלכתי כאחד: מאחר שלא ניתן להעניש את החוטא מבלי ,לפגוע, לצער או להמית את אחיו החף מפשע המחובר אליו, הרי ש"יד בית דין" כבולה .והעונש נדחה מפני קדושת החיים של הצד הזכאי לבסוף, לעניין הצלה והפרדה בסכנת חיים, הנפקא מינה למעשה העולה מהכרעת הגר"מ פיינשטיין היא שקיימת חובה לנסות ולהציל לפחות נפש אחת כאשר שתיהן עומדות בפני " כמי ש"רודף)(כבעל חצי לב כליה. ההדרכה ההלכתית היא שרואים במי שאין לו חיות עצמאית את חיי אחיו הבריא, ועל כן מותר לבצע את הניתוח המכאיב כדי להבטיח את המשכיות .החיים של בעל הסיכוי הממשי

נרד כעת אל עומקן של מחשבות, אל המקום שבו החיבור הגופני המיוסר הופך למשל עמוק על מהות הקיום האנושי והיהודי, ונבקש להבין מה מגלה לנו סוגיית התאומים .הסיאמיים על סוד הנשמה :שורש הרעיון הטמון במחלוקתם של השבות יעקב והבית יצחק נוגע בשאלה העתיקה מהו המגדיר את האדם – הגוף או הרוח? כאשר השבות יעקב פוסק כי על כל אחד להניח תפילין בפני עצמו, הוא מגלה לנו שגם בתוך חיבור פיזי כפוי, נשמרת הריבונות הרוחנית .של הפרט. הרעיון הוא שחירות המחשבה וקדושת המעשה אינן תלויות בעצמאות הגוף גם אדם המחובר לאחר בברית גורל פיזית, נותר עומד לבדו מול קונו, נושא בתפילה את גולגולתו האישית אל עבר המרומים. חיבור זה הוא בבואה למצבנו כעם – אנו מחוברים זה .'לזה בערבות הדדית ובגוף לאומי אחד, אך כל "גולגולת" מחויבת בעבודתה הייחודית לה עומק הרעיון העולה מהדיון הדרמטי בהפרדת התאומים חושף בפנינו את ערך החיים המוחלט מול המציאות היחסית. כאשר חכמי דורנו דנים ב"מי יחיה ומי ימות" במקרה של ."לב אחד לשתי גופות, הם אינם עוסקים בסטטיסטיקה רפואית, אלא בבירור המושג "נפש הרעיון של "רודף" המיוחס לאחות הפגועה מלמדנו שיעור נוקב באחריות: לעיתים, עצם הקיום הפסיבי שלנו עלול להצר את צעדיו של השני עד כדי סכנה. התורה מלמדת אותנו ,שמבחינה רעיונית, עלינו תמיד לשאוף להיות "בעלי לב בריא" המעניק חיים לסובבים אותו .ולא להפוך למעמסה המכלה את חיותו של הזולת "יתרה מכך, סוגיית איסור הנישואין של התאומות הסיאמיות מחמת איסור "אחות אישה או "לשמש בפני כל חי", מעלה רעיון מוסרי ורעיוני על גבולות הפרטיות והקדושה. האדם נדרש ליצור לעצמו מרחב של "קודש קודשים" פרטי, מקום שבו שום "עין חיה" אינה שולטת. החיבור הכפוי של התאומים מזכיר לנו כי השלמות האנושית זקוקה ליכולת הפרישה וההתייחדות. הרעיון הוא שהחיבור האמיתי בין בני אדם צריך להיעשות מתוך .בחירה וחירות, ולא מתוך כורח פיזי המבטל את צניעות היחיד .לבסוף, דברי החתם סופר על המניין "לגלגולתם" במדבר מעניקים לנו מבט של נחמה העובדה שהתורה מצאה לנכון להגדיר את מניין החריגים והמחוברים מלמדת שאין בריה שהיא "טעות". בתוך המבנה המורכב והקשה של תאומים סיאמיים מסתתר רז אלוקי של אחדות מתוך פירוד. הם מזכירים לעולם כי האדם הוא "עולם מלא", וגם אם גופו סבוך ומחובר לאחר, נשמתו מאירה בחלל העולם באור יחידאי שאין לו תחליף, ומקומו במחנה .ישראל מובטח וחתום לדורות נפנה כעת אל היכלי המחשבה והאמונה, ונתבונן כיצד הסוגיה המרעידה של התאומים .המחוברים משמשת לנו כצוהר אל מעמקי הנפש האנושית ואל דרכי ההנהגה האלוקית בעולם ההרחבה המחשבתית הנלמדת מסיפורם של התאומים הסיאמיים נוגעת בראש ובראשונה בשאלת "השותפות הכפויה" הקיימת בתוך כל אדם. בכל אחד מאתנו שוכנים לעיתים שני

כוחות, שתי נפשות הנאבקות על "לב" אחד – היצר הטוב והיצר הרע, הרצון להתעלות מול הכובד של החומר. המציאות של תאומים מחוברים מלמדת אותנו שאחדות אינה בהכרח הרמוניה, אלא לעיתים היא מאבק יומיומי של ויתור והכלה. האדם נדרש ללמוד כיצד להנהיג את עצמו כאשר חלק אחד שלו מבקש לנוע ימינה והשני שמאלה, והאמונה היא המיתר המקשר בין הקולות הסותרים, המזכירה לנו שמעל הריבוי הגופני קיימת השגחה .עליונה המאחדת את הכל למטרה אחת בתחום האמונה וההנהגה, השאלה המצמררת של הפרדת התאומים חושפת את עומק מושג ההקרבה והאחריות. כאשר מו"ר הגר"מ פיינשטיין נדרש להכריע מי יחיה ומי ימות, הוא לימד אותנו שבהנהגת העולם ישנם רגעים של "דין" שבהם חיתוך כואב הוא הדרך היחידה להצמיח חיים. המחשבה היהודית מלמדת אותנו שהחיים אינם תמיד רצף של הצלחות, אלא ,לעיתים הם דורשים את היכולת להכיר בכך שישנם חלקים בתוכנו, או במציאות סביבנו שהם בבחינת "רודף" המונעים מאתנו לממש את ייעודנו. ההנהגה הנכונה היא לדעת מתי לחבר ומתי, מתוך כאב עמוק ויראת שמיים, יש צורך בהפרדה כדי לאפשר לנפש הבריאה .לפרוס כנפיים ולחיות .יתרה מכך, הסוגיה מלמדת אותנו שיעור באמונת חכמים ובכובד ראש מול קדושת החיים הפוסקים שהתלבטו בשאלת הנישואין והחיים המשותפים של התאומים, לא ראו בהם "בעיה רפואית" אלא נשמות קדושות המבקשות לממש את צלם האלוקים שבהן. המחשבה הזו תובעת מאתנו, כאנשים וכמנהיגים, להביט בכל אדם – מורכב ככל שיהיה – בראייה של "לגלגולתם". עלינו להבין שכל נשמה היא עולם מלא, וגם במצבים שנראים לנו כבלתי אפשריים מבחינה אנושית, התורה מעניקה לנו כלים להתמודד, לאהוב ולמצוא את הדרך לעבודת ה'. זוהי הנהגה של חסד בתוך גבולות הדין, המבקשת למצוא לכל אחד את מקומו .המדויק תחת כנפי השכינה נציב כעת לנגד עינינו את המצפן המוסרי המתגבש מתוך הדיון המרעיד בתאומים הסיאמיים, ונבקש להבין אלו ערכים נצחיים אנו מזקקים עבור אישיותנו ועבור החברה .שבה אנו חיים הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא קדושת הפרטיות והמרחב האישי כערך יסוד. כאשר אנו דנים באיסור של התאומים המחוברים להינשא משום "לשמש בפני כל חי", אנו מגלים שהמוסר היהודי אינו רואה בפרטיות רק נוחות, אלא צורך רוחני קריטי לשמירת צלם האלוקים שבאדם. המצפן המוסרי מורה לנו כי גם במצבים של צפיפות, דוחק או חיבור כפוי – בין אם פיזי ובין אם חברתי – עלינו להילחם על יצירת מרחב מקודש לכל יחיד. המוסר הזה תובע מאתנו לכבד את סודו של הזולת ולא לפלוש למרחב הנפשי שלו, מתוך הבנה שכל ."גולגולת" זקוקה להתייחדות שלה עם עצמה ועם בוראה כדי לצמוח הנדבך השני עוסק באחריות המוסרית של החזק כלפי החלש בתוך מערכות יחסים מורכבות. הדיון הדרמטי של מו"ר הגר"מ פיינשטיין בהפרדת התאומות חושף תובנה

מוסרית נוקבת: לעיתים החסד הגדול ביותר הוא דווקא ההכרה במציאות הכואבת והיכולת לקבל החלטות קשות כדי להציל את מה שניתן להציל. המצפן המוסרי מלמד אותנו כי אין אנו רשאים לעמוד מן הצד ולתת לשתי נפשות לטבוע מתוך "חסידות" מוטעית של ,התערבות. המוסר תובע מאתנו לפעול, להכריע ולהיות מוכנים לשאת במשא האחריות-אי מתוך ידיעה שחביב אדם שנברא בצלם, וכל מאמץ להשאיר שריד ופליטה לחיים הוא .מעשה מוסרי עליון .הנדבך השלישי במצפן הוא מידת הענווה והיושרה המקצועית אל מול גזירות הגורל ."הפוסקים והרופאים שעסקו בסוגיה זו גילו ענווה מוחלטת בפני "מי שאמר והיה העולם המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין שישנם מצבים בחיים שהם מעבר להבנתנו, ושם המוסר הוא דווקא הציות להדרכה התורנית וההלכתית. המוסר הזה בונה בנו מצפן פנימי שלא נותן לנו להפוך ליהירים או לשפוט אחרים שנמצאים בסיטואציות בלתי אפשריות. הוא מלמד אותנו להביט בחמלה על המורכבות האנושית, להכיר במוגבלות הכוח שלנו, ולפעול תמיד מתוך יראת שמיים וחיפוש אחר הטוב המוחלט, גם כשהוא מסתתר בתוך ערפל סמיך של .ייסורים ודילמות מתוך המסע המטלטל והמעמיק בין כותלי בית המדרש וחדרי הניתוח, אנו דולים כעת את הפנינים המאירות את חיינו. למדנו כי גם בתוך חיבור כפוי ומורכב, נשמרת ריבונותו הרוחנית של האדם, וכי כל נשמה היא עולם מלא הזכאי למבט אישי וקדוש. ראינו את כוחה של ההלכה להכריע בשאלות של חיים ומוות מתוך אחריות ויראת שמיים, ואת החובה המוטלת עלינו ,לזהות את ה"רודף" הפנימי המונע מאתנו לצמוח. התובנות שלמדנו על גבולות הפרטיות על ערך החיים המוחלט ועל היכולת להכיל את השונה והחריג בתוך מחנה ישראל, הופכות למצפן המכוון את צעדינו בכל מפגש עם מורכבות אנושית. אנו יוצאים מצוידים בהבנה שגם .כשהנסיבות כובלות, הרוח תמיד נשארת חופשית לשאת את ראשה אל על :עיקר העניין:עיקר העניין סוגיית התאומים הסיאמיים, המחוברים בגופם אך נפרדים בנשמתם, מהווה את אחד המבחנים המרתקים והקשים ביותר של ההלכה הצרופה, כשהיא נשענת על . במילים לגלגלתם)(במדבר א, ב המקור בפרשתנו המבדיל בין יצור)(חלק א סימן סד במוקד הדיון עומדת הכרעתו של השבות יעקב בעל שני ראשים על גוף אחד, לבין תאומים בעלי מערכות גוף נפרדות המחוברים .בראשם; לשיטתו, אלו הם שני בני אדם לכל דבר לעניין תפילין, ירושה ומצוות קשיים)(יו''ד ח''ב סימן צט אולם, בתחום האישות, העלו הפוסקים וביניהם הבית יצחק עצומים מחמת איסור אחות אישה ואיסור "לשמש בפני כל חי", מה שהוביל למסקנה .כי קידושין כאלו אינם מסורים לביאה

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין שיא הדרמה ההלכתית נחשף בהכרעתו של מו''ר הגר''מ פיינשטיין זצוק''ל בעניין הפרדת תאומות בשנת תשל''ז. הוראתו להציל את בעלת הלב התקין על חשבון אחותה שחיה על חסדה, בוארה על ידי גדולי הדור וביניהם מו''ר הגר''ב פוברסקי ומו''ר הגר''מ שטרנבוך, כהכרעה המושתתת על דין "רודף" או על הגדרת הנפש הפגועה כ"נפל" שאינו בן קיימא. יסוד הדברים הוא שהתורה מבקשת להציל חיים וודאיים ולהעניק להם קיום עצמאי, תוך דייקנות מוחלטת בהגדרת הגבול שבין נפש אחת לרעותה, כפי שרמז מרן החתם סופר בהבחנה בין מניין ישראל למניין .הלויים לגלגולתם ?