?האם יכול רופא לקבל כסף כאשר הוא הולך לרפא חולה מסוכן !הוכח מפרשת השבוע

!הוכח מפרשת השבוע ,דמיינו בנפשכם את שעת הלילה המאוחרת, הרחובות שקטים וכולם נמים את שנתם מלבד אדם אחד הנאבק על נשימתו. בבית סמוך מתעורר הרופא, הוא עוזב את יצועו

?האם יכול רופא לקבל כסף כאשר הוא הולך לרפא חולה מסוכן

!הוכח מפרשת השבוע

,דמיינו בנפשכם את שעת הלילה המאוחרת, הרחובות שקטים וכולם נמים את שנתם מלבד אדם אחד הנאבק על נשימתו. בבית סמוך מתעורר הרופא, הוא עוזב את יצועו

ארקיו תשרפ

227 227

החם, נוטל את כליו וממהר אל בית החולה המסוכן. בתושייתו ובחכמתו הרבה, הוא

.מצליח לייצב את המצב ולהחזיר את הנפש אל גופה

,כעת, כשהשחר עולה והסכנה חלפה, עומדת השאלה המרתקת: האם אותו רופא שפעל מתוך חובה דתית ומוסרית של "לא תעמוד על דם רעך", רשאי לבקש שכר על חכמתו ועל המרשם שהציל חיים? הלב נקרע בין ההערכה העצומה לרופא ובין ההבנה שמצוות התורה הן מתנת חינם מהבורא. האם החכמה שרכש הרופא בעמל שנים היא רכושו הפרטי למכירה, או שמא ברגע שהיא נדרשת להצלת חיים היא הופכת לקודש שאין ליטול עליו דמים? אנו עומדים נפערים מול המתח שבין עולם החומר לעולם

.הרוח, בין צורכי הפרנסה של הרופא לבין קדושת המצווה

מתוך השאלה המהדהדת על המתח שבין עמל הרופא לקדושת המצווה, אנו פונים

.אל פסוקי המקרא בפרשתנו, שם טמון השורש לאחריותו של כל אדם כלפי חברו

התורה הקדושה, בבואה לעצב את חובת הדיבור והאמת בפרשת ויקרא, קובעת: "ונפש

.)(ויקרא ה, א "כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו

מעורר שאלה)(דף פט ע"א הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא קמא ,מרתקת מתוך פסוק זה. הוא מביא מקרה של רופא שהגיע לביתו של חולה מסוכן שאינו יכול לנוע, וריפא אותו בחכמתו בלבד, ללא תרופות גשמיות. האם רשאי הרופא ליטול שכר על אותן מילים מרפאות, או שמא חלה עליו חובת "אם לא יגיד ונשא "עוונו" – כשם שהעד חייב להגיד את האמת כדי להציל ממון, כך הרופא חייב "להגיד

?את חכמתו כדי להציל חיים

מבאר כי העוון מוטל על מי שמונע את ידיעתו במקום שבו היא)(ויקרא ה, א רש"י נדרשת. דבריו משליכים אור על עולמו של הרופא: הידיעה שבלב הרופא אינה שייכת

.לו לבדו ברגע של סכנה; היא הופכת להיות כלי הצלה שהתורה מחייבת להשתמש בו

מדייק בלשון "או ראה או ידע", ומלמד שכל סוג)(ויקרא ה, א האור החיים הקדוש של ידיעה מחייבת פעולה. הרופא, ש"ידע" את סוד הרפואה, עומד בפני אותה דרישה

.מוסרית של העד – שתיקה היא חטא, והגדה היא הצלה

מבאר כי חומרת העוון נובעת מכך שהיודע עדות ושותק עוזר)(ויקרא ה, א הכלי יקר ,לרשע לגזול. בנמשל לרפואה, רופא הנמנע מלהגיד את חכמתו בשל דרישת ממון

.נחשב כמי שנותן יד לסכנה שתכריע את החולה

, מוסיף כי "אם לא יגיד" הוא מניעת הטוב מבעליו. עבור הרופא)(ויקרא ה, א הספורנו ה"טוב" הוא החיים עצמם. המצפון המוסרי של הפרשה מלמד אותנו כי הידיעה המקצועית של האדם אינה רק נכס כלכלי, אלא היא ברית עם הבורא להשבת אבדה

.– בין אם זו אבדת ממון ובין אם זו אבדת גוף

גם לנשמה מגיע אוכל

228 228

מתוך דברי המפרשים המעמידים אותנו על חובת ה"הגדה" של הרופא כחלק משליחותו

.האלוקית, אנו באים אל שולחן הפסיקה, כדי להבחין בין עמל הגוף לעמל הרוח

קובע יסוד הלכתי נוקב: אסור לרופא ליטול שכר)(יו"ד סימן שלו ס"ב מרן בשולחן ערוך על "החכמה והלימוד", אך שכר הטורח והבטלה מותר לו ליטול. הפסיקה הזו מניחה "את האצבע על נקודת המפגש שבין המצווה למקצוע. התורה מצווה עלינו "והשבתו לו – לרבות אבדת גופו. כשם שאדם המשיב אבדה אינו רשאי ליטול שכר על עצם קיום

.המצווה, כך הרופא, המשיב את בריאותו של החולה, אינו יכול למכור את המצווה בכסף

הפרישה, הש"ך והט"ז מבארים כי "שכר החכמה" הוא המידע המקצועי שהרופא מעניק – אותן הוראות והדרכות כיצד להתרפא. על אלו אסור ליטול ממון, שכן "מה ;אני בחינם אף אתם בחינם". עם זאת, התורה לא דרשה מהרופא להפסיד את פרנסתו

(שכר ועל המאמץ הפיזי שהשקיע)(שכר בטלה לכן, על הזמן שביטל ממלאכה אחרת

., הוא רשאי ואף ראוי לקבל תגמול)טרחה

הדברים מתחדדים עוד יותר. הוא מסביר כי כאשר הרופא רושם)(שם בערוך השולחן מרשם לבית המרקחת, הרי זה נחשב לשכר טרחה ומותר. הוא יוצר הבחנה בין הדיבור ,המלמד, שהוא גוף המצווה, לבין הפעולה הטכנית של הכתיבה וההליכה אל החולה

.שהן מעבר לגוף המצווה

(אבה"ע סימן קל סעיף וכאן אנו מוצאים הקבלה מרתקת לעולם המשפט בשולחן ערוך .. שם נפסק כי עדי הגט אינם רשאים ליטול שכר על עדותם יותר משכר בטלה)כא התורת גיטין מבאר כי העדים חייבים להעיד בפיהם, אך אינם חייבים לכתוב ולחתום בכתב ידם. על ה"שירות" הנוסף של הכתיבה, מותר להם ליטול שכר. זהו המודל המשפטי שמאמץ ערוך השולחן גם עבור הרופא: המילים הן המצווה, אך הקולמוס

.וההליכה הם הטרחה המותרת בשכר

מתוך דברי ערוך השולחן המבקשים למצוא היתר לשכר הרופא דרך עמל הכתיבה

.וההליכה, אנו נתקלים בקושיה נוקבת היורדת לשורשי חובת ההצלה של האדם מישראל

,השאלה המהדהדת היא כזו: אם מדובר בחולה מסוכן שאינו מסוגל להגיע למרפאה ,"הרי הרופא מחויב מצד הדין ללכת אליו. התורה ציוותה "לא תעמוד על דם רעך שחובה על)("והשבתו לו" – לרבות אבדת גופו וההלכה לומדת מכאן ומדין השבת אבדה האדם להטריח את עצמו כדי להציל את חברו. אם ההליכה עצמה היא חלק בלתי

?נפרד מהמצווה, כיצד ניתן להגדיר אותה כ"טרחה יתירה" שמותר ליטול עליה שכר

," מביא חילוק מרתק בעניין עדים: התורה כתבה "אם לא יגיד)(חו"מ סימן לד סי"ח הט"ז ,ומשמעות הדבר היא שהחובה המוטלת על העד היא הדיבור – ה"הגדה" עצמה. לכן על האמירה בבית הדין אסור ליטול שכר, אך על הדרך שעושה העד מביתו אל בית הדין מותר לו ליטול שכר, שכן ההליכה אינה גוף המצווה. אולם, ברופא המצב שונה

ארקיו תשרפ

229 229

בתכלית. כפי שמבאר הנימוקי יוסף במסכת בבא מציעא, מצוות השבת אבדה כוללת בתוכה את הטרחה להגיע אל האבדה. אם כן, ברופא המרפא חולה מסוכן, ההליכה לביתו

.היא חלק מגוף המצווה של הצלת חיים, ולכאורה צריכה להיעשות בחינם

,כאן אנו נדרשים להבין את עומק כוונתו של ערוך השולחן. ייתכן וכוונתו היא שהרופא בכתיבת המרשם ובחתימתו, נוטל על עצמו אחריות משפטית ומקצועית כבירה. על ,, מותר לעדים להתנות שאם הגט יתקלקל בגללם הם ישלמו)(אבה"ע סימן קל פי הרמ"א ומכוח אחריות זו מותר להם ליטול שכר הרבה. אם הרופא מקבל אחריות כזו, שאינה

.חובה מן התורה, ייתכן שזהו הפתח להתרת השכר

אולם, ישנו הסבר נוסף המאיר את עולמנו המודרני: ייתכן שהשכר אינו על עצם , ישנן)(דף פט ע"א הפעולה, אלא על המוכנות. כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא קמא "מילים הנמכרות בדינרים". במקום שבו נהגו לתת שכר הרבה לרופאים, אין בכך משום איסור אונאה, כיוון שחכמת הרפואה היא דבר שערכו אינו יסולא בפז, והרגילות החברתית הופכת את השכר המרובה ללגיטימי עבור הטרחה והאחריות המקצועית

.הכרוכה בכל צעד של הרופא

מתוך הקושיות העצומות על גדרי חובת ההליכה והטרחה, אנו פוסעים אל עבר יסוד

.חדש ומאיר, המבקש למצוא את ההיתר בשורש הווייתו המקצועית של הרופא

, מעניק לנו זווית ראייה)(פרק ד אות יד הדברי חמודות, בפירושו למסכת בכורות מרתקת. הוא מביא את דברי הרשב"א בתשובה, המבחין בין שני סוגי עדים: ישנו עד שכבר ראה את המאורע, ועליו מוטלת החובה הדתית והמוסרית להעיד – עליו נאמר "מה אני בחינם אף אתם בחינם". אך ישנו אדם שאינו מחויב בדבר, והוא מתבקש ללכת במיוחד למקום המעשה כדי לראות ולהפוך לעד. אדם כזה רשאי ליטול שכר על עצם

.ההליכה והפיכתו לעד, שכן הפעולה הזו אינה חלק מחובתו המקורית

על פי יסוד זה, מחדש הדברי חמודות היתר כביר עבור דיינים ורופאים בימינו. כאשר אדם בוחר ללמוד רפואה ולהקדיש את כל עתותיו כדי להיות "קבוע ופנוי לכולם", הוא משנה את מעמדו. הוא אינו סתם עובר אורח שנתקל בחולה, אלא הוא אדם שהפקיע את עצמו מכל עיסוק אחר כדי לעמוד לרשות הציבור. מאחר שלא הייתה עליו חובה מן התורה ללמוד רפואה דווקא ולהתפנות עבור כולם, הרי שמותר לו ליטול שכר על

.עצם המוכנות הזו ועל התמסרותו המקצועית

כאן אנו מוצאים הבנה מחודשת למושג "שכר בטלה". בעוד שבעבר הרופאים היו מתפרנסים ממלאכות אחרות ומרפאים בזמנם הפנוי, הרי שבימינו הרפואה היא אומנותו , אדם המתפנה)(חו"מ סימן ט ופרנסתו היחידה של הרופא. כפי שכתב הפתחי תשובה מעיסוקיו כדי לחפש מציאות להשיבן לבעליהן רשאי ליטול שכר על כך. כך גם הרופא

גם לנשמה מגיע אוכל

230 230

– הוא "מתפנה" לכל אורך חייו המקצועיים כדי להשיב אבדות גוף, והשכר שהוא מקבל

.הוא התמורה על כך שקיבל על עצמו את השליחות הזו להיות זמין ומומחה לכל דורש

המבט הזה משנה את כל התמונה: השכר אינו ניתן על ה"מצווה" ברגע המפגש עם החולה, אלא על הדרך הארוכה של הלימוד, ההכשרה והקביעות המקצועית המאפשרת למצווה הזו להתקיים בכלל. זהו שכר על היותו רופא, המאפשר לו להתקיים בכבוד

.ולהמשיך במלאכת הקודש של הצלת חיים

מתוך יסוד הדברי חמודות, המעניק לרופא את הזכות להתפרנס ממומחיותו בשל קביעותו למלאכת הקודש, אנו פוסעים אל רגעי הקצה – אל אותן שעות שבהן לכאורה

.נפסק מרוץ החיים והבטלה מהמלאכה היא ממילא

השאלה המנקרת בלב היא מה יהא הדין כאשר הרופא מוזעק אל חולה מסוכן באמצע הלילה, או כאשר הוא נקרא אל המיטה בשבת קודש. בשעות אלו, לכאורה, לא שייך המושג של שכר בטלה, שהרי בין כה וכה הרופא אינו עוסק במלאכתו הרגילה המכניסה לו ממון. אם כן, על מה ייטול שכר? האם ייתכן שדווקא ברגעים הקשים ביותר, כשהוא

?מקריב את שנתו או את מנוחת השבת שלו, יצא הרופא וידיו על ראשו ללא כל תגמול

מרן רבנו עובדיה יוסף, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף, נדרש לשאלות מעין אלו ,והורה כי יש לראות את שכר הרופא כמכלול. יסוד הדברים נמצא בדברי המהר"י ברונא , שהתיר למיילדת ליטול שכר שבת. ההיתר נובע)(סימן שו ס"ק כד שהובאו במשנה ברורה מכך שהשכר הוא "שכר הבלעה" – הרופא אינו מקבל תשלום רק על השעות הספציפיות הללו, אלא השכר מוטמע בתוך המערכת הכוללת של שירותי הרפואה שהוא מעניק

.לאורך כל ימי השבוע

,זאת ועוד, אנו למדים על מושג של "שכר טרחה" מיוחד. גם אם אין בטלה ממלאכה הרי שהיציאה מהמיטה באמצע הלילה או ההליכה בשבת הן טרחה יתירה מעבר לגוף המצווה של מתן העצה הרפואית. לפי דברי ערוך השולחן, עצם העובדה שהרופא ,מטריח את עצמו להגיע פיזית אל החולה, ולא רק משיב לשאלה בטלפון או במרפאה

.היא פעולה המזכה אותו בשכר

המבט המוסרי כאן הוא עמוק: התורה לא רצתה שהרופא ירגיש "עני ורש" בשעה שהוא עוסק בהצלת נפשות. כדי שהרופאים יהיו זמינים ובעלי רצון לעזור בכל עת ובכל שעה, ניתנה להם האפשרות להתפרנס בכבוד מכלל פעילותם. השכר בשעות הבטלה או בשבת הוא הביטוי לכך שהחברה מעריכה את ההתגייסות הטוטאלית של

.הרופא למען החיים

מתוך בירור יסודות ההיתר של הדברי חמודות והערוך השולחן, אנו מזקקים כעת

.את התובנות המעשיות המורות לנו את הדרך בהנהגת החיים שבין הרופא למטופל

נפקא מינא ראשונה נוגעת לזכותו של הרופא לדרוש שכר גם כאשר לא נרשמו תרופות

ארקיו תשרפ

231 231

גשמיות. למדנו כי חכמת הרפואה, המילים המרפאות והאבחנה המדויקת, הן "מילי דמזדבני בדינרי". המצפן המעשי כאן הוא שהמטופל צריך להעריך את המומחיות והידע המקצועי של הרופא כדבר בעל ערך ממוני, גם אם הטיפול הסתכם בעצה טובה או בהוראה בעל פה, שכן הרופא מקבל שכר על קביעותו למקצוע ועל האחריות שהוא

.נוטל בחתימתו

.נפקא מינא נוספת עולה בשאלת התשלום על ביקורי בית בשעות לא שגרתיות אנו למדים כי מותר לרופא לגבות שכר גבוה יותר על טרחה יתירה, כמו הגעה לבית ,החולה באמצע הלילה או בשבת. למרות שמדובר בחולה מסוכן והרופא מחויב בהצלתו הרי שהשכר ניתן על הטרחה המיוחדת ועל "שכר הבטלה" המגולם בתוך המערכת המקצועית שלו, ואין בזה משום איסור אונאה מאחר שדרך בני אדם לתת דמים מרובים

.עבור רפואה

נפקא מינא שלישית עוסקת בחובת החולה ומשפחתו כלפי הרופא. התובנה למעשה היא שהציבור צריך לדאוג לפרנסת הרופאים ברווח, כדי שיוכלו להיות פנויים וקבועים למלאכתם ללא דאגות קיום. אדם המזמין רופא בשבת או בלילה צריך להבין שהשכר שהוא נותן אינו "קניית המצווה", אלא תמיכה במפעל החיים המקצועי של הרופא

.המאפשר לו להיות שם עבורו ברגע האמת

זאת ועוד, אנו למדים כי על הרופא מוטלת האחריות המוסרית לא לעכב טיפול בשל דרישות שכר אם החולה אינו יכול לשלם. אמנם מותר לו ליטול שכר, אך ברגע של סכנה דחופה, חובת "לא תעמוד על דם רעך" ו"אם לא יגיד" גוברת, ועליו להעניק את

.עזרתו תחילה, ורק לאחר מכן להסדיר את ענייני הממון מתוך הגינות וערבות הדדית

מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות, המאזנות בין זכותו של הרופא לפרנסה לבין חובתו המוסרית להציל חיים, אנו מעפילים אל היכלי המחשבה כדי להתבונן ברעיון

.העמוק של "שכר המצווה" בעולמנו

הרעיון הכביר העולה כאן הוא שהתורה אינה מבקשת לנתק את עולם הרוח מעולם החומר, אלא לקדש את החומר דרך הרוח. כאשר התורה אוסרת על הרופא ליטול שכר על "החכמה והלימוד", היא קובעת כי האמת הרפואית היא נחלתו של הבורא, ואין לאדם בעלות פרטית עליה ברגע של פיקוח נפש. המצפן המחשבתי הזה מלמד אותנו כי הרופא הוא שליח של ההשגחה העליונה, וכלי העבודה שלו – חכמתו – הם פיקדון שניתן לו כדי להטיב עם העולם. השכר שהוא מקבל על הטרחה והבטלה אינו "מחיר

.החיים", אלא האמצעי שמאפשר לשליח להמשיך בשליחותו מתוך יישוב הדעת ורווחה

זאת ועוד, אנו מוצאים כאן בירור עמוק במושג האחריות המקצועית כחלק מעבודת השם. כפי שראינו בפרשתנו, "אם לא יגיד ונשא עונו" – השתיקה היא חטא כי היא מונעת את הופעת הצדק והחיים. הרעיון הוא שהידע המקצועי של האדם אינו רק כלי

גם לנשמה מגיע אוכל

232 232

לפרנסה, אלא הוא חלק מברית הערבות ההדדית. האמונה מלמדת אותנו כי כל כישרון וחכמה שחנן בהם הבורא את האדם, מטילים עליו אחריות כלפי הכלל. הרופא שנוטל שכר על אחריותו וחתימתו, מבטא בכך את כובד המשקל של דבריו; הדיבור שלו הוא מעשה של יצירה או חלילה חורבן, ולכן התורה מעניקה לו מעמד מיוחד המשלב בין

.קדושת המצווה לבין הגינות התגמול האנושי

מכאן צומח רעיון נוסף על ערך המאמץ האנושי. העובדה שהרופא רשאי ליטול שכר על הטרחה, על ההליכה ועל ביטול הזמן, מלמדת שהתורה מעריכה את העמל האישי של האדם. הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה שותפים בבריאה, והשותפות הזו דורשת מאיתנו להשקיע את כוחות הגוף והנפש. השכר הוא ההכרה של החברה במאמץ הזה. הרעיון המוסרי הוא שישנו איזון עדין: המצווה היא בחינם כי היא אלוקית, אך הטרחה היא בתשלום כי היא אנושית. האיזון הזה הוא שמאפשר לעולם להתקיים

.ביושר ובקדושה

מתוך בירור האיזון העדין שבין המצווה האלוקית לטרחה האנושית, אנו צוללים אל מעמקי הנפש, אל המקום שבו הרופא ניצב כגשר בין שמיים לארץ, ומתמודד עם כובד

.השליחות המונח על כתפיו

החיבור לנפש מגלה לנו כי המפגש של הרופא עם החולה אינו רק פעולה טכנית של אבחון, אלא מפגש של נשמות. האמונה מלמדת את הרופא כי ברגע שבו הוא נקרא להציל חיים, הוא הופך לשותף פעיל במעשה המרכבה. הנפש המאמינה מבינה כי החכמה שרכשה בעמל שנים היא מתנת שמיים, וכי ברגע האמת, המילים שיוצאות מפיו הן שליחות של "הרופא כל בשר ומפליא לעשות". האמונה מעניקה לרופא את הכוח לקום באמצע הלילה, לא רק מתוך חובה מקצועית, אלא מתוך הבנה שחייו של

.האחר הופקדו בידיו כפיקדון יקר

זאת ועוד, אנו מוצאים בנפש הרופא את סוד ה"אחריות". כפי שראינו בפרשתנו, "אם .לא יגיד ונשא עונו" – המשא המוסרי הזה אינו נטל כבד בלבד, אלא הוא כוח מרומם הידיעה שדבריו של הרופא וחתימתו נושאים עמם משקל של חיים ומוות, בונה בנפשו יראת רוממות. האמונה מחזקת בו את ההבנה כי כל פעולה שלו נמדדת במאזני צדק עליונים. החיבור לאמונה עוזר לרופא להתגבר על הפיתוי לראות במקצועו רק מקור

.פרנסה, ומזכיר לו כי בכל מרשם ובכל עצה טמונה ההזדמנות לקדש שם שמיים בעולם

האמונה מלמדת אותנו כי הריפוי האמיתי מגיע מהבורא, אך הוא בחר להעניק לאדם את הזכות להיות הצינור שדרכו עוברת הרפואה. הנפש המאמינה חווה ענווה גדולה ברגעי ההצלחה, ויודעת כי השכר שהיא מקבלת הוא אמצעי המאפשר לה להמשיך ולהיות כלי שרת נקי ופנוי למשימה הכבירה. החיבור לאדם שבחולה הופך את מלאכת הרופא למעשה של חסד מתמשך, שבו הממון הוא רק המעטפת הגשמית המאפשרת

.לרוח הגדולה של הנתינה לפעום בקרבנו

ארקיו תשרפ

233 233

מתוך נבכי הנפש והחיבור לאמונה, אנו קרבים אל המצפן המוסרי שמציבים לנו דברי המפרשים והפוסקים, מצפן המבקש לעצב בנו אישיות שחיה את המתח המקודש שבין

.עולם המעשה לחובת הלבבות

היסוד המוסרי המזדקר לנגד עינינו הוא שערכו של אדם נמדד בנכונותו להעמיד את כישוריו לטובת הכלל. המצפן המוסרי מלמד אותנו כי החכמה שרכשנו אינה שייכת לנו באופן בלעדי; היא פיקדון חברתי. כאשר רופא נדרש להציל חיים, המוסר תובע ממנו לראות את המצווה כעיקר ואת השכר כטפל. המצפן הפנימי בונה בנו אישיות המבינה כי ישנם דברים שהם "מעבר למסחר", וכי קדושת החיים היא ערך עליון שאינו יכול להיות כפוף רק לחוקי השוק. אדם מוסרי הוא זה שפועלו המקצועי חדור בתחושת

.שליחות, והוא מוצא את האיזון הנכון שבין דאגה לביתו לבין התמסרות לזולת

.זאת ועוד, אנו דולים שיעור מוסרי בחשיבותה של הכרת הטוב והגינות חברתית המצפן המוסרי פונה גם אל החולה ואל החברה כולה: עלינו להבין כי הרופא, המקדיש את חייו ללימוד ולקביעות עבורנו, ראוי לתגמול הוגן ומכובד. המוסר הוא לדעת כי "שכר החכמה" אמנם אסור מהתורה, אך "שכר הטרחה והבטלה" הוא ביטוי של צדק חברתי המאפשר לרופא להמשיך במלאכתו מתוך יישוב הדעת. המצפן הפנימי מחנך אותנו לא לנצל את חובתו הדתית של האחר כדי להתחמק מהכרת הטוב המגיעה לו

.על עמלו האישי

,מכאן אנו למדים גם על המוסר שבאחריות הדיבור והחתימה. כפי שראינו בפרשתנו "והוא עד או ראה או ידע" – המצפן המוסרי מורה לנו כי הידיעה מחייבת. אם יש בידך את הידע המקצועי להציל, עליך להשתמש בו ביושרה ובאומץ. המוסר הוא להבין שכל מילה וכל מרשם נושאים עמם אחריות כבירה, והנכונות לקבל אחריות זו היא המדרגה

.המוסרית הגבוהה ביותר של איש המקצוע המאמין

מתוך המסע המרתק בין דפי הגמרא, פסקי השולחן ערוך ותובנותיהם של גדולי הדורות, אנו שבים אל המציאות כשאנו נושאים עמנו מבט מזוקק על השליחות שנטל

.על עצמו המרפא בעמנו

התובנה הראשונה המלווה אותנו היא הערך העצום של המומחיות המקצועית. למדנו כי חכמתו של הרופא, גם כשהיא מתבטאת במילים בלבד, היא כלי עוצמתי להשלטת צדק וחיים. בחיי היום יום, עלינו להעריך את הידע והניסיון שרכשו אנשי המקצוע בעמל שנים, ולהבין כי ה"הגדה" שלהם היא פיקדון יקר ערך. המצוינות המוסרית תובעת מאיתנו להכיר בערך הדיבור המקצועי, המהווה לעיתים את כל ההבדל בין

.ייאוש לתקווה

.תובנה נוספת היא החשיבות של הגינות והערכה הדדית במערכות יחסים מקצועיות ראינו כי למרות שהמצווה היא "בחינם", הרי שהמאמץ, הטרחה וההתמסרות של הרופא

גם לנשמה מגיע אוכל

234 234

ראויים לתגמול הולם. המסקנה לחיים היא שעלינו לנהוג ביושר ובהכרת הטוב כלפי אלו המקדישים את זמנם ומרצם עבורנו. האיזון שבין החובה המוסרית לבין הזכות

.לפרנסה הוא שמבטיח חברה בריאה ומתוקנת, שבה חסד וצדק נפגשים כמו כן, למדנו כי האחריות המוטלת על האדם היודע היא מוחלטת. כפי שלימדה אותנו פרשתנו, הידיעה מחייבת פעולה. התובנה לחיים היא שעלינו להיות תמיד נכונים להושיט יד, להעניק עצה ולהשתמש בכישרונותינו כדי להיטיב עם הזולת, במיוחד ברגעי סכנה. האומץ לקבל אחריות ולפעול מתוך שליחות הוא המצפן שמנחה אותנו

.להיות נאמנים לייעודנו בעולם :עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם רופא רשאי ליטול שכר על הצלת חולה מסוכן חושפת את המתח המקודש שבין חובת המצווה לבין הצרכים האנושיים. מתוך הפסוק בפרשתנו "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו", למדנו כי על היודע חכמת רפואה חלה חובה דתית ומוסרית להשתמש בה כדי להציל חיים. פסיקת השולחן ערוך מבחינה ,בין "שכר החכמה", שאסור ליטול עליו דמים שכן המצוות צריכות להיעשות בחינם לבין "שכר הטרחה והבטלה", המותר לרופא כדי שיוכל להתפרנס בכבוד. בירור דברי ערוך השולחן והדברי חמודות העלה כי בימינו, כיוון שהרופאים מקדישים את כל זמנם וקביעותם למקצוע, מותר להם ליטול שכר על מומחיותם ואחריותם, שכן אין עליהם חובה מן התורה להפקיע עצמם מכל מלאכה אחרת למען הרפואה. התובנה המרכזית היא ששכר הרופא אינו תשלום על הנס של הריפוי, אלא תגמול הוגן על

.התמסרותו המקצועית ועל נכונותו להיות שליח הנאמן לאמת ולחיים בכל עת

בירור סוגיית שכר הרופא בראי פרשת ויקרא מגלה איזון עדין בין חובת הצלת חיים לבין זכותו של המרפא לפרנסה. בעוד ששורש המצווה מחייב נתינה ללא תמורה, הרי שהטרחה, האחריות המקצועית והביטול ממלאכות אחרות יוצרים בסיס הלכתי ומוסרי לתשלום הולם. הדיון מלמד כי הידע המקצועי הוא פיקדון המחייב את בעליו ב"הגדה" ובעשייה, וכי חברה מתוקנת נמדדת ביכולתה לתמוך

.בשליחיה המקדישים את חייהם להשבת אבדות הגוף של חבריהם