אדם שנדר לקופה של צדקה, האם ייתן זאת למשולח הלוקח !אחוזים, או יתרום מיד לקופה? הוכח מפרשת השבוע ,דמיינו בנפשכם אדם העומד ברגע של מצוקה, בשעת צרה שבה השמיים נראים סגורים ."והוא נודר נדר לקדוש ברוך הוא: "אם איוושע, אתן סכום פלוני לקופה של צדקה פלונית הישועה מגיעה, והלב מתמלא הכרת טוב. והנה, ימים ספורים לאחר מכן, פוגש אותו אדם

!אחוזים, או יתרום מיד לקופה? הוכח מפרשת השבוע ,דמיינו בנפשכם אדם העומד ברגע של מצוקה, בשעת צרה שבה השמיים נראים סגורים ."והוא נודר נדר לקדוש ברוך הוא: "אם איוושע, אתן סכום פלוני לקופה של צדקה פלונית

אדם שנדר לקופה של צדקה, האם ייתן זאת למשולח הלוקח

!אחוזים, או יתרום מיד לקופה? הוכח מפרשת השבוע ,דמיינו בנפשכם אדם העומד ברגע של מצוקה, בשעת צרה שבה השמיים נראים סגורים ."והוא נודר נדר לקדוש ברוך הוא: "אם איוושע, אתן סכום פלוני לקופה של צדקה פלונית הישועה מגיעה, והלב מתמלא הכרת טוב. והנה, ימים ספורים לאחר מכן, פוגש אותו אדם

.משולח המכתת רגליו עבור אותה קופה ומבקש תרומה

ארקיו תשרפ

235 235

הנודר עומד נבוך: מצד אחד, הנה השליח המזכיר לו את חובו. מצד שני, הוא יודע כי השליח נוטל אחוזים לעצמו עבור עמלו. האם מותר לו לתת את המטבעות המקודשים לידי המשולח, בידיעה שחלקם לא יגיעו ליעדם הסופי אלא לכיסו של השליח, או שמא חובתו היא להביא את הנדר במלואו, בשלמותו המזוקקת, ישירות אל מנהלי הקופה? אנו ניצבים בפני מתח מוסרי ורוחני כביר – בין הרצון שהמצווה תהיה "כליל" להשם, לבין ההבנה

.שהדרך אל המצווה עוברת לעיתים דרך פרנסתו של יהודי אחר

מתוך הסערה המוסרית שבין שלמות הנדר לבין טובת השליח, אנו פונים אל פסוקי

.המקרא בפרשתנו, שם טמון השורש להבנת מהות ההקדש והקרבן

התורה הקדושה פותחת את ספר ויקרא בדיני הקרבנות, וכבר בראשית פרשתנו היא עוסקת בחטא שבמניעת עדות ובכוחו של הדיבור: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה . פסוק זה, המדבר על חובת)(ויקרא ה, א "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו הדיבור להצלת ממון, מהדהד גם בעולמנו – האם הדיבור והשכנוע של המשולח הם חלק מגוף המצווה, או שמא ידיעתו המוקדמת של הנודר על חובו הופכת את השליח למיותר

?בשרשרת הנתינה

, מובא בשם הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן)(ויקרא אות טז בספר פרדס יוסף שסיפר הנהגה מופלאה ששמע בשם הגאון רבי חיים מוולוז'ין. מסופר על אדם שלא רצה לתת תרומה למשולח שנשלח עבור הישיבה, בטענה שהוא רוצה לתת את הכסף במלואו לישיבה בלי שהמשולח יקבל אחוזים על חשבון המצווה. כשהגיע האיש אל רבי חיים

.מוולוז'ין, סירב הגאון לקבל ממנו את הכסף

,רבי חיים מוולוז'ין ביאר לו דברים הנוקבים עד התהום: הרצון שהקרבן יהיה כולו להשם ,בלי שאף אדם אחר ייהנה מהדרך, הוא מנהג עכו"ם. הם, בבואם להקריב לבית תיפלתם אינם מוכנים שיהיה אמצעי בדרך. אך אנו, בני ישראל, נותנים דווקא על ידי אמצעי כדי

.שגם יהודי אחר ייהנה מזה

, המבארת שמקבלים מהעכו"ם)(דף עג ע"א הוא הביא ראיה מדברי הגמרא במסכת מנחות רק קרבן עולה ולא שלמים. הטעם לכך הוא שהעכו"ם אינו מסוגל להבין כיצד הוא מקריב להשם, ובכל זאת הכהנים והבעלים אוכלים מהבשר ונהנים. לדידו, הקרבן חייב להיות "כליל" להשם. אך היהודי מבין שחלק מהקרבת הקרבן הוא השותפות וההנאה של יהודים

.אחרים בתוך המצווה

,כאן אנו למדים כי במצבי השגרה, כאשר המשולח טורח ומכתת רגליו לשכנע את הנותן ,"הרי שהאחוזים שהוא מקבל הם חלק בלתי נפרד ממעשה הצדקה. השליח אינו רק "צינור

.אלא הוא שותף חי במצווה, ופרנסתו היא חלק מנחת הרוח של הבורא

מתוך דברי הגר"ח מוולוז'ין המלמדים אותנו כי הנאת יהודי אחר מהצדקה היא חלק ממהות הקרבן הישראלי, אנו באים אל שולחן הפסיקה כדי להבחין בין סוגי הגבייה ובין

.מדרגותיהם של עושי המצווה

גם לנשמה מגיע אוכל

236 236

ובמקומות נוספים דן בשכרם של עוסקים)(אבה"ע סימן קל סעיף כא מרן בשולחן ערוך במצווה, וכאן אנו נדרשים לשאלה: האם גובה צדקה המקבל שכר עדיין נחשב ל"עוסק )(ח"י סימן פו במצווה" שחובה לעמוד מפניו? הגר"י וייס זצוק"ל בספרו שו"ת מנחת יצחק בשם היד אליהו, הקובע כי יש לעמוד מפני)(יו"ד סימן רנו סק"א מביא את דברי הפתחי תשובה גובה צדקה כפי שעומדים מפני עושי מצווה. אולם, הוא מסייג שאם הגובה נוטל שכר על

.טרחתו, ייתכן שאינו בכלל זה

, המביא)(הלכות מתנות עניים פ"ט ציון ההלכה אות כה כאן נכנס בירור עמוק המופיע בדרך אמונה שאם אדם מכוון לשכר ולמצווה בשווה, הוא עדיין נקרא)(בסימן לח את דברי הביאור הלכה , האם מעלתו גבוהה מספיק כדי שיקומו מפניו)(וצ"ע עוסק במצווה. אך הוא נותר בצריך עיון

.שכן ייתכן שרק מי שעושה הכל לשם שמיים ללא שכר זוכה לכבוד זה

המנחת יצחק מציע חילוק דק ומהותי: ישנו גובה שמינוהו הקהל לגבות סכום קצוב – הוא אינו צריך להשפיע על איש, אלא רק לאסוף את המגיע. גובה כזה, אם נוטל שכר, אולי אינו , שעיקר עבודתו היא להפיח)(שלוחא דרבנן נחשב לעושה מצווה במובן הנעלה. אך השד"ר רוח בלבבות, להשפיע על אנשים לפתוח את כיסם ולולי השפעתו לא הייתה נעשית מצוות

.הצדקה – הרי הוא בכלל עושי מצווה, אף על פי שהוא מתפרנס מכך

אך כאן צפה ועולה הקושיה המטלטלת על המקרה שלנו: מה הדין כאשר המשולח לא "עשה דבר? במקרה שבו האדם כבר נדר את הכסף בעת צרה, והשליח רק "נקרה בדרכו – האם גם כאן נאמר שראוי שהשליח ייהנה מהאחוזים? הרי כאן לא הייתה "השפעה" של

.'השד"ר, והנדר כבר עומד וקיים כ"עולה" שצריכה להיות כליל לה

מתוך בירור המהות של שליחות המצווה וההבחנה בין טרחה להשפעה, אנו קרבים אל

.עדותם של ענקי הדור האחרון, המציבים תמרורי אזהרה וגבולות ברורים בתוך עולם הצדקה

הגר"י זילברשטיין מביא עדות מרתקת ששמע מגיסו הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל. הוא סיפר על ר' יעקב שכטר שהגיע אל החזון איש בשאלה: משולח של אחת הישיבות ביקש ממנו תרומה, והוא הסתפק האם לתת לו או להעביר ישירות לישיבה. החזון איש, בראייתו

.הצרופה, השיב לו חד משמעית: תן את הכסף ישירות לישיבה

מרן הגר"ח קנייבסקי ביאר את פשר תשובתו של החזון איש, שלכאורה עומדת בסתירה למנהג הישראלי שגם השליח ייהנה. הוא הסביר כי החזון איש חשש שמא המשולח נוטל אחוזים מופרזים – יותר משלושים וחמישה אחוזים. ברגע שהשכר חורג מגדר הסביר והופך למסחר של

.ממש על גב התרומה, המצווה מאבדת את זוהרה המקורי, והנודר צריך לחשוש לשלמות נדרו

,כאן אנו מגיעים לנקודת המפגש האישית שלי עם קודש הקודשים. לפני כעשרים שנה כאשר עמדנו בפני הצורך לגייס סכום נכבד לתחזוקת הכולל, חיפשנו שד"ר שיכתת רגליו ,למען אחזקת התורה. נכנסתי אל הקודש פנימה, אל מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף

.ושאלתי אותו כמה עלינו לסכם עם השד"ר על עבודתו

תשובתו של מרן רבנו עובדיה יוסף הייתה חדה ונוקבת כחרב: "אסור באיסור חמור לתת

ארקיו תשרפ

237 237

יותר משלושים אחוזים עבור שד"ר". לא נחתי ושאלתי את מרן על מה שמובא בשם החזון איש, המאפשר לכאורה עד ארבעים ותשעה אחוזים במקרים מסוימים. מרן החמיר מבטו וענה לי בלשון שמרעידה את הלב: "יש מדור מיוחד בגיהינום עבור אותם אלו הלוקחים אחוזים כאלו לכיסם". דבריו הבהירו כי הצדקה אינה "עסק" רגיל, והפיכתה למקור רווח

.מופקע היא פגיעה בקודשי ישראל

מתוך דברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין, המלמד אותנו כי הנאת יהודי אחר בדרך למצווה היא חלק מהקרבן הישראלי, אנו נדרשים להעמיק בחילוק שבין שליח שטרח לשליח שרק

.""עבר בסביבה

.הפרדס יוסף מדייק כי כל דברי הגר"ח מוולוז'ין נאמרו כאשר המשולח פעל, שכנע ועמל במקרה כזה, האחוזים שהוא נוטל אינם "גזל" מהצדקה, אלא הם שכר האומנין. הגמרא מלמדת אותנו יסוד כביר: מותר הקטורת היו מפרישים ממנה)(דף י ע"ב במסכת שבועות שכר האומנין. כלומר, גם בקודשי הקודשים, התורה מכירה בכך שאדם שעמל עבור

.ההקדש זכאי לקבל את שכרו מתוך הממון המוקדש

אך כאן זועקת השאלה בפרשתנו: אם האדם כבר נדר, והכסף כבר הוקדש בלב שלם בעת צרה – היכן כאן ה"אומנות" של המשולח? אם הוא לא שכנע את הנותן, הרי שהנתינה למשולח במקרה זה דומה למי שנותן "עולה" ומחסיר ממנה חלקים בדרך למזבח. כאן אולי נאמר, שגם אם ישראל נודרים שלמים, הרי ישנם רגעים שבהם המצווה חייבת להיות

."עולה" – כליל להשם, ללא מגע יד אדם בדרך

מתוך ההבחנה המהותית בין שכר האומנין לבין נדרי הלב, אנו פוסעים אל בירור עומק דבריו של הגר"י וייס זצוק"ל בשו"ת מנחת יצחק, המבקש להגדיר מהו בדיוק המנוע המניע

.את גלגלי המצווה

צולל אל גדרי הדין של "עושה מצווה" ומביא את דברי הפתחי תשובה)(ח"י סימן פו הגר"י וייס והיד אליהו על חובת הקימה מפני גובה צדקה. אך כאן הוא מעורר אבחנה נוקבת: האם כל מי שנושא בידו קופת צדקה זוכה למעלה זו? הוא מבחין בין "גובה קבוע" שמינוהו הקהל לאסוף

.סכומים קצובים, לבין ה"שד"ר" – שלוחא דרבנן – שעיקר כוחו אינו בידיו אלא בפיו

השד"ר, כך מבאר המנחת יצחק, הוא זה שמעורר את הלבבות. ללא השפעתו, ללא כושר השכנוע שלו וללא המאמץ הרוחני להסביר את חשיבות אחזקת התורה, המצווה לא הייתה באה לעולם. לכן, אף על פי שהוא מקבל שכר, הוא נחשב לעוסק במצווה במלוא מובן

.המילה, שכן הוא ה"יוצר" של המצווה בלב הנותן

אך כאן אנו שבים אל המקרה שלנו בפרשתנו: אם המשולח פוגש אדם שכבר נדר, הרי שתפקידו כ"שד"ר" המעורר את הלב התייתר. המצווה כבר קיימת, הלב כבר פתוח, והממון כבר מוקדש. במצב כזה, המשולח אינו פועל כ"יוצר המצווה" אלא כגובה טכני בלבד. ואם הוא נוטל אחוזים על פעולה שלא דרשה ממנו שום מאמץ של השפעה, הרי שמתעורר

?הספק המוסרי הגדול: האם נכון לתת לו חלק ממה שכבר שייך לעניים או לתורה

גם לנשמה מגיע אוכל

238 238

המנחת יצחק משאיר אותנו עם ההבנה שמעלת השליח תלויה בעמל המוסרי שלו. אם לא הייתה "השפעה", ייתכן שאין כאן "עושה מצווה" שמצדיק נגיסה בנדר שכבר התקדש

.בלב הנודר בעת צרתו

מתוך בירור גדרי הטרחה וההשפעה של המשולח, אנו פוסעים אל עבר בירור המעלה הרוחנית של העוסק במלאכת הקודש כאשר שכר בצידה, כפי שמבאר מו"ר הגר"א וייס

.בספרו דרך אמונה

מובא בירור עמוק: לכאורה, לפי)(פ"ט ציון ההלכה אות כה בדרך אמונה בהלכות מתנות עניים , אם אדם מכוון במעשיו גם לשכר וגם למצווה)(בסימן לח ד"ה הם מה שכתב הביאור הלכה בשווה, הוא עדיין נקרא עוסק במצווה. לפי יסוד זה, היה מקום לומר שצריך לעמוד מפני

.גובה הצדקה גם כשהוא לוקח שכר על טרחתו

ומחלק חילוק דק ומאיר: ייתכן שכדי להיפטר)(וצ"ע אולם, הדרך אמונה נותר בצריך עיון ממצווה אחרת מדין "עוסק במצווה פטור מן המצווה", די בכך שהאדם עוסק במצווה כלשהי, גם אם הוא נוטל עליה שכר. אך כדי להגיע למעלה כזו שציבור שלם יצטרך לקום לכבודו, כאן התורה דורשת דרגה גבוהה יותר – דרגה של אדם שעושה הכל לשם מצווה

.בלבד, ללא נגיעה של שכר אישי

כאן אנו מוצאים את המצפן המוסרי של הנותן: כאשר המשולח מגיע אליך, עליך להתבונן בדרגתו. אם הוא עומד שם כשליח מצווה טהור, הרי שהנתינה לו היא חלק מרוממות המצווה. אך אם הוא פועל כ"שכיר" המצפה לאחוזיו, ייתכן שמעלתו פוחתת. ובמקום שבו הנודר כבר הקדיש את כספו, והשליח רק בא ליטול את חלקו בשכר, עולה השאלה: האם , ולהפוך אותה למצווה שיש)"("עולה ראוי להוריד מדרגת הנדר שהייתה כולה לשם שמיים

?)"("שלמים בה הנאת שכר של אדם אחר

הגר"ח קנייבסקי ביאר את עומק החשש של החזון איש: הוא חשש שהמשולח נוטל לעצמו יותר משלושים וחמישה אחוזים. ברגע שהאחוזים חורגים מגבול הטעם הטוב, השליחות :מאבדת את אופייה כמצווה והופכת למסחר. כאן נחשף המצפן המוסרי של גדולי הדור הצדקה אינה הפקר, וכל מטבע שיוצא מכיסו של יהודי בנדר ובנדבה צריך להיות מוגן כדי

.שיגיע ליעדו המקורי במידת האפשר

עבור הנודר שנדר בעת צרה, דברי החזון איש מהדהדים בעוצמה יתירה. אם במקום שבו הורה החזון איש לתת ישירות מחשש)(כמו במעשה עם ר' יעקב שכטר המשולח מנסה לשכנע לאחוזים מופרזים, קל וחומר בנדר שכבר קיים, שבו כל אחוז שנוטל המשולח נגרע מהקדש שכבר חל בלב ובפה. האמונה והביטחון בנדר דורשים מהאדם לוודא שהמטבע שלו אכן

."כליל" למטרה לה יועד

מתוך דבריו של החזון איש והחשש הכבד לממון הצדקה, אנו מגיעים אל הרגע המרטיט ,שבו ניצבתי אני, כלי ראשון, מול קודש הקודשים, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף

.ושמעתי דברים שמרעידים את הנימים הכי עמוקים בנפש

ארקיו תשרפ

239 239

בדידי הווה עובדה לפני כעשרים שנה. באותם ימים עמדנו בפני משימה כבירה של גיוס כספים עבור תחזוקת ופיתוח הכולל, והיינו זקוקים לשד"ר – שליח שיכתת רגליו ויפתח את לבבותיהם וכיסיהם של נדיבי עם למען אחזקת התורה. נכנסתי אל הקודש פנימה, אל מעונו

.של מרן רבנו עובדיה יוסף, כדי לשאול מהו הגבול, כמה מותר לסכם עם השד"ר על עמלו

תשובתו של מרן הייתה חדה ונוקבת כלהב: "אסור באיסור חמור לתת יותר משלושים אחוזים עבור שד"ר". עמדתי נרעש והעזתי להקשות: "והרי שמעתי שאומרים בשם החזון איש שיש שהתירו עד ארבעים ותשעה אחוזים?". מרן החמיר את מבטו, וקולו הדהד בחדר כשהוא אומר מילים שלא אשכח לעולם: "יש מדור מיוחד בגיהינום עבור אותם אלו

."הלוקחים אחוזים כאלו לכיסם

המילים הללו – "מדור מיוחד בגיהינום" – מבהירות לנו כי הצדקה היא אש קודש. מי שנוטל ממנה נתח מופרז, לא רק שאינו עוסק במצווה, אלא הוא פוגע בלב הפועם של עולם החסד והתורה. עבור הנודר שנדר בעת צרה, האזהרה הזו של מרן היא תמרור עצור. אם גדולי הדור חרדו כל כך מפני זליגת כספי הצדקה לכיסים פרטיים מעבר למותר, הרי שהאחריות

.על הנודר לוודא שנדרו מגיע במלואו ליעד היא חובה מוסרית ודינית ראשונה במעלה

מתוך דבריו הנוקבים של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף המהדהדים באוזנינו, אנו באים אל שדה המעשה, אל המציאות היומיומית שבה פוגש הנודר את השליח ומבקש לדעת

.כיצד לנהוג בממונו המקודש

האקטואליה של ימינו מלמדת כי עולם המשולחים והשד"רים הוא צינור החיים של .מוסדות תורה וחסד רבים, אך דווקא בשל כך, האחריות המוטלת עלינו גדולה שבעתיים "המצפן המעשי העולה מתוך בירורנו הוא שישנה הבחנה ברורה בחיים בין "יצירת המצווה לבין "גביית המצווה". כאשר משולח פוקד את ביתנו ומשפיע עלינו בשיחתו, פותח את ליבנו ומעורר אותנו לנתינה שלא היינו נותנים בלעדיו, הרי שיש עניין גדול שהתרומה תעבור

.דרכו, שכן הוא השותף האמיתי ליצירת החסד הזה

אולם, בפרקטיקה של אדם שנדר בעת צרה, המצב שונה בתכלית. ברגע שהנדר יצא מן הפה, הממון כבר אינו שייך לנו אלא לקדוש ברוך הוא ולקופה לה יועד. במקרה כזה, עלינו .לנהוג בזהירות יתירה. השאיפה צריכה להיות שהמטבע יגיע במלואו ליעדו, ללא גריעה הצעד המעשי הנכון ביותר הוא להעביר את הנדר ישירות למוסד או לקופה, ובכך להבטיח

.שכל פרוטה ופרוטה תעשה את שליחותה המקורית, כפי שביקשנו ברגע המצוקה

עלינו לזכור כי המצווה אינה רק הנתינה עצמה, אלא האחריות שהנתינה תהיה הגונה וישרה. השמירה על כספי הצדקה מפני "מדור הגיהינום" של אחוזים מופרזים, כפי שהזהיר ,מרן זיע"א, היא חלק בלתי נפרד מיראת השמיים של כל תורם ונודר. בחיים המעשיים אם יש ספק – אין ספק; הבאת הנדר ישירות לידי גבאי הקופה היא הדרך הבטוחה ביותר

.לצאת ידי חובה בשלמות

גם לנשמה מגיע אוכל

240 240

,מתוך בירור המצפן המוסרי של גדולי הדור ואזהרתו הנוקבת של מרן רבנו עובדיה יוסף

.אנו מגיעים אל תחנתנו האחרונה, המאגדת את רשמי המסע אל תוך הנהגת החיים שלנו

התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו היא הערך של השותפות במצווה. למדנו מהגר"ח מוולוז'ין כי היהודי אינו מבקש לעשות מצווה בבדידות, אלא הוא רוצה שגם יהודים אחרים ,ייהנו בדרך. אולם, תובנה זו מוגבלת למקום שבו השליח אכן עמל והשפיע. בחיי היום יום

.עלינו להבחין בין שליחות של חסד לבין גבייה טכנית שאין בה יגיעה

תובנה נוספת היא האחריות על כספי הקודש. מדברי החזון איש ומרן רבנו עובדיה יוסף למדנו שצדקה אינה תחום המופקר לכל דכפין, אלא היא דורשת דקדוק עצום ביושרה ובהגינות. עלינו להיות שומרי סף של נדרינו, ולוודא שהמטבע שהקדשנו ברגע של מסירות

.נפש לא יתמסמס בדרכים עקלקלות או באחוזים מופרזים שאין רוח חכמים נוחה מהם

,המסע הזה מותיר אותנו עם קריאה להתבוננות פנימית: בכל פעם שאנו פותחים את הלב עלינו לפתוח גם את העיניים. השילוב בין לב חם לידיים נקיות ועיניים בוחנות הוא הדרך

.היחידה להבטיח שהנדר שלנו אכן יעלה לרצון לפני אדון כל

:עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם אדם שנדר לצדקה בעת צרה יכול לתת את כספו למשולח הלוקח אחוזים, חושפת מתח בין ערך השותפות לבין חובת שלמות הנדר. מתוך דברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין על פי פרשתנו, עולה כי במצבים רגילים יש עניין בנתינה דרך "אמצעי" כדי שגם השליח ייהנה, בבחינת קרבן "שלמים". אולם, בירור מעמיק בדברי המנחת יצחק והדרך אמונה מעלה חילוק מהותי: כאשר המשולח לא טרח לשכנע את הנודר והנדר כבר היה קיים, זכותו ליטול אחוזים נחלשת מאוד. עדותו "המרעידה של מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף על ה"מדור המיוחד בגיהינום ללוקחי אחוזים מופרזים, יחד עם חששו של החזון איש מנטילת יתר, מציבים סימן שאלה כבד על הנתינה למשולח במקרה כזה. כיוון שהנדר הוקדש בלב שלם כ"עולה" כליל להשם, ייתכן שכל גריעה ממנו לטובת שליח שלא פעל ליצירתו פוגעת בקיום הנדר. על כן, הדבר נותר בבחינת צריך עיון האם הנודר יוצא ידי

.חובתו בנתינה כזו, או שמא חובתו להביא את נדרו ישירות ובמלואו אל הקופה

בירור סוגיית נדרי הצדקה והמשולחים מעלה כי במקום שבו השליח אינו פועל כ"מעורר הלב" אלא רק כגובה, קיימת בעיה מוסרית והלכתית בנטילת אחוזים מתוך נדר שכבר נולד בעת צרה. דבריהם החריפים של החזון איש ומרן רבנו עובדיה יוסף מדגישים את החובה לשמור על טהרת כספי הצדקה, ומותירים את הנודר בספק האם נתינה למשולח נחשבת לקיום הנדר בשלמותו, מה שמחייב

.זהירות והעדפה לנתינה ישירה

ארקיו תשרפ

241 241