איך מותר בחג הסוכות ליטול אתרוג של שמיטה למצווה והרי על ?ידי שמשתמשים באתרוג הרי הוא גורם שהקליפה תפסד

?ידי שמשתמשים באתרוג הרי הוא גורם שהקליפה תפסד אתרוג של שמיטה ומצוות נטילתו: המאבק בין קדושת האכילה לקדושת המצווה "במרכזו של חג הסוכות, כאשר יהודי נוטל בידו את האתרוג המהודר – "פרי עץ הדר

איך מותר בחג הסוכות ליטול אתרוג של שמיטה למצווה והרי על ?ידי שמשתמשים באתרוג הרי הוא גורם שהקליפה תפסד אתרוג של שמיטה ומצוות נטילתו: המאבק בין קדושת האכילה לקדושת המצווה "במרכזו של חג הסוכות, כאשר יהודי נוטל בידו את האתרוג המהודר – "פרי עץ הדר – הוא ניצב מול דילמה רוחנית והלכתית מרתקת, במיוחד כאשר האתרוג הוא מפירות ,)(ויקרא כה, ו "שביעית. התורה מצווה אותנו בפרשתנו: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה ומכאן למדו חז"ל את היסוד הגדול: "לאכלה – ולא להפסד". כל פרי שקדושת שביעית – חלה עליו, אסור לאבדו או לגרום לו פגם בידיים. והנה, המציאות טופחת על פנינו עצם נטילת האתרוג, משמוש הידיים בו לאורך ימי החג, והעברתו מאדם לאדם, גורמים בהכרח לקליפתו החיצונית להימאס ולהיפסד. כיצד, אם כן, התירה המשנה במסכת סוכה ליטול אתרוג של שביעית למצווה? האם ייתכן שקיום מצוות נטילת לולב דוחה רהב תשרפ 87 87 "את איסור הפסד פירות שביעית? או שמא יש כאן הגדרה מחודשת של מה נחשב "הפסד ומה נחשב "צורך"? בבירור זה נצא למסע בין סוגיות הגמרא, מהפסד תרומה ועד לעלי התות של המהרי"ט, כדי להבין כיצד האתרוג שבידינו נשאר קדוש וטהור גם כשהוא .נמסר למצווה מתוך עומק דברי הכתוב בפרשתנו, אנו באים לעמוד על היסוד האיתן המנהל את היחס של האדם אל תנובת השדה בשנת השמיטה, יסוד המבחין בין שימוש של ברכה .)(ויקרא כה, ו "לבין השחתה של כליה. בפרשה נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא- דרשו חז"ל את המילה לאכלה: לכם לאכלה)(דף נב ע"ב בגמרא במסכת פסחים שם כי התורה הגבילה את רשות השימוש בפירות השביעית; ניתנה לנו)(ביאר .להפסד הרשות ליהנות מהם כדרך שהאדם אוכל ונהנה, אך נאסר עלינו לעשות כל פעולה .שמביאה את הפרי לידי איבוד או קלקול ללא תועלת של הנאה רבנו)(מבאר . שלא יאכילם לבהמה, ולא יפסדם בידיים- כתב: ולא להפסד)(שם רש"י שלמה כי האיסור אינו רק על השחתה גמורה, אלא גם על שינוי ייעוד של פרי הראוי .למאכל אדם והפיכתו למאכל בהמה, שכן זה נחשב "הפסד" לגבי חשיבות הפרי כתב: מצוות "לאכלה" היא מצווה חיובית המגדירה)(דיני שביעית סימן יד מרן החזון איש .את דרך התשמיש בפירות, וכל שאינו דרך הנאתו הרי הוא עובר על גזירת הכתוב בזה שהאיסור להפסיד אינו רק "לאו" צדדי, אלא הוא חלק ממהות הקדושה של)(מחדש .פירות שביעית, שצריכים להיאכל בקדושה ובטהרה כתב: כל שדרכו)(הלכות שביעית הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה .של פרי להיאכל כמות שהוא, אסור לשנותו לדבר אחר הגורם לו להירקב מהר יותר בזה שחובת השמירה על הפרי היא חלק מחובת הבעלות המיוחדת של הקדוש)(מבאר .ברוך הוא על הארץ בשנה זו ,מכאן עולה השאלה העצומה: אם התורה כה מקפידה על מניעת כל שמץ של הפסד כיצד התירו חכמים ליטול את האתרוג ולמשמש בו? הרי ברור שפעולה זו מקצרת את .חיי המדף של הפרי ופוגמת ביופיו ובטריותו מתוך דפי המשנה במסכת סוכה, אנו נתקלים בסתירה לכאורה המטלטלת את הבנתנו בדיני הפסד הקדושה, ומכריחה אותנו להעמיק בחילוק שבין קדושת התרומה .לקדושת השביעית שנינו במפורש: אתרוג של שביעית, יוצאים בו ידי)(דף לט ע"א במשנה במסכת סוכה שם כי אין קדושת השביעית המונחת על הפרי מונעת מהאדם לקיים)(ביאר .חובה בחג ."בו את מצוות "ולקחתם לכם 88 88 , שנינו דין שונה לחלוטין: אתרוג של תרומה טמאה)(דף לד ע"ב אולם, בפרק שלפני כן . מובא טעם מרכזי לפסול: משום שמפסידה)(דף לה ע"א לא יטול. ואם נטל – פסול. ובגמרא . רבנו שלמה כי קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידיים, ואסור להפסיד תרומה)(פירש כאן מתפרצת הקושיה במלוא עוזה: אם בתרומה אנו חוששים שמא המגע והמשמוש ?ימאסו את הקליפה וזה נחשב להפסד האסור, מדוע בשביעית אין אנו חוששים לכך הרי גם בשביעית נאמר "לאכלה ולא להפסד", ודין הפסד בשביעית חמור לא פחות !מדין הפסד בתרומה עמד על)(סימן תרמ"ט הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שער הציון השאלה הזו ותהה: מה נשתנה האתרוג של השביעית שבו אין אנו חוששים למאיסת ?הקליפה, בעוד שבתרומה זהו טעם מספיק כדי לפסול את המצווה לכתחילה : וכן הנצי"ב מוולוז'ין בספרו תורה תמימה כתבו ליישב)(בית רידב"ז בספר פאת השולחן כי בתרומה כתוב)(מחדש .אין איסור הפסד בתרומה דומה לאיסור הפסד בשביעית "משמרת תרומתי", ולשון משמרת מחייבת את האדם לעשות גדר וסייג כדי שלא יבוא הפרי לידי הפסד, ולכן אפילו "גרמא" של הפסד על ידי משמוש הקליפה נאסר. משא"כ בשביעית, שלא נכתבה בה לשון שמירה, לא נאסר אלא הפסד ישיר ולא גרם הפסד .של הקליפה מתוך פסיקתו המכוננת של המהרי"ט, אנו צוללים אל אחד היסודות המרכזיים המאפשרים את השימוש המעשי בפירות שביעית, תוך הבחנה דקה בין מעשה השחתה .לבין גרם הפסד שאינו נעשה בידיים כתב בנידון שנשאל: האם)(חלק א' סימן פ"ג רבי יוסף מטראני בספרו שו''ת מהרי"ט מותר לקטוף את עלי עץ התות לצורך האכלת תולעי משי, למרות שפעולה זו תגרום הגאון כי פעולה זו מותרת)(מחדש ?בהכרח לפירות התות שעל העץ להתקלקל ולהיפסד .לחלוטין, שכן אין בזה משום "לאכלה ולא להפסד" הואיל וגרמא הוא ואינו מפסידן ביד המהרי"ט כי האיסור להפסיד פירות שביעית נאמר רק על פעולה ישירה של)(מבאר ,איבוד הפרי, אך כאשר האדם עושה פעולה אחרת, ורק כתוצאה עקיפה נגרם הפסד לפרי (פרק אין הדבר נאסר. לחיזוק דבריו הביא ראייה מהתלמוד הירושלמי במסכת שביעית שם שמותר)(מבאר .: הדין קינסתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה אינו גרמה)'ח להעלות ירקות לגג לצורך ייבושם, למרות שבתהליך זה חלק מהירק עלול להפסד, כיוון .שהכוונה היא לתיקון וההפסד מגיע מאליו : ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה? ומשני: מאליהן)(פרק תשיעי עוד הביא ראייה מהירושלמי רהב תשרפ 89 89 כאן יסוד גדול – כל שהפירות אובדים מאליהם כתוצאה ממציאות)(מחדש .הן אבודין .שהאדם יצר ולא במעשה מכוון של קלקול, אין עליו חובת שמירה ומניעת ההפסד מכאן אנו למדים זכות גדולה על נוטלי האתרוג: עצם הנטילה היא פעולת מצווה. אם כתוצאה ממגע הידיים הקליפה נמאסת מעט, הרי זה נחשב ל"גרם הפסד" בלבד, וכיוון שאינו מתכוון להפסיד אלא לקיים מצווה, וההפסד מגיע מאליו בדרך גרמא, אין בדבר .איסור שביעית מתוך עומק העיון בדבריהם של גדולי האחרונים, אנו ניצבים בפני מחלוקת יסודית המגדירה את גבולות האחריות של האדם כלפי פירותיו של הקדוש ברוך הוא, בין גישה .המצמצמת את האיסור למעשה ידיים לבין גישה המרחיבה אותו גם למניעת נזק כתב כי הוא מסכים עם דעת המהרי"ט, שאין לאסור)(שביעית סימן יד מרן החזון איש הגאון)(מבאר .להניח את הפירות שיירקבו מעצמם, והאיסור הוא רק להפסידם במעשה כי "לאכלה ולא להפסד" פירושו פעולה אקטיבית של כילוי, אך עמידה מן הצד בעוד .הפרי נפסד מאליו אינה נחשבת למעשה הפסד האסור בשביעית פליג עליה וכתב כי דעתו נוטה לאסור אפילו)(סימן נט אולם, הגאון בעל המקדש דוד המקדש דוד כי חובת האדם לשמור על קדושת)(מחדש .גרם הפסד לפירות שביעית הפירות היא חיובית, ולכן אסור לו ליצור מצב שבו הפרי ילך לאיבוד, גם אם אינו עושה .זאת בידיו ממש לביסוס דבריו הביא ראיה מרעישה מדברי רבנו משה בן מימון. מרן רבי יוסף קארו : פירות)(הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ה כתב/פסק/בשולחן ערוך כפי שהעתיק הרמב"ם המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך המקדש דוד כי אם נאמר שגרם הפסד מותר ללא)(מבאר ."תהיה כל תבואתה לאכול הגבלה, למה היה זקוק הרמב"ם לפסוק מיוחד כדי ללמד שאינו חייב להחזיר את הבהמה? הרי זה רק גרם הפסד! אלא שמע מינה שאילולא היתר הכתוב המיוחד, היה .אסור לאדם להניח לבהמה לאכול פירות אדם בגרמא מחלוקת זו שופכת אור חדש על אתרוג השביעית: לפי החזון איש, המשמוש בידיים הוא רק גרם הפסד ומותר לכתחילה. אך לפי המקדש דוד, עלינו למצוא היתר אחר .מדוע נטילת האתרוג מותרת למרות הפגיעה בקליפתו מתוך דבריו המאירים של בעל ספר בית נאמן, אנו זוכים ליישוב מופלא המבחין ,בין גדרי ההפסד השונים, ומלמדנו כי לא כל פגם קטן נחשב להפסד האסור בשביעית .בניגוד לחומרת הדין הנמצאת בתרומה 90 90 בספר בית נאמן כתב ליישב את הקושיה בין האתרוגים: ההבדל נעוץ בשיעור ההפסד בזה שבקליפת האתרוג הנמאסת במשמוש הידיים)(מבאר .האסור בכל אחת מהקדושות ,אין בה שיעור כזית, והנה בתרומה, כיוון שלא נכתבה בה לשון אכילה אלא לשון שמירה הרי שהפסד בכל שהוא כבר נאסר, ולכן משמוש הידיים הממאיס את הקליפה נחשב .להפסד גמור האוסר את הנטילה הבית נאמן כי בשביעית המציאות שונה בתכלית, שהרי האיסור נלמד מהפסוק)(מחדש "לאכלה", וכל שיעור שאינו נחשב לאכילה חשובה, דהיינו פחות מכזית, אינו נכנס תחת גדרי האיסור של "ולא להפסד". לכן, כיוון שקליפת האתרוג הנפסדת היא מועטה ואין .בה שיעור כזית, אין לחוש כלל מצד דיני שביעית האריך בבירור השיעור של הפסד בפירות)(ס"ק ב ד"ה והנה מהרי"ט אלגזי בהלכות חלה שם כי השאלה האם)(מבאר . דן בזה באורך רב)(מצווה שכ"ט שביעית, וכן המנחת חינוך הפסד שביעית נמדד בכזית או בכל שהוא היא יסודית מאוד, ואם ננקוט כדעת הבית .נאמן, הרי שנטילת האתרוג מותרת ללא פקפוק כיוון שהפגיעה בקליפה היא מזערית ,נמצאנו למדים חילוק דק – בעוד שתרומה דורשת "משמרת" מוחלטת מכל פגם שביעית מאפשרת לאדם להשתמש בפרי לצרכיו, וכל עוד אינו משחית שיעור משמעותי .של אכילה, אין בכך משום איסור הפסד מתוך מעמקי ישיבת וולוז'ין, אנו זוכים לתירוצו המבריק של הנצי"ב המעמיק ביסודות המצווה והנאת האדם, ומחבר את נטילת האתרוג אל הכללים היסודיים של השימוש .בפירות שביעית כתב ליישב את)(דף ל"ט ע"א הנצי"ב מוולוז'ין בספרו מרומי שדה על מסכת סוכה בזה)(מבאר .הקושיה על פי הכלל היסודי שנאמר בפירות שביעית: הנאתו וביערו שווה שהתורה התירה להשתמש בפירות שביעית לכל צורך שהוא, ובלבד שההנאה מהפרי תבוא בדיוק ברגע שהפרי מתכלה או נפסד, כדוגמת אכילה או הדלקת הנר, שבהם .האדם נהנה בזמן שהשמן נשרף הנצי"ב כי אם אנו פוסקים כדעה ש"מצוות ליהנות ניתנו", הרי שנטילת האתרוג)(מחדש מתרחשת בזמן)(קיום המצווה נחשבת להנאה גמורה של האדם. ומכיוון שההנאה הזו "שהקליפה נפסדת מעט ממשמוש הידיים, הרי שזהו מצב של "הנאתו וביערו שווה .המותר לכתחילה בשביעית אולם, הגאון מוולוז'ין לא עצר כאן והקשה: מה יהיה למאן דאמר ש"מצוות לאו ליהנות שם שאם קיום המצווה אינו נחשב להנאה המוגדרת כשימוש בפרי, הרי)(מבאר ?"ניתנו שוב חוזרת הקושיה כיצד מותר להפסיד את האתרוג ללא הנאה מוחשית. לכן הוא רהב תשרפ מסיק שמאן דאמר זה חייב לומר שהטעם שאסור ליטול אתרוג של תרומה אינו בגלל , ודין זה)(הופכת אותו לראוי לקבל טומאה "ההפסד, אלא בגלל שנטילתו נחשבת כ"מכשירה .אינו שייך בשביעית נמצאנו למדים שהנצי"ב הופך את המצווה עצמה למנוע המלווה את הפרי: כל זמן שהפרי משמש לדבר מצווה, הפסדו הקל נבלע בתוך חשיבות המעשה ונחשב לשימוש .הראוי בפרי השביעית מתוך בירורו ההלכתי של רבה של ירושלים, אנו מגלים זווית ראייה חדשנית המעתיקה את מרכז הכובד מהמעשה הנוכחי אל המחשבה הקדומה, ומלמדת אותנו כיצד כוונת .האדם בשעת הנטיעה מגדירה את גבולות הקדושה של הפרי כתב ליישב את שאלת)(או"ח חלק ב' סימן קי הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו שו"ת הר צבי '(חלק א הגאון כי המהרי"ט)(מבאר .האתרוג על פי יסוד עמוק שמצא בדברי המהרי"ט התיר לתלוש עלי תות לצורך המשי למרות שהפירות נפסדים, משום שהאילנות)סימן פג .הללו משעת נטיעתן אינם עומדים למאכל אדם, אלא לצורך תעשיית המשי הרב הר צבי כי כלל זה תקף גם לגבי האתרוג: כיוון שסתם אתרוג ניטע מתחילה)(מחדש למצווה ולא למאכל, הרי שאין חל עליו האיסור של "לאכלה ולא להפסד" ביחס לפעולות הנדרשות למצווה. המחשבה המקורית של הנטיעה קובעת שזהו ייעודו של הפרי, ומה לי אם האדם חושב לאבד את כל הפרי או רק לגרום למאיסת קליפתו – כל שלא עומד .לאכילה, אינו נכנס תחת גדר האיסור )(מבאר .בספר משנת יוסף דן בנקודה זו מזווית נוספת, לגבי תליית אתרוג לנוי סוכה שם שיש לחלק בין מצב שבו ההפסד הוא "גרמא" בלבד, לבין מצב שבו האדם גורם להפסד בידיים. אם אדם תולה אתרוג ביום חם כשהחמה כבר זורחת, הרי זה נחשב כ"כופהו לתוך החמה" וזהו מעשה הפסד בידיים, אך בנטילת האתרוג למצווה, שבה ,המטרה היא הנטילה והפגיעה בקליפה היא תוצאה עקיפה וצדדית לייעודו המקורי .הדבר מותר ,נמצאנו למדים שלפי שיטה זו, האתרוג אינו נחשב "פרי מאכל" קלאסי ביחס למצווה אלא חפץ של קדושה שנוצר עבור נטילה, ולכן השימוש בו למטרתו אינו מוגדר כהפסד .המנוגד לרצון התורה מתוך דבריהם של גדולי האחרונים בדורנו, אנו נפגשים עם רובד נוסף של שאלת ההפסד, כזו שאינה עוסקת רק בפגם חיצוני בקליפה, אלא בעצם מניעת האכילה של .הפרי הקדוש במהלך ימי החג האחרונים הקשו קושיה חזקה: הרי קיימא לן שאתרוג המוקצה למצוותו אסור באכילה 92 92 ,כל שבעת ימי החג. אם כן, ברגע שאדם לוקח אתרוג של שביעית ומייחד אותו למצווה הוא כביכול "מפסיד" אותו מהאכילה המותרת בו באותו הזמן. כיצד הדבר מתיישב עם ?הציווי "לאכלה" ולא להפסד, כשההקצאה למצווה עוצרת את האכילה '(חלק י וכן בשו"ת להורות נתן)(חלק י' סימן קיט הגר"י וייס זצ"ל בספרו שו"ת מנחת יצחק הגאון כי יש להבחין בין הפסד גוף הפרי)(מבאר . כתבו ליישב נקודה זו בטוב טעם)סימן לו בזה שהאיסור להפסיד פירות שביעית נאמר על מעשה)(מחדש ."לבין "הפסד של זמן ,שגורם לפרי שלא להיות ראוי לאכילה לעולם, אך מניעת אכילה זמנית לצורך מצווה .כאשר לאחר החג הפרי חוזר להיתרו וניתן לאוכלו בקדושה, אינה נחשבת להפסד כלל שם כי התורה לא דרשה שנאכל את הפרי דווקא ברגע זה, אלא שייעודו הסופי)(מבאר יהיה לאכילה. כיוון שייחודו למצווה רק משהה את האכילה ואינו מבטל אותה, הרי שאין כאן שמץ של איסור, ובפרט שהשהיה זו נעשית לצורך מצווה חשובה של נטילת .ארבעת המינים נמצאנו למדים שההלכה רואה את התמונה המלאה: כל עוד האתרוג עומד להיאכל בסופו של יום, השהות בתוך סוכת המצווה או בידו של האדם אינה גורעת מקדושת ."לאכלה", אלא אדרבה, מוסיפה עליו קדושה על גבי קדושה מתוך המבט אל המצפן המוסרי של התורה, אנו מגלים כי היחס לאתרוג השביעית הוא שיעור עמוק בהנהגת האדם בתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא. המאמץ ההלכתי ליישב את המצווה עם איסור ההפסד אינו רק טכני, אלא הוא מבטא את העדינות הנדרשת .מאיתנו כאשר אנו באים במגע עם הבריאה התורה מצווה אותנו "ולקחתם לכם" – האדם נקרא לקחת את פרי האדמה, להשתמש בו ולרומם אותו למדרגה של מצווה. אך בו זמנית, השמיטה מזכירה לנו שהפרי אינו רכושנו הפרטי, אלא הוא קדוש, "שבת לה'". המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של "שימוש מתוך כבוד". האדם לומד שגם כאשר הוא מקיים מצווה, עליו לעשות זאת במינימום .פגיעה בקיים, תוך מודעות לכל שינוי קטן בקליפה או במראה הפרי הנהגת העולם המשתקפת כאן היא שהתועלת האנושית – אפילו זו הרוחנית – צריכה תמיד להתאזן עם השמירה על שלמות הבריאה. אם נטילת האתרוג גורמת למאיסת הקליפה, עלינו למצוא את ההיתר לכך לא מתוך זלזול בפרי, אלא מתוך הבנה שהמצווה היא חלק מתוכנית אלוקית רחבה שבה הכל משרת את הקדושה. המצפן הפנימי של היהודי מכויל כך שהוא אינו "בעלים" שדורס את מה שתחת ידו, אלא "שומר" המשתמש .בעולם בחרדת קודש זהו האיזון הדק שבין האקטיביות של הנטילה לבין הפסיביות של השמיטה. האדם רהב תשרפ 93 93 לומד להיות קשוב לפרטים הקטנים ביותר, לקליפה הדקה של האתרוג, ובכך הוא מעדן .את אישיותו להיות רגישה יותר לכל מה שמסביבו ,מתוך מסענו המרתק בין כותלי בית המדרש ובין פרדסי האתרוגים של ארץ הקודש :אנו דולים פנינים של הנהגה ותובנות המלוות את היהודי המאמין בחיי המעשה אנו למדים כי קדושה אינה בהכרח דורשת התנזרות מהעולם, אלא היא מחייבת עדינות בשימוש בו. היכולת ליטול אתרוג שביעית מבלי להפסידו מלמדת אותנו שניתן לפעול בתוך החומר, ליהנות ממנו ולקיים בו מצוות, ובלבד שהדבר ייעשה מתוך תשומת לב לכל פגיעה קטנה ולכל קמט בקליפה. זהו שיעור בזהירות – לא רק כלפי פירות .שביעית, אלא כלפי כל חפץ, רגש או אדם שנמסר לידינו תובנה נוספת היא כוחה של המחשבה המקורית. דברי הגרצ"פ פראנק מלמדים אותנו שהיעד שאליו אנו מכוונים מלכתחילה – ה"נטיעה למצווה" – מגדיר את כל מהות המעשה בהמשך. כאשר אדם פועל מתוך כוונה של קדושה, גם הפעולות הטכניות .והשוחקות הופכות להיות חלק מאותה קדושה, ואינן נחשבות כקלקול או הפסד :עיקר העניין:עיקר העניין שאלה כיצד מותר ליטול אתרוג של שביעית למרות שהמשמוש בו ממאיס את קליפתו וגורם להפסד, עומדת בבסיס המפגש שבין מצוות "ולקחתם לכם" לאיסור "לאכלה ולא להפסד". בבירור הדברים מצאנו כמה נתיבים: בספר פאת השולחן ובנצי"ב בתורה תמימה חילקו בין תרומה שבה נכתבה לשון "משמרת" האוסרת אפילו גרם הפסד מועט, לבין שביעית שבה לא נאסר גרם הפסד כזה. המהרי"ט בתשובתו היסודית חיזק זאת בראיות מהירושלמי, וקבע שכל הפסד שאינו נעשה בידיים ממש אלא מגיע כתוצאה עקיפה ממעשה אחר, מותר בשביעית, וכן פסק מרן החזון איש. מנגד, הגאון בעל המקדש דוד החמיר אפילו בגרם הפסד, אך בבעל בית נאמן מצאנו חילוק ששיעור הפסד שביעית הוא בכזית, וקליפת האתרוג "פחותה משיעור זה. הנצי"ב במרומי שדה חידש שקיום המצווה נחשב "הנאה המצדיקה את הפסד הקליפה כדין "הנאתו וביערו שווה", והגרצ"פ פראנק הוסיף שמאחר שהאתרוג ניטע מלכתחילה למצווה ולא לאכילה, אין הוא נכנס תחת גדרי איסור הפסד אכילה כלל. לבסוף, לגבי איסור האכילה בימי החג עקב הקצאת האתרוג למצווה, ביארו בשו"ת מנחת יצחק ובשו"ת להורות נתן שזהו רק "הפסד של זמן" שאינו נחשב להפסד האסור, כיוון שלאחר המצווה יחזור האתרוג להתיר .אכילתו בקדושה 94 94