איך היה מותר לרבי יוחנן לומר לריש לקיש שבגלל שפעם היה ?שודד יודע איך שנראה סכין הרי זה איסור דאורייתא של הונאה

?שודד יודע איך שנראה סכין הרי זה איסור דאורייתא של הונאה כאשר אנו פותחים את דפי הגמרא במסכת בבא מציעה, אנו פוגשים באחת הדרמות המטלטלות ביותר בעולמה של תורה, רגע שבו השמיים והארץ נשקו זה לזה והפכו

איך היה מותר לרבי יוחנן לומר לריש לקיש שבגלל שפעם היה ?שודד יודע איך שנראה סכין הרי זה איסור דאורייתא של הונאה כאשר אנו פותחים את דפי הגמרא במסכת בבא מציעה, אנו פוגשים באחת הדרמות המטלטלות ביותר בעולמה של תורה, רגע שבו השמיים והארץ נשקו זה לזה והפכו למערבולת של רגש והלכה. הנה השאלה המהדהדת בחלל בית המדרש: איך היה מותר לרבי יוחנן לומר לריש לקיש שבגלל שפעם היה שודד הוא יודע כיצד נראה סכין, והרי ,זה איסור דאורייתא של הונאה? אנו ניצבים המומים מול המילים הנוקבות של רבי יוחנן "לסטאה בלסטיותיה ידע", ותוהים כיצד המאור הגדול של ארץ ישראל, מי שלימדנו את חומרת אונאת דברים, משתמש לכאורה בעברו המפוקפק של תלמידו וחברו כדי ,להכריע במחלוקת הלכתית. האם ייתכן שדווקא כאן, בשיא הדיון על טהרת הכלים נסדקה טהרת הדיבור? השאלה אינה רק על גדרי איסור והיתר, אלא היא נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של המפגש בין רב לתלמיד, בין עבר מפואר בחטא להווה מאיר בקדושה, ובכוחה המכלה של מילה אחת שיכולה להפיל חללים. בלשון נקייה וסוחפת אנו יוצאים לברר את פשר הדיבור הזה, ולגלות כיצד מתוך הכאב והקושיה צומחת הבנה .חדשה במהותה של התשובה ובחובת הזהירות בכבודו של בעל תשובה ,כדי להבין את עומק הקושיה המרעידה את הלב במפגש שבין רבי יוחנן לריש לקיש עלינו לשוב אל פסוקי התורה המהווים את התשתית המוסרית לכל שיח שבין אדם לחברו, ולראות כיצד המפרשים העמידו את האזהרה על אונאת דברים כקיר ברזל .שאין לפרוץ אותו .)(ויקרא כה, יז ""ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם כתב ולא תונו איש את עמיתו, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא)(ויקרא כה, יז רש"י יקניט איש את חברו. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. רבנו רש"י מעמיד את האיסור על יסוד הקנטת הזולת, ומביא כדוגמה ראשונה ומובהקת דווקא את הזכרת העבר לבעל התשובה. מכאן מתעצמת הקושיה על רבי יוחנן, שהרי .לכאורה השתמש בדיוק באותה לשון שהזהיר עליה רש"י כתב וטעם ויראת מאלהיך, כי האדם יוכל לומר)(ויקרא כה, יז רבי אברהם אבן עזרא לא כיוונתי להרע לו, על כן אמר ירא את ה' שהוא יודע סודך. רבנו האבן עזרא מדגיש כי באונאת דברים אין מקום לתירוצים חיצוניים, שכן הלב הוא הנשפט. דבריו מחדדים את השאלה: האם ייתכן שרבי יוחנן, שבוודאי יראת אלוקים הייתה על פניו, לא חשש ?שמא דבריו יתפרשו כהקנטה האסורה כתב ולא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים, להזהיר שלא)(ויקרא כה, יז הרמב"ן רהב תשרפ 149 149 יכלימנו. רבנו הרמב"ן רואה באיסור זה חובה לשמור על כבודו של היהודי ולמנוע את הכלמתו ברבים. במעשה של רבי יוחנן וריש לקיש, המילים נאמרו בבית המדרש לעיני .התלמידים, מה שמעצים את חומרת ההכלמה לכאורה . כתב שלא יקניט בדברים שיכאיבו את הלב ואין בהם תועלת)(ויקרא כה, יז הספורנו רבנו הספורנו מוסיף כאן סייג חשוב – "ואין בהם תועלת". ייתכן שמכאן תיפתח פתח להבנה האם בדבריו של רבי יוחנן הייתה תועלת לימודית או רוחנית שגברה על הכאב .הרגעי של ריש לקיש כתב שאונאת דברים קשה מאונאת ממון לפי שזה בגופו וזה)(ויקרא כה, יז הכלי יקר בממונו, ועל זה נאמר ויראת מאלהיך. רבנו הכלי יקר מזכיר לנו שהפגיעה בנפש היא פגיעה ב"גוף" ובמהות של האדם, והיא חמורה מכל הפסד כספי. המילים של רבי יוחנן נגעו בליבת הזהות של ריש לקיש, בנקודה הכואבת ביותר של עברו, ועל כן הקושי .בהן הוא כה עמוק ,מתוך אזהרות הכתוב המהדהדות כקולו של המצפון האלוקי, אנו באים אל ים התלמוד אל המקום בו התרחשה הדרמה הגדולה המעוררת את שאלתנו. כאן, בבית המדרש של ארץ ישראל, נשזרו יחדיו הלכות טומאה וטהרה עם דקויות של נפש וזהות, במעשה .שסופו היה טרגי אך לקחו נצחי כתב "יומא חד הוו מינצי בבי מדרשא, הסייף)(דף פד ע"א בגמרא במסכת בבא מציעה והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר, מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר משיצחצחם במים. אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע. אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם ."רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה ,הגמרא מציבה אותנו בלב המחלוקת, כאשר ריש לקיש, שהיה בעברו ראש השודדים מביא סברה המבוססת על מומחיות בכלי נשק. רבי יוחנן משיב לו במילים "הליסטים יודע בליסטיותו", ובכך חושף את שורש ידיעתו של ריש לקיש בעולם הפשע. תגובתו של ריש לקיש מלמדת על עוצמת הפגיעה; הוא אינו משיב לעניין ההלכתי אלא לערך .קיומו, בתהייה מה הועילה לו התורה אם גם כאן הוא נמדד לפי עברו כתב "תנו רבנן... אם היה בעל תשובה אל יאמר)(דף נח ע"ב בגמרא במסכת בבא מציעה לו זכור מעשיך הראשונים". כאן עולה הסתירה החזיתית: הגמרא האוסרת להזכיר לבעל תשובה את עברו היא אותה גמרא המספרת על רבי יוחנן שעשה זאת לריש לקיש. הניגוד הזה מחייב אותנו להבין האם ישנם תנאים שבהם "אמת" כואבת מותרת להיאמר, או .שמא היה כאן רגע של משבר שגם גדולי עולם אינם חסינים מפניו 150 150 כתב "אמר רבי יוחנן, אונאת)(פרק ד הלכה ח בתלמוד ירושלמי במסכת בבא מציעה דברים קשה מן האונאה של ממון". מדהים לראות כי דווקא רבי יוחנן הוא זה שמדגיש את חומרת האיסור. הדבר מלמדנו כי רבי יוחנן ודאי פעל מתוך מערכת שיקולים עמוקה, או שהיה משוכנע כי במערכת היחסים הייחודית שלו עם ריש לקיש – אותו .הוא קירב והשיא לו את אחותו – הדברים יתקבלו אחרת כתב "כל הפוסל במומו פוסל". חכמים מלמדים)(דף ע' ע"ב בגמרא במסכת קידושין אותנו כי לעיתים הדיבור של האדם על חברו משקף נקודה פנימית באומר עצמו. אלא שכאן, רבי יוחנן לא פוסל את ריש לקיש חלילה, אלא משתמש במומו הישן כדי להסביר את סברתו ההלכתי, ודווקא בגלל גדלותם של השניים, הכאב הפך לחולשה גופנית ולסוף .המעשה הידוע מתוך המבוכה העולה למקרא דברי הגמרא, אנו עולים אל שולחנם של רבותינו הראשונים, אשר בכוחם המופלא ליישב את הסתירה שבין הנהגת רבי יוחנן לבין איסור אונאת דברים המפורש. בחינת דבריהם מגלה לנו כי המפגש בין רב לתלמיד בבית המדרש יוצר גדרי הלכה ייחודיים, שבהם המילה הנוקבת אינה באה להקניט, אלא .לברר את האמת עד תום כתב וכן אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור)(הלכות מכירה פרק יד הלכה יג הרמב"ם מעשיך הראשונים. רבנו הרמב"ם פוסק את האיסור כפי שהוא, ללא סייגים גלויים, ומכאן (הלכות תלמוד תורה פרק עולה השאלה על הנהגת רבי יוחנן ביתר שאת. אך במקום אחר כתב רבנו הרמב"ם שהרב רשאי להכלים את התלמיד ולנזוף בו כדי לייסרו)ד הלכה ה ולהכניס בליבו יראה כדי שילמד. ייתכן שבכך טמון הפתח להבנת דברי רבי יוחנן – לא .כהונאה אישית, אלא כחלק מחובת הרב להעמיד את תלמידו על האמת הצרופה כתב לסטאה בלסטיותיה ידע, מי שהיה לסטים מכיר בכלי)(בבא מציעה פד ע"א רש"י חרב. רבנו רש"י מפרש את דברי רבי יוחנן לא כהטחת אשמה, אלא כתיאור עובדתי של מקור הידע. לפי רבנו רש"י, רבי יוחנן לא ביקש להזכיר את חטאו של ריש לקיש .כדי לביישו, אלא כדי להסביר מדוע סברתו של ריש לקיש היא סברת מומחה בתחומו .מנקודת מבט זו, אין כאן "אונאה" אלא בירור המציאות כתב שאיסור אונאת דברים הוא שלא להקניט את)(מצוה תל"א רבנו בעל ספר החינוך חברו במקום שאין בו תועלת. רבנו בעל החינוך פותח לנו צוהר להבנה שאם ישנה תועלת בדברים – בין אם תועלת לימודית ובין אם תועלת מוסרית – הרי שאין זה בכלל האיסור. בבית המדרש של רבי יוחנן, בירור ההלכה הוא התועלת העליונה, ודבריו כוונו .לחדד את מקור ההבנה ההלכתית כתב שהיו מתלוצצים זה עם זה בדרך לימודם. רבנו המאירי)(בבא מציעה פד ע"א המאירי רהב תשרפ 151 151 ,מחדש כאן הבנה עמוקה במערכת היחסים המיוחדת ששררה בין השניים. לפי דבריו הדיבורים הקשים לכאורה היו חלק מ"ריתחא דאורייתא" ומסגנון הלימוד החברי והפתוח שבין רב לתלמידו שהוא גם גיסו. הפגיעה שאירעה בסוף לא הייתה מתוכננת, אלא נבעה .מרגע של חולשת הדעת בתוך סערת הוויכוח כתב שאף על פי שהיה בעל תשובה, לא נמנע רבי יוחנן)(בבא מציעה פד ע"א הריטב"א מלומר לו כן מפני שרבו היה והתכוון לטובתו. רבנו הריטב"א מדגיש את סמכות הרב ואת כוונתו הטהורה. לדידו, האיסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך" נאמר על אדם ,רגיל, אך רב המבקש להעמיד את תלמידו על טעותו או להסביר לו את שורש תפיסתו .פועל מתוך שליחות חינוכית מתוך דברי הראשונים המפלסים נתיב בהבנת הנהגת רב ותלמיד, אנו קרבים אל שערם של רבותינו האחרונים, אשר דבריהם שהבאת בפתח דבריך מהווים את המפתח ליישוב .הסתירה המייסרת שבין האמת ההלכתית לבין הזהירות בכבודו של בעל התשובה כאן אנו מוצאים כיצד גדולי המחשבה והלמדנות הופכים כל מילה וכל תנועה בשיח .המקודש שבין רבי יוחנן לריש לקיש כתב שאכן ריש לקיש הקשה לו כיצד)(בבא מציעה פד ע"א המהרש"ל בחידושי גוזלות הוא מזכיר לו את עברו והרי זה איסור אונאה, אלא שרבי יוחנן סבר שיש לו רשות להכלים אותו ולנזוף בו מפני שהוא רבו שהכניסו תחת כנפי השכינה. רבנו המהרש"ל מחדש כאן יסוד עמוק – מערכת היחסים שבין הרב המקרב לבין התלמיד המתקרב אינה ככל מערכת יחסים. הרב, שנטל על עצמו את האחריות לגאול את נשמתו של התלמיד מעולם התוהו, רשאי להשתמש בשיקוף העבר כדי להעמידו על טעותו או כדי לחדד את הבנתו. לשיטתו, ריש לקיש עצמו העלה את שאלת האונאה בדבריו "מאי אהנית לי", ורבי יוחנן השיב לו כי עצם הקירבה לשכינה היא התועלת הגדולה ביותר .המצדיקה גם את חיתוך הדיבור הנוקב כתב שכוונת רבי יוחנן הייתה לשבח את)(בבא מציעה פד ע"א המהרש"א בחידושי אגדות ריש לקיש, שכל עניין התשובה הוא שיתקן את המידה המגונה לטובה, ושמח רבי יוחנן .שריש לקיש משתמש בכוחו ובידע שלו מתקופת היותו לסטים לצורך הבנת התורה רבנו המהרש"א הופך את הקערה על פיה: לא הטחת אשמה הייתה כאן, אלא שיר הלל לכוחה של התשובה. כאשר רבי יוחנן אומר "הליסטים יודע בליסטיותו", הוא בעצם אומר לריש לקיש: ראה כמה גדולה מעלתך, שגם המקומות האפלים ביותר שהיית בהם הפכו כעת לכלי עזר לבירור השכינה. אין זו אונאה, שכן אין כאן גנאי אלא אישור לכך .שהכל מתעלה לקדושה כתב כעין דברי המהרש"א, והוסיף שזהו גדר)(בבא מציעה פד ע"א בספר מעין חכמה 152 152 "בעל תשובה גמור" המוזכר ביומא, שנזדמנה לו עבירה באותו עניין ויכול לה, וכך ריש לקיש משתמש באותו חפץ ששימש אותו לחטא – הסכין והסייף – כדי לברר בו הלכות טומאה וטהרה. המעיין חכמה מבאר שרבי יוחנן רצה להראות לריש לקיש שהוא הגיע לדרגה העליונה ביותר של תשובה, שבה העבר אינו נמחק אלא נגאל ומשמש כחומר .גלם לעבודת השם כתב לבאר שהטעם שרבי יוחנן אמר לו כן הוא משום)(בבא מציעה פד ע"א "ה"שפת אמת "תורה מונחת בקרן זווית", ורצה לברר את האמת עד תום. רבנו השפת אמת מדגיש כי בבית המדרש, כאשר מבררים את דבר השם, האמת היא חזות הכל. רבי יוחנן הרגיש שהסברא של ריש לקיש נובעת מניסיון חיים מסוים, וכדי להגיע לחקר האמת ההלכתית .היה עליו להצביע על מקור הידיעה הזו, גם אם הדבר היה כרוך בצער רגעי מתוך דברי המהרש"ל והמהרש"א שפתחו לבו צוהר להבנת עומק כוונתם של מאורי ארץ ישראל, אנו פוסעים אל היכלי גדולי הדורות האחרונים. בדבריהם אנו מוצאים כיצד המעשה המטלטל בבית המדרש הופך לשיעור נצחי בהלכות נפש האדם ובמהותה של התורה ככוח המאחד את כל חלקי החיים, גם אלו שנראים רחוקים ממנה מרחק .מזרח ממערב כתב לבאר דברי המהרש"א דכל)(על התורה פרשת בהר מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר עניין אונאת דברים הוא כשהדבר נעשה להקניט ולהכלים, אבל כאן לא נתכוון רבי יוחנן אלא לברר גדרי ההלכה ולומר לריש לקיש שסברתו נובעת מניסיון החיים שלו. מו"ר הגר"א וייס מחדד כי בבית המדרש ישנו גדר מיוחד של בירור האמת, ושם המילים נמדדות על פי תרומתן לבירור ההלכה ולא כהטחת דברים אישית. לדידו, רבי יוחנן לא ראה בעברו של ריש לקיש "חטא" שיש להסתירו, אלא "נתון" מציאותי שהביא לידי .הבנה הלכתית מסוימת, ועל כן אין כאן משום אונאה כתב)'(הלכות רכילות כלל ט הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים להזהיר מאוד בעניין אונאת דברים לבעל תשובה, אך ציין כי במקום שיש תועלת גדולה ,בבירור הדברים אין זה בכלל האיסור. מדברי הכהן הגדול מאחיו אנו למדים שרבי יוחנן בתור רבו המובהק של ריש לקיש, ראה תועלת רוחנית עליונה בהעמדת ריש לקיש על מקור סברתו. השמירה על האמת הצרופה של התורה היא תועלת שדוחה את החשש .של אונאת דברים, כל עוד הדבר נעשה מתוך כוונה טהורה של רב לתלמידו כתב לבאר עניין זה על פי דברי)(חלק י' סימן רס"ב מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי המהרש"ל, והוסיף כי מי שקירב את חברו לעבודת השם ונתן לו את חייו הרוחניים, יש לו זכות וחובה להשתמש גם במילים קשות כדי לזככו. מו"ר הגרש"ה וואזנר מדגיש כי הקשר שבין רבי יוחנן לריש לקיש לא היה קשר רגיל של "עמיתו", אלא קשר של יוצר רהב תשרפ 153 153 ויציר כביכול, ולכן הדיבורים ביניהם לא נמדדו בקנה מידה רגיל של אונאה אלא בקנה .מידה של בניין הנפש כתב להביא את דברי המהרש"א)(חו"מ סימן רכ"ח הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף כי רבי יוחנן נתכוון לשבח, והוסיף שכלל גדול הוא שבדברים שבין רב לתלמיד אין אומרים אונאת דברים במקום שהרב רוצה ללמד את התלמיד דרך ישרה. הראשל"צ ,רבנו הגר"י יוסף מבאר כי בתוך כותלי בית המדרש, כאשר הדיון הוא לשם שמיים המילים מקבלות משמעות של לימוד ולא של קינטור, ועל כן רבי יוחנן היה רשאי .להשתמש במושג "לסטאה" כחלק מהשיח הלמדני מתוך המשא והמתן המופלא בדברי האחרונים, אנו יוצאים אל עולם המעשה כדי לדלות מרגליות של הנהגה יומיומית. הנפקא מינות העולות מבירור זה אינן רק תשובות ,לקושיא היסטורית, אלא הן מעצבות את גבולות השיח בתוך בתי המדרש ומחוצה להם .ומלמדות אותנו מתי ה"אמת" הופכת למצווה ומתי היא נותרת בגדר איסור חמור הנפקא מינה הראשונה נוגעת להגדרת המניע לדיבור. לפי שיטת המהרש"א, עולה הבחנה מהותית: אם הזכרת העבר נעשית כדי להראות לאדם כיצד הוא התעלה וכיצד כוחותיו הישנים משמשים כעת לקודש, אין זו אונאה אלא שבח. נפקא מינה למעשה – מחנך או רב המבקש לעודד בעל תשובה על ידי ציון הדרך הכבירה שעשה, רשאי לעשות זאת אם ברור שהדבר נאמר מתוך הערכה ולא מתוך רצון להקטינו. אך לפי המהרש"ל, יש להיזהר בזה מאוד, שכן רק למי שקירב את האדם באופן אישי והוא .בבחינת "רבו המובהק" יש רשות להשתמש בשיקוף כזה נפקא מינה נוספת עולה בתוך כותלי בית המדרש ובדיוני הלכה. מהנהגת רבי יוחנן אנו .למדים שבמקום שבו בירור האמת תלוי בהבנת מקור הידיעה, מותר להצביע על כך אם תלמיד מביא סברא המבוססת על ניסיון חייו הקודם, והרב רוצה להעמידו על כך שסברא זו מושפעת מ"חכמת הרחוב" ולא מ"חכמת התורה", מותר לו לומר זאת בשפה ברורה. אולם, הנפקא מינה היא שזהו היתר המצומצם למטרת לימוד בלבד, וכל חריגה .ממטרה זו לצורך ניצחון בוויכוח אישי חוזרת לאיסור דאורייתא של אונאה עוד נפקא מינה חשובה נוגעת לתחושת ה"בעלות" על התהליך הרוחני. דברי המהרש"ל מלמדים כי מי שזכה להחזיר אדם למוטב נושא באחריות כבדה, ולעיתים עליו להשתמש ב"זעזוע" כדי לשמור על הישגיו של התלמיד. אך מאידך, עלינו ללמוד מסופו הטרגי של המעשה: גם כשמדברים לשם שמיים, וגם כשהדברים מותרים מצד הדין היבש, הפגיעה בלב עלולה להיות קטלנית. הנפקא מינה למעשה היא שגם במקום שיש היתר להוכיח .או להזכיר עבר, יש לשקול במאזניים דקות את חולשת דעתו של השומע 154 154 לבסוף, עולה התובנה של "הפיכת המידות". לפי המעיין חכמה, אנו למדים שניתן ואף ראוי להשתמש בכישורים שנקנו "בחוץ" לצורך עבודת השם. הנפקא מינה היא הדרכה לבעלי תשובה: אל תנסו למחוק את העבר לחלוטין, אלא נסו לתקן את אותן המידות ולהשתמש בהן בחכמה בתוך עולם התורה, כפי שריש לקיש השתמש במומחיותו בסייף .כדי לדייק בהלכות טומאה מעבר למחלוקת ההלכתית על גדרי אונאת דברים, טמון בשיח שבין רבי יוחנן לריש .לקיש בירור רעיוני עמוק על מהותה של האישיות האנושית אל מול כוחה של התורה הסוגיה חושפת בפנינו את השאלה הגדולה: האם התשובה היא "מחיקת עבר" או שמא היא "גאולת עבר"? המהפך שחולל רבי יוחנן בחייו של ריש לקיש לא היה רק שינוי במעשים, אלא טרנספורמציה של הכוחות כולם, מהחשיכה אל האור המוחלט של .בית המדרש העומק הטמון בדברי המהרש"א מלמדנו כי התורה אינה מבקשת מן האדם להפוך ללוח חלק וחסר זהות. להפך, רבי יוחנן ראה במומחיות של ריש לקיש בכלי נשק נכס רוחני. הרעיון הרעיוני כאן הוא שכל כישרון, כל חדות וכל עוצמה שהיו לאדם בימי חרפותו, אינם צריכים ללכת לאיבוד; הם צריכים למצוא את תיקונם בתוך עולמה של הלכה. "לסטאה בלסטיותיה ידע" אינו רק תיאור מציאותי, אלא הכרה בכך שהתורה היא "תורת חיים" המקיפה את כל ניסיון החיים של האדם, ומקדשת אותו. זהו סוד העלאת .הניצוצות – לקחת את החדות של השודד ולהפוך אותה לחדות של פלפולא דאורייתא מצד שני, דברי המהרש"ל חושפים פן רעיוני של אחריות ומחויבות. המצוקה שביטא ריש לקיש במילים "מאי אהנית לי" – מה הועלת לי – משקפת את רגע המשבר של בעל התשובה, התוהה האם באמת השתנה או שמא נותר אותו אדם בשם אחר. תשובתו :של רבי יוחנן, "אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה", היא קביעה רעיונית נחרצת ,)(האם קוראים לו "רבי" בחוץ או בבית המדרש הערך של האדם אינו נמדד בתארים חברתיים אלא בקרבתו המהותית למקור החיים. הרעיון הוא שהשינוי המהותי הוא הקשר עם .האינסוף, וקשר זה מעניק לאדם ערך שאינו תלוי בדבר .עוד רעיון כביר העולה מכאן הוא כוחה של המילה בתוך מערכת יחסים של קדושה אנו רואים שגם כשהכוונות הן לטובה, לשם שבח או לשם לימוד, המילים הן בעלות מטען נפשי עצום. הרעיוני כאן הוא הצורך באיזון דק מן הדק בין האמת המוחלטת לבין הרגישות האנושית. התורה מלמדת אותנו שאפילו בשיא הדיון ההלכתי, הנפש של החבר צריכה לעמוד לנגד עינינו ככלי שרת לקודש, וכל פגיעה בה היא פגיעה בבניין .שהתורה עצמה מבקשת לבנות כאשר אנו מעמיקים במחשבת ישראל ובנבכי הנפש, אנו מגלים כי המפגש בין רבי רהב תשרפ 155 155 יוחנן לריש לקיש הוא שיקוף של המאבק הנצחי בין העבר להווה בתוך לב האדם. הממד המחשבתי בסוגיה זו נוגע בשורשי האמונה בכוחו של התיקון ובשאלה האם האדם הוא .סך כל מעשיו או שהוא נשמה אלוקית המסוגלת להתעלות מעל כל מציאות חומרית התובנה המחשבתית העמוקה ביותר העולה כאן היא שהתשובה אינה "שכחה" אלא "התמרה". לו היה רבי יוחנן מבקש מריש לקיש למחוק את עברו לחלוטין, הוא היה מותיר אותו נכה רוחנית, ללא הכלים והעוצמות שאפיינו אותו. האמונה היהודית מלמדת שגם בתוך ה"קליפה" של המעשים הראשונים חבויים ניצוצות של קדושה. כאשר רבי יוחנן מזכיר לריש לקיש את מומחיותו כליסטים, הוא בעצם מבצע פעולה אמונית של ."פדיון שבויים" – הוא פודה את הכישרון והידע מן הטומאה ומעביר אותם אל הקדושה המחשבה כאן היא שאין דבר בעולם שאין לו מקום בעבודת השם, וכל מה שעבר על .האדם בחייו נועד לשמש אותו בבוא העת בבניין בית המדרש ."מבחינה נפשית, אנו פוגשים כאן את המושג "בושת הפנים" אל מול "גאות היחידה ריש לקיש, כבעל תשובה, נושא בקרבו רגישות עצומה. עבורו, התורה היא המקלט שבו הוא אינו עוד ה"לסטאה". המצוקה הנפשית שחווה כאשר רבו הזכיר לו את עברו נובעת מן הפחד שמא לעולם לא יצליח להשתחרר מדמותו הישנה. האמונה נדרשת כאן משני הצדדים: מהרב, להאמין שתלמידו כבר חזק דיו כדי להביט בעברו ללא מורא, ומהתלמיד, להאמין שהקשר שלו עם השכינה הוא כה מוחלט עד ששום מילה .לא יכולה לערער אותו עוד נדבך מחשבתי עוסק במושג "תחת כנפי השכינה". רבי יוחנן מגדיר את הצלחתו לא בשינוי הסטטוס החברתי של ריש לקיש, אלא בשינוי המיקום הרוחני שלו. האמונה .מלמדת שהאדם יכול להיות "רבי" בעיני הבריות ועדיין להיות רחוק מהשם, או להפך תשובתו של רבי יוחנן היא קריאה למבט אמוני פנימי: אל תסתכל על הכבוד שחולקים לך, אלא על העובדה שאתה חוסה בצל השכינה. זהו המענה הנפשי האולטימטיבי לכל .תחושת נחיתות או הונאה – הידיעה שהערך העצמי נגזר מהקשר הישיר עם הבורא מתוך הדרמה הרוחנית שבין שני ענקי העולם, מתגבש לנגד עינינו מצפן מוסרי עדין ומורכב, המבקש לאזן בין האמת הצרופה לבין הזהירות המופלגת בכבוד הזולת. המוסר הנלמד כאן אינו מסתכם רק בשאלה מה מותר לומר, אלא הוא צולל אל עומק המניעים .הנסתרים של הלב ואל האחריות הכבדה המוטלת על מי שמבקש להנהיג או לחנך 156 156 היסוד המוסרי הראשון הוא "מוסר האחריות של המקרב". המהרש"ל מלמדנו כי מי שזכה להעלות אדם מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, נושא באחריות לדיוקו הרוחני של אותו אדם. המצפן הפנימי כאן מורה כי לעיתים, מתוך אהבה ורצון לבניין אמיתי, יש צורך בשימוש במילים חותכות. עם זאת, המוסר מחייב שדיבור כזה ינבע אך ורק מתוך קשר של מסירות נפש מוחלטת, כמו הקשר שבין רבי יוחנן לריש לקיש. המצפן המוסרי מזהיר אותנו: אם אין אתה מוכן להקריב עבור חברך את כל אשר לך, אין לך .רשות להשתמש בעברו ככלי לתוכחה היסוד השני הוא "מוסר העין הטובה" העולה מדברי המהרש"א. כאן המצפן המוסרי מורה לנו לראות את העבר לא ככתם, אלא ככוח גולמי שניתן להתמיר. המוסר התורני תובע מאיתנו לסגל מבט שאינו שופט את האדם על פי המקום שבו היה, אלא מעריך אותו על פי הדרך שעשה. כאשר רבי יוחנן מזכיר את הליסטיות, הוא עושה זאת מתוך מבט מוסרי שרואה בכל כישרון אנושי פוטנציאל לקדושה. המצפן הזה מדריך אותנו למצוא בכל אדם את נקודת החוזק הייחודית לו, גם אם שורשיה נעוצים במקומות .רחוקים, ולהאיר אותה באור של הערכה ושבח עוד נדבך מוסרי קריטי הוא "מוסר התוצאה". למרות הכוונות הטהורות של רבי יוחנן :– בין אם ללימוד, לשבח או לחינוך – סוף המעשה מלמדנו שיעור מוסרי מרטיט המילים חזקות יותר מן הכוונות. המצפן הפנימי שלנו חייב להיות מכויל לרגישותו של השומע, ולא רק לצדקתו של הדובר. המוסר כאן מלמד כי אדם גדול צריך לחשוש שמא מילתו, ולו הצודקת ביותר, תפגע בנימי נפשו של חברו באופן שאין לו מרפא. זוהי קריאה למוסר של הקשבה דקה, המבין כי גם בתוך "ריתחא דאורייתא" יש לשמור על .שלמות ליבו של הזולת לבסוף, אנו לומדים על המוסר שב"תחת כנפי השכינה". המצפן המוסרי מורה לנו שהערך האמיתי של כל אדם הוא מוחלט ואינו תלוי בהישגים חברתיים. המוסר דורש מאיתנו לחדול מהשוואות ומחיפוש ייחוס, ולהתמקד בשאלה אחת: כמה האדם קרוב לבוראו ברגע זה. זהו מוסר המבטל את המעמדות המלאכותיים ומציב את כל בני האדם .בדרגה אחת של שליחות וקרבת אלוקים מתוך המשא והמתן המעמיק והבירור היסודי בפרשה המרעידה הזו של רבי יוחנן וריש לקיש, אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות צרופות ומזוקקות המאירות את דרכנו בכל מגע ומשא עם הזולת. התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו היא הידיעה שבעבודת השם אין "פסולת" – כל כוח, כל כישרון וכל חדות שהיו לאדם בעברו, נועדו בסופו של דבר לשמש אותו בקודש, ועלינו לעזור לעצמנו ולחברינו למצוא את הדרך להתמיר את כוחות העבר לעבודת ההווה. למדנו כי הדיבור עם בעל תשובה מצריך מאזניים דקים מן הדק; גם כשהכוונה היא לשבח או לחינוך, עלינו לזכור כי הלב נושא רהב תשרפ 157 157 עמו צלקות שלעיתים מילה אחת עלולה לפתוח. התובנה המעשית הגדולה היא שחובת הזהירות בכבודו של אדם גוברת לעיתים אף על צדקת הטיעון ההלכתי, וכי עלינו לאמץ מבט הממוקד ב"תחת כנפי השכינה" – מבט שרואה את האדם כפי שהוא ברגע זה לפני .בוראו, חופשי מכבלי עברו וטהור בבחירתו :עיקר העניין:עיקר העניין ,השאלה המטלטלת כיצד הותר לרבי יוחנן להזכיר לריש לקיש את עברו כליסטים מוצאת את יישובה בתוך עומק היחסים שבין רב לתלמידו ובכוחה המזכך של התורה. המהרש"ל מלמדנו כי רבי יוחנן, כמי שהעניק לריש לקיש את חייו הרוחניים וקירבו לשכינה, פעל מתוך אחריות חינוכית וסמכות של רב המבקש להעמיד את תלמידו על חקר האמת, גם במחיר של תוכחה נוקבת. לעומתו, המהרש"א מאיר את הדברים באור יקרות ומבאר שרבי יוחנן לא התכוון להקניט אלא דווקא לשבח את ריש לקיש על כך שזכה לגאול את כוחותיו הישנים ולהשתמש בחדות ובידע של עברו לצורך בירור הלכות טהרה. בסופו של יום, עומק הסוגיה מגלה לנו כי איסור אונאת דברים נועד לשמור על כבודו של בעל התשובה, אך במפגש הנשגב שבין רב לתלמיד, המילים הופכות לעיתים לכלי שרת של בירור האמת והעלאת הניצוצות מן החושך אל האור, תוך תביעה מאיתנו לזהירות עליונה שמא האמת .תכאיב יותר מן הנחוץ לתיקון