?האם מותר לישראל להאכיל מפירות שמיטה לגוי שעובד אצלו !הוכח מפרשת השבוע

בלב הלכות שביעית, בין חובת ההפקר לקדושת הפירות המופלאה, ניצבת דמותו של הזר המבקש ליהנות ממתנתה של ארץ ישראל. התורה מצווה עלינו להפקיר את שדותינו, לפתוח את השערים ולאפשר לכל דכפין לבוא ולאכול, אך האם חירות זו היא

?האם מותר לישראל להאכיל מפירות שמיטה לגוי שעובד אצלו בלב הלכות שביעית, בין חובת ההפקר לקדושת הפירות המופלאה, ניצבת דמותו של הזר המבקש ליהנות ממתנתה של ארץ ישראל. התורה מצווה עלינו להפקיר את שדותינו, לפתוח את השערים ולאפשר לכל דכפין לבוא ולאכול, אך האם חירות זו היא מוחלטת? כאשר אדם מישראל מעסיק פועל נוכרי בביתו או בשדהו, והשולחן ערוך בפירות שביעית עסיסיים וקדושים, מתעוררת שאלה נוקבת המטלטלת את גבולות הנתינה וההלכה. מחד, קדושת הפירות מחייבת אותנו לצמצם את האכילה לישראל בלבד, כבניו של מקום הזוכים לאכול משולחנו. מאידך, התורה עצמה מונה בפסוקי ."הפרשה רשימה ארוכה של נהנים, הכוללת גם את ה"תושב" וה"גר הדילמה המוסרית וההלכתית הזו הופכת למוחשית מאי פעם במציאות של עבודה משותפת: האם רשאי האדם להושיט לפועלו הגוי פרי שקדושת שביעית חלה עליו, או שמא יש בכך משום "הפסד" וביזוי הקדושה? אנו ניצבים בפני סתירה לכאורה בדברי חז"ל בתורת כוהנים, סתירה המבקשת מאיתנו לחדור אל עומק הגדרת היחס שבין ישראל לעמים בארץ הקדושה בשנה השביעית. השאלה המנקרת היא: היכן עובר ?הגבול בין "לכם לאכלה" המצמצם והמייחד, לבין "לתושבך ולגרך" המרחיב והמכליל רהב תשרפ 63 63 מסע הבירור שלנו יתחיל בשורשי הפסוקים ויעבור דרך הכרעותיהם הדרמטיות של הרמב"ם והאבני נזר, כדי להבין האם שולחן השביעית פתוח לכל, או שמא הוא סגור .בבריחי הקדושה מתוך שורותיה של פרשת השבוע, אנו דולים את המילים המדויקות עליהן נסובה סוגיה זו של אירוח והאכלה בשנה השביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך . פסוק זה, המונה רשימה מפורטת)(ויקרא כה, ו "ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך של הנהנים מפירות הארץ, עומד במוקד החקירה ההלכתית: האם הוא מצמצם את .האכילה לישראל בלבד, או שמא הוא פותח פתח רחב גם עבור הנלווים אליהם לכם ולא לאחרים, לא יהיו לך רשות לאכלם- כתב: "לכם לאכלה)(ויקרא כה, ו רש"י לסחורה". רבנו שלמה יצחקי מבאר כי המילה "לכם" באה למעט שימושים שאינם אכילה, אך בדברי חז"ל בתורת כוהנים למדו מכאן מיעוט נוסף – "ולא לאחרים", דהיינו .שאין הפירות מיועדים למי שאינו בכלל הנהנים המוזכרים בכתוב ." לרבות הנשים והקטנים- הוא גר תושב, הגרים עמך- כתב: "לתושבך)(שם הרמב"ן רבנו משה בן נחמן מחדש כאן את גבולות ההכללה של הפסוק. לפי דבריו, התורה ריבתה דווקא את אלו הקשורים בקשר הדוק לישראל, אם מצד גירות ותושבות ואם מצד סמיכות על השולחן, ובכך הוא מציב גבול ברור בין "תושבך" לבין נכרי סתם .שאינו תחת חסות הישראלי הם גרים שנשתקעו בארץ, הגרים עמך- כתב: "ולתושבך)(שם רבי אברהם אבן עזרא מן הגויים שאינם עובדים עבודת כוכבים". הראב"ע מבאר שהפסוק מתייחס לסוג- מסוים של גויים – גרי תושב שקיבלו על עצמם שבע מצוות בני נוח, ודווקא לגביהם התורה גילתה דעתה שהם שותפים באכילת פירות השביעית, מה שמחזק את הצד .לאסור האכלה לסתם עובד כוכבים כבר התבאר שכל מקום שנאמר לכם- כתב: "לכם לאכלה)(ויקרא כה, אות י"א המלבי"ם בא למעט עכו"ם... ואחר כך כתב ולתושבך מן העובד כוכבים". מחדש המלבי"ם כאן מהלך דק בביאור הסתירה לכאורה בתורת כוהנים. הוא מסביר כי המילה "לכם" ממעטת את העכו"ם מצד זכותו העצמית לקנות פירות או להחזיק בקרקע זרועה, אך המילים "ולתושבך" מרבות את האפשרות להאכילו כשהוא סמוך על שולחנו של ישראל. וביאר בזה המלבי"ם את שיטת הרמב"ם, תוך שהוא עומד בתמיהה על המפרשים שחשבו כי .יש כאן סתירה פנימית לכם בגימטריא תשעים, לומר שפירותיה- כתב: "לכם לאכלה)(שם רבנו בעל הטורים נאכלים עד תשעים יום אחר החג". מבאר בעל הטורים רמז נוסף במילה "לכם", אך מעבר לגימטריא, ניכר כי המילה "לכם" מהווה עוגן מרכזי המגדיר מי הם בעלי הברית .של הארץ הזו בשבתה, וממילא מי הם אלו שאינם בכלל הברכה הזו 64 64 מתוך דברי חכמינו בתורת כוהנים ומבין שיטות התלמוד, אנו נכנסים אל לב הסערה והסתירה לכאורה, המבקשת מאיתנו לדייק בכל אות ובכל תג כדי להעמיד הלכה .על בוריה , על הפסוק לכם לאכלה, כתב: לכם ולא לאחרים)(פרשת בהר, פרשה א בתורת כוהנים לכם ולא לעובדי כוכבים. וביאר שם הראב"ד בפירושו, שחזינן להדיה שיש איסור גמור למסור פירות שביעית לידי עובדי כוכבים, שכן התורה ייחדה את האכילה לישראל בלבד. דברים אלו מהווים סלע איתן לאיסור המוחלט להאכיל פירות קדושים למי .שאינו מצווה בקדושת הארץ :והנה, באותו חיבור עצמו, בהמשך המדרש על הפסוק ולתושבך, כתב בתורת כוהנים מן העובד כוכבים. חידש המדרש כי המילה "תושב" באה לרבות דווקא את- ולתושבך הנוכרי. כאן מתפרצת הקושיה במלוא עוזה: כיצד ייתכן שבאותו פסוק עצמו, המילה "לכם" באה למעט את הגוי, והמילה "תושבך" באה לרבותו? סתירה זו מחייבת אותנו .לחלק בין מצבים שונים של שהיית הנוכרי אצל הישראל מובא: אין מאכילין פירות שביעית לעובדי)(פרק ה תוספתא בגמרא במסכת שביעית כוכבים ולא לשכיר. ומבאר שם התלמוד את האיסור להשתמש בפירות שביעית כ"תשלום" או כ"טובה" עבור פועל נוכרי, שכן יש בכך משום סחר בפירות שביעית או .הוצאתם מרשות ישראל לרשות שאינה ראויה להם דנה הגמרא בדין "מפרנסים עניי)(פרק ד הלכה ב בתלמוד ירושלמי במסכת שביעית ,עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". חידש שם הירושלמי יסוד חשוב שגם במקום שיש איסור מצד קדושת הפירות, הרי שצורכי השעה ודרכי שלום יכולים להתיר האכלה מסוימת. מכאן פתחו המפרשים פתח להבין שייתכן ויש חילוק בין נתינה .יום המשותפים-במתנה גמורה לבין האכלה כחלק מחיי היום מובא הכלל לאוכלה ולא להפסד. מבאר שם)(דף סב ע"א בגמרא במסכת עבודה זרה התלמוד שכל שימוש בפרי שאינו דרך אכילתו הרגילה של ישראל נחשב כהפסד קדושה. הסוגיה שם מאירה את דברי התורת כוהנים באור חדש: שמא מסירת פרי לגוי, שאינו מחויב בברכות ובקדושה, נחשבת כסוג של "הפסד" שכן הפרי אינו מגיע .לייעודו הרוחני המלא מתוך דברי רבותינו הראשונים, אנו באים אל הגדרת הגבולות הדקים שבין האיסור להאכיל גוי לבין ההיתר המיוחד בבני ביתו של האדם, ובראשם פסקיו הבהירים של .הרמב"ם המיישבים את סתירת המדרשים כתב: אין מאכילין)(הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יג מרן הרמב"ם בספרו משנה תורה פירות שביעית לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש רהב תשרפ 65 65 או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילים אותו. מבאר הנשר הגדול את החילוק היסודי: האיסור נאמר רק על נתינה לגוי שאין לישראל אחריות עליו, או לשכיר (דבר האסור מצד "פורע חובו משל יום שהאכלתו נחשבת כפריעת חוב ממוני בפירות שביעית . אולם, כאשר הגוי נחשב כחלק מ"אנשי ביתו" של הישראל, דהיינו שהוא עובד)"הפקר אצלו לתקופה קצובה ומזונותיו מוטלים על בעל הבית כחלק מניהול הבית השוטף, הרי .הוא נכלל בכלל ה"תושב" וה"שכיר" שהתורה התירה להאכילם כתב: שאין מוסרים פירות שביעית לעובדי כוכבים. מחדש)(שם הראב"ד בהשגותיו הראב"ד בביאורו לתורת כוהנים, שהאיסור הוא "מסירה" – דהיינו לתת לגוי פירות שיעשה בהם כרצונו מחוץ לביתו של הישראל. אך בתוך ביתו של הישראל, כשהוא "סמוך על שולחנו, לא גזרו. בכך מיושבת הסתירה בתורת כוהנים: "לכם ולא לאחרים .– הכוונה לאחרים שאינם תלויים בכם, אך "לתושבך" – אלו הגרים עמך וסמוכים עליך כתב: אסור להאכיל)(מסכת שביעית פרק ה משנה ט רבנו שמשון משנץ בפירושו למשנה פירות שביעית לעכו"ם משום שנאמר לכם לאכלה, לכם ולא לעכו"ם. ביאר הר"ש שהסיבה העמוקה לאיסור היא שלא יצאו פירות ארץ ישראל הקדושים חוץ לגבול ישראל או לידי מי שאינו נוהג בהם קדושה. לשיטתו, ההיתר של "תושבך" מצמצם את האכילה למציאות שבה הישראל הוא המנהיג והמשגיח על האכילה, ובכך נשמר .כבוד הפירות כתב: אין מאכילין פירות שביעית לעכו"ם, ודווקא במתנת)(שם רבנו עובדיה מברטנורא "חנם או בפריעת חוב, אבל אם הוא גר תושב מותר. מחדש הברטנורא כי הגדרת "תושבך בפסוק מחייבת דרגה מסוימת של קרבה לתורת ישראל, כגון גר תושב, אך הרמב"ם הרחיב זאת גם לשכיר שקצץ מזונותיו עליו, כיוון שתזונתו הפכה לחלק מתחזוקת .הבית של הישראל ,מתוך דברי רבותינו האחרונים, אנו מגיעים לבירור עמוק בטעמי האיסור וההיתר .המאיר את שאלת האכלת הנוכרי באור של קדושה והפסד : כתב יסוד מחודש)(יו"ד סימן תמ"ה רבי אברהם בורנשטיין בספרו שו"ת אבני נזר שמאחר שגוי אינו מצווה באכילת פירות שביעית, הרי שהאכלתו נחשבת כ"הפסד" של הפירות. מבאר האבני נזר שכל פרי שביעית המגיע לאדם שאינו ראוי לקדושה זו, הרי .הוא כמאבד את מעלתו הרוחנית, בדומה לאיסור להאכיל מאכל אדם לבהמה בשביעית מכאן הוא מסיק שמעשה ההאכלה מצד הישראל הוא הבעייתי, משום שהוא עושה מעשה בידיים המוציא את הפרי מקדושתו. עם זאת, הוא מוסיף שאם הנוכרי בא מעצמו ולוקח מהפירות המופקרים שתחת האילן, אין הישראלי מחויב למנעו, כיוון שאין כאן .מעשה של "האכלה" בידיים אלא הנאה מההפקר )(סימן תקי"ז מרן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ביאור הלכה 66 66 הביא את שיטת הרמב"ם וביאר כי ההיתר להאכיל את השכיר נובע מכך שהוא נחשב כ"אנשי ביתו". ומבאר שם שברגע שהגוי סמוך על שולחן הישראל לתקופה, אין הנתינה לו נחשבת כמתנת חינם או כפריעת חוב אסורה, אלא היא חלק בלתי נפרד מצורכי הבית המותרים בשימוש בפירות שביעית, שכן התורה התירה "לכם... ולעבדך", ומכאן .שהתורה הכירה בצורך הקיומי של הבית הכולל גם את המשרתים והשכירים כתב בביאור)(ביאור ההלכה, פרק ד הלכה ל הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו דרך אמונה שיטת הרמב"ם שאין כאן סתירה כלל. וחידש שם שדברי התורת כוהנים "לכם ולא לאחרים" עוסקים בגוי שאינו תחת רשות הישראל, ואילו "ולתושבך" עוסק בגוי שנמצא תחת חסותו. הוא עומד על כך שהרמב"ם השמיט לכאורה את הלשון המפורשת "ולא לעובדי כוכבים", אך למעשה הטמיע אותה בתוך החילוק המעשי בין שכיר יום לשכיר .שנה, ובכך העמיד את ההלכה על דיוקה המעשי . ביאר את הקושי שהעלה ה"כפתור ופרח" על הרמב"ם)(סימן כד בספר פאת השולחן הוא מציין כי גדולי הדורות הרעישו על הרמב"ם שכיצד התיר להאכיל גוי שכיר, והסביר שדעת הרמב"ם היא ש"לכם לאכלה" אינו מיעוט גמור המוציא את כל הגויים, אלא בא למעט רק את אלו שאין בינם לבין הישראל קשר של מזונות. מוסיף שם שהרמב"ם הבין .ש"תושבך" הוא המקור להיתר השכיר, ובכך הוא מיישב את דברי הרמב"ם עם המדרש מתוך עמלם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, אנו מקבלים פסק וביאור .המאחדים את הלכות השביעית עם הנהגת היום יום בבהירות נפלאה חידש כי יסוד ההיתר להאכיל)(ח"ב סימן קכ"א מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר שכיר גוי נובע מכך שחובת המזונות של בעל הבית כלפיו הופכת את האכילה לצורך של הישראל עצמו. מבאר הגר"א וייס שהתורה לא אסרה הנאה מפירות שביעית, אלא אסרה סחורה ופריעת חוב. כאשר הגוי הוא "כאנשי ביתו", האכלתו אינה נחשבת כפריעת .חוב חיצונית אלא כחלק מניהול הבית התקין, ובזה שפיר דמי כתב כי יש להקל)(הלכות שביעית הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה כדברי הרמב"ם בשכיר שקצץ מזונותיו עליו. וביאר שם שעיקר האיסור הוא לתת פירות שביעית לגוי במתנה או בשכר עבודה יומי, משום שיש בזה משום זלזול בקדושת הפירות והוצאתם מרשות ישראל. אולם, לצורך דרכי שלום ובמקום שהגוי סמוך על ."שולחנו של ישראל, יש לסמוך על דברי הרמב"ם שזהו בכלל "לתושבך דן בשאלת עובדים זרים)(ח"ד סימן קפ"ד מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי בבתים של חולים או קשישים. וחידש שם שגם אם הגוי אינו "גר תושב" במובן ההלכתי הצר, הרי שמעמדו כשכיר חודש או שנה המקבל את כל מזונותיו מהמעסיק, מכניס אותו תחת הגדרת "אנשי ביתו". הוא מדגיש כי יש להקפיד שהגוי יאכל בתוך הבית ולא .יוציא את הפירות לחוץ, כדי לשמור על גדרי "לאכלה" בתוך רשות ישראל רהב תשרפ 67 67 ביאר את דברי הדרך)(הלכות שביעית הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף אמונה לגבי פועלים נוכרים בשדות. והוסיף שם שאם הפועלים הגויים עובדים בשדה , מותר לספק להם מזון מפירות)(בהיתר, כגון במלאכות דרבנן או לצורך האילן בשביעית השביעית של אותה שדה כחלק מתנאי העסקתם, שכן אז הם נחשבים כ"שכירך .ותושבך" המוזכרים בפרשה הזכיר)(סימן תקי"ז הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה את דברי המגן אברהם לגבי האכלת גוי בשבת ויום טוב. וביאר בזה שדווקא בשביעית החמירה התורה יותר בשל קדושת הפירות, ולכן גם לשיטת המקלים, יש להימנע מלתת לגוי פירות שביעית בדרך של כבוד או חיבה יתירה, אלא רק בדרך של סיפוק .מזונותיו ההכרחיים מתוך הבירור ההלכתי העמוק בדברי רבותינו, עולות כמה נפקא מינות מעשיות :המנחות את האדם בהנהגתו עם עובדים ופועלים נוכרים בשנה השביעית ההבחנה המרכזית בין שכיר יום לבין שכיר חודש או שנה היא המפתח להנהגה בבית המודרני. אדם המעסיק פועל גוי לתיקון מזדמן או ליום עבודה אחד, אינו רשאי להגיש לו פירות שביעית כחלק מהתשלום או ככיבוד, שכן זה נחשב כפריעת חוב או כנתינה ,לגוי שאינו תחת חסותו. מאידך, עובד זר המתגורר בבית וסמוך על שולחן בעלי הבית .נחשב כאנשי ביתו, ומותר להאכילו מפירות השביעית כחלק ממזונותיו הקבועים דין זה רלוונטי מאוד גם לגבי אירוח. בעוד שגר תושב או גוי הסמוך על השולחן מותר בהאכלה, הרי שגוי המגיע לביקור קצר ואינו "גר עמך", אסור להאכילו מפירות שביעית לכתחילה. נפקא מינא זו מחייבת לבדוק את סוג הקשר והמחויבות של הישראלי כלפי .הנוכרי קודם שיגיש לו מפירות הארץ הקדושים .מתוך דברי האבני נזר עולה הבחנה דקה בין האכלה אקטיבית לבין הנאה פסיבית אם הישראלי מפקיר את פירותיו כדין, וגוי בא ונוטל מהם לעצמו, אין הישראלי מחויב – "למנעו או למחות בידו. האחריות של הישראלי היא על המעשה שלו – "לא תאכילנו .אך אין עליו חובה לשמור על הפירות מפני נוכרים הלוקחים מההפקר ישנה חשיבות רבה למקום האכילה. גם כאשר מותר להאכיל את השכיר הנחשב כאנשי ביתו, עליו לאכול את הפירות בתוך רשותו של הישראל. הוצאת הפירות לרשותו הפרטית של הגוי או מחוץ לבית עלולה להיחשב כ"מסירה" האסורה, וכמעשה המוציא .את הפרי מכלל "לאכלה" המבוקרת והקדושה של בני הבית מתוך הצלילה אל עומקן של אותיות החוק, מתגלה לפנינו רעיון כביר המאיר את מושג השותפות והחסד בשנה השביעית. עומק העניין בסוגיית האכלת הגוי נעוץ במתח .העדין שבין סגולת ישראל לבין ברכת ה' הפרוסה על כל הבריאה 68 68 התורה מצווה אותנו "לכם לאכלה", ובכך היא מעגנת את פירות השביעית בתוך הקדושה הפנימית של עם ישראל. הפרי אינו רק מזון גשמי; הוא חפצא של קדושה, "סעודה משולחן גבוה". הדין הממעט את העובד כוכבים בא ללמדנו שמי שאינו שותף לברית הארץ, מי שאינו מכיר בקדושתה ובמקור הברכה, אינו יכול להיות שותף מלא בסעודת .המצווה הזו. זהו הממד של הייחוד וההתבדלות הרוחנית הנדרשת בשנה השביעית אך באותה נשימה, התורה מרחיבה את היריעה וכוללת את ה"תושב" וה"שכיר". כאן טמון עומק הרעיון: השביעית היא שנה של התפשטות הגבולות. כאשר הישראלי מפקיע את בעלותו ומכיר בכך ש"לי כל הארץ", הוא הופך להיות צינור של שפע. הגוי שבוחר לחיות תחת חסותו של ישראל, "הגר עמך", הגוי שנקשר בקשרי חיים ומזונות עם בני .ברית, זוכה להיכנס אל תוך מעגל הברכה ההיתר להאכיל את "אנשי ביתו" הנוכרים מלמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את הרחמים, אלא מתעלת אותם. בשנה שבה הארץ שובתת, כל מי שנמצא בתוך רשותו של הישראל, כל מי שחוסה תחת צילו הרוחני והגשמי, הופך להיות חלק מהמציאות המבורכת הזו. זהו אינו "ויתור" על הקדושה עבור הגוי, אלא להיפך – זוהי רוממותו של הישראל, שביתו הופך להיות מקום שבו השכינה והברכה מצויות כל כך, עד שהן .מזינות את כל הנלווים אליו השביעית מלמדת אותנו שהייחוד של עם ישראל אינו הסתגרות אנוכית, אלא נשיאת אחריות על העולם כולו מתוך דבקות במקור החיים. כאשר הגוי אוכל משולחנו של הישראלי בשביעית, הוא אוכל מכוח הקדושה של ישראל, ובכך מתקיים הייעוד של .""ונברכו בך כל משפחות האדמה במבט אל נבכי הנפש פנימה, המאבק בין הרצון להאכיל את הגוי לבין קדושת הפירות מגלה לנו טפח מהנהגת האדם עם סביבתו ועם עצמו. האדם, מטבעו, מחפש את האיזון בין החסד לבין הדין, בין הנתינה לכל לבין השמירה על ייחודיות וקדושה. סוגיית האכלת .הגוי בשביעית מלמדת אותנו פרק עמוק באחריות רוחנית כאשר התורה מצמצמת את האכילה ל"לכם", היא מזכירה לנו שיש דברים שהם יקרי ערך וקדושים מכדי להפוך אותם לחולין גמור. האדם נדרש לפתח בנפשו רגישות ל"פנים" ו"חוץ". לא כל שפע הוא הפקר חסר הבחנה. הקדושה דורשת גבולות, והגבול הזה הוא שמגן על הפרי שלא יהפוך לסתם מוצר צריכה. בחיים האישיים, זהו הלימוד על השמירה על הערכים הפנימיים שלנו – גם בתוך עולם של חסד, עלינו לדעת מהו .הגרעין הקדוש שנשאר בתוך הבית מאידך, ההיתר להאכיל את השכיר והתושב "הגרים עמך" נוגע בנקודת האמונה של "דרכי שלום" ורחמנות. האמונה היהודית אינה אמונה של הסתגרות מנוכרת. ככל שהאדם קדוש יותר ומחובר יותר לארצו בשביעית, כך הלב שלו אמור להיות רחב רהב תשרפ 69 69 יותר כלפי אלו החוסים בצלו. החיבור אל הנפש כאן הוא ההבנה שהקדושה אינה באה .על חשבון האנושיות, אלא היא מזככת אותה הנהגת האדם בשביעית הופכת למצפן של חסד מבוקר. אנו לומדים שרחמים אמיתיים הם כאלו הנובעים מתוך חיבור למקור אלוקי ולא רק מתוך דחף רגשי רגעי. כשאדם מזין את פועלו הנוכרי מפירות שביעית לפי גדרי ההלכה, הוא אינו רק "נותן אוכל", הוא משתף אותו במציאות של עולם מתוקן יותר, עולם שבו הכל שייך לה' והשפע זורם דרך צינורות של קדושה. זהו הלימוד הגדול לנפש: להיות משפיע ומיטיב, אך תמיד .מתוך הכרה במקור ובגבולות שמקדשים את הנתינה מתוך העיון המעמיק בסוגיית האכלת הנוכרי, אנו בונים קומה נוספת בבניין המוסר היהודי, כזו המשלבת בין נאמנות מוחלטת לקדושה לבין מחויבות מוסרית עמוקה למי שקשר את גורלו בגורלנו. המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו על דרך האמצע שבין .התבדלות לבין התערבבות המוסר של השביעית מלמדנו כי החסד אינו יכול להיות מנותק מן האמת. כאשר התורה אוסרת לתת פירות שביעית לגוי סתם, היא מציבה עקרון מוסרי של אחריות על המשאבים הרוחניים. המוסר הזה אומר לנו: אל תבזבז את הקדושה במקום שבו היא לא תמצא תיקון. פרי שחלה עליו קדושת הארץ דורש יחס של כבוד, והענקתו למי שאינו שותף לקדושה זו נחשבת כהפסד מוסרי. זהו שיעור בכיבוד הערכים שלנו ובשמירה .על זהותנו הפנימית מול עולם החומר מאידך, המצפן המוסרי מתרחב ברגע שנכנס הגורם האנושי של ה"גר עמך". כאן התורה מלמדת אותנו מוסר של חמלה ואחריות קיומית. אדם המעסיק גוי בביתו, שחייו תלויים בו, אינו יכול להתעטף באצטלה של קדושה כדי להתעלם מצרכיו הבסיסיים של העובד תחתיו. להיפך, דווקא הקדושה מחייבת אותו לנהוג במידת "דרכי שלום" ולהכיר בכך .שביתו של ישראל צריך להיות מקום של חסד לכל באיו האיזון המוסרי הזה מזקק את דמותנו. הוא מלמד אותנו להיות אנשים של עקרונות אך לא של נוקשות אטומה; אנשים ששומרים על קדושת שולחנם, אך ליבם פתוח למי שסמוך עליו. המצפן הזה קורא לנו לבחון כל מעשה נתינה: האם הוא נובע מרצון להתחבב בחינם, או שהוא נובע מחובת אחריות ומרחמים אמיתיים? השביעית מעצבת .אותנו להיות צינורות של ברכה המנווטים בתבונה בין קדושת השמיים לבין צורכי הארץ מתוך המסע המרתק בין פסוקי התורה להכרעות הפוסקים, אנו שואבים תובנות :יקרות המלוות את חיי המעשה שלנו בשנה השביעית ובכלל אנו למדים כי הקדושה אינה חומת הפרדה אטומה, אלא מסגרת המעניקה משמעות לנתינה. הידיעה שפירות השביעית יועדו לאכילת ישראל מזכירה לנו לייקר את 70 70 המשאבים הרוחניים שלנו, ולהבין שלא כל השפעה היא שווה. עם זאת, כאשר אדם הופך להיות "גר עמך", דהיינו חלק מהמעגל הקרוב והמחויב שלנו, האחריות עליו הופכת .לחלק מעבודת השם שלנו עוד אנו לוקחים עמנו את ההבנה של "דרכי שלום". התורה וההלכה אינן מנותקות .מהמציאות האנושית; הן מנווטות אותנו לפעול בתוך העולם מתוך חמלה ותבונה היכולת להאכיל את השכיר והתושב מלמדת שבית יהודי קדוש הוא בית שמקרין טוב .לסביבתו, ושדווקא מתוך השביתה וההפקר מתגלה מידת הנדיבות האמיתית תובנה נוספת היא החשיבות של יציבות הקשר. ההבדל שבין שכיר יום לשכיר שנה מלמדנו שיש ערך מוסרי והלכתי למחויבות ארוכת טווח. ככל שהקשר עמוק יותר, כך .הכלים ההלכתיים להכלת הזולת בתוך הקדושה מתרחבים :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה האם מותר להאכיל פירות שביעית לגוי עומדת בתווך שבין המיעוט "לכם ולא לאחרים" לבין הריבוי "ולתושבך מן העובד כוכבים". מתוך בירור הסתירה בתורת כוהנים ופסקי מרן הרמב"ם, עולה יסוד ברור: אין מוסרים פירות שביעית לגוי במתנת חינם או בפריעת חוב, שכן יש בכך זלזול בקדושתם והוצאתם מרשות ישראל. אולם, כאשר הגוי הוא בגדר "שכיר ותושב הגר עמך", דהיינו עובד קבוע הסמוך על שולחן הישראל ומזונותיו מוטלים עליו, הרי הוא נחשב כאנשי ביתו ומותר להאכילו כחלק ממזונותיו בתוך הבית. באופן זה, התורה מאזנת בין שמירת הסגולה והקדושה של פירות הארץ לבין חובת הרחמים ודרכי השלום כלפי אלו שקשרו את חייהם במעשי ידינו. השביעית אינה רק הפקרת השדה, אלא היא העלאת הבית כולו למדרגה של שולחן גבוה, שבו כל החוסים בצל ישראל זוכים ליהנות מברכת .הארץ הקדושה