מהו טעם החיוב לזכור ולשאת באחריות על חטאי הדור הקודם, גם כאשר אנו עצמנו לא היינו שותפים להם?

?כאשר אנו עצמנו לא היינו שותפים להם אנו ניצבים בפתח חומש דברים, ודברי משה רבינו מהדהדים כקול נבואי ונוקב אל כל ,ישראל. במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן, תופל, לבן, חצרות ודי זהב. רש"י, בעקבות הספרי

מהו טעם החיוב לזכור ולשאת באחריות על חטאי הדור הקודם, גם ?כאשר אנו עצמנו לא היינו שותפים להם אנו ניצבים בפתח חומש דברים, ודברי משה רבינו מהדהדים כקול נבואי ונוקב אל כל ,ישראל. במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן, תופל, לבן, חצרות ודי זהב. רש"י, בעקבות הספרי ,פותח בפנינו צוהר לעומקם של הדברים – משה רבינו אינו סוקר רק מקומות גיאוגרפיים .אלא מזכיר לעם את מחדלי אבותיהם. תופל ולבן על תלונתם על המן, ודי זהב על חטא העגל עולה תהייה גדולה: מדוע דור הבנים, זה שזה עתה עומד להיכנס אל הארץ, נדרש לשאת על כתפיו את משא חטאי הדור הקודם? האם הזיכרון הזה אינו מעיק על הנשמה, והאם לא די לנו בתיקון העתיד מבלי לנבור בפינות האפלות של העבר? השאלה הזו נוגעת בשורש הקיום הלאומי שלנו, בשאלה האם עם ישראל הוא רצף אחד של נשמות השזורות זו בזו, או שמא ,כל דור עומד כרשות לעצמו. זהו מסע אל תודעת הכלל, אל משמעות הזיכרון ככלי חינוכי ואל ההבנה שחטא אינו רק אירוע שחלף, אלא סכנה חיה המונחת לפתחנו, המחייבת אותנו .בערבות הדדית שחוצה דורות הפסוקים פותחים במבט אל העבר הרחוק והקרוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל (דברים "ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב . משה רבנו, בסוף ימיו, אינו נמנע מלהטיח בעם את זיכרון הכשלונות, כדי שהזיכרון)א, א לא יהיה למשא, אלא למצפן. מול זה עומדת מצוות הזכירה הכללית, כפי שביאר בספר : "להזכיר בפה ולשום על הלב מה שעשה ה' לאחות משה בצאתה על אחיה)(מצווה שו החינוך בדברים... למען נזהר שלא נלכד בפח העוון". הוא מדגיש כי הזכירה, בין אם מדובר בחטא העגל ובין אם במעשה עמלק, נועדה ללמד את הלב, לחזק ולהדריך את האדם להימנע .מהישנות הטעויות ביאר: "וכי מה עניין תופל ולבן? אלא הוכיחם על הדברים שתפלו על המן)(דברים א, א רש"י שהוא לבן... ודי זהב – הוכיחם על חטא העגל, שנעשה מזהב". ביאור הדברים הוא שמשה רבנו משתמש בזיכרון המקומות כקודים לחטאים, כדי להחדיר את ההבנה שחטאי העבר .אינם נעלמים, אלא נשארים כחלק מהזיכרון הלאומי ביאר: "אף אם אדם לא חטא – אם לא מיחה או)(שער ג, אות נז רבנו יונה בשערי תשובה לא נזהר שלא ללמוד ממעשיהם, הרי הוא בכלל העוון". הוא פותח פתח רחב לאחריות הציבורית, ומלמדנו כי השתיקה מול עוולות או חוסר למידה מהעבר הופכים את האדם .לשותף בעל כורחו , ביאר: "שהוכחות משה לא באו להוכיח את הדור ההוא ממש)(דברים, תרמד השפת אמת אלא להחדיר לתודעה הלאומית את סכנות הדרך – וללמדם דרך התיקון". הוא מוסיף כי אין כאן עניין של אשמה אישית, אלא תהליך שבו העם מתקן את שורשיו כדי להבטיח את .עתידו בארץ ביאר: "כשמתפללים על הציבור – יש לכלול עצמו)(פרק א, הלכה ב הרמב"ם בהלכות תעניות בכלל חוטאים, אף שלא חטא". דבריו אלו מהווים את המסד להבנה כי תפילת הציבור אינה .מבוססת על צדקת הפרט, אלא על הזדהות מוחלטת עם מצבו הרוחני של העם, לטוב ולרע חז"ל לימדונו כי הזיכרון הלאומי של עם ישראל אינו זיכרון של גאווה בלבד, אלא זיכרון הכולל גם את נקודות השפל, מתוך הבנה שכל חטא שנעשה בעבר נותר כפצע פתוח הדורש .את ריפויו מצד הבנים אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהיו בהם צדיקים)(דף נה ע"א בגמרא במסכת שבת שלא מיחו ביד עושי עוול". רש"י שם ביאר: "שהיו צדיקים ויכולים למחות ולא מיחו". הלימוד העולה מכאן הוא שאחריות אינה מוגבלת למעשה בפועל, אלא היא תלויה ביכולת של הפרט .להשפיע ולהתנגד לרוח הרעה, ובמקום שלא עשה כן, הוא נושא באחריות על החורבן אמרו: "כל ישראל ערבים זה בזה". על כך ביאר)(דף מג ע"ב בגמרא במסכת סנהדרין המהרש"א שם: "הערבות הוא לא רק במובן של עונש, אלא במובן של קשר עמוק שבו כל נשמה מושפעת מהאחרת". משמעות הדבר היא כי חטאו של אדם אחד או דור אחד משפיע על המכלול, ומשכך, הזיכרון של החטא הוא פעולה הכרחית כדי לנתק את השפעת העבר .על ההווה אמרו: "אמר רבי יוחנן, כתיב 'כי תצא אש ומצאה קוצים', אלו)(פרשה ו, ג במדרש ויקרא רבה הם ישראל. אם רשעים הם, הם כקוצים ששורפים את הכל". ביאור המדרש הוא שהקשר בין חלקי העם הוא כקשר בין קוצים בשדה – דליקה בפינה אחת מגיעה לכל השדה. הזיכרון ,"של חטאי העבר, כפי שהוזכרו בדברי משה, נועד להבהיר לבנים שגם אם הם אינם "קוצים .עליהם להישמר ולהיות ערבים לכך שהאש לא תתפשט שוב ." אמרו לגבי וידוי: "מאי מודים? אמר רב... חטאנו עוינו פשענו)(דף יב ע"ב במסכת ברכות ובסדר התפילה בימים נוראים אנו מזכירים חטאים שאין אנו בטוחים שחטאנו, כדי להראות : "הציבור הוא כאיש אחד, ועל)(מסכת יומא שאנו מתפללים כגוף אחד, כפי שביאר הראבי"ה .”כן וידויו הוא וידוי של כולם, גם על מה שלא נעשה בידי אדם מסוים כשאנו פונים אל גדולי הראשונים, אנו מגלים כי הם ראו באחריות על העבר מרכיב בלתי נפרד מן החיים הלאומיים של עם ישראל, המבוסס על הבנת עומק של מהות הקשר .בין הדורות ביאר: והנה אמר 'והתודו את עוונם ואת עוון אבותם', וזה מורה)(בפירושו לויקרא כו, מ הרמב"ן כי בהתוודות האדם על חטאי אבותיו, הוא מודה כי הם שורש החטא שבו גם הוא נגוע, ועל ידי כך הוא מתקן את השורש. חידוש הדברים הוא שאין כאן רק זכר היסטורי, אלא פעולה רוחנית שבה האדם לוקח אחריות על הרצף הנפשי שבו הוא נמצא, ובכך הוא מנקה את העבר .ומטהר את העתיד ביאר: ומה שהזכיר להם חטאי אבותם, הוא כדי שיראו שגם הם מוכנים)(דברים א, א הספורנו לחטוא באותן המידות, ועל כן עליהם להישמר ולהתחזק. ביאור הדברים הוא שמשה רבנו מציב מראה מול העם, ומראה להם שחולשת האדם היא אוניברסלית, והזיכרון הוא הכלי .היחיד שמאפשר להם לא להישבר מול אותם פיתויים שנפלו בהם אבותיהם במדבר ביאר: ודי זהב – שהזכיר להם כדי שיידעו שהחטא הביא עליהם פורענות, וכי)(שם החזקוני השם יתברך אינו מניח את החטא לעבור ללא התבוננות. החידוש הוא שהזיכרון אינו נועד להעניש, אלא להעיר את לב העם אל העובדה שהנהגת ה' היא מדויקת ודורשת מהם חיים .של דקדוק ומחשבה לפני כל מעשה ביאר: וסוד העניין הוא כי עם ישראל הוא מציאות אחת)(שער עט בעל העקדת יצחק ,שמתמשכת לאורך הדורות, וכל דור ודור חייב להשלים את מה שהחסיר הדור הקודם. לכן משה רבנו מזכיר את חטאי העבר כדי שהדור הזה ידע שהוא אמון על השלמת התיקון, וכי עליו לתקן במעשיו את מה שהתקלקל באותם המקומות שציין. הפירוש כאן הוא שהזיכרון .הוא כלי עבודה אקטיבי – אנו זוכרים כדי להשלים ולתקן האחרונים התמקדו בשאלה כיצד הופך הזיכרון הלאומי לכוח מניע, המאפשר לדורות .הבאים לא רק לזכור את העבר, אלא להשתחרר ממנו ולהפוך אותו למנוף לצמיחה ביאר: כי הדיבורים של משה על חטאי העבר אינם)(דברים א, א המהר"ל בספרו גור אריה משום שהדור החדש חטא בהם, אלא מפני שהם צריכים לדעת מהו טבעם של ישראל, ומהו המקום שבו הם עלולים ליפול. הזיכרון הוא חלק מההכנה לכניסה לארץ – דור הנכנס לארץ .חייב להכיר את נקודות התורפה של אופיו כדי לבנות חברה שאינה חוזרת על כשלונות העבר ביאר: כי משה רבנו פתח בדברי תוכחה כדי)(דברים א, א הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר ,שכל אחד יכיר את עצמו ואת כוחו, וכפי שביאר שעל ידי הזכרת המקומות שבהם חטאו הוא מעורר אותם ליראת שמים, שהיא השומרת את האדם מפני החטא. החידוש כאן הוא ,שהזיכרון אינו נועד לייאש, אלא לעורר יראה בריאה המזכירה לאדם שאף שהם דור חדש .הם עדין בני אדם הזקוקים לסיעתא דשמיא )(חלק ב, פרק יג החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון ביאר: כי הצורך לזכור את חטאי העבר הוא בחינת תיקון המידות של העם, וכשם שאדם צריך לבחון את מעשיו בכל יום, כך הציבור צריך לבחון את דרכו לאורך ההיסטוריה. הוא מדגיש כי .הזכירה היא התרופה הטובה ביותר לשכחה המביאה לידי ביטחון עצמי מופרז ולידי נפילה ביאר: כי חובת התשובה היא לא רק על)(על פרשת דברים מרן רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו מעשה אישי, אלא גם על הזדהות עם מצבו של הכלל. הוא הבהיר כי כאשר עם ישראל לומד על חטאי אבותיו, הוא אינו רק למד היסטוריה, אלא הוא נדרש להרגיש כאילו הוא עצמו עמד שם ופגם, כדי שיוכל לעורר רחמי שמים על הדור הנוכחי. זוהי דרך של ענווה ושפלות רוח .המטהרת את הציבור כולו כשאנו מאזינים לקולם של גדולי הדורות האחרונים, אנו פוגשים את העומק הפסיכולוגי דורית. הם מלמדים אותנו כי החיבור שלנו אל העבר אינו משימה-והרוחני של האחריות הבין .נטל, אלא תנאי לבניית קומה רוחנית שלמה מו"ר הגר"א וייס בספריו ובשיעוריו על חומש דברים ביאר: כי הזיכרון של חטאי העבר הוא בעצם הכרת כוח הבחירה של האדם בכל דור. משה רבנו מבאר להם שהעובדה שהם דור חדש אינה מבטיחה להם חסינות מפני אותם הפיתויים. העמקה בזה מגלה כי הזיכרון הוא האמצעי לשמירה על ערנות רוחנית, כי אדם ששוכח את נפילות אבותיו סופו שיפול .באותם המקומות בדיוק, שכן המציאות החומרית נשארת דומה גם כשהנשמות מתחדשות ביאר: כי התוכחה של משה רבנו באה ללמד)(פרשת דברים מרן הסטייפלר בספרו ברכת פרץ את העם שהם ערבים זה לזה לא רק במעשה אלא גם במודעות. כאשר הציבור זוכר את חטאי העבר, הוא מצהיר כי הוא אינו מסכים עם הדרך ההיא. זוהי דרך של תיקון המחשבה הציבורית – להפוך את זיכרון החטא לקריאת כיוון אל עבר התיקון, במקום להישאר דבוקים .באשמה שאין בה תועלת ביאר: כי הזכרת המקומות שבהם)(על חומש דברים מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי חטאו ישראל היא חלק מלימוד התורה שבעל פה, שכן הלימוד כולל לא רק את המצוות אלא גם את ניסיון החיים של האומה. הזיכרון הזה הוא חלק מהחינוך לענווה, כי הוא מציב את העם במקום של "יודעים את מקומם", מתוך הבנה שהם נדרשים בכל רגע מחדש להתעלות .מעל הטבע האנושי המבקש קלות וחומרות הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו השבועיים ביאר: כי החובה לכלול עצמו בקהל בעת תפילה, גם על חטאים שלא נעשו בפועל, היא יסוד החיים של עם ישראל כגוף אחד. הוא מוסיף כי אין כאן עניין של אשמה יתרה, אלא שייכות עמוקה; כמו שאיבר אחד בגוף אינו יכול לומר שהוא נפרד מכאב של איבר אחר, כך אינו יכול יהודי לומר שחטאי הדור הקודם .אינם שייכים למציאותו הרוחנית, כי השורשים של כולם ניזונים מאותו גזע התובנה כי הזיכרון הלאומי של חטאי העבר הוא מרכיב מהותי בחיינו, אינה נותרת בחלל התיאורטי, אלא מתרגמת לשפת המעשה והחיים היומיומיים שלנו, ומעצבת את אופן .התייחסותנו לציבור, לחינוך ולעצמנו נפקא מינה ראשונה היא בתחום התפילה הציבורית. כאשר אדם ניגש להתפלל במניין, הוא נקרא להשיל מעליו את תחושת ה"אני הנפרד" ולהתחבר לכלל. אין זה משנה אם הוא מרגיש צדיק או חוטא, הוא שותף למסע הארוך של העם. למעשה, ההלכה מדריכה אותנו שבכל תפילה על הציבור, אנו מתוודים בלשון רבים – חטאנו, עווינו – גם על דברים שאיננו בטוחים ;שנכשלנו בהם, וגם על דברים שנעשו דורות לפנינו. זהו ביטוי מעשי לערבות ההדדית .התפילה הופכת למעשה של תיקון היסטורי מתמשך נפקא מינה נוספת מצויה בעולם החינוך וההדרכה. כשמורים או הורים מלמדים את הדור .הצעיר, עליהם להציג את ההיסטוריה לא רק כרצף של ניצחונות, אלא כשיעור מהנפילות .הלימוד מטעויות העבר, כפי שמשה רבנו עשה לבני ישראל, הוא הדרך למנוע את הישנותן הנפקא מינה היא שאין להסתיר את המורכבות מהילדים, אלא להעניק להם כלים להבנת האתגרים. הלמידה מן העבר הופכת ל"חוסן רוחני", שכן הנער מבין שהקושי שאבותיו עמדו .בו אינו זר לו, ובכך הוא מפתח כלים התמודדות מודעים ולא רק היגררות אחר יצרים במישור האישי, אנו למדים את חשיבות ה"חשבון נפש הציבורי". בכל פעם שאנו רואים תופעה שלילית בחברה, אין לנו רשות לעמוד מנגד ולומר "אני את שלי עשיתי". האחריות המוסרית שלנו מחייבת אותנו למחות או לכל הפחות להזדהות עם כאב התיקון. הנפקא מינה היא שבכל יום, בהתבוננותנו על דרכנו, עלינו לשאול לא רק "מה עשיתי היום?" אלא "כיצד השפעתי על הכלל?". ההבנה שחטאי העבר הם חלק מהמרקם שלנו מחייבת אותנו לחיות .בזהירות ובענווה, מתוך ידיעה שהאדם הוא יצור נבנה ולא רק פרט בודד ,"לבסוף, זוהי קריאה להתמדה בתיקון עולם. כשאנו זוכרים את "די זהב" או את "תופל ולבן איננו מנציחים את הבושה, אלא מנציחים את תהליך הצמיחה. הנפקא מינה למעשה היא שאין אדם רשאי לומר "העבר אינו שלי". אם אנו חלק מהעם, האחריות לריפוי הפצעים של .אתמול מוטלת עלינו, והיא זו שמאפשרת לנו לבנות מחר יציב ומבורך יותר דורי, נחשף לעינינו יסוד שמשנה את כל-כשאנו מעמיקים במבנה העדין של הקשר הבין זווית הראייה על המושג 'זיכרון'. בדרך כלל הזיכרון נתפס כמשקולת מהעבר, אך אצל משה .רבינו, הזיכרון הוא משקפת לעתיד לענ"ד נראה לבאר, כי כאשר משה רבינו מזכיר את חטאי העבר – את תופל ולבן, את די זהב – הוא אינו עושה זאת כדי לנקוב בשמם של החוטאים, אלא כדי לחשוף את הדינמיקה של הנפש האנושית. הנפש של דור הבנים אינה נפרדת מהנפש של דור האבות, כיוון שכולנו ניזונים מאותה נשמה כללית. הזיכרון משמש כאן ככלי לאינטרוספקציה ציבורית: כאשר אנו מזכירים את העגל, אנו לא רק מתביישים במעשה שהיה, אלא בוחנים את הנטייה שלנו לזהב ולהצלחה חומרית בהווה. הזיכרון הוא אם כן הדרך שבה העם מוודא שהאש המדברית .לא תתלקח מחדש בתוכם עוד נראה לומר, כי האחריות על העבר היא דרך להעניק עומק ותוקף לחיים שלנו. אדם שחי את הרגע בלבד הוא כעלה הנידף ברוח, ללא שורשים. אך כאשר אנו נושאים את זיכרון חטאי אבותינו, אנו אומרים בעצם: "אנחנו המשך של סיפור גדול יותר". בסיפור הזה, התיקון שלי הוא המשכו של התיקון שהם לא השלימו. זהו מסע שבו כל דור מוסיף קומה על גבי מה שנבנה לפניו. היכולת שלנו לזכור, להתחרט ולהתוודות על עוון אבותינו היא העדות .לכך שאנו רואים את עצמנו כחלק ממערכת אורגנית חיה, שאינה נקטעת במוות או בזמן יתירה מזו, נראה ליישב כי הזיכרון הוא גילוי של אהבה. רק אב שרוצה באמת בהצלחת בניו יטיח בפניהם את האמת על טעויות העבר, לא מתוך קטנוניות אלא מתוך דאגה עמוקה לעתידם. משה רבינו, כרועה הנאמן, אינו יכול לאפשר לעם להיכנס לארץ מבלי לטהר את התודעה שלהם מכל משקעי העבר. החיבור הזה בין דורות אינו רק עניין של ענישה או אחריות משפטית, אלא עניין של אחדות גורל. כאשר אנו מתפללים ביום כיפור על חטאי הדורות, אנו לא רק מתנצלים על טעויות של אחרים, אלא מביעים את הרצון העמוק שלנו .שהעם כולו, על כל דורותיו, יזכה להגיע לשלמות הרצויה לפני השם יתברך כשאנו צוללים אל תוך נבכי הזיכרון הלאומי, אנו פוגשים את האמת המטלטלת שהזמן זמנית. משה רבינו, בדברו אל-הוא אשליה, ושבשורש הנשמה, כל הדורות מתקיימים בו הדור העומד להיכנס לארץ, אינו מדבר אל אוסף של אנשים, אלא אל נשמת האומה, שזוכרת .בקרבה את כל קורותיה כאילו אירעו היום לענ"ד נראה להסביר, כי השתיקה מול עוול והאחריות על חטאי הקודמים אינן נובעות מחסרון של הדור הנוכחי, אלא מהיכולת שלו להכיל את התיקון. כשם שקולו של אדם אחד המזמר יכול להשפיע על החלל כולו, כך החלטתו של דור אחד להכיר בחטאי עברו משנה את התדר הרוחני של כל ההיסטוריה. משה רבינו מלמד אותנו שההכרה בחטא אינה פעולה של הכאה על חטא בלבד, אלא פעולה של זיהוי. ברגע שזיהינו את הנטייה לעגל, או את הקלות שבה תפלנו על המן, כבר פתחנו פתח לשחרור מהם. הזיכרון הוא האור שמגרש את .החושך של הטבע האנושי המבקש לשכוח ,עוד נראה ליישב, כי הזיכרון הוא התנאי ההכרחי לחירות אמיתית. מי שאינו זוכר את עברו משועבד לו בלי לדעת זאת. הדור הזה, הנכנס לארץ, עלול לשחזר את חטאי המדבר מתוך מודע הלאומי שלו, אם לא יציף אותם אל פני השטח. משה רבינו מבקש מהם להפוך-התת את הזיכרון למודעות. כשאדם מודע לנטייה שלו – בין אם היא קנאה, כעס, או רדיפה אחרי זהב – הוא כבר אינו כפוף לה. המודעות היא החירות. הזכרת חטאי האבות היא אפוא המפתח .שמשחרר את הדור החדש מהגורל של הדור הישן ומעניק לו את היכולת לבחור מחדש נראה להוסיף כי האחדות המוחלטת שביצירת הזיכרון הזה היא סוד הגאולה. כשאנו מתפללים בציבור וכלולים בתוך הכלל, אנו בעצם מבטלים את ה"אני" הקטן שלנו לטובת ה"אנחנו" הגדול, הנצחי. בתוך ה"אנחנו" הזה, אין מקום להפרדה בין דור לדור. כל דור הוא תא בגוף אחד גדול, וכאשר התא הזה זוכר, כל הגוף כולו נרפא. זוהי מחשבה מעמיקה המלמדת ,אותנו שכל מאמץ שאנו משקיעים היום בתיקון, בחינוך, ובזיכרון טהור, אינו רק עבורנו אלא עבור כל הדורות שקדמו לנו ועבור כל הדורות שיבואו אחרינו. אנו נושאים על כתפינו .את האומה כולה, ובתפילתנו ובהתבוננותנו, אנו מרימים אותה אל על כשאנו בוחנים את היסוד המוסרי של אחריותנו לחטאי העבר, אנו ניצבים בפני תביעה אישית גבוהה מאין כמוה. משה רבנו פותח את דבריו במדבר, בערבה, ובין שאר המקומות המזכירים נפילות, לא כדי להטיל אשמה כבדה על כתפי הבנים, אלא כדי לעצב בקרבם קומה מוסרית של 'עדים' ו'מתקנים'. המוסר כאן אינו עוסק בחשבון צדק פלילי, אלא במחויבות .של ירא שמים לאיכותו של עולם לענ"ד נראה לבאר, כי המוסר הגדול העולה מכאן הוא כוחה של הבושה המעודנת. כאשר .אדם נדרש לזכור חטאים שהוא עצמו לא עשה, הוא מתפתח בתוכו מידה של ענווה גדולה הוא מבין שאין הוא שונה באופיו מהאנשים שחטאו לפניו, ושכל כוחו עומד לו רק בזכות הסייעתא דשמיא וההתבוננות בדרכי העבר. זוהי עמדה מוסרית המרחיקה את האדם מהתנשאות ומהרגשת 'אני ואפסי עוד', שכן הוא רואה את רצף העם כגוף אחד שבו גם הוא .נבחן בכל רגע מחדש על היכולת לא ליפול באותם בורות עוד נראה ליישב, כי האחריות המוסרית הזו היא המענה הטוב ביותר לאינדיבידואליזם ,המנוכר של דורנו. בעולם שמקדש את ה'פרט' ואת האחריות המצומצמת לעצמי בלבד ,התורה מלמדת אותנו שאדם מוסרי באמת הוא כזה שרואה את עצמו כערב לכלל ישראל על עברו ועל עתידו. העמידה בתפילה, כפי שביאר הרמב"ם, וההכרה בחטאי הדורות, הן תרגול מוסרי יומיומי שבו אנו מפתחים את היכולת להרגיש כאב שאינו שלי, ולדרוש תיקון 'עבור מצב שאינו באחריותי הישירה. זהו חינוך לנשמה רחבה, כזו שאינה נסגרת בתוך ד .אמותיה, אלא חיה את גורל העם כולו נראה להוסיף כי מוסר ההשכל של פרשת דברים נוגע גם ביכולת שלנו להיות מחנכים ואנשי השפעה. כשאדם מתוודה על חטאי הדורות, הוא הופך להיות דמות שניתן לסמוך עליה, שכן הוא אינו מסתתר מאחורי ניקיון כפיים חיצוני. הוא מפגין כנות עמוקה, כזו שמסוגלת להודות בחולשות ובנפילות גם כשאינן שייכות לו באופן אישי. זוהי מנהיגות של אמת, מנהיגות שאינה מבקשת להוכיח שהיא מושלמת, אלא מנהיגות שמראה את הדרך .לתיקון, מתוך הזדהות מוחלטת עם העם ועם הצורך האינסופי שלו בקרבת השם ובטהרה זוהי הדרך שבה משה רבנו הפך את העם למשפחה אחת, מחוברת, לומדת ומתקדמת אל .עבר הארץ המובטחת .ההליכה בדרכו של משה רבינו מלמדת אותנו כי הזיכרון הלאומי הוא המצפן האישי שלנו בכל יום אנו פוגשים מצבים המזכירים לנו את חולשות האנוש, ודווקא שם טמונה ההזדמנות שלנו. התובנה לחיים היא להפסיק להרגיש אשמה על מה שלא בחרנו בו, ולהתחיל לקחת אחריות על מה שאנו יכולים לתקן. כשאנו זוכרים את נפילות הדורות הקודמים, אנו לא ,משפילים את עצמנו, אלא בונים חוסן פנימי. אנו מבינים שאם אבותינו, בעלי המדרגה, נפלו יום שלנו, עלינו לראות את עצמנו-עלינו להיות ערניים שבעתיים בדרכנו. בעבודת היום כחלק משלשלת אחת גדולה, שבה כל מעשה קטן של התגברות או תפילה בלב שלם מתקן .לא רק את ההווה שלנו, אלא גם את העבר שהביא אותנו עד הלום :עיקר העניין:עיקר העניין החיוב לזכור את חטאי הדור הקודם, גם אם לא היינו שותפים להם, טמון בערבות ההדדית ובאחדות הנצחית של עם ישראל. משה רבינו בפרשת דברים אינו מוכיח .את העם מתוך כעס, אלא כרועה המחנך את צאנו ומלמדם כיצד להישמר מנפילות הזיכרון הלאומי הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה, המעורר יראת שמים, ענווה ושאיפה לתיקון. כאשר אנו מתפללים בציבור וכוללים את עצמנו בוידוי, אנו מבטאים הלכה למעשה את היותנו גוף אחד. האחריות על העבר היא אפוא הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את עתידנו, שכן רק מי שמכיר את המהמורות בדרך שעברו אבותיו, יכול לצעוד בביטחון ובחכמה אל עבר היעד הרוחני הנכסף. הזכירה אינה נטל היסטורי, אלא כוח מניע לתיקון ולצמיחה. כל יהודי נושא באחריות על .השלמות הלאומית, מתוך הבנה שכולנו שזורים זה בזה בגורל ובייעוד !