האם אנחנו מחנכים את הילד שקיבלנו, או את הילד שדמיינו?

שני ילדים יכולים לגדול באותו בית ולהיות שונים לחלוטין. אחד חברותי ואחד שקט, אחד לומד במהירות ואחד זקוק לזמן, אחד מסודר ואחד יצירתי. למרות שהשונות גלויה לעינינו, אנחנו עלולים למדוד ילד לפי אחיו ולשאול אותו: למה אתה לא כמוהו?

זו אינה רק ביקורת על מעשה. הילד שומע שמישהו אחר הוא הסרגל שלפיו מודדים אותו. במקום לשאול מי הוא יכול להיות, הוא מתחיל לשאול מדוע אינו האדם האחר.

זהות אינה נבנית מהשוואה

בפרשת כי תבוא נאמר: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים״ (דברים כו, יז). רבי שלמה יצחקי, רש״י (דברים כו, יז), מפרש את המילה ״האמרת״ כלשון הפרשה והבדלה. זהות זקוקה ליכולת להכיר במה שמייחד אותה, ולא רק למיקום שלה ביחס לאחרים.

חכמינו אומרים בגמרא במסכת ברכות (דף נח ע״א): ״כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוה זה לזה״. אם הכוחות, הדעות והנסיבות שונים, אין היגיון לדרוש שכל הילדים יגיעו לאותו יעד ובאותה דרך.

הילד אינו כרטיס הביקור של ההורה

הורה רוצה שילדו יצליח, אך לפעמים הדאגה מתערבבת בלי שנרגיש בצורך שלנו להצליח דרכו. אם הילד מצטיין, אני הורה מוצלח. אם הוא מתקשה, משהו בי מרגיש שנכשל. ואז הלחץ שמופעל עליו אינו נובע רק ממה שטוב לו, אלא גם מן הסיפור שאנחנו רוצים לספר על עצמנו.

אין פירוש הדבר לוותר על גבולות, עבודה והתפתחות. יש הבדל עמוק בין לעזור לילד להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו לבין לנסות במשך שנים להפוך אותו לגרסה של אדם אחר. חינוך אמיתי אינו מקטין את הציפייה לצמיחה. הוא מדייק למי הצמיחה הזאת שייכת.