האם אנחנו רואים את האהבה שיש לנו, או רק את האהבה שדמיינו?

אנחנו רואים זוג אחר. הוא מרבה במילים, היא מפרגנת בקול, הם יוצאים יותר ומציגים רגעים יפים. בלי שנשים לב עולה השאלה: למה אצלנו לא? ייתכן שיש מה ללמוד מאחרים, אבל השוואה עלולה לגרום לנו למדוד חיים שלמים לפי חלון קטן שנפתח בפנינו.

איננו יודעים מה מתרחש מאחורי התמונה, ובעיקר איננו יודעים מהי השפה הייחודית שבה הקשר שלנו עובד. אחד מביע אהבה במילים, אחר בדאגה מעשית. אחד מבקש לצאת, אחר בונה בית שקט. ההבדל אינו בהכרח היעדר אהבה. לפעמים זו דרך אחרת לתת אותה.

האם אני פוגש אדם או תסריט

נישואין אינם הזמנה של אדם בהתאמה אישית. האדם שמולנו הגיע עם כוחות, חולשות, הרגלים ודרך משלו, בדיוק כמונו. קשר טוב מאפשר צמיחה, אך אינו הופך את בן הזוג לפרויקט בלתי נגמר עד שיהיה האדם שדמיינו.

כאשר כל מחווה נשקלת מול תסריט חיצוני, גם טוב ממשי נעשה שקוף. אדם נאמן, מסור ואכפתי עלול להרגיש שלא פוגשים אותו כלל, אלא רק את המרחק בינו לבין הציפייה.

ללמוד גם את שפתו של האחר

הכרה בשפות שונות של אהבה אינה פוטרת מאחריות. אדם אינו יכול לומר ״כך אני אוהב״ כאשר הצד השני חי שנים בלי להרגיש אהוב. זוגיות דורשת מכל אחד ללמוד לא רק כיצד הוא רגיל לתת, אלא גם כיצד האדם שמולו מסוגל לקבל.

האיזון נמצא בין שתי תנועות: לראות ולהוקיר את האהבה שכבר קיימת, ובאותה שעה לדבר בכנות על מה שחסר. לא לדרוש העתק של זוג אחר, אלא לבנות יחד שפה ששנינו יכולים לשמוע.