איך מפסיקים לדחות את החיים עד שיום אחד "יהיה זמן"?
האם אנחנו רוצים שיכתבו אותנו בספר החיים ,אבל שוכחים לבדוק אם אנחנו באמת חיים? אנחנו עומדים בראש השנה ומבקשים שוב ושוב להיכתב בספר החיים. אבל יש שאלה אחת שכמעט איננו מעזים לשאול :מה אנחנו עושים עם החיים שכבר נכתבו לנו? אפשר לקבל עוד שנה ולהעביר אותה בהמתנה לחיים שיתחילו אחר כך ,ואפשר לגלות שהרגעים שחיפשנו נמצאים כבר…
האם אנחנו רוצים שיכתבו אותנו בספר החיים ,אבל שוכחים לבדוק אם אנחנו באמת חיים? אנחנו עומדים בראש השנה ומבקשים שוב ושוב להיכתב בספר החיים. אבל יש שאלה אחת שכמעט איננו מעזים לשאול :מה אנחנו עושים עם החיים שכבר נכתבו לנו? אפשר לקבל עוד שנה ולהעביר אותה בהמתנה לחיים שיתחילו אחר כך ,ואפשר לגלות שהרגעים שחיפשנו נמצאים כבר
לידנו והפכו שקופים מרוב הרגל .אולי לפני שאנחנו מבקשים עוד ימים, כדאי לשאול האם אנחנו באמת נמצאים בתוך הימים שכבר קיבלנו. יש משפטים שאדם אומר פעמים רבות כל כך ,עד שהוא עלול להפסיק לשמוע את מה שהוא עצמו מבקש .בראש השנה זה קורה לנו שוב ושוב. אנחנו עומדים בתפילה ואומרים" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים" .אחר כך אנחנו מבקשים שוב" :וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" .ובסיום תפילת העמידה חוזרת הבקשה פעם נוספת" :בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". חיים הם אולי הבקשה הגדולה ביותר של ראש השנה .אנחנו מבקשים עוד חיים ,חיים טובים ,חיים של ברכה ושלום .אבל אולי בתוך כל הבקשות הללו מסתתרת שאלה שקצת מפחיד לשאול דווקא ביום שבו אנחנו מבקשים להיכתב בספר החיים :מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים שאנחנו מבקשים? לא מה אנחנו רוצים לקבל בהם .זו שאלה אחרת ,ועליה יש לנו בדרך כלל תשובות ברורות .אנחנו רוצים בריאות ,פרנסה ,נחת ,זוגיות טובה, הצלחה ,שקט ,שמחה ,ילדים בריאים ,בית טוב והגשמת חלומות .אבל השאלה עמוקה יותר :אם תינתן לנו עכשיו עוד שנה ,שלוש מאות שישים וחמישה ימים של חיים ,מה אנחנו רוצים לעשות עם עצם העובדה שאנחנו חיים? כי אפשר לבקש עוד שנה ,לקבל אותה ,ולהעביר חלק גדול ממנה בהמתנה לשנה אחרת .אפשר לחיות חיים שלמים כאשר החיים האמיתיים אמורים להתחיל תמיד מעט מאוחר יותר .אחרי שהתקופה הזאת תעבור אתחיל לחיות קצת יותר .אחרי שהילדים יגדלו .אחרי שהמשכנתה תרד .אחרי שאסיים את הפרויקט .אחרי שאמצא עבודה אחרת .אחרי שנעבור לבית שרצינו .אחרי שאצא לפנסיה .אחרי שהמצב יירגע .אחרי שאסיים לטפל בכל הדברים הדחופים שמונחים עכשיו על השולחן.
ואולי אחד המשפטים המסוכנים ביותר הוא דווקא משפט שנשמע תמים לחלוטין :עכשיו אין לי זמן .אין לי זמן לשבת עם הילד .אין לי זמן ללמוד משהו שתמיד רציתי .אין לי זמן להתקשר לאדם שאני אוהב .אין לי זמן לשבת עם בן הזוג בלי טלפון ,בלי משימה ובלי מקום שאליו צריך לרוץ. אין לי זמן לעצמי .אין לי זמן לתפילה כפי שהייתי רוצה .אין לי זמן לנוח. אין לי זמן לחשוב לאן החיים שלי הולכים. לפעמים באמת אין .יש תקופות כאלה .אדם מטפל בהורה חולה ,מגדל ילדים קטנים ,נאבק על פרנסה ,עובד שעות ארוכות ,מתמודד עם קושי משפחתי או כלכלי ,ונדרש להחזיק מציאות שאינה מאפשרת לו את כל מה שהיה רוצה .אסור להפוך את שאלת החיים לעוד מקל שבו אדם מכה את עצמו על כך שאינו "ממצה" אותם מספיק .החיים אינם פרויקט שצריך לקבל עליו ציון ,ואדם אינו אמור לסיים כל ערב בתחושת כישלון מפני שלא הפך כל שעה לחוויה משמעותית. אבל דווקא מתוך ההכרה הזאת אפשר לשאול שאלה אחרת ,הרבה פחות נוחה :אם כבר עשר שנים אין לי זמן לחיות את הדברים שאני אומר שהם החשובים ביותר בחיי ,האם זו עדיין תקופה עמוסה ,או שכך נראים החיים שבניתי? זו שאלה קשה ,מפני שרובנו יודעים היטב מה חשוב לנו כאשר שואלים אותנו .כמעט כל הורה יאמר שילדיו חשובים לו יותר מן הטלפון .כמעט כל אדם נשוי יאמר שהזוגיות שלו חשובה יותר מעוד הודעת עבודה .רוב האנשים יאמרו שהבריאות חשובה יותר מעוד שעה במשרד ,שקשרים חשובים יותר מעוד רכישה ,ושזמן עם האנשים שהם אוהבים חשוב יותר מעוד גלילה חסרת מטרה. אבל אולי הדרך האמיתית לדעת מה חשוב לנו אינה לשאול מה אנחנו אומרים שחשוב .צריך להסתכל לאן החיים הולכים .לאן הולכות השעות שלנו? לאן הולכת תשומת הלב? לאן הולכים הכוחות? מי מקבל מאיתנו את החלק הטוב של היום ,ומי מקבל את מה שנשאר אחרי שכבר נתנו את עצמנו לכל השאר?
יכול להיות שאדם אוהב מאוד את משפחתו ,אבל העבודה מקבלת ממנו את השעות שבהן הוא חד ,סבלני ויצירתי ,והבית מקבל אותו כאשר כבר אין לו כוח לשמוע משפט שלם .יכול להיות שאדם אומר שהבריאות היא הדבר החשוב ביותר ,אבל במשך שנים הוא מעניק לכל משימה ביומן עדיפות עליה .יכול להיות שאדם אומר שהתורה היא מרכז חייו ,אבל בפועל היא מקבלת את הזמן שנותר לאחר שכל דבר אחר קיבל את שלו. אין כאן כתב אישום .יש כאן מראה .מפני שהחיים אינם נבנים רק מן הדברים שאנחנו מאמינים שהם חשובים .הם נבנים גם מן הדברים שאנחנו נותנים להם מקום. ואז מגיע ראש השנה ואנחנו מבקשים עוד מקום .עוד זמן .עוד שנה. ואולי ראוי לשאול מה קרה לזמן שביקשנו בשנה שעברה .לא כדי להלקות את עצמנו ,אלא כדי לגלות הבחנה יסודית :זמן וחיים אינם אותו דבר. אפשר לקבל זמן ולא לחיות אותו. אפשר להיות נוכח פיזית באלפי רגעים ולא להיות באמת באף אחד מהם. אבא יושב ליד הילד שלו ,והילד מספר לו משהו שקרה בבית הספר. הטלפון ביד .העיניים עולות ויורדות .הוא שומע מילים ,אפילו עונה במקום הנכון ,אבל הילד מרגיש דבר שהמבוגר אולי אינו מרגיש :אבא כאן ,אבל משהו ממנו נמצא במקום אחר. בני זוג יוצאים סוף סוף לשבת יחד .הם חיכו לערב הזה .אחד מתחיל לדבר על מה שעובר עליו ,והשני מציץ לרגע בהודעה .אחר כך מתחלפים .הם נמצאים באותו שולחן ,אבל תשומת הלב שלהם מפוזרת בין כמה מקומות .הם יכולים לחזור הביתה ולומר שהיה ערב נחמד ,ובכל זאת משהו מן המפגש עצמו כמעט לא התרחש. אדם יוצא לטיול למקום יפהפה .הוא מגיע לנקודת תצפית שחיכה לראות ,ובתוך שניות שולף מצלמה .תמונה ,עוד זווית ,סרטון ,לשלוח, לשתף ,לשמור .אין שום פסול בצילום .לפעמים תמונה הופכת לזיכרון יקר לשנים .אבל יש רגעים שבהם כדאי לשאול :האם אני מצלם את
הרגע מפני שאני חי אותו ,או שאני עסוק כל כך בשמירת הרגע לעתיד עד שלא הייתי בו כאשר הוא התרחש? אפשר לתעד חיים שלא הספקנו לחוות. אבל קל מדי להאשים את הטכנולוגיה .היא לא המציאה את הבעיה .היא רק העניקה לה מכשיר יעיל במיוחד .גם בלי מסך אדם יכול להיות רחוק מאוד מן המקום שבו הוא נמצא .הוא יושב עם משפחתו וחושב על העסק .הוא בעסק וחושב על החופשה .הוא בחופשה וחושב על מה שמחכה לו כאשר יחזור .הוא מתפלל וחושב על הפגישה .הוא בפגישה וחושב על הדבר הבא .הוא מגיע להישג שחיכה לו שנים ,ובתוך זמן קצר כבר שואל מה היעד הבא. ומתי הוא חי? אולי אנחנו רגילים לחשוב שהחיים נמצאים באירועים הגדולים .חתונה, לידה ,קידום ,בית חדש ,הצלחה ,נסיעה ,חג ,אירוע משפחתי .אבל כמה ימים כאלה יש לאדם? רוב החיים אינם מתרחשים בשיאים .הם מתרחשים ביום שלישי רגיל ,בשעה שבע ועשרים בערב ,בארוחת ערב שאין בה שום דבר מיוחד ,בנסיעה ,בשיחה קצרה ,בהליכה למכולת, בעשר דקות עם ילד ,בקפה של הבוקר ,בדרך לבית הכנסת ובשולחן שבת שכבר ישבנו לידו מאות פעמים. אם אדם יודע לחיות רק כאשר משהו גדול קורה ,הוא עלול להחמיץ כמעט את כל החיים. משה רבנו אומר בתהלים (צ ,י)" :ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעפה" .לאחר שהוא מעמיד את האדם מול קוצר ימיו ,הוא ממשיך ומבקש בתהלים (צ, יב)" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה". זו בקשה מופלאה .משה רבנו אינו מבקש כאן שהיום יתארך .הוא מבקש שנדע למנות אותו .לא רק לדעת כמה ימים עברו וכמה אולי נותרו ,אלא להפוך את הידיעה שהימים נמנים ל"לבב חכמה".
רבי אברהם אבן עזרא (תהלים צ ,יב) מבאר את הבקשה על ידיעת מניין הימים מתוך הכרת קוצרם ,כדי שהאדם יביא את לבו אל החכמה .אין כאן עניין חשבוני .לוח השנה יודע לספור ימים טוב מאיתנו .השאלה היא מה הידיעה שהיום הזה אינו חוזר עושה לאדם שחי בתוכו. אולי "למנות ימינו" פירושו להבין שהיום מקבל ערך דווקא משום שהוא אינו אינסופי. היום הזה אינו טיוטה. אבל כמה מן החיים אנחנו חיים כאילו הוא כן? היום אני רק מסיים דברים .השבוע אני רק עובר את העומס .החודש הזה הוא תקופת מעבר .השנה הזאת קצת משוגעת .עכשיו צריך לשרוד ,אחר כך נחיה .אבל אם נקלף מן החיים את כל תקופות המעבר ,מה יישאר? כמה שנים יכול אדם לכנות "תקופה" לפני שהוא מגלה שזו הייתה חתיכה שלמה מן החיים? ילד קטן מתעורר בלילה ,והוריו אומרים לעצמם :מתי כבר יגדל? הוא גדל .אחר כך הוא מדבר בלי סוף ,שואל בלי סוף ,קורא שוב ושוב מן החדר ,וההורה מבקש כמה דקות של שקט .יום אחד הבית שקט .נער מתבגר מתווכח על כל דבר ,וההורים אומרים :מתי תעבור התקופה הזאת? היא עוברת .יום אחד הדלת נסגרת מאחוריו והוא עובר לבית משלו. כמה מן הדברים שמטריפים אותנו היום יהיו הדברים שנתגעגע אליהם מחר? זו אינה סיבה לעשות רומנטיזציה לקושי .לילות בלי שינה באמת קשים. גידול ילדים יכול להיות מתיש .טיפול בהורים מזדקנים יכול להיות שוחק מאוד .תקופות של לחץ כלכלי אינן "רגעים קסומים" שאדם צריך רק ללמוד ליהנות מהם .אדם שסובל אינו צריך שמישהו יעמוד לידו ויאמר לו להעריך את החוויה. אבל שתי אמיתות יכולות להתקיים יחד .אפשר לרצות שתקופה קשה תעבור ,ובאותה שעה לדעת שגם היא חלק מן החיים .אפשר להיות עייף
מילד קטן ,ובאותה שעה לדעת שהיד הקטנה שמחזיקה עכשיו את האצבע שלנו לא תהיה קטנה לעולם .אפשר להתמודד עם הורה מבוגר שזקוק שוב ושוב לעזרה ולהרגיש לעיתים מותשים ,ובאותה שעה לדעת שיום אחד היינו נותנים הרבה מאוד בשביל עוד שיחת טלפון אחת ממנו. הידיעה הזאת אינה אמורה להפוך כל רגע למרגש .היא אמורה להפוך אותו לנראה. אולי אחת הטרגדיות השקטות ביותר בחיים היא שאנחנו מבינים את ערכם של דברים פעמים רבות רק כאשר הם הופכים לזיכרון. כל עוד הגוף עובד ,הוא כמעט שקוף .כל עוד אדם אהוב נמצא לידנו, הנוכחות שלו נעשית חלק מן הרקע .כל עוד הילדים בבית ,הרעש מובן מאליו .כל עוד אפשר להתקשר ,אנחנו דוחים את השיחה .כל עוד אפשר לבקר ,יהיה זמן בשבוע הבא .ואז משהו משתנה ,ופתאום הדבר שהיה רגיל נעשה יקר. מדוע אנחנו צריכים לאבד דבר כדי לראות אותו? האם אפשר ללמוד לראות לפני? דוד המלך אומר בתהלים (לט ,ה-ו)" :הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני .הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם נצב סלה" .דוד מבקש לפגוש את העובדה שהחיים מוגבלים .לא כדי לשקוע בפחד מן המוות ,אלא כדי שהגבול יאיר את החיים. מפני שדבר שאין לו סוף נדמה לעיתים כחסר מחיר. אם תמיד יהיה עוד יום ,אפשר לדחות .אם תמיד תהיה עוד הזדמנות לדבר ,אפשר לא להתקשר היום .אם הילדים תמיד יהיו בבית ,אפשר להיות עסוקים עכשיו .אם הגוף תמיד יהיה מסוגל ,אפשר לטפל בו מאוחר יותר .אם האדם הקרוב תמיד יהיה כאן ,אפשר לומר את המילים החשובות בפעם אחרת. אבל החיים אינם בנויים מ"תמיד".
הם בנויים מ"עכשיו" שמתחלף שוב ושוב ב"היה". אולי משום כך שלמה המלך אומר בקהלת (ט ,ז-ט)" :לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך .בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר .ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". "ראה חיים". איזה ביטוי. לא רק שיהיו לך חיים .ראה אותם. אפשר שיהיה לאדם דבר והוא לא יראה אותו .אפשר שתהיה אהבה והוא יתרגל אליה .אפשר שיהיה בית והוא יראה בעיקר מה חסר בו .אפשר שיהיה גוף מתפקד והוא יבחין בו רק כאשר משהו יכאב .אפשר שיהיו סביבו אנשים שאוהבים אותו והוא יהיה עסוק באדם האחד שלא נתן לו את ההכרה שחיפש. "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". לא רק בנה חיים .לא רק נהל בית .ראה את החיים שנמצאים בתוכו. ואולי זו אחת השאלות העמוקות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו בראש השנה :מה נמצא בחיים שלי כבר עכשיו ,אבל התרגלתי אליו עד שאינני רואה אותו עוד? לא מה חסר לי. מה יש לי ונעשה שקוף. איזה אדם .איזה קשר .איזו יכולת .איזה מקום .איזה גוף .איזה בית .איזו הזדמנות .איזו שגרה שפעם התפללתי להגיע אליה והיום אני כבר מתלונן עליה כאילו הייתה מובנת מאליה. כמה דברים שנמצאים היום ברשימת ה"מובן מאליו" שלנו היו פעם ברשימת התפילות?
אדם התפלל להתחתן .שנים אחר כך הזוגיות נעשתה שגרה .הוא התפלל לילדים .שנים אחר כך הוא מבקש מהם קצת שקט .הוא התפלל לעבודה .אחר כך העבודה הפכה לדבר שממנו הוא מתלונן בלי סוף .הוא ביקש בית .אחר כך הוא רואה בעיקר מה צריך לשפץ בו. אין בזה כפיות טובה מכוונת .זו תכונה אנושית .אנחנו מתרגלים. ההתרגלות מאפשרת לנו לחיות .אילו היינו מתרגשים בכל בוקר מכל דבר שיש לנו כאילו קיבלנו אותו לראשונה ,לא היינו מסוגלים לתפקד. אבל ההתרגלות גובה מחיר :הדברים היקרים ביותר עלולים להפוך לרקע. ואז אנחנו מתחילים לחפש חיים במקום אחר. עוד חוויה .עוד יעד .עוד רכישה .עוד הישג .עוד שינוי .לא מפני שכל אלה פסולים .לפעמים הם נפלאים .אלא מפני שקל יותר להתרגש ממה שעוד אין לנו מאשר לראות מחדש את מה שכבר נמצא לידנו. אולי משום כך ראש השנה אינו רק יום שבו מבקשים לקבל. הוא גם יום שבו אפשר ללמוד לראות. לראות שהשנה שאנחנו מבקשים אינה עשויה רק מן האירועים הגדולים שעוד לא קרו .אם נקבל אותה ,רוב רובה יהיה שוב מורכב מבקרים רגילים ,ארוחות רגילות ,נסיעות רגילות ,שיחות רגילות ,תפילות רגילות, שבתות שחוזרות ,אנשים מוכרים וחדרים שכבר ראינו אלפי פעמים. ושם יהיו החיים. לא רק ביום שבו החלום יתגשם. גם ביום שאחריו. לא רק כאשר נקבל בשורה גדולה. גם בבוקר שבו לא תגיע שום בשורה. לא רק ברגעים שנרצה לצלם. גם ברגעים שאיש מלבדנו לא יידע שהתרחשו.
אולי "למנות ימינו" פירושו לא לחכות שהחיים יהפכו לזיכרון כדי להבין שהם היו חיים. וברגע הזה הבקשה של ראש השנה" ,זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים" ,מקבלת פתאום משמעות אחרת לגמרי. אנחנו מבקשים עוד ימים. אבל אולי בתוך הבקשה הזאת מסתתרת גם תפילה אחרת ,שאיננו אומרים במילים :תן לנו לא רק ימים לחיות בהם ,אלא עיניים לראות את החיים כאשר הם נמצאים כאן. אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה יותר :אם אנחנו יודעים שהחיים נמצאים ברגעים הפשוטים ,אם אנחנו יודעים שהזמן חולף ,ואם כמעט כל אדם מבוגר כבר חווה על בשרו כמה מהר שנים נעשות לזיכרון ,מדוע הידיעה הזאת כמעט אינה משנה את הדרך שבה אנחנו חיים? הרי איננו זקוקים להוכחה שהזמן עובר .מספיק לפתוח תמונה מלפני עשר שנים .הילד שהיה צריך שירימו אותו כבר גבוה מאביו .האדם שבתמונה שהיה אז צעיר יותר מביט היום באותה תמונה ותוהה מתי בדיוק עברו השנים .הוא זוכר אירועים ,מקומות ,אולי אפילו בגדים שלבש ,אבל קשה לו להבין כיצד אלפי ימים שלמים התכווצו לכמה זיכרונות. ובכל זאת ,גם למחרת הוא ממהר. גם למחרת הוא אומר :אחר כך. אולי מפני שקוצר החיים הוא ידיעה שכלית ,בעוד שהיום עצמו מרגיש אינסופי .אנחנו יודעים שהחיים קצרים ,אבל הבוקר הנוכחי אינו מרגיש קצר .יש עוד אחר הצהריים ,עוד ערב ,עוד מחר .אנחנו יודעים שהילדים יגדלו ,אבל הילד שעומד עכשיו ליד הדלת נראה כאילו יהיה שם תמיד. אנחנו יודעים שההורים מזדקנים ,אבל כל עוד הם מתקשרים כרגיל ,קל לדחות את הביקור לשבוע הבא. העתיד ידוע באופן עקרוני ,אבל אינו מורגש.
ואולי משום כך התורה אינה מסתפקת בידיעה שהחיים מוגבלים .היא מבקשת מן האדם לפתח יחס אחר לזמן. שלמה המלך אומר בקהלת (ג ,א)" :לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" .ובהמשך הוא מפרט בקהלת (ג ,ב-ח)" :עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע .עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות .עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד .עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק .עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך .עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר .עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום". אנחנו רגילים לקרוא את הפסוקים הללו כתיאור של השינויים העוברים על האדם .אבל יש בהם גם תביעה עדינה מאוד :לכל דבר יש עת. הבעיה אינה רק שאנחנו מבזבזים זמן .לפעמים אנחנו עושים דבר נכון בזמן הלא נכון. יש זמן לעבוד ,אבל לפעמים העבודה נכנסת לזמן שבו היה צריך לחבק. יש זמן לדבר ,אבל לפעמים אנחנו ממשיכים להסביר כאשר הגיע הזמן לשתוק ולהקשיב .יש זמן לחסוך ולבנות עתיד ,אבל לפעמים העתיד מקבל כל כך הרבה מן ההווה עד שלא נשאר הווה בשביל מי שעבורו בנינו את העתיד. אדם יכול לעשות דברים טובים מאוד ולהחמיץ את החיים באמצעותם. זו מחשבה מטרידה. מפני שקל יותר לזהות בזבוז כאשר אדם עושה דבר חסר ערך .הרבה יותר קשה לזהות אותו כאשר הוא עושה דבר חשוב. אבא נשאר בעבודה עוד שעה .הוא אינו מבזבז את הזמן .הוא מפרנס את משפחתו .אולי השעה הזאת באמת נחוצה .אבל אם היא נעשית כל ערב, השאלה כבר אינה אם העבודה חשובה .ברור שהיא חשובה .השאלה היא האם דבר חשוב אחד אוכל דבר חשוב אחר. אדם לומד תורה שעות רבות .זו זכות עצומה .אבל גם בתוך עולם של ערכים צריך לדעת שיש זמנים שבהם ילד זקוק לאביו ,אישה זקוקה
לבעלה ,אדם זקוק לשינה ,וגוף זקוק לטיפול .אין כאן נוסחה אחת שמתאימה לכולם .יש כאן שאלה שכל אדם צריך לשאול ביושר :האם הדברים החשובים בחיי קיבלו מקום ,או שרק הדבר החשוב ביותר בעיניי כרגע דחק את כל האחרים? גם נתינה לאחרים יכולה להפוך לדרך שבה אדם מזניח את ביתו .גם דאגה למשפחה יכולה להפוך לתירוץ לכך שאדם לעולם אינו נותן מקום לנשמתו .גם אחריות כלכלית יכולה להפוך למרוץ שאין לו נקודת סיום. לא תמיד האויב של החיים הוא דבר רע. לפעמים הוא דבר טוב שקיבל יותר מדי מקום. ואולי זה אחד הפירושים המעשיים ביותר ל"לכל זמן ועת לכל חפץ" .חיים אינם רק השאלה מה נכון לעשות .הם גם היכולת לתת לכל דבר את מקומו. אבל כדי לעשות זאת ,האדם צריך להכיר באמת לא נעימה :אי אפשר לתת מקום לכל דבר. כל בחירה בזמן היא ויתור. אם אמרתי כן לדבר אחד ,אמרתי באותה שעה לא לדבר אחר .אם הקדשתי ערב לעבודה ,הערב הזה לא יהיה עם הילדים .אם הקדשתי שעה לילד ,היא לא תהיה לפרויקט .אם בחרתי לנוח ,לא אספיק משהו אחר .אם בחרתי ללמוד ,ויתרתי על אפשרות אחרת. אנחנו אוהבים לחשוב שאפשר להספיק הכול באמצעות ניהול זמן טוב יותר .לפעמים אכן אפשר להספיק הרבה יותר .אבל בשלב מסוים ניהול זמן פוגש אמת שהיומן אינו יכול לפתור :החיים מוגבלים. ולכן השאלה איננה רק כיצד להספיק יותר. אלא על מה אנחנו מוכנים לוותר כדי לא להחמיץ את מה שחשוב באמת. זו כבר שאלה של ערכים. מפני שהיומן הוא לפעמים ספר האמונות האמיתי של האדם.
לא מה שהוא אומר שחשוב לו ,אלא מה שקיבל שעה. לא מה שהוא מכריז שהוא אוהב ,אלא מה שקיבל נוכחות. לא מה שהוא מתכנן לעשות "כשיהיה זמן" ,אלא מה שהוא בוחר לעשות בזמן שיש. רבי טרפון אומר במשנה במסכת אבות (ב ,טו)" :היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק" .אפשר לקרוא את המשנה הזאת ולהרגיש מיד לחץ :היום קצר ,צריך להספיק יותר .אבל אם זו תהיה המסקנה היחידה ,אנחנו עלולים להפוך גם את עבודת החיים למרוץ נוסף. אולי "היום קצר" אינו רק קריאה למהר. הוא קריאה לבחור. מפני שכאשר היום קצר אי אפשר לעשות הכול .ולכן צריך לדעת מה ראוי לעשות עכשיו. אדם שמנסה לעשות הכול עלול בסופו של דבר לא להיות נוכח בשום דבר .בזמן שהוא עושה דבר אחד ,הוא כבר מרגיש אשם על שלושה דברים אחרים שאינו עושה .הוא יושב עם ילד וחושב על העבודה .עובד וחושב שהיה צריך להיות בבית .נח ומרגיש שהיה צריך לעבוד .עובד ומרגיש שהיה צריך לנוח. כך אפשר להיות בכל מקום ולהרגיש כל הזמן שנמצאים במקום הלא נכון. אולי אחת המתנות הגדולות שאדם יכול לתת לעצמו היא לא רק לבחור מה לעשות ,אלא להסכים להיות במקום שבחר בו. אם עכשיו זה זמן לילד ,להיות עם הילד. אם עכשיו זמן עבודה ,לעבוד. אם עכשיו זמן תפילה ,להתפלל.
אם עכשיו זמן מנוחה ,לנוח בלי להפוך את המנוחה לבית משפט שבו כל המשימות שלא נעשו באות להעיד נגדנו. נוכחות אינה רק היכולת להתרכז. היא היכולת להסכים לכך שבכל רגע אנחנו רק במקום אחד. ואולי זו אחת הסיבות שאנחנו בורחים ממנה .להיות נוכח פירושו לוותר לרגע על כל האפשרויות האחרות .כל עוד הראש נמצא בחמישה מקומות ,נדמה לנו שאנחנו מחזיקים חמישה עולמות .כאשר אנחנו באמת נמצאים במקום אחד ,אנחנו נאלצים לקבל את הגבול. אבל דווקא הגבול הזה מאפשר קשר. ילד אינו זקוק לאביו בכל רגע של היום .הוא גם אינו זקוק לאב מושלם. אבל הוא זקוק לרגעים שבהם הוא מרגיש שאביו באמת איתו. בן זוג אינו זקוק לכך שכל ערב יהיה חוויה מיוחדת .הוא זקוק לרגעים שבהם המשפט שהוא אומר אינו מתחרה עם מסך ,משימה ומחשבה אחרת. גם האדם עצמו זקוק לפעמים להיות עם עצמו בלי לברוח מיד למשהו שימלא את החלל. וכאן אולי נמצאת אחת התופעות המוזרות ביותר של התקופה שלנו: אנחנו מפחדים משעמום. עומדים בתור שתי דקות ,והיד נשלחת לטלפון .מחכים למעלית ,פותחים מסך .יושבים באוטובוס ,באולם המתנה ,אפילו ברמזור ,והנפש מבקשת מיד משהו שימלא את הרווח. למה קשה לנו כל כך להיות רגע בלי גירוי? אולי מפני שברגע שאין דבר שמושך את תשומת הלב החוצה ,אנחנו עלולים לפגוש את מה שמתרחש בפנים. פתאום עולה שאלה. פתאום מרגישים געגוע.
פתאום שמים לב לעייפות. פתאום מבינים שמשהו בקשר אינו טוב. פתאום נזכרים באדם שלא התקשרנו אליו. פתאום עולה מחשבה על החיים שאנחנו חיים. קל יותר לפתוח מסך. לא מפני שהמסך רע .אלא מפני שהוא זמין בדיוק ברגע שבו הנפש הייתה יכולה לדבר. כמה שאלות חשובות בחיינו איננו שומעים מפני שאיננו משאירים אפילו דקה אחת של שקט שבה הן יכולות להישאל? אולי זו אחת הסיבות שראש השנה שונה כל כך מן החיים הרגילים .שעות ארוכות בבית הכנסת .תפילות ארוכות .מילים שחוזרות .קול שופר .אדם נאלץ לעצור. ופתאום אין לאן לרוץ. ואז השאלות שהצלחנו להשתיק במשך השנה יכולות להתחיל לדבר. לא רק האם הייתי בסדר. אלא האם הייתי כאן. האם השנה הזאת הייתה שנה שחייתי ,או שנה שניהלתי? האם פגשתי את האנשים שהיו בתוכה ,או רק תפקדתי לידם? האם שמחתי במה שהיה ,או שרוב הזמן התכוננתי לדבר הבא? האם ישבתי אי פעם בתוך רגע טוב בלי להפוך אותו מיד לתמונה, לתוכנית או להשוואה? והשאלות הללו אינן מבקשות מאדם לעזוב הכול ולחפש "חיים אמיתיים" במקום אחר .אולי להפך .לפעמים החיים שאנחנו מחפשים נמצאים בדיוק במקום שבו אנחנו כבר נמצאים ,ורק תשומת הלב שלנו נמצאת במקום אחר.
אדם יכול לחשוב שהוא צריך חופשה כדי לחיות יותר .לפעמים הוא באמת צריך .אבל אולי הוא צריך גם ללמוד להיות בארוחת ערב רגילה. הוא יכול לחשוב שהוא צריך שינוי קריירה כדי להרגיש חי .אולי אכן צריך. אבל לפני כן כדאי לשאול אם הבעיה היא רק העבודה ,או שהנפש שלו למדה להיות תמיד בדרך אל הדבר הבא. כי אם האדם אינו יודע להיות במקום שבו הוא נמצא ,הוא יכול לשנות מקום בלי לשנות חיים. הוא יעבור עבודה ,ואחרי כמה חודשים שוב יחכה לקידום. יעבור בית ,ואחרי שנה שוב יראה מה חסר. ייסע לחופשה ,וביום השני כבר יבדוק מה מחכה כשיחזור. יש אנשים שמחפשים חיים חדשים כאשר אולי הם צריכים עיניים חדשות לחיים הקיימים. אין פירוש הדבר שצריך להשלים עם מציאות שאינה טובה .יש מקומות שצריך לעזוב ,מערכות יחסים שצריך לשנות ,עבודות שאינן מתאימות וחלומות שראוי להגשים .קבלה אינה תחליף לבחירה. אבל לפני שמשנים את כל התפאורה ,כדאי לשאול אם אנחנו יודעים להיות נוכחים על הבמה. שלמה המלך אומר בקהלת (ה ,יז)" :הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו" .ובהמשך נאמר בקהלת (ה ,יח)" :גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלהים היא". יש כאן ביטוי מופלא" :והשליטו לאכול ממנו". לא מספיק שיהיה לאדם. הוא צריך גם יכולת לקבל את מה שיש.
אפשר להיות בעל נכסים ולא ליהנות מהם .אפשר להשיג הישגים ולא לחוות סיפוק .אפשר לבנות חיים מרשימים מאוד ולהיות עסוקים כל הזמן במה שעדיין חסר. שלמה המלך קורא ליכולת "לשאת את חלקו ולשמח בעמלו" מתת אלוהים. אולי מפני שלא כל מי שקיבל דבר קיבל גם את היכולת לראות שקיבל. וזו אולי תפילה שאפשר להוסיף בלב לבקשת החיים של ראש השנה :אם תיתן לי עוד שנה ,תן לי גם את היכולת להיות בתוכה. אם תיתן לי אנשים לאהוב ,אל תיתן להרגל להפוך אותם לשקופים. אם תיתן לי עבודה ,אל תיתן לי להקריב למענה את כל הדברים שבשבילם אני עובד. אם תיתן לי בריאות ,תן לי להרגיש אותה לפני שתכאב. אם תיתן לי בית ,תן לי לראות את האנשים שבתוכו ולא רק את הדברים שעדיין חסרים בו. אם תיתן לי זמן ,תן לי להבין שהוא חיים לפני שהוא נעשה עבר. מפני שאולי הטרגדיה הגדולה ביותר אינה רק שאדם לא קיבל מספיק שנים. אלא שהוא קיבל שנים ,ובילה חלק גדול מהן בהמתנה להתחיל לחיות. ויש עוד דרך שבה אדם יכול להחמיץ את חייו דווקא בזמן שהוא מנסה לבנות אותם :הוא הופך כמעט כל רגע בהווה לאמצעי להשגת משהו בעתיד .הוא לומד כדי לקבל תעודה ,עובד כדי לקבל משכורת ,חוסך כדי לקנות בית ,קונה בית כדי להרגיש שהגיע למקום בטוח ,משקיע בילדים כדי שיצליחו ,מטפח קשרים כדי שלא יהיה לבד ,שומר על הבריאות כדי שיוכל לחיות שנים רבות .כל אחת מן המטרות הללו יכולה להיות ראויה ונכונה .הבעיה מתחילה כאשר כל החיים נעשים מסדרון אל חדר שעוד לא הגענו אליו.
ילד הולך לבית הספר כדי להתקבל לישיבה או לתיכון טוב .אחר כך הוא לומד כדי להצליח בבחינות .אחר כך הוא לומד מקצוע כדי למצוא עבודה .אחר כך הוא עובד כדי להתקדם .אחר כך הוא מתקדם כדי להרוויח יותר .אחר כך הוא חוסך כדי שיוכל יום אחד לעבוד פחות .וכאשר סוף סוף מגיע היום שבו הוא אמור ליהנות מכל מה שבנה ,הוא מגלה שהנפש שלו התרגלה במשך עשרות שנים לדבר אחד בלבד :להתכונן לשלב הבא. איך מלמדים נפש שהתרגלה כל חייה להגיע ,להיות? זו אינה שאלה תיאורטית .יש אנשים שמגיעים בדיוק למקום שעליו חלמו ומגלים להפתעתם שהם אינם יודעים מה לעשות שם .הם רצו תפקיד מסוים ,וכשקיבלו אותו ,אחרי תקופת התרגשות קצרה התחילו לחשוב על התפקיד הבא .הם רצו דירה מסוימת ,וכשנכנסו אליה ,בתוך חודשים התחילו לראות את מה שאין בה .הם חיכו שנים לחתונה ,ואחרי שהחיים התייצבו החלו למדוד את הזוגיות לפי מה שעדיין חסר .הם רצו ילדים, וכאשר הגיעו הילדים הם החלו לחכות לשלב שבו יהיה קל יותר. אין בזה בהכרח כפיות טובה .זו יכולה להיות פשוט הדרך שבה המוח האנושי מסתגל .דבר שהיה חלום נעשה מציאות ,ומציאות נעשית שגרה. אבל אם האדם אינו מודע לכך ,הוא עלול לבנות לעצמו חיים שבהם האושר נמצא תמיד במרחק של יעד אחד. וכאן כדאי לשאול שאלה שאינה נוחה :האם יש דבר שאני אומר לעצמי עכשיו" ,כשזה יקרה ,אז באמת אהיה מאושר"? כשאתחתן .כשיהיו ילדים .כשהילדים יגדלו .כשארוויח יותר .כשאסגור את החובות .כשאקבל הכרה .כשארד במשקל .כשאעבור לבית אחר. כשאצא לפנסיה .כשאדם מסוים ישתנה. ומה יקרה אם הדבר אכן יקרה? אולי באמת תהיה שמחה גדולה .יש הישגים שמשנים חיים ,ויש חסרים שכאשר הם מתמלאים נפתח באדם עולם שלם .אסור לזלזל בחלומות
או להפוך כל שאיפה לחשודה .אבל האם יש לנו סיבה לחשוב שהנפש שהתרגלה לומר "עוד מעט" תפסיק לומר זאת דווקא לאחר היעד הבא? אולי הבעיה אינה תמיד במה שחסר. לפעמים היא במערכת היחסים שלנו עם החסר. אנחנו יכולים להחזיק דבר שאיננו ועדיין לחיות את מה שיש .ואנחנו יכולים לתת לדבר שאיננו להשתלט על כל מה שיש. אדם יכול להתפלל בכל לבו לזיווג ובאותה שעה לדעת שגם שנות הרווקות שלו הן חיים ולא חדר המתנה .זוג יכול להתפלל לילדים מתוך כאב עמוק שאסור להקטין אותו ,ובכל זאת לנסות שלא לתת לכאב למחוק את עצם הזוגיות ואת כל מה שקיים בתוכה .אדם יכול לשאוף בכל כוחו לצאת מקושי כלכלי ,ובאותה שעה לאפשר לעצמו לראות שגם בתוך התקופה הזאת ילדיו גדלים ,שבתות מגיעות ,אנשים אוהבים אותו והחיים אינם בהקפאה עד שהחשבון יתאזן. אין כאן קריאה להשלים עם החסר .יש כאן ניסיון למנוע מן החסר לבלוע את הקיים. וזו עבודה קשה מאוד ,מפני שהחסר צועק והיש שקט. כאב דורש תשומת לב .בריאות בדרך כלל אינה דורשת .חוב מופיע בחשבון .היכולת לנשום אינה שולחת הודעה .מריבה ממלאת את הבית. אלף שעות של שלום אינן משמיעות קול .ילד שנמצא במשבר מעסיק את המחשבות יום ולילה .ילד שמתנהל היטב יכול להפוך כמעט לשקוף. אולי משום כך אנחנו נוטים להרגיש את החיים דווקא במקום שבו הם חסרים. אבל האם אפשר לפתח עיניים שרואות גם את מה שאינו צועק? המשנה במסכת אבות (ד ,א) אומרת בשם בן זומא" :איזהו עשיר השמח בחלקו ,שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" .קל מאוד להפוך את המשנה הזאת לסיסמה על הסתפקות במועט ,אבל יש
בה שאלה עמוקה בהרבה :האם אני מסוגל לפגוש את החלק שלי ,או שאני חי בעיקר מול החלק שאינו שלי? "שמח בחלקו" אינו אדם שאין לו שאיפות .המשנה אינה אומרת "איזהו עשיר שאינו רוצה דבר" .אפשר לשמוח בחלק ולהמשיך לבנות .אפשר להודות על מה שיש ולהתפלל על מה שחסר .אפשר להיות מרוצה מן הדרך שעשינו ולרצות להגיע רחוק יותר. הבעיה מתחילה כאשר האדם נותן רק לעתיד רשות לשמח אותו. אז ההווה תמיד מפסיד. כי העתיד מושלם בדמיון .אין בו כביסה ,עייפות ,חשבונות ,אי הבנות, פקקים ,מחלות קלות וימים אפורים .הבית שנקנה בעתיד תמיד מסודר בדמיון .הזוגיות העתידית אינה מתווכחת על דברים קטנים .התפקיד העתידי אינו כולל ישיבות מיותרות .הפנסיה העתידית אינה כוללת גוף מבוגר יותר .הילדים העתידיים שבדמיון תמיד ממלאים את התקוות שתלינו בהם. ההווה מתחרה עם עולם שאינו קיים. אין לו סיכוי. אולי זו אחת הסיבות שאנשים מסוגלים להתגעגע לעבר שהיה להם קשה מאוד כאשר חיו אותו .בדיעבד המוח מוחק חלק מן הפרטים המעיקים ומשאיר תמונה מרוככת .פתאום אדם אומר :איזו תקופה יפה הייתה כשהילדים היו קטנים .והוא שכח כמה היה עייף .הוא מתגעגע לתחילת דרכו המקצועית ושוכח את הלחץ הכלכלי .הוא מתגעגע לבית הקטן שבו גר ושוכח כמה רצה לעבור ממנו. העבר מקבל יתרון דומה לעתיד :איננו צריכים לחיות בו. רק ההווה מגיע עם כל הפרטים. אולי לכן קשה לנו כל כך לאהוב אותו. וכאן עולה שאלה עמוקה יותר :האם אנחנו רוצים חיים ,או שאנחנו רוצים גרסה ערוכה של החיים?
חיים בלי הימים האפורים .בלי ההמתנה .בלי השגרה .בלי התסכול .בלי האנשים שמרגיזים אותנו .בלי הגוף שמתעייף .בלי משימות חוזרות .בלי חוסר ודאות. אבל חיים כאלה אינם קיימים. החיים אינם רק הפסגות שבגללן אנחנו מצלמים .הם גם הדרך אליהן, הירידה מהן ,והימים שבהם לא מטפסים לשום מקום. ואולי האדם שחי באמת אינו מי שמצליח להפוך כל יום לחוויה מיוחדת, אלא מי שאינו זקוק לכך שכל יום יהיה מיוחד כדי להכיר בכך שהוא חי. יש ימים שאין בהם שום הישג גדול. אדם קם ,התפלל ,עבד ,עזר למישהו ,אכל ,דיבר עם בני הבית ,למד מעט ,הלך לישון. מה קרה היום? לכאורה שום דבר. אבל אולי שם נמצאים רוב החיים הטובים. לא באירוע שבו כולם מחאו כפיים ,אלא באלפי ימים שבהם אדם היה נאמן לדברים החשובים לו גם כשאיש לא ראה. גם ראש השנה עצמו מלמד אותנו משהו על כך .היום הגדול הזה אינו רק יום של בקשות אישיות .מרכז תפילותיו הוא מלכות שמים .בתוך מלכויות של מוסף אנחנו אומרים את הפסוק בספר דברים (ו ,ד)" :שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) דנה אם פסוק זה עולה למניין פסוקי מלכויות ,ורבי יוסי אומר" :מלכות היא". איזה פסוק אנחנו מביאים אל היום שבו אנחנו מבקשים חיים? לא פסוק שמבטיח לנו שכל רצונותינו יתמלאו .פסוק שמעמיד את החיים בתוך דבר גדול מאיתנו. אולי זו נקודה שאנחנו נוטים להחמיץ כאשר מדברים על "לחיות את החיים" .אפשר להפוך גם את הקריאה לחיים לקריאה אגוצנטרית:
תיהנה יותר ,תחווה יותר ,תגשים יותר ,תעשה מה שאתה רוצה לפני שיהיה מאוחר. אבל זו אינה בהכרח תפיסת החיים שראש השנה מציע. השאלה היהודית איננה רק האם נהנית מן היום. השאלה היא גם למה היום הזה היה שייך. חיים מלאים אינם בהכרח חיים שיש בהם מקסימום חוויות .אדם יכול לטוס לעשרות מקומות ולהישאר ריק .הוא יכול לאכול במסעדות הטובות ביותר ,לקנות דברים יפים ,לצבור סיפורים ותמונות ,ובכל זאת לא לדעת בשביל מה הוא חי. ומנגד ,אדם יכול לעבור יום שגרתי מאוד ,בלי שום חוויה יוצאת דופן, ולחיות בו חיים עמוקים .הוא לימד ילד .הוא החזיק יד של אדם זקן .הוא התפלל בכוונה .הוא עשה את עבודתו ביושר .הוא ויתר על מילה שהייתה פוגעת .הוא התקשר לאדם בודד .הוא למד דבר ששינה בו משהו. היום לא היה מרגש. אבל הוא היה חי. אולי משום כך הבקשה שאנחנו אומרים אינה מסתיימת במילים "וכתבנו בספר החיים" .אנחנו אומרים" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים". "למענך". המילה הקטנה הזאת משנה את כל השאלה. אנחנו לא רק מבקשים זמן. אנחנו מבקשים שהזמן יהיה מחובר למשהו שמעבר לעצמו. רבי יוסף אלבו ,ספר העיקרים (מאמר שלישי ,פרק ל) מבאר את ההבדל שבין החיים כאמצעי להשגת תכלית לבין חיים שתכליתם חורגת מעצם הקיום הגופני .האדם אינו מבקש רק להאריך את משך קיומו ,אלא לחיות באופן שמממש את התכלית שלשמה ניתנו לו החיים.
ואולי כאן צריך לעצור ולשאול שאלה שהעולם המודרני אינו מרבה לשאול :אם הייתי מקבל עוד עשרים שנה ,אבל הייתי מעביר אותן בדיוק כפי שהעברתי את השבוע האחרון ,האם זו הבקשה שאני מבקש בראש השנה? זו אינה שאלה על הספק. אולי השבוע האחרון היה עמוס מאוד ולא הספקנו כמעט דבר ממה שרצינו. השאלה היא אחרת. האם הדרך שבה אני חי את הימים שלי מתאימה לדברים שאני אומר שהם הסיבה שבגללה אני רוצה עוד ימים? אם אני מבקש עוד שנים בשביל המשפחה שלי ,האם המשפחה פוגשת אותי בתוך השנים שכבר קיבלתי? אם אני מבקש חיים כדי לעשות טוב ,כמה מקום יש לטוב ביומן שלי? אם אני מבקש זמן ללמוד ,להתפלל ,ליצור ,לתקן ,לאהוב ,האם הדברים האלה חיים רק ברשימת הכוונות ,או שיש להם שעה ומקום בעולם האמיתי? לפעמים אנחנו מחכים ליום שבו יהיו לנו התנאים לחיות לפי הערכים שלנו. אבל אולי ערכים נבחנים דווקא בתוך תנאים שאינם מושלמים. אם אדם מחכה לשקט מוחלט כדי לדבר עם ילדיו ,ייתכן שהוא יחכה שנים .אם הוא מחכה ליציבות מוחלטת כדי לתת צדקה ,אולי לעולם לא ירגיש יציב מספיק .אם הוא מחכה למצב רוח מתאים כדי ללמוד, להתפלל או ליצור ,הוא נותן למצב הרוח לנהל את הדברים החשובים ביותר בחייו. החיים כמעט לעולם אינם אומרים לנו :עכשיו הכול מסודר ,אפשר להתחיל. הם פשוט עוברים.
יום ועוד יום. שבוע ועוד שבוע. ראש השנה ועוד ראש השנה. ואולי אחת החוויות המטלטלות ביותר היא לעמוד שוב בבית הכנסת ולגלות שאנחנו מבקשים בדיוק את מה שביקשנו לפני שנה ,אבל חלק מן הדברים שרצינו לעשות עם השנה ההיא עדיין מחכים. כמה פעמים אדם יכול לבקש עוד זמן לדבר עם מישהו לפני שהוא פשוט מתקשר? כמה ראשי שנה אפשר לבקש בהם שלום בית לפני שמישהו צריך לומר את המילה "סליחה"? כמה שנים אפשר לבקש בהן בריאות לפני שמתחילים להתייחס לגוף כאילו באמת רוצים שיישאר בריא? כמה פעמים אפשר לבקש "פתח לבי בתורתך" אם כל שעה פנויה נמסרת אוטומטית למשהו אחר? אין כאן טענה שכל דבר בידינו .ודאי שלא .יש תפילות שאנחנו נושאים שנים ואין בידינו לממש אותן .יש חסרים שאינם תלויים בהחלטה שלנו. אבל יש גם בקשות שאנחנו מפנים לשמים בזמן שחלק מן התשובה שלהן מחכה בתוך הבחירה שלנו. ואולי ראש השנה אינו רק היום שבו אנחנו שואלים מה הקב"ה יכתוב לנו. הוא גם היום שבו ראוי לשאול מה אנחנו כותבים באמצעות החיים שהוא כבר נתן לנו. כי ספר החיים אינו רק ספר של מספר השנים. החיים עצמם הם ספר. כל יום הוא שורה שאי אפשר למחוק ולכתוב מחדש .אפשר ללמוד ממנה .אפשר לתקן בעקבותיה .אפשר לכתוב מחר אחרת .אבל היום שהיה נעשה חלק מן הסיפור.
והשאלה איננה אם כל שורה תהיה גדולה. רוב השורות לא יהיו. השאלה היא האם כאשר הדפים מצטברים ,הם מספרים את הסיפור שרצינו לחיות. ואולי כאן צריך להיזהר מטעות נוספת .מפני שכאשר אדם מתחיל לחשוב ברצינות על קוצר החיים ,קל מאוד להפוך גם את החיים עצמם למטלה. פתאום כל שעה צריכה להיות משמעותית ,כל שיחה עמוקה ,כל יום מנוצל ,כל מפגש בלתי נשכח .האדם קורא שצריך "לחיות באמת" ,ומיד נולד בתוכו עוד מנהל שבודק ביצועים :האם ניצלתי את היום? האם הייתי מספיק נוכח? האם עשיתי משהו משמעותי? האם בזבזתי שעה? האם הייתי אבא מספיק טוב? האם התפללתי מספיק? האם התקדמתי מספיק? וכך ,בשם הרצון לא להחמיץ את החיים ,הוא עלול להחמיץ אותם בדרך חדשה. מפני שגם המרדף אחר משמעות יכול להפוך למרדף. לא כל יום חייב לשנות את העולם .לא כל שיחה עם ילד צריכה להיכנס לזיכרונות הילדות שלו .לא כל תפילה תהיה מרוממת .לא כל שבת תהיה מיוחדת .לא כל חופשה תהפוך לחוויה משפחתית מושלמת .יש ימים עייפים .יש ימים שבהם אדם עושה את המינימום שהוא מסוגל לו .יש שבתות שבהן הילדים רבים ,האוכל התקרר ומישהו נרדם על הספה .יש תפילות שבהן הראש בורח שוב ושוב .יש ערבים שבהם בני זוג פשוט יושבים יחד ואין להם שום שיחה עמוקה לנהל. גם אלה חיים. אולי אפילו חשוב לומר זאת דווקא בתוך הדברים הללו .מפני שאם נלמד אדם שערכם של החיים תלוי בעוצמת החוויה שהוא מפיק מהם ,נכניס אותו למלכודת חדשה .הוא יתחיל להשוות גם את חייו הפנימיים .אחרים מטיילים יותר .משפחות אחרות נראות שמחות יותר .אנשים אחרים
מספיקים יותר .הם לומדים יותר ,יוצרים יותר ,מתקדמים יותר ,מתפללים יותר ,נראים כאילו הם "חיים" יותר. וההשוואה הזאת נעשתה קשה במיוחד בעולם שבו אנחנו כמעט לעולם איננו רואים את החיים השלמים של אנשים אחרים .אנחנו רואים את הרגעים שהם בחרו להראות. אדם רואה משפחה מחייכת בתמונה ואינו רואה את המריבה שהייתה שעה קודם .הוא רואה אדם שקיבל תפקיד ואינו רואה את הלילות שבהם פחד שלא יצליח .הוא רואה חופשה יפה ואינו רואה את הקושי שמחכה בבית .הוא רואה הישג ,לא את המחיר .הוא רואה פסגה ,לא את הדרך. ואז הוא משווה את החיים הלא ערוכים שלו לתקציר הערוך של חיי אחרים. איך אפשר לנצח בהשוואה כזאת? אי אפשר. אבל אולי השאלה החשובה יותר היא מדוע בכלל צריך לנצח. החיים אינם תחרות על מי חי יותר. יש אדם שהשליחות שלו דורשת ממנו לרוץ ,לבנות ,להנהיג ולעשות דברים גדולים .ויש אדם שעיקר עבודתו בתקופה מסוימת היא לטפל בילד אחד ,בהורה אחד ,בבית אחד ,בגוף אחד .יש מי שחייו נראים מבחוץ מלאי אירועים ,ויש מי שחי חיים שקטים מאוד .אין מדד חיצוני שיכול לומר מי מהם חי חיים מלאים יותר. לפעמים דווקא הדברים שאינם מצטלמים הם הדברים שמחזיקים את העולם. אישה שקמה בפעם הרביעית בלילה לתינוק אינה מרגישה שהיא "מגשימה את עצמה" באותו רגע .אב שמסיע שוב ילד לטיפול אינו חווה בהכרח משמעות גדולה בכל נסיעה .אדם שיושב ליד מיטתו של הורה מבוגר ושומע שוב את אותו סיפור אינו נמצא ברגע שנראה מרשים מבחוץ.
אבל אולי חיים מלאים אינם חיים שבהם האדם מרגיש משמעות בכל רגע. אולי הם חיים שבהם יש משמעות גם לרגעים שבהם הוא אינו מרגיש אותה. זו הבחנה גדולה. מפני שאם משמעות תלויה בתחושה ,נצטרך להרגיש כל הזמן .ואם איננו מרגישים ,נחשוב שמשהו בחיים התקלקל. אבל הרבה מן הדברים הגדולים ביותר נבנים דווקא בשגרה שאינה מרגשת. אמון נבנה מאלפי פעמים שבהן אדם עשה את מה שאמר שיעשה. זוגיות נבנית מאלפי מחוות קטנות שאיש אינו זוכר בנפרד. חינוך נבנה מארוחות ,נסיעות ,שאלות ,גבולות ,ויכוחים ,חיבוקים, דוגמאות קטנות ומשפטים שהורה אפילו אינו יודע שהילד זכר. לימוד תורה נבנה גם מן הימים שבהם הסוגיה אינה נפתחת בקלות. תפילה נבנית גם מן הבקרים שבהם אין התרגשות מיוחדת ובכל זאת האדם עומד לפני בוראו. חיים אינם רק רגעי שיא. הם הצטברות. אולי משום כך הפסוק בתהלים אינו אומר רק "למנות ימינו" ,אלא "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ ,יב) .לא נאמר "ונבא לב חכמה" ,אלא "לבב" .חז"ל במקומות שונים דורשים את הכפילות של הלב ביחס לכוחות השונים שבאדם ,אבל גם בלי להעמיס דרשה שאינה בפשט הפסוק ,אפשר לשמוע כאן בקשה שחכמת החיים לא תישאר בידיעה שכלית בלבד .לדעת שהזמן קצר אינו מספיק. השאלה היא האם הידיעה יורדת אל המקום שממנו אנחנו בוחרים. כולנו יודעים שהחיים קצרים.
מעטים חיים כאילו הם יודעים. וזה אינו מפני שאנחנו טיפשים. אולי להפך .אי אפשר לחיות בכל רגע בתודעה מלאה של המוות .אדם צריך לקום בבוקר ולהניח במידה מסוימת שגם מחר יקום .הוא צריך לקבוע פגישה לחודש הבא ,לחסוך לעוד עשרים שנה ,לשתול עץ שיצמח לאט ,להתחיל לימודים שיימשכו שנים .אילו היינו חיים בכל דקה בתחושה שהכול עומד להסתיים ,לא היינו מסוגלים לבנות דבר. לכן גם כאן נדרשת מורכבות. היהדות אינה מבקשת מאדם לחיות בבהלה מפני קוצר ימיו. היא מבקשת ממנו לא לשכוח שהם יקרים. יש הבדל עצום בין שתי התודעות. פחד אומר :אולי לא יהיה לי מחר ,ולכן אני חייב להספיק הכול היום. חכמה אומרת :היום הזה אינו מובן מאליו ,ולכן כדאי שאדע בשביל מה אני נותן אותו. הראשון יכול לייצר חרדה. השני יכול לייצר בחירה. ואולי כאן צריך לחזור אל המילים שאנחנו אומרים בראש השנה" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". הקב"ה נקרא כאן "מלך חפץ בחיים". לא מלך שרק מעניק חיים. חפץ בחיים. מה פירוש הדבר עבור האדם שמבקש אותם? הפסוק בספר יחזקאל (יח ,כג) אומר" :החפץ אחפץ מות רשע נאם אדני ה' הלוא בשובו מדרכיו וחיה" .ובהמשך אותו פרק נאמר
ביחזקאל (יח ,לב)" :כי לא אחפץ במות המת נאם אדני ה' והשיבו וחיו". "חיו". התשובה מוצגת כאן כחזרה אל החיים. לא רק כהימנעות מעונש. אולי זה פותח הבנה אחרת של ראש השנה ועשרת ימי תשובה .אנחנו רגילים לחשוב על תשובה כעל תיקון העבירות ,ובוודאי זה יסודה ההלכתי .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מגדיר את התשובה" :ומה היא התשובה ,הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" ,ובהמשך הוא מוסיף את החרטה והווידוי. אבל מעבר למסגרת ההלכתית המדויקת ,אפשר לשאול מה קורה לאדם כאשר הוא שב. אולי לפעמים הוא שב לא רק מן החטא. הוא שב אל חייו. אדם יכול להיות רחוק מחייו בלי לעבור עבירה מסוימת שניתן להצביע עליה .הוא פשוט הלך לאיבוד בתוך המרוץ .שנים עברו והוא כמעט לא שאל מה הוא עושה איתן .היחסים החשובים נשחקו מעט מעט .דברים שפעם בערו בו נדחקו .תפילות נעשו אוטומטיות .חלומות שהיו חשובים לו נעלמו מתחת לרשימות משימות .הוא לא קם בוקר אחד והחליט לוותר על עצמו. הוא פשוט היה עסוק. וזו אולי אחת הדרכים השקטות ביותר שבהן אדם יכול להתרחק מעצמו. לא באמצעות החלטה דרמטית. באמצעות אלף ימים רגילים שבהם תמיד היה משהו דחוף יותר. ואז מגיע ראש השנה.
אולי אחת המתנות הגדולות של היום הזה היא שהוא עוצר את הרצף. יש שנה שהייתה. ויש שנה שתהיה. וביניהן עומד יום שבו אדם יכול לשאול לא רק מה עשיתי לא נכון ,אלא לאן אני הולך. האם אני רוצה שעוד שנה תיראה בדיוק כך? אם שום דבר לא ישתנה ,היכן אהיה בעוד חמש שנים? איזה קשר יתחזק? איזה קשר יישחק? איזה חלק בי יגדל? איזה חלק בי ייעלם? מה יקרה אם אמשיך לתת את הזמן שלי בדיוק לאותם דברים שאני נותן לו עכשיו? זו שאלה מפחידה מפני שהיא אינה דורשת נבואה. לפעמים מספיק להמשיך את הקו. אם אדם כמעט אינו מדבר עם בן זוגו היום ,מה יקרה לקשר אם כך ייראו עוד אלף ערבים? אם הורה אינו מצליח למצוא זמן לילד בן עשר ,מה יקרה כאשר הילד יהיה בן חמש עשרה וכבר לא יבקש את הזמן הזה? אם אדם אומר כבר שנים שיום אחד יתחיל ללמוד ,להתפלל אחרת, לטפל בגוף ,לתקן קשר ,להגשים דבר עמוק שהוא נושא בתוכו ,מה גורם לו לחשוב שהשנה הבאה תשתנה מעצמה? ראש השנה אינו קסם. החלפת מספר השנה אינה מחליפה את האדם.
השמש תשקע ביום האחרון של השנה ותזרח ביום הראשון של הבאה, ואם האדם ייקח איתו את אותם הרגלים ,אותם סדרי עדיפויות ואותה בריחה ,השנה החדשה יכולה להיות חדשה בלוח בלבד. וזה אולי המקום שבו הבקשה להיכתב בספר החיים פוגשת את האחריות. אנחנו מבקשים מן הקב"ה שייתן לנו שנה. אבל אנחנו נצטרך לתת לשנה צורה. לא נוכל לשלוט בכל מה שיקרה בה .למדנו כבר עד כמה השליטה מוגבלת .יגיעו דברים שלא תכננו ,לטוב ולמוטב .יהיו ימים שלא נוכל לבחור את נסיבותיהם. אבל בתוך כל זה יהיו אלפי בחירות קטנות. למי להתקשר. מתי להניח את הטלפון. איזה משפט לומר. איזה משפט לא לומר. לאיזה דבר לתת שעה. על איזה דבר לומר לא. מתי לעצור. מתי להתחיל. ממי לבקש סליחה. למי לתת עוד הזדמנות. מתי להפסיק לדחות. אולי החיים אינם נקבעים רק בהחלטות הגדולות.
לעיתים הם נוצרים דווקא באותן בחירות קטנות כל כך ,שבזמן אמת איננו מרגישים שאנחנו בוחרים את החיים. ואחרי שנים אנחנו מגלים שזה בדיוק מה שעשינו. אדם אינו בוחר ביום אחד איזה אבא יהיה .הוא בוחר זאת באלפי ערבים. הוא אינו בוחר ביום אחד איזו זוגיות תהיה לו .היא נוצרת מאלפי תגובות קטנות. הוא אינו בוחר ביום אחד מה יהיה הקשר שלו עם הקב"ה .הוא בונה אותו בתפילות ,בלימוד ,בשאלות ,בנפילות ובחזרות. הוא אינו בוחר ברגע אחד מי יהיה. הוא נעשה. יום אחר יום. ואולי זו המשמעות המטלטלת ביותר של ספר החיים. אנחנו מבקשים להיכתב בו. אבל בכל יום שאנחנו מקבלים ,משהו נכתב גם בנו.