למה לפעמים אנחנו לא צריכים עוד הסבר, אלא להתעורר למה שאנחנו כבר יודעים?

למה דווקא הקול שאין בו מילים מצליח להגיע למקומות שהמילים כבר אינן מגיעות אליהם? אנחנו יודעים כל כך הרבה על עצמנו .יודעים מה פוגע בנו ,מה חשוב לנו, מה אנחנו דוחים ומה כבר מזמן צריך להשתנות .ובכל זאת ,הידיעה אינה תמיד משנה את החיים .אולי משום כך ,דווקא ביום המלא בתפילות ובמילים ,מציבה התורה במרכז ראש השנה קול שאין בו…

למה דווקא הקול שאין בו מילים מצליח להגיע למקומות שהמילים כבר אינן מגיעות אליהם? אנחנו יודעים כל כך הרבה על עצמנו .יודעים מה פוגע בנו ,מה חשוב לנו, מה אנחנו דוחים ומה כבר מזמן צריך להשתנות .ובכל זאת ,הידיעה אינה תמיד משנה את החיים .אולי משום כך ,דווקא ביום המלא בתפילות ובמילים ,מציבה התורה במרכז ראש השנה קול שאין בו אפילו מילה אחת. מה השופר מצליח לעשות שכל ההסברים שלנו לא הצליחו? ואיזו אמת בחיים שלנו איננו צריכים ללמוד מחדש ,אלא פשוט להתעורר ולשמוע? אנחנו חיים בעולם שלא מפסיק לדבר .מהרגע שבו אדם פוקח את עיניו בבוקר ועד הרגע שבו הוא מניח את הטלפון לפני השינה ,מילים מקיפות אותו מכל עבר .הודעות ,חדשות ,שיחות ,שיעורים ,הרצאות,

פודקאסטים ,עצות ,הסברים ,פרשנויות .מעולם אולי לא הייתה לאדם גישה לכמות גדולה כל כך של ידע על עצמו ועל החיים .הוא יכול ללמוד כיצד לבנות זוגיות ,כיצד לחנך ילדים ,כיצד לנהל זמן ,כיצד להתמודד עם פחד ,כיצד לשנות הרגלים ,כיצד לנהל כסף ,כיצד לשמור על הבריאות ואפילו כיצד להיות מאושר יותר .כמעט לכל שאלה יש היום אלפי תשובות במרחק של כמה שניות. ובכל זאת ,אחת החוויות האנושיות המוזרות ביותר היא שאפשר לדעת דבר היטב ולא לחיות לפיו. אדם יודע שהוא צריך לישון יותר ,ובכל לילה נשאר ער .הוא יודע שהטלפון גוזל ממנו שעות ,ובכל פעם שיש רגע פנוי היד נשלחת אליו כמעט מעצמה .הוא יודע שהדרך שבה הוא מדבר לילד מסוים מרחיקה אותו ,ובכל זאת ברגע האמת חוזר אותו טון .הוא יודע שהזוגיות זקוקה לזמן ,אבל שבוע רודף שבוע ותמיד יש משהו דחוף יותר .הוא יודע שהגוף מאותת לו לעצור .הוא יודע שקשר מסוים הולך ונשחק .הוא יודע שהוא דוחה כבר שנים החלטה שצריך לקבל .הוא יודע שיש אדם שהוא צריך לבקש ממנו סליחה .הוא יודע שיש חלום חשוב שהוא קובר מתחת למשפט "כשיהיה לי זמן". הוא יודע. לפעמים הוא יודע את זה כבר שנים. אז מה חסר לו? עוד הסבר? עוד הרצאה? עוד ספר? עוד אדם שיאמר לו את מה שהוא כבר יודע? השאלה הזאת מקבלת בראש השנה צורה כמעט בלתי נתפסת .זהו אחד הימים העמוסים ביותר במילים בלוח השנה היהודי .אנחנו עומדים שעות בבית הכנסת .מתפללים ,קוראים בתורה ,אומרים פסוקים ,מלכויות,

זכרונות ושופרות ,פיוטים ותפילות .מילים עתיקות עוברות מדור לדור ונאמרות שוב מפיהם של מיליוני יהודים .אנחנו מדברים על מלכות ,על דין ,על זיכרון ,על חיים ועל העולם כולו העומד לפני בוראו. ובתוך ים המילים הזה מגיע אחד הרגעים המרכזיים ביותר של היום. ופתאום מפסיקים לדבר. התורה בספר במדבר (כט ,א) מצווה" :ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם". יום שלם מקבל את שמו מקול. לא ממשפט. לא מרעיון. לא מנאום. קול. השופר אינו מסביר דבר .הוא אינו אומר לאדם מה לחשוב .אין בו טיעון, אין בו הוכחה ,אין בו פירוש .בעל התוקע אינו עומד לפני הציבור ומוסיף לתקיעה כמה משפטים כדי לוודא שהמסר הובן .הוא תוקע ,והאדם שומע. וזה מעורר שאלה גדולה :מדוע? מדוע בחרה התורה להציב בלבו של ראש השנה דווקא קול שאין בו מילים? מה מסוגל קול לעשות שמילים אינן מסוגלות לעשות? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) כותב על מצוות השופר" :אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב ,רמז יש בו ,כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". הרמב"ם אינו אומר "למדו". הוא אומר" :עורו".

זו מילה אחרת לחלוטין. מפני שיש הבדל בין אדם שאינו יודע לבין אדם שישן. מי שאינו יודע זקוק למידע. מי שישן יכול לדעת הכול. הבעיה שלו אינה שאין בו ידיעה .הבעיה היא שהידיעה אינה ערה. אדם ישן יכול להחזיק בתוך ראשו את כל מה שלמד במשך חייו ,ובכל זאת ברגע השינה שום דבר מן הידע הזה אינו מנהל את המציאות שלו .הוא יודע שיש לו פגישה בבוקר ,יודע שיש משימות ,יודע שיש אנשים שמחכים לו ,אבל כרגע הוא ישן .שום שיעור נוסף על חשיבות הפגישה לא יעזור. צריך להעיר אותו. אולי זו אחת האבחנות העמוקות ביותר של ראש השנה ביחס לאדם .לא כל הבעיות שלנו נובעות מחוסר ידיעה .לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה נכון ,ובכל זאת חיים כאילו איננו יודעים. יש דברים שאדם יודע בראש ,אבל הם עדיין לא הגיעו אל המקום שממנו הוא חי. הורה יודע שילדיו לא יישארו ילדים לנצח .הוא יודע זאת בוודאות .הוא רואה אותם גדלים מול עיניו .הוא יודע שיבוא יום שבו היה נותן הרבה כדי לקבל בחזרה ערב רגיל אחד מן השנים הללו .ובכל זאת ,כאשר הילד נכנס לחדר ורוצה לספר משהו דווקא בזמן הלא מתאים ,קל לומר" :לא עכשיו". האם האב אינו יודע שהזמן עובר? בוודאי שהוא יודע. אבל באותו רגע הידיעה ישנה. אדם יודע שהוריו מזדקנים .הוא יודע שלא יהיו כאן לעולם .הוא אפילו יכול לומר לאחרים כמה חשוב לנצל את הזמן עם ההורים .ובכל זאת הוא דוחה את הביקור לשבוע הבא ואת שיחת הטלפון למחר.

האם חסר לו מידע על קוצר החיים? לא. הידיעה קיימת. אבל היא אינה ערה. אדם יודע שאי אפשר להחזיר מילים שנאמרו .הוא כבר ראה כמה משפט אחד יכול לפצוע .הוא עצמו אולי נושא מילים שאמרו לו לפני שלושים שנה .ובכל זאת ,בתוך מריבה ,הוא מוציא מן הפה משפט שהוא יודע היטב שלא היה צריך להיאמר. מה קרה לכל החכמה שלו באותו רגע? היא לא נעלמה. היא נרדמה. ואולי זו משמעות חדשה למילים של הרמב"ם" :עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" .הרמב"ם עצמו ממשיך ומדבר על בני אדם "השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל" .הוא מתאר לא רק אדם שעשה טעות מסוימת ,אלא מצב חיים שבו הדברים החשובים ביותר יכולים להיעלם מתחת לרעש של הדברים הדחופים ביותר. כמה דברים בחיינו אנחנו יודעים שהם חשובים ,אבל חיים כאילו הם שוליים? וכמה דברים אנחנו יודעים שהם שוליים ,אבל נותנים להם את השעות הטובות ביותר שלנו? זו אינה בהכרח צביעות .אדם אינו תמיד אומר דבר אחד ומאמין בדבר אחר .לפעמים הוא מאמין באמת שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו ,ובכל זאת לוח הזמנים שלו מספר סיפור אחר .הוא מאמין שהבריאות חשובה ,אבל מתייחס אל הגוף כאילו תמיד תהיה הזדמנות לתקן .הוא מאמין שהתפילה חשובה ,אבל הראש נמצא בכל מקום אחר. הוא מאמין שחברות חשובה ,אבל חודשים חולפים בלי שהוא מתקשר.

הוא מאמין שיש לו שליחות מסוימת ,אבל מחכה לרגע שבו החיים סוף סוף יאפשרו לו להתחיל. וכאן נולד פער מטריד בין הערכים המוצהרים שלנו לבין לוח השנה שלנו. אם היינו רוצים לדעת מה חשוב לאדם ,אולי לא היינו צריכים לשאול אותו. אולי היינו צריכים לראות לאן הולך הזמן שלו. לאן הולכת תשומת הלב שלו. על מה הוא מוכן לוותר ועל מה לא. מה מצליח להיכנס ללוח הזמנים גם בתקופה עמוסה ,ומה נדחה שוב ושוב למרות שהוא אומר שזה הדבר החשוב ביותר. זה מבחן לא נוח ,מפני שהחיים שלנו לפעמים חושפים היררכיה אחרת מזו שאנחנו מצהירים עליה. אבל גם כאן צריך להיזהר משיפוט פשטני .אדם יכול להשקיע שעות רבות בעבודה דווקא משום שהמשפחה חשובה לו והוא חייב לפרנס אותה .הורה יכול להיות פחות פנוי בתקופה מסוימת מפני שהוא מטפל בהורה מבוגר .יש תקופות שבהן הישרדות עצמה תופסת כמעט את כל הכוחות .אי אפשר למדוד ערכים רק באמצעות מספר השעות .החיים מורכבים יותר. ובכל זאת ,לאורך זמן ,משהו נחשף. אם דבר חשוב לנו מאוד במשך שנים ואף פעם אין לו מקום ,ראוי לשאול מה קורה. לא כדי להאשים. כדי להתעורר. וזה אולי בדיוק ההבדל בין מוסר שמעורר אשמה לבין שופר שמעורר אדם .אשמה אומרת :איך יכולת לחיות כך? התעוררות שואלת :האם אתה רוצה להמשיך לחיות כך?

זו שאלה אחרת לגמרי. היא אינה מבקשת מאדם לשנוא את מה שהיה. היא מבקשת ממנו להתעורר אל מה שיש. הנביא עמוס (ג ,ו) שואל" :אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה" .בפשוטו של מקרא מדובר במשל בתוך דברי הנביא על פורענות ואזהרה .אין צורך לעקור את הפסוק מהקשרו כדי לשמוע את העוצמה שבתמונה :שופר נשמע בעיר ,ומשהו בגוף האנושי יודע שאי אפשר להמשיך כאילו לא נשמע דבר. יש קולות שמוסרים מידע. ויש קולות שמשנים מצב. צפירה אינה צריכה להסביר לנהג את כל תורת הסכנה .בכי של תינוק אינו צריך לנסח טיעון כדי להקים הורה מן המיטה .צעקה של אדם קרוב יכולה לגרום לגוף להגיב לפני שהשכל הספיק להבין מה אירע. אולי השופר שייך לעולם הזה. הוא אינו בא רק ללמד אותנו דבר חדש. הוא בא להפריע לנו להמשיך לישון בתוך הדברים שאנחנו כבר יודעים. וזו יכולה להיות אחת השאלות הגדולות ביותר שאדם לוקח איתו אל ראש השנה :איזו אמת בחיים שלי אינני צריך ללמוד השנה מחדש ,מפני שאני כבר יודע אותה היטב ,אלא פשוט צריך סוף סוף להתעורר אליה? אולי זו אינה אמת גדולה ומיסטית. אולי זה הילד שכבר זמן רב מנסה לדבר. אולי זו הזוגיות שמבקשת תשומת לב. אולי זה הגוף. אולי זו תפילה שנעשתה אוטומטית.

אולי זו החלטה שאנחנו יודעים שצריך לקבל. אולי אדם שאנחנו צריכים לפייס. אולי חלום שאנחנו ממשיכים לדחות. אולי הרגל שאנחנו כבר יודעים בדיוק מה הוא גובה מאיתנו. לפעמים האדם אינו זקוק לעוד תשובה. הוא זקוק לרגע שבו השאלה שכבר הכיר שנים תישמע בתוכו כאילו שמע אותה בפעם הראשונה. ואולי משום כך ספר תהלים (פט ,טז) אינו אומר "אשרי העם שומעי תרועה" ,אלא" :אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". מה פירוש לדעת תרועה? אולי מפני שאפשר לשמוע קול ולא לתת לו להגיע לשום מקום. ואפשר לשמוע אותו ,ולדעת שהוא מדבר אל החיים שלנו. השופר אינו חסר מילים מפני שאין לו מה לומר. אולי הוא חסר מילים מפני שיש דברים שאחרי כל המילים ,רק האדם עצמו יכול לשמוע. ואולי כאן צריך לשאול שאלה מטרידה עוד יותר :מה קורה כאשר האדם כבר התעורר פעם ,ואחר כך נרדם מחדש? הרי כמעט כל אדם מכיר רגעים שבהם אמת מסוימת חדרה אליו בעוצמה .לפעמים זו הייתה תקיעת שופר ,לפעמים תפילה ביום הכיפורים ,לפעמים מחלה ,לידה, חתונה ,לוויה ,תאונה ,שיחה עם ילד ,משבר בזוגיות ,אובדן של אדם קרוב או אפילו משפט פשוט שמישהו אמר ברגע הנכון .לרגע אחד כל הרעש נעלם ,והאדם ראה את חייו בבהירות כמעט מכאיבה .הוא ידע מה חשוב ,מה מיותר ,מה צריך להשתנות ועל מה הוא אינו מוכן עוד לבזבז את ימיו .באותו רגע נדמה היה לו שהידיעה הזאת לעולם לא תעזוב אותו. אבל היא עזבה.

לא מפני שהתברר שהיא אינה נכונה .להפך ,האדם עדיין מאמין בה. אלא שהחיים חזרו .הטלפון צלצל ,העבודה דרשה ,החשבונות הגיעו, הילדים היו צריכים הסעה ,החדשות התחלפו ,המשימות נערמו ,ושבוע אחרי אותו רגע מטלטל הוא כבר מצא את עצמו כועס שוב על דבר שלפני שבוע נראה לו מגוחך .חודש לאחר מכן הוא חזר לדחות את מה שהבטיח שלא ידחה ,ושנה לאחר מכן הוא יכול לעמוד שוב באותו מקום ולשאול כיצד אמת שהייתה פעם חיה כל כך הפכה שוב לידיעה שקטה שאינה משנה כמעט דבר. אולי זו אחת התעלומות הגדולות של נפש האדם :אנחנו מסוגלים להתרגל כמעט לכל אמת. אדם יכול לדעת שהוא חי בתוך נס ולחדול להתפעל ממנו .הוא יכול לקבל דבר שהתפלל עליו במשך שנים ,ולאחר זמן להתחיל להתלונן עליו .אדם שחיכה שנים לילד יכול למצוא את עצמו כועס על כך שהילד מפריע לו .אדם שהתפלל למצוא בן זוג יכול אחרי שנים לראות בעיקר את הדברים שמרגיזים אותו .אדם שחלם על עבודה מסוימת יכול להגיע אליה ולאחר זמן להתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו .אדם שהיה חולה והתפלל רק לחזור לשגרה יכול ,לאחר שהבריא ,לחזור להתלונן על אותה שגרה שאליה השתוקק. אין בכך בהכרח כפיות טובה .זהו חלק מן המבנה האנושי .אילו היינו נשארים בעוצמת ההתרגשות הראשונית מול כל דבר ,אולי לא היינו מסוגלים לתפקד .הנפש מתרגלת כדי לאפשר לנו לחיות .אבל אותה יכולת מופלאה שמאפשרת לנו להסתגל לכאב מאפשרת לנו גם להסתגל לברכה .היא מורידה את עוצמתם של דברים קשים ,אבל עלולה להוריד גם את עוצמתם של הדברים היקרים ביותר. וכאן השופר מקבל משמעות נוספת .אולי הוא אינו רק שעון מעורר לאדם שישן .אולי הוא גם בא להעיר מחדש אמת שכבר התעוררנו אליה בעבר ,אבל התרגלנו אליה עד ששוב חדלנו לראותה. יש דברים שאיננו צריכים לגלות מחדש .אנחנו צריכים להפסיק לקחת אותם כמובנים מאליהם.

אולי זו אחת הסיבות שהשופר חוזר בכל שנה .אילו התעוררות הייתה פעולה חד פעמית ,היה מספיק לשמוע שופר פעם אחת בחיים .אדם היה עומד בראש השנה הראשון שבו הגיע לבגרות ,שומע את התקיעות, מתעורר ,ומכאן ואילך חי בערנות .אבל התורה אינה בנויה על ההנחה הזאת .היא מחזירה אותנו אל אותם מועדים ,אל אותן מצוות ,אל אותם פסוקים ואל אותו קול. למה? מפני שגם אמת שאנחנו יודעים זקוקה לפעמים לחידוש. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (דברים כו ,טז) ,על הפסוק "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" ,מפרש" :בכל יום יהיו בעיניך חדשים ,כאילו בו ביום נצטוית עליהם" .אין הכוונה שהמצווה נעשתה חדשה מבחינה היסטורית .החידוש צריך להתרחש בעיני האדם .אותה מצווה ,אותו פסוק ,אותו עולם ,אבל עיניים שאינן מאפשרות להרגל למחוק את החיות. זו עבודה קשה הרבה יותר מאשר לחפש כל הזמן דברים חדשים. העולם המודרני מציע פתרון אחר לשעמום :אם הדבר הישן כבר אינו מרגש ,החלף אותו .עוד יעד ,עוד מוצר ,עוד חוויה ,עוד מסך ,עוד מקום, עוד קשר ,עוד תוכן .האדם נעשה תלוי בחידוש חיצוני כדי להרגיש חי. אבל מה יקרה כאשר גם הדבר החדש יהפוך לישן? הרי כמעט כל דבר חדש שנכנס לחיינו נעשה בסופו של דבר חלק מן הרקע. אולי הבגרות מתחילה כאשר האדם אינו שואל רק כיצד למצוא דברים חדשים ,אלא כיצד לראות מחדש את הדברים שכבר יש לו. כיצד לראות מחדש את האדם שיושב מולו כבר עשרים שנה. כיצד לשמוע מחדש את הילד שאת קולו הוא שומע בכל יום. כיצד להרגיש מחדש את העובדה שהוא קם בבוקר. כיצד להיכנס מחדש לבית שכבר הפסיק לראות.

כיצד לפתוח סידור שכבר פתח אלפי פעמים ולא לומר את המילים כאילו הן מכירות את הדרך לבד. זו אינה קריאה לחיות בהתפעלות מלאכותית .אי אפשר לצוות על הלב להתרגש בכל רגע .לא כל ארוחת ערב משפחתית צריכה להרגיש כמו מתנה מן השמים ,ולא כל תפילה תישא את האדם לעולמות עליונים. אבל יש הבדל בין חוסר התרגשות לבין חוסר נוכחות .אדם אינו חייב להתרגש כדי לראות .הוא אינו חייב להרגיש עוצמה כדי לדעת שהרגע חשוב. ואולי כאן נמצא אחד האויבים השקטים ביותר של ההתעוררות :לא החטא ,אלא ההרגל. לא מפני שהרגל הוא דבר רע .להפך ,בלי הרגלים לא היינו יכולים לבנות שום דבר .תפילה קבועה ,לימוד קבוע ,חסד קבוע ,סדר יום ,נאמנות, אחריות ומשפחה בנויים במידה רבה על הרגל .אדם אינו יכול להחליט בכל בוקר מחדש אם הוא אבא ,אם הוא נשוי ,אם הוא עובד ואם הוא מקיים את התחייבויותיו .הרגל נותן לחיים יציבות. אבל כל כוח גדול נושא גם סכנה .אותו הרגל שמאפשר לנו להתמיד יכול לגרום לנו להפסיק לראות את הדבר שבו אנחנו מתמידים. אדם יכול להתפלל בכל יום ולהפסיק לשים לב שהוא עומד לפני הקב"ה. הוא יכול לומר "מודה אני" אלפי בקרים ולהפסיק להרגיש שיש כאן הודאה על עצם החיים .הוא יכול לנשק מזוזה בכל כניסה לבית ולהפסיק לחשוב על משמעות הבית שאליו הוא נכנס .הוא יכול לומר לילד "לילה טוב" במשך שנים עד שהמילים יוצאות כמעט מעצמן. ואז לפעמים מתרחש דבר מטלטל שמחזיר את המראה. ילד עוזב את הבית ,ופתאום ההורה היה נותן הרבה כדי לשמוע שוב את הרעש שהפריע לו .אדם מאבד אדם קרוב ,ופתאום משפטים יומיומיים שנראו חסרי חשיבות נעשים יקרים .בריאות נפגעת ,ופעולה פשוטה שאיש לא חשב עליה נעשית משאלה .משהו שנלקח מגלה לנו בדיעבד כמה הוא היה יקר כאשר היה כאן.

אבל האם אנחנו מוכרחים לאבד כדי לראות? האם אפשר להתעורר לפני שהחיים מעירים אותנו בכוח? אולי זה אחד התפקידים העמוקים של המועדים בכלל ושל השופר בפרט .ליצור עצירה לפני שהמציאות תיצור אותה עבורנו .להכניס אל השגרה קול שאינו שייך לשגרה ,כדי שהאדם יוכל לראות מחדש את מה שהשגרה הסתירה. הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) אומרת" :אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות .מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ,ובמה? בשופר" .השופר נמצא כאן בתוך מבנה של מלכות וזיכרון .אין צורך להוציא את דברי הגמרא ממשמעותם כדי להבחין במילה שמופיעה בלבו של היום הזה: זיכרון. זיכרון אינו רק היכולת לשלוף מידע מן העבר .יש דברים שאנחנו זוכרים מבחינה שכלית ושכחנו מבחינה קיומית .אדם זוכר שיש לו ילדים ,אבל יכול לשכוח שהם גדלים .הוא זוכר שהוא נשוי ,אבל יכול לשכוח שהקשר דורש טיפוח .הוא זוכר שהוא בן תמותה ,אבל יכול לחיות כאילו הזמן בלתי מוגבל .הוא זוכר במה הוא מאמין ,אבל יכול לנהל יום שלם בלי שהאמונה הזאת תשפיע על שום בחירה. אולי יש שכחה שאינה מחיקת מידע. היא מחיקת משמעות. ואז ההתעוררות אינה ללמוד משהו שלא ידענו ,אלא להיזכר במה שכבר ידענו עד שהידיעה חוזרת להיות נוכחת. זה יכול להסביר מדוע לפעמים אדם שומע משפט ששמע מאה פעמים, ודווקא בפעם המאה ואחת הוא נשבר .המשפט לא השתנה .האדם השתנה .החיים שעברו עליו הכינו בתוכו מקום שבו המילים יכולות סוף סוף לנחות. כך גם השופר .אותו קול נשמע בכל שנה ,אבל מי ששומע אותו השנה אינו האדם ששמע אותו בשנה שעברה .מאז היו שיחות שלא היו ,אכזבות

שלא היו ,שמחות שלא היו ,אנשים שנכנסו לחייו ואנשים שיצאו מהם, החלטות שהצליח בהן והחלטות שלא הצליח לקיים .השופר אולי אותו שופר ,אבל האוזן אינה אותה אוזן. ולכן אולי השאלה איננה רק מה השופר אומר. השאלה היא מי שומע אותו השנה. איזה אדם עומד שם עכשיו? מה הוא כבר יודע ולא חי? מה הוא שכח בלי לשכוח? איזו ברכה נעשתה אצלו מובנת מאליה? איזה כאב הוא למד להסביר במקום לטפל בו? איזה קשר הוא מניח שיישאר שם גם בלי שישקה אותו? איזה דבר הוא דוחה מפני שבתוך תוכו הוא מתנהל כאילו תמיד יהיה עוד זמן? יש רגעים שבהם אנחנו מבקשים מן החיים תשובה חדשה ,בעוד שהחיים מחכים שנשמע מחדש תשובה שכבר קיבלנו. ואולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של ההתעוררות .לא להפוך בכל שנה לאדם חדש לחלוטין ,אלא לפעמים לחזור ולהיות ער לדברים שהאדם שאנחנו כבר יודעים להיות שכח בדרך. כי השינה המסוכנת ביותר אינה זו שבה איננו יודעים דבר. היא זו שבה אנחנו יודעים כמעט הכול ,אבל כבר איננו שומעים. אבל אם כך ,מתעוררת שאלה קשה עוד יותר :אם האדם כבר יודע ,כבר התעורר בעבר ,כבר שמע את האמת פעמים רבות ,מדוע המילים אינן מצליחות להחזיק אותו ער? אולי מפני שלמילים יש כוח עצום ,אבל יש להן גם חולשה מסוימת .ברגע שאנחנו מצליחים להסביר דבר ,אנחנו עלולים להרגיש שכבר טיפלנו בו .אנחנו יודעים לתת לו שם ,לנתח אותו,

לספר מאין הוא מגיע ואפילו להסביר לאחרים כיצד נכון להתמודד איתו, ובינתיים הדבר עצמו ממשיך לחיות בתוכנו כמעט ללא הפרעה. אפשר להיות מומחה גדול לעצמך ועדיין לא להשתנות. אדם יכול לומר :אני יודע בדיוק למה אני מגיב כך .זה בגלל הדרך שבה גדלתי .הוא יכול לזהות את הפחד שמפעיל אותו ,להכיר את מנגנוני ההגנה שלו ,להבין מדוע הוא זקוק לשליטה ,לדעת מאין מגיע הקושי שלו לקבל ביקורת ,ואפילו לתאר בדייקנות את הדפוס שחוזר בזוגיות שלו .כל ההבנות הללו יכולות להיות נכונות וחשובות מאוד .לפעמים עצם היכולת לתת שם למה שמתרחש היא תחילתו של שינוי .אבל יש רגע שבו צריך לשאול :האם ההבנה הזאת מקרבת אותי אל שינוי ,או שהיא נעשתה דרך מתוחכמת להסביר מדוע אני ממשיך להיות בדיוק כפי שהייתי? זו שאלה לא פשוטה ,מפני שהשפה יכולה להיות כלי של גילוי ,והיא יכולה להיות גם מקום מסתור. יש אדם שמדבר נפלא על רגשות ,אבל מתקשה להרגיש אותם .הוא יודע לומר שהוא פוחד מדחייה ,שהוא זקוק לאישור ,שהוא נושא פצע מן העבר ,שהוא מתקשה באינטימיות ושיש לו מנגנון הגנה של התרחקות. כל המילים מדויקות ,אבל כאשר האדם הקרוב אליו אומר" :אני צריך אותך עכשיו" ,הוא שוב נסגר .ההסבר שלו על עצמו מפותח מאוד. היכולת להיות שם ברגע האמת עדיין לא. יש אדם שיודע להסביר מדוע הוא כועס .הוא אפילו יודע לומר שהכעס הוא לעיתים שכבה שמסתירה עלבון ,פחד או תחושת חוסר אונים .אבל בפעם הבאה שמישהו פוגע בכבודו ,כל הידע הזה נעלם בתוך שנייה אחת של תגובה .אחר כך הוא שוב ינתח היטב מה קרה .הוא מבין את הכעס לפניו ומבין אותו אחריו .רק בתוכו הוא עדיין מתקשה לבחור. ויש גם אדם שמשתמש במילים כדי להישאר רחוק מן הכאב .כל עוד הוא מסביר את מה שעבר עליו ,הוא שולט בסיפור .הוא יודע לספר מה קרה, מדוע זה קרה ומה למד מכך .אבל אם לרגע יפסיק להסביר וישאל את

עצמו מה הדבר עדיין עושה לו ,אולי יפגוש מקום שהוא מעדיף לא לפגוש. לפעמים אנחנו מדברים על החיים כדי לא להרגיש אותם. לא תמיד .מילים יכולות לרפא .שיחה אמיתית יכולה להציל אדם מבדידות ,לפתוח קשר ,לסדר כאוס פנימי ולהעניק משמעות לחוויה שלא הייתה לה שפה .התורה עצמה ניתנה לנו במילים ,תפילה בנויה ממילים ,וידוי נעשה במילים ,לימוד תורה מתקיים במילים .אין כאן מלחמה בשפה .להפך ,דווקא מפני שמילים הן כוח עצום צריך לדעת שגם כוח עצום יכול לשמש בכיוונים שונים. אולי משום כך יש משהו מרתק בכך שבלב יום שבו אנחנו אומרים כל כך הרבה מילים ,התורה משאירה רגע שבו אין לנו מה לומר. השופר אינו מתווכח איתנו. אי אפשר לענות לו. אי אפשר לומר לו :כן ,אבל אתה צריך להבין מה עבר עלי השנה. אי אפשר להסביר לו מדוע עדיין לא השתנינו. אי אפשר להרשים אותו בניתוח עמוק של האישיות שלנו. הוא נשמע. ואנחנו שומעים. אולי זו אחת הסיבות שקול יכול להגיע למקום שמילים מתקשות להגיע אליו .מילה עוברת דרך המחשבה .אנחנו מפרשים אותה ,משווים אותה למה שכבר ידענו ,מסכימים ,מתנגדים ,מסבירים ומכניסים אותה לתוך הסיפור הקיים שלנו .קול יכול לפעמים להקדים את כל המנגנון הזה. הוא פוגש את האדם לפני שהאדם הספיק לבנות תשובה. אין צורך להפוך זאת לטענה פסיכולוגית מוחלטת .גם קול יכול לעבור ליד אדם בלי לגעת בו ,וגם משפט יכול להפוך חיים .אבל יש חוויות שבהן משהו שאינו מנוסח מצליח לפתוח מקום שהניסוחים כבר סגרו.

בכי הוא דוגמה כזאת. יש רגע שבו אדם מדבר על כאב במשך שעה ,ופתאום הוא שותק ומתחיל לבכות .שום מידע חדש לא נוסף .למעשה ,יש פחות מילים .אבל כל מי שנמצא בחדר מרגיש שמשהו השתנה .עד עכשיו הוא סיפר על הכאב. עכשיו הכאב נמצא שם. גם שתיקה בין שני אנשים יכולה לפעמים לומר יותר מעשרים משפטים. יש שתיקה של ריחוק ,ויש שתיקה של קרבה .יש שתיקה של כעס ,ויש שתיקה שבה אדם סוף סוף מפסיק לחפש את המשפט הנכון ופשוט נשאר ליד מי שכואב לו .לא כל דבר צריך מיד פירוש. אולי גם האדם עצמו זקוק לפעמים לרגע כזה מול חייו. לא לשאול מיד :למה אני כזה? לא לנתח מיד :מאיפה זה מגיע? לא לבנות מיד תוכנית בת עשרה צעדים. רק לראות. כך אני מדבר. כך אני חי. כך נראה הקשר הזה. כך אני נותן את הזמן שלי. זה מה שקורה לי כאשר מבקרים אותי. זה מה שאני עושה כאשר אני מפחד. זה הדבר שאני כבר שלוש שנים אומר שאתחיל. יש עוצמה גדולה ברגע שבו אדם מסוגל לראות עובדה בלי למהר להסביר אותה. מפני שהסבר יכול להיות אמת ,אבל הוא יכול להגיע מוקדם מדי. לפעמים לפני ששואלים "למה" ,צריך להסכים לראות "מה".

מה קורה בפועל? לא מה התכוונתי. לא למה הייתה לי סיבה טובה. לא מי התחיל. לא מה הייתי עושה אילו הנסיבות היו אחרות. מה קורה? השאלה הזאת יכולה להיות אכזרית אם היא נשאלת בלי חמלה .אבל היא יכולה להיות משחררת כאשר אדם מבין שראיית המציאות אינה הרשעה .אני יכול לראות שמשהו אינו טוב בלי להסיק שאני לא טוב .אני יכול להכיר בדפוס בלי להפוך אותו לזהות .אני יכול להודות שכך נראים החיים כרגע בלי להאמין שכך הם מוכרחים להיראות תמיד. ואולי לכן הרמב"ם ,לאחר המילים "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" ,ממשיך ואומר (הלכות תשובה ג ,ד)" :וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". שימו לב לסדר. תחילה להתעורר. אחר כך לחפש במעשים. מפני שאולי כל עוד האדם ישן ,גם החשבון שהוא עושה לעצמו נעשה מתוך השינה .הוא יכול לעבור על רשימת המעשים ,להכות על החזה, לומר את המילים הנכונות ולהישאר בדיוק באותו מקום .לפני החשבון צריך שמשהו יהיה ער. וכאן מתגלה הבדל עמוק בין חרטה לבין התעוררות .אדם יכול להצטער מאוד על תוצאה ועדיין לא להתעורר אל הדפוס שיצר אותה .הוא מצטער שהמריבה התפוצצה ,אבל לא רואה את הדרך שבה הוא נכנס שוב ושוב למריבות .הוא מצטער שהילד התרחק ,אבל עדיין אינו רואה כיצד הוא מגיב בכל פעם שהילד אומר דבר שאינו מוצא חן בעיניו .הוא

מצטער שהבריאות נפגעה ,אבל ממשיך לחיות באותו קצב .הוא מצטער שאין לו זמן ,אבל אינו מוכן לוותר על שום דבר שממלא אותו. חרטה אומרת :אני לא רוצה את התוצאה הזאת. התעוררות שואלת :מה בחיים שלי מייצר אותה? זו כבר שאלה אחרת. ולפעמים התשובה כואבת ,מפני שאנחנו רוצים תוצאה חדשה בלי לוותר על הדפוס הישן .אדם רוצה זוגיות קרובה אבל אינו מוכן להיות פגיע .הוא רוצה ילד שישתף אותו אבל מתקשה לשמוע דברים שמערערים אותו. הוא רוצה שקט נפשי אבל אינו מוכן להניח לרגע את הצורך לשלוט .הוא רוצה זמן אבל אינו מוכן לומר "לא" .הוא רוצה שינוי אבל אינו רוצה לעבור דרך אי הנוחות ששינוי דורש. אנחנו רוצים לפעמים חיים אחרים באמצעות אותן בחירות. ואז השופר מגיע בלי הסבר. אולי מפני שכבר שמענו את ההסבר. השאלה איננה תמיד אם אנחנו מבינים. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לשמוע. יש הבדל עצום בין שני הדברים .להבין פירושו לדעת מה נכון .לשמוע פירושו לאפשר למה שנכון לדרוש ממני משהו. אדם יכול להבין היטב שהזמן עם ילדיו קצר .כאשר הוא שומע זאת באמת ,משהו באופן שבו הוא חוזר הביתה עשוי להשתנות .אדם יכול להבין שהכעס פוגע בזוגיות .כאשר הוא שומע זאת באמת ,הרגע שלפני המשפט הבא מקבל משמעות אחרת .אדם יכול להבין שהחיים אינם אינסופיים .כאשר הוא שומע זאת באמת ,אולי הוא מפסיק לדחות שיחה שחשובה לו. זו הסיבה שאפשר לקרוא ספר שלם ולהישאר אותו אדם ,ואפשר לשמוע משפט אחד ולהשתנות.

לא מפני שהמשפט היה בהכרח חכם יותר. אלא מפני שהפעם היינו שם כדי לשמוע אותו. ואולי זה מסביר מעט את הפסוק בתהלים (פט ,טז)" :אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" .לא די באוזניים שקולטות את הצליל. "ידעי תרועה" אולי מזמין אותנו לחשוב על היכרות עמוקה יותר עם הקול ,על אדם שמאפשר לו להיכנס אל חייו. השופר אינו אומר לאדם איזו החלטה לקבל. וזה אולי בדיוק כוחו. מפני שאילו היה השופר אומר משפט אחד ,אותו משפט היה מתאים לחלק מן הציבור ולא לאחרים .אילו היה אומר "תקדיש יותר זמן למשפחה" ,היה אדם אחר צריך דווקא ללמוד להציב גבולות למשפחתו. אילו היה אומר "עבוד פחות" ,היה מי שצריך דווקא לקחת אחריות ולעבוד יותר .אילו היה אומר "אל תפחד" ,היה אדם אחר צריך דווקא ללמוד זהירות .אילו היה אומר "תוותר" ,היה אדם מסוים צריך סוף סוף להפסיק לוותר. אבל השופר אינו אומר את כל אלה. הוא מעיר. וכל אדם מתעורר אל המקום שלו. אחד שומע בתוכו קשר שהזניח. אחר שומע תפילה שאיבדה חיות. אחד שומע פחד שמנהל אותו. אחר שומע אחריות שהוא בורח ממנה. אחד צריך להפסיק. אחר צריך להתחיל. אחד צריך לסלוח.

אחר צריך להציב גבול. אחד צריך לדבר. אחר צריך סוף סוף לשתוק. אותו קול עובר בבית הכנסת ,אבל הוא פוגש בכל כיסא חיים אחרים. ואולי משום כך אי אפשר לכתוב את המילים של השופר. מפני שהמילים אינן נמצאות בשופר. הן נמצאות באדם ששומע אותו. ואולי דווקא כאן נמצא המבחן הקשה ביותר של ההתעוררות .קל יחסית להתרגש ברגע שבו השופר נשמע .בית הכנסת שקט ,המחזור פתוח, מאות אנשים עומדים ,בעל התוקע מברך ,והקול חוצה את החלל .יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהתקיעה חודרת דרך כל שכבות ההרגל. אבל מה קורה עשר דקות אחר כך? ומה קורה למחרת? ומה קורה ביום שלישי רגיל בחודש חשוון ,כאשר אין שופר ,אין מחזור ואין שום דבר חיצוני שמזכיר לאדם את מה ששמע? זו אולי השאלה החשובה באמת .לא האם השופר הצליח לרגש אותנו, אלא האם ההתעוררות הצליחה לצאת מבית הכנסת. מפני שגם התעוררות יכולה להפוך לחוויה שאנחנו צורכים .אדם יכול להתרגש מאוד ,לבכות ,להרגיש קרבה עמוקה ,לצאת מן התפילה בתחושה שהשנה הזאת תהיה אחרת ,ולמחרת לחזור בדיוק לאותה מערכת של הרגלים .הרגש היה אמיתי .הדמעות היו אמיתיות .שום דבר לא היה מזויף .אבל רגש ,חזק ככל שיהיה ,אינו בהכרח שינוי. לפעמים דווקא עוצמת הרגש מטעה אותנו .מפני שהרגש עצמו נותן תחושה שמשהו כבר קרה .אדם בכה על הקשר עם ילדיו ולכן נדמה לו שכבר עשה משהו למען הקשר .הוא התרגש מן המחשבה על קוצר החיים ולכן מרגיש שכבר השתנה יחסו לזמן .הוא הצטער עמוקות על הדרך שבה דיבר לבן זוגו ולכן משהו בתוכו אומר שהבעיה כבר טופלה.

אבל הלב יכול לעבור חוויה גדולה בזמן שההרגלים ממשיכים להמתין לנו בבית. אין בכך זלזול בהתרגשות .יש רגעים שבהם דמעה אחת פותחת שער ששנים של מחשבה לא הצליחו לפתוח .לב שנעשה רך יכול להיות תחילתה של תשובה עמוקה .אבל התחלה אינה סוף .השאלה היא מה עושים עם הלב לאחר שנפתח. אולי משום כך הרמב"ם אינו מסיים את דבריו על השופר במילים "עורו ישנים" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) ממשיך: "וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" .ההתעוררות אינה היעד .היא הרגע שבו אפשר להתחיל לחפש במעשים .השופר מעיר, אבל האדם צריך לקום. כמה פעמים בחיים אנחנו מתבלבלים בין שני הדברים האלה? שעון מעורר יכול לצלצל בעוצמה גדולה מאוד ,אבל אם האדם מכבה אותו וחוזר לישון ,הצליל מילא את תפקידו והאדם לא מילא את שלו .אולי גם שופר יכול להישמע באוזניים בלי שהאדם יקום מן המקום שבו הוא ישן כבר שנים. מה פירוש לקום? לא בהכרח לקבל עשר קבלות. אולי להפך. אחת הטעויות המוכרות של רגעי התעוררות היא הרצון לשנות הכול. כאשר האדם רואה לפתע את חייו בבהירות ,הוא מגלה עשרה דברים שאינם כפי שהיה רוצה .הוא רוצה להיות אבא אחר ,בן זוג אחר, להתפלל אחרת ,ללמוד יותר ,לעבוד פחות ,לשמור על הגוף ,להפסיק לבזבז זמן ,לתקן קשרים ולהתחיל סוף סוף את הדבר שהוא דוחה שנים. מכיוון שהכול נראה לו פתאום חשוב ,הוא מחליט לתקן הכול. ואז החיים חוזרים. העומס אותו עומס .הגוף אותו גוף .ההרגלים אותם הרגלים .לוח הזמנים אותו לוח זמנים .אחרי שבוע הוא מגלה שאי אפשר לבנות בבת אחת חיים

חדשים בתוך המבנה הישן ,והפער בין ההתעוררות הגדולה לבין המציאות הקטנה יוצר אכזבה .לפעמים האכזבה קשה כל כך ,שבשנה הבאה האדם כבר נזהר לא להתרגש יותר מדי. אולי התעוררות אמיתית אינה נמדדת בכמה דברים החלטנו לשנות ,אלא בשאלה אם דבר אחד עבר מן הקול אל החיים. דבר אחד. לא מפני שרק דבר אחד חשוב ,אלא מפני שלפעמים שינוי אמיתי בנקודה אחת מתחיל להזיז מערכת שלמה .אדם שמחליט להניח את הטלפון לחצי שעה כאשר הוא נכנס הביתה אינו רק משנה הרגל טכנולוגי .אולי הוא מתחיל להיות נוכח אחרת עם ילדיו ,להקשיב יותר לבן זוגו ,להרגיש פחות מפוצל ולגלות מחדש מה קורה בביתו .אדם שמחליט לא לענות מיד כאשר הוא כועס אינו רק שותק כמה דקות .הוא מתחיל לבנות מרווח בין הרגש לבין התגובה ,ובמרווח הזה יכולה להיוולד צורת חיים חדשה. לא תמיד השינוי צריך להיות קטן .יש רגעים שבהם אדם נדרש להחלטה גדולה .יש קשר שצריך להפסיק ,עבודה שצריך לעזוב ,טיפול שצריך להתחיל ,בקשת סליחה שאי אפשר לדחות ,אחריות שאי אפשר עוד לברוח ממנה .לפעמים החיים עצמם דורשים צעד חד .אבל גם אז השאלה אינה כמה דרמטית ההחלטה נשמעת ,אלא האם היא תורגמה למציאות. אולי כדאי לשאול אחרי תקיעת שופר שאלה פשוטה מאוד :מה הדבר ששמעתי? לא מה השופר אומר לעם ישראל. לא מה כתבו עליו בספרים. לא איזו דרשה אפשר לומר עליו. מה אני שמעתי?

זו שאלה שאין עליה תשובה אחת .אדם אחד אולי שומע :די לדחות .אדם אחר שומע :האט .אדם אחד שומע :תפסיק לפחד .אדם אחר שומע: הגיע הזמן להפסיק לרוץ בלי לחשוב .אדם אחד שומע :לך לדבר איתו. אחר שומע :אל תתקשר עכשיו ,תן לו מרחב .אחד צריך לעבוד קשה יותר .אחר צריך להפסיק להוכיח את ערכו באמצעות העבודה. לכן אסור להפוך את ההתעוררות לסיסמה .החיים אינם בנויים מפתרון אחד שמתאים לכולם. אבל יש שאלה שיכולה להתאים כמעט לכל אדם :מה אני יודע כבר הרבה זמן ,אבל ממשיך להתנהג כאילו אינני יודע? זו אינה שאלה על דבר שאדם גילה היום .להפך .כדאי לחפש דווקא את הדבר המוכר. המשפט שכבר אמר לעצמו עשרות פעמים. השיחה שכבר הבטיח לנהל. הגבול שכבר הבין שצריך להציב. ההרגל שכבר יודע את מחירו. האדם שכבר ברור לו שעליו לפייס. הבדיקה שכבר חודשים הוא דוחה. התפילה שהוא יודע שנעשתה אצלו אוטומטית. הקשר שהוא רואה הולך ונחלש. לפעמים המקום החשוב ביותר אינו המקום שבו חסרה לנו תשובה ,אלא המקום שבו התשובה כבר מונחת לפנינו ואנחנו עדיין מחכים לתשובה אחרת. מדוע אנחנו מחכים? אולי מפני שלדעת דבר מחייב פחות מאשר לעשות אותו.

כל עוד אני אומר "אני עדיין מנסה להבין מה נכון" ,אני יכול להישאר במקום .אבל מה קורה כאשר אני כבר יודע מה נכון? אז הבעיה אינה עוד בהירות .היא מחיר. אולי אני יודע שאני צריך להציב גבול ,אבל מפחד שמישהו יכעס. אולי אני יודע שאני צריך להתנצל ,אבל מפחד מן ההשפלה. אולי אני יודע שאני צריך לשנות את סדר היום ,אבל איני מוכן לוותר על דבר שאני נהנה ממנו. אולי אני יודע שהקשר אינו בריא ,אבל מפחד מן הבדידות. אולי אני יודע שאני צריך להתחיל ,אבל כל עוד איני מתחיל אני יכול להמשיך לדמיין שאצליח .ברגע שאתחיל ,אצטרך לפגוש את האפשרות שאולי אכשל. לפעמים האדם אינו מחפש תשובה. הוא מחפש תשובה שלא תגבה ממנו מחיר. וכאן השופר נעשה הרבה יותר תובעני .מפני שהוא אינו נותן לנו תשובה חלופית .הוא אינו מנהל משא ומתן .הוא מעיר אותנו אל המציאות, והמציאות לעיתים אומרת שהדבר שאנחנו רוצים דורש מאיתנו דבר שאנחנו לא רוצים לתת. אנחנו רוצים קרבה בלי פגיעות ,שינוי בלי אי נוחות ,בריאות בלי ויתור ,זמן בלי סדרי עדיפויות ,הצלחה בלי סיכון ,אמונה בלי תקופות של הסתר, ילדים עצמאיים בלי לשחרר שליטה ,זוגיות עמוקה בלי ללמוד להקשיב לדברים שקשה לנו לשמוע. אבל החיים אינם תמיד מאפשרים את העסקה הזאת. אולי להתעורר פירושו גם להפסיק לשאול רק "מה אני רוצה?" ולהתחיל לשאול "מה הדבר שאני רוצה דורש ממני?" זו שאלה אחרת לגמרי. אני רוצה קשר טוב עם הילד שלי .מה זה דורש ממני?

אני רוצה שלום בבית .מה אני צריך ללמוד לעשות אחרת? אני רוצה להתקדם .על איזה ביטחון אצטרך לוותר? אני רוצה יותר זמן .למה אצטרך לומר לא? אני רוצה להשתנות .איזה הרגל יצטרך לאבד את מקומו? אני רוצה סליחה .האם אני מוכן להפסיק להגן על עצמי מספיק זמן כדי לשמוע את מי שפגעתי בו? פתאום ההתעוררות מקבלת גוף. לא עוד תחושה. בחירה. וזה אולי המקום שבו קול השופר פוגש את הפסוק בספר תהלים (פט, טז)" :אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" .הפסוק אינו מסתיים בידיעת התרועה .הוא ממשיך" :ה' באור פניך יהלכון". יש הליכה. אולי אי אפשר לשמוע באמת ולהישאר תמיד בדיוק באותו מקום. לא כל שמיעה מייצרת מהפכה ,ולא כל ראש השנה משנה חיים ביום אחד .אבל אם אדם שמע משהו באמת ,אולי צריך להופיע בעקבותיו לפחות צעד. וזו יכולה להיות בדיקה עמוקה מאוד כמה שבועות אחרי החג .לא רק מה הרגשתי בתקיעות ,אלא מה בחיים שלי נראה אחרת מפני ששמעתי אותן. האם יש שיחה שהתקיימה? האם יש דבר שהפסקתי לדחות? האם יש שעה שקיבלה מקום אחר? האם יש תגובה אחת שאני מנסה לעצור? האם יש אדם שאני רואה אחרת?

האם יש משהו שהבנתי כבר מזמן ,אבל השנה התחלתי סוף סוף לחיות כאילו אני באמת יודע אותו? מפני שבסופו של דבר ,השופר אינו מבקש מאיתנו רק לשמוע קול. הוא מבקש לבדוק אם אנחנו מוכנים לתת לקול הזה להפוך לצעד. ואולי דווקא ברגע הזה צריך להיזהר מטעות נוספת .כאשר מדברים על התעוררות ועל הצורך להפוך אותה לצעד ,קל מאוד להפוך גם את ראש השנה למבחן ביצועים .אדם יוצא מן התפילה ושואל את עצמו :מה החלטתי? מה שיניתי? איזו קבלה קיבלתי? ואם אין לו תשובה ברורה, הוא עלול להרגיש שהשופר עבר לידו .כאילו אם לא יצא מן התקיעות עם תוכנית עבודה מסודרת ,סימן שלא שמע באמת .אבל הנפש אינה תמיד פועלת בקצב שאנחנו דורשים ממנה .יש קולות שנכנסים ברגע אחד ומשנים מיד ,ויש קולות שנשארים בתוכנו זמן רב לפני שאנחנו מבינים מה הם עשו. לפעמים אדם שומע תקיעת שופר ואינו יודע לומר מה הרגיש .הוא לא בכה ,לא קיבל החלטה גדולה ,לא חווה הארה .אולי אפילו התקשה להתרכז .האם פירוש הדבר שלא קרה דבר? לא בהכרח .יש זרעים שנכנסים לאדמה ואין שום סימן חיצוני לכך שמשהו מתרחש .אדם יכול לשמוע משפט ,לפגוש אדם או לעבור חוויה ,ורק חודשים אחר כך להבין שמשהו שם התחיל להזיז אותו .לכן גם כאשר אנחנו מבקשים מן ההתעוררות להגיע למעשה ,אסור להפוך את המעשה למדד היחיד והמידי לאמת הפנימית. יש הבדל בין לדחות שינוי לבין לתת לשינוי להבשיל .לפעמים האדם יודע בדיוק מה עליו לעשות והוא פשוט בורח מן המחיר ,כפי שראינו .אבל לפעמים הוא באמת עדיין אינו יודע .הוא מרגיש שמשהו בחייו אינו מדויק, אבל עוד אינו יודע לתת לו שם .הוא יודע שהוא אינו יכול להמשיך בדיוק כך ,אבל עדיין אינו יודע מה צריך להשתנות .דווקא כאן הפיתוי לקבל החלטה מהירה יכול להיות מסוכן ,מפני שאנחנו מעדיפים לעיתים החלטה לא נכונה על פני השהייה בתוך שאלה שאין לנו עליה תשובה. אולי גם זו צורה של הקשבה :לא למהר לסגור את מה שנפתח.

אנחנו רגילים לכך ששאלה דורשת תשובה .אם משהו מטריד ,צריך לפתור אותו .אם יש קושי ,צריך תוכנית .אם נוצר ספק ,צריך הכרעה. אבל יש שאלות שצריכות זמן .אדם שואל את עצמו אם הוא נמצא במקום הנכון בחייו ,אם העבודה שלו עדיין מתאימה לו ,אם הדרך שבה הוא מנהל את הבית נכונה ,אם הוא בורח ממשהו או דווקא נזהר בחכמה ,אם עליו להיאבק על קשר או לשחרר אותו .אלה שאלות שלא תמיד נכון לענות עליהן בתוך סערת רגש. השופר אינו נותן תשובות כאלה. אולי הוא אפילו אינו מבקש שניתן אותן מיד. הוא רק מסרב לתת לנו להמשיך כאילו אין שאלה. זו הבחנה חשובה מאוד .יש הבדל בין לדעת מה לעשות לבין לדעת שאי אפשר עוד להתעלם .לפעמים זו כל ההתעוררות שאדם מסוגל לה בשלב הראשון :להפסיק לומר לעצמו שהכול בסדר במקום שבו הוא יודע שמשהו אינו בסדר. אולי במשך שנים הוא הסביר לעצמו שהמרחק בזוגיות הוא טבעי ,שככה נראים חיים אחרי שנים .פתאום הוא מוכן לומר :לא ,יש כאן משהו שדורש תשומת לב .הוא עדיין אינו יודע כיצד לתקן ,אבל כבר אינו ישן. אולי אדם שנים אומר לעצמו שהעבודה רק עמוסה עכשיו .פתאום הוא מבין שה"עכשיו" נמשך שבע שנים .הוא עדיין אינו יודע אם עליו לעזוב, לצמצם או לשנות משהו אחר ,אבל הוא מפסיק לקרוא למצב קבוע "תקופה". אולי הורה מספר לעצמו שהילד פשוט בגיל קשה .פתאום הוא מוכן לשאול האם גם הדרך שבה הוא מגיב לילד היא חלק מן הסיפור .אין לו עדיין פתרון ,אבל עצם השאלה משנה את המקום שממנו הוא מסתכל. לפעמים השינוי הראשון אינו תשובה חדשה. הוא שאלה חדשה.

ואולי משום כך השופר כל כך מתאים לראש השנה .אנחנו עומדים בתחילתה של שנה ומבקשים לדעת מה יהיה .מי יחיה ,מה יקרה ,מה יצליח ,מה ייכשל ,אילו דלתות ייפתחו ואילו ייסגרו .אבל אנחנו נכנסים אל השנה בלי לקבל את המידע הזה .ראש השנה אינו נותן לנו מפה של השנה הבאה .הוא דורש מאיתנו ללכת אל תוך שנה שאיננו יודעים עליה כמעט דבר. יש בזה משהו עמוק מאוד על החיים בכלל .אנחנו רוצים ודאות לפני שנבחר .רוצים לדעת שהקשר יצליח לפני שנתמסר ,שהעסק יצליח לפני שנעז ,שהילד יהיה בסדר לפני שנשחרר ,שההחלטה נכונה לפני שנקבל אותה .אבל חלק גדול מן החיים נבנה דווקא במקום שבו אין לנו את הידיעה הזאת. אנחנו צריכים ללמוד לשמוע גם בלי לדעת את כל ההמשך. אולי זו הסיבה שספר תהלים (מז ,ו) ,בפרק שאנו נוהגים לומר לפני תקיעת שופר ,אומר" :עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" .לפני התקיעות אנחנו אומרים את הפרק הזה שוב ושוב ,ואז מגיעים אל השופר עצמו .הפסוק מחבר בין תרועה ,מלכות וקול ,אבל אינו נותן לנו תרגום מילולי של הקול .אנחנו אומרים את המילים ,ולאחר מכן מפנים מקום למה שאין לו מילים. יש כאן כמעט תנועה של הנפש .במשך התפילה אנחנו אומרים, מבקשים ,ממליכים ,זוכרים ומנסחים .ואז מגיע רגע שבו האדם אינו מוסיף עוד משפט. הוא מקשיב. ואולי הקשבה היא אחת העבודות החסרות ביותר בחיים שלנו. אנחנו יודעים לדבר .אנחנו יודעים לענות .אנחנו יודעים להסביר את עצמנו .לפעמים אנחנו אפילו יודעים מראש מה האדם שמולנו עומד לומר ,ולכן מתחילים להכין תשובה עוד לפני שסיים את המשפט .בן זוג מדבר ואנחנו כבר בונים הגנה .ילד מספר משהו ואנחנו כבר מחפשים עצה .חבר משתף בכאב ואנחנו כבר נזכרים בסיפור דומה שקרה לנו.

אדם אומר לנו ביקורת ,ואנחנו שומעים רק את הנקודה שעליה אפשר להתווכח. כמה פעמים אנחנו שומעים מילים בלי להקשיב למה שנמצא מתחת להן? ילד אומר" :עזוב ,לא משנה" ,אבל אולי דווקא מאוד משנה. בן זוג אומר" :הכול בסדר" ,אבל הטון מספר משהו אחר. עובד מתחיל לאחר שוב ושוב ,ואולי מאחורי האיחורים יש משהו שאיש לא שאל עליו. אדם קרוב נעשה שקט יותר ,ואנחנו מניחים שהוא פשוט עסוק. לפעמים החיים מדברים אלינו הרבה לפני שהם צועקים. אבל כדי לשמוע קול חלש צריך שקט. וזה אולי אחד הדברים שהעולם שלנו כמעט אינו מאפשר .כל רגע ריק מתמלא מיד .מעלית ,תור ,נסיעה ,המתנה ,הליכה ,אפילו דקה לפני השינה .הטלפון מבטיח שלא נצטרך כמעט לעולם להיות לבד עם מה שעולה בתוכנו .ברגע שמופיעה אי נוחות ,אפשר לפתוח מסך .ברגע שמגיעה מחשבה מטרידה ,אפשר להחליף אותה במידע .ברגע שיש שקט ,אפשר למלא אותו. אולי מעולם לא היו לנו כל כך הרבה דרכים לא להיות לבד עם עצמנו. וזה אינו אומר שהטכנולוגיה רעה .היא כלי אדיר .היא מאפשרת קשר, ידע ,פרנסה ,לימוד ועזרה בדרכים שדורות קודמים לא יכלו לדמיין. הבעיה מתחילה כאשר הכלי נעשה דרך לברוח מכל רגע שבו שום דבר חיצוני אינו דורש את תשומת לבנו. מה אנחנו מפחדים לשמוע כאשר נעשה שקט? זו שאלה לא נוחה. אולי שום דבר דרמטי .לפעמים אנחנו פשוט משועממים .אבל לפעמים השקט מחזיר שאלות שהרעש מצליח להרחיק :האם אני מרוצה מן

הדרך שבה אני חי? למה אני כל כך עייף? למה אני כועס כל כך? למה אני זקוק כל הזמן לאישור? למה אינני מצליח לשמוח במה שיש? למה אני ממשיך לדחות את הדבר שאני אומר שהוא החלום שלי? מה קרה לקשר הזה? מה קרה לתפילה שלי? מה קרה לי? קל יותר לפתוח עוד משהו. קשה יותר להישאר. ואז מגיע השופר ומבקש מאיתנו לעשות פעולה כמעט הפוכה מכל מה שאנחנו רגילים לעשות :לא לייצר תוכן ,אלא לקבל קול. לא לדבר. לא לגלול. לא לענות. לשמוע. אולי זו הסיבה שההלכה עצמה מגדירה את המצווה בלשון של שמיעה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב א ,א) כותב: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה". המצווה אינה מתוארת כאן כחובה שכל אדם יפיק קול בעצמו ,אלא כחובה לשמוע. יש כאן כמובן הגדרה הלכתית ,ואין להפוך אותה כאילו הרמב"ם התכוון ללמד שיעור פסיכולוגי על הקשבה .אבל דווקא מתוך ההלכה עצמה אפשר לעמוד מול עובדה מרתקת :בלבו של היום שבו אנחנו אומרים כל כך הרבה ,יש מצווה שמתקיימת כאשר האדם מקבל קול ולא כאשר הוא מייצר אותו. אולי יש רגעים שבהם העבודה שלנו אינה לומר לעולם מי אנחנו רוצים להיות. אלא להקשיב מספיק עמוק כדי לגלות מי אנחנו עכשיו. לא כדי להישאר שם.

כדי לדעת מאין להתחיל. וכאן אולי מגיעים אל השאלה שאיתה אפשר לעמוד ממש לפני התקיעות .לא שאלה שצריך לענות עליה בקול ,ולא רשימה של עשר קבלות .רק שאלה אחת שאפשר לתת לה לעמוד בתוך השקט: אם השופר היה יכול להעיר השנה רק דבר אחד בחיים שלי ,איזה דבר הייתי מבקש שלא ייתן לי להמשיך לישון מולו? אולי לא תגיע תשובה בזמן התקיעות. אולי היא תגיע אחר כך. אבל עצם העובדה שהאדם מוכן לשאול כבר משנה את אופן השמיעה. הוא אינו עומד עוד מול קול עתיק ששייך לטקס שחוזר בכל שנה .הוא עומד מול האפשרות שיש בחייו דבר שכבר זמן רב מנסה לדבר אליו, והרעש אינו מאפשר לו לשמוע. ואז השופר אינו רק קול שנשמע בבית הכנסת .הוא נעשה רגע שבו האדם מפסיק לרגע לדבר על חייו ,ומתחיל להקשיב להם.