למה האדם שנכנס למקום הקדוש ביותר בעולם חייב להיכנס אליו לגמרי לבדו?

דווקא ברגע שבו הכהן הגדול נושא על כתפיו את האחריות לעם ישראל כולו, התורה מצווה: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו" (ויקרא טז, יז). מתוך הפסוקים, הספרא, מסכת יומא, הרמב"ם, הרמב"ן, חובות הלבבות ומסילת ישרים מתברר שאין כאן אידיאל של בדידות. הכהן הגדול מוקף בעם, במשפחה, בכהנים, במסורת ובהכנה שלמה, אבל יש נקודה שבה איש אינו יכול להיכנס במקומו. כך גם בחיים: אפשר לקבל עצה, תמיכה, אהבה והכוונה, אך יש הכרעות שאי אפשר למסור לאחרים. אפשר להסביר מדוע הגענו למקום מסוים, אבל ההסבר אינו פוטר אותנו מן האחריות לבחור לאן נלך מכאן. יש אנשים שיכולים ללוות אותנו עד הדלת, אבל את הצעד שמכריע מי נהיה, איש אינו יכול לעשות במקומנו.

יש רגעים בחיים שבהם הדבר שאנחנו מבקשים יותר מכל הוא שמישהו יהיה איתנו. לפני ניתוח, בזמן משבר, בהחלטה קשה, באובדן, בפחד או בשעה שבה העולם המוכר מתחיל להתערער, עצם הידיעה שאדם נוסף נמצא לידנו יכולה לשנות את החוויה כולה. איננו זקוקים תמיד לפתרון. לפעמים אנחנו זקוקים רק לכך שלא נצטרך לעבור את הרגע לבד.

גם עבודת ה' ביהדות כמעט לעולם אינה בנויה על אדם מבודד. אנחנו מתפללים בציבור, קוראים בתורה בציבור, אומרים קדושה בציבור ונכנסים ליום הכיפורים כציבור. אפילו הווידוי נאמר בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". האדם עומד לפני הקב"ה כשהוא חלק ממשפחה, מקהילה ומעם.

ודווקא במקום הקדוש ביותר, ברגע הקדוש ביותר, מתרחשת תנועה הפוכה.

התורה מצווה על הכהן הגדול: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז).

קשה שלא להרגיש את המתח בתוך הפסוק עצמו. תחילתו אומרת: "וכל אדם לא יהיה". סופו אומר: "בעד כל קהל ישראל".

הוא לבד, אבל הוא שם בשביל כולם.

הכהן הגדול אינו נכנס לקודש הקודשים כאדם פרטי שמבקש רגע של התעלות אישית. הוא נכנס כשהוא נושא אחריות שאין גדולה ממנה. התורה מתארת קודם לכן כיצד הוא מכפר בעדו ובעד ביתו, ולאחר מכן על ישראל. עבודתו כולה בנויה על מעגלים הולכים ומתרחבים של אחריות וכפרה. ובכל זאת, כאשר מגיעה שעת העבודה הפנימית, התורה מפנה את המקום מכל אדם אחר.

חז"ל בספרא, תורת כהנים (אחרי מות, פרשה ג), מדייקים שהאיסור אינו מתייחס רק לרגע הכניסה עצמו. מן המילים "עד צאתו" למדו שהפרישה נמשכת עד שהכהן הגדול מסיים את עבודתו ויוצא. ומן הלשון "בבאו לכפר" למדו שאין הדבר מוגבל לכניסה עם הקטורת בלבד, אלא גם לעבודות הכפרה בדם. התורה יוצרת סביב עבודת הפנים מרחב שאיש אחר אינו רשאי להימצא בו.

הגמרא במסכת יומא (דף מד ע"א) מרחיבה את הדין ומבררת את פרישת הכהנים בשעת עבודות הפנים. יש זמנים שבהם העבודה אינה יכולה להתקיים כאשר אנשים אחרים נמצאים במרחב העבודה. הכפרה הציבורית ביותר של השנה נעשית דווקא בתוך חלל שהתרוקן מבני אדם.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (ויקרא טז, יז), מפרש בפשטות: "וכל אדם", אפילו מן הכהנים. גם אחיו הכהנים, שותפיו לעבודת המקדש במשך השנה, אינם מלווים אותו אל המקום הזה.

אבל בדברי חז"ל מופיעה דרשה נועזת הרבה יותר.

בירושלמי במסכת יומא (פרק א, הלכה ה) דרשו על המילים "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", שאפילו אותם יצורים עליונים שעליהם נאמר בחזון יחזקאל "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א, י), אינם נמצאים שם באותה שעה.

רבנו בחיי בן אשר (ויקרא טז, יז) מביא את הדברים ומנסח אותם בעוצמה: אפילו חיות הקודש מפנות מקום לעבודתו של הכהן הגדול, כדי שייכנס לפני המלך ויעבוד אותו בייחוד.

זו כבר אינה רק הוראה טכנית לפנות את המקדש.

התורה מציירת רגע של ייחוד.

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (שמות כח, לה), קושר לכך רעיון מרתק. במשך השנה הכהן הגדול לובש את המעיל שבשוליו פעמונים, ועליהם נאמר: "ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כח, לה). הרמב"ן מבאר שהשמעת הקול דומה לנטילת רשות לפני כניסה להיכלו של מלך. אדם אינו מתפרץ אל ארמון המלך ללא הודעה. הפעמונים כביכול מכריזים על כניסתו.

אבל כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים, הוא אינו לובש את המעיל ואת פעמוניו. הוא נכנס בבגדי הלבן.

הרמב"ן קושר זאת לדרשת הירושלמי ומסביר שביום הכיפורים, בכניסה לפני ולפנים, הכהן הגדול נכנס בלא אותו סימן של קריאה ונטילת רשות. זהו מעמד אחר לחלוטין.

כל השנה האדם עומד בחוץ ומבקש להיכנס.

פעם אחת בשנה נפתח לפניו מקום שאין בו איש אחר.

והדבר נעשה מפתיע עוד יותר כאשר זוכרים שהכהן הגדול אינו באמת משאיר את ישראל בחוץ. מבחינה גופנית הם אינם נכנסים איתו, אבל כל עבודתו נעשית עבורם. התורה עצמה אומרת באותו פסוק: "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".

הוא נכנס לבד, אבל נושא איתו את כולם.

אפשר אולי למצוא תמונה מקבילה ברגע דרמטי אחר בתורה. כאשר יוסף אינו מסוגל עוד להתאפק לפני אחיו, הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי", והכתוב ממשיך: "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (בראשית מה, א). דווקא הרגע שבו עומדת להיחשף הזהות האמיתית ביותר של יוסף מתרחש לאחר שכל הזרים יוצאים מן החדר.

הרמב"ן עצמו מזכיר את הרעיון של כניסה לעבודת המלך בייחוד. יש דברים שהמעמד שלהם מחייב קהל, ויש דברים שהאמת שלהם מתחילה דווקא כאשר הקהל נעלם.

וזה מעמיד אותנו מול שאלה שאינה נוגעת רק לכהן הגדול.

כמה מן החיים שלנו מתרחשים כאשר מישהו אחר נמצא בחדר?

אנחנו לומדים מאנשים, מקבלים עצות, שומעים דעות, מתייעצים עם רבנים, בני זוג, חברים ואנשי מקצוע. כל אלה אינם חולשה. התורה עצמה אומרת: "ותשועה ברב יועץ" (משלי יא, יד), ובהמשך: "וברב יועצים תקום" (משלי טו, כב). אדם שמסרב לשמוע עצה אינו בהכרח עצמאי. לפעמים הוא פשוט אינו מסוגל לראות את עצמו מבחוץ.

אבל גם לאחר ששמענו את כל היועצים, נשארת נקודה אחת שאיש מהם אינו יכול להיכנס אליה במקומנו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מנסח את יסוד הבחירה בצורה שאינה משאירה לאדם מקום לברוח מאחריות: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א).

ובהמשך הוא מדגיש: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (הלכות תשובה ה, ב).

הרמב"ם אינו אומר שאין השפעות. אדם מושפע מחינוך, מחברה, מהרגלים ומנסיבות. אבל בתוך כל אלה הוא מבקש לשמור על נקודה שאסור לאדם למסור לאחרים: האחריות על הכיוון שאליו הוא מוליך את עצמו.

אולי זו אחת המשמעויות האנושיות העמוקות של הכהן הגדול העומד לבדו.

אפשר ללמד אותו את סדר העבודה. אפשר להכין אותו שבעה ימים. אפשר להשביע אותו שיעשה כפי שקיבלו חכמים. אפשר להעמיד סביבו כהנים, זקנים ועם שלם המתפלל להצלחתו.

אבל כאשר מגיע הרגע להיכנס, הוא צריך להיכנס בעצמו.

יש דלתות שאהבה יכולה להביא אותנו עד אליהן.

אבל היא אינה יכולה לעבור בהן במקומנו.

הבדידות הזאת איננה מתחילה רק בכניסה לקודש הקודשים. למעשה, התורה מכינה את הכהן הגדול אליה עוד קודם. המשנה במסכת יומא פותחת את סדר עבודת היום במילים: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין" (משנה יומא א, א). עוד לפני שהוא מפריד את עצמו מכל אדם בשעת עבודת הפנים, הוא נדרש לצאת מן המרחב הרגיל של חייו ולהיכנס לתקופה של הכנה.

הגמרא במסכת יומא (דף ב ע"א ואילך) מבררת באריכות את מקורה של הפרישה הזאת ומשווה אותה לפרישתו של משה קודם כניסתו אל הענן בהר סיני ולפרישה הנדרשת בעבודות מיוחדות. לא כל קדושה נוצרת באמצעות הוספת עוד אנשים ועוד קולות. לפעמים הדרך אל נקודה פנימית מחייבת דווקא צמצום של הרעש שסביב האדם.

אבל כאן חשוב מאוד שלא לטעות. התורה אינה מקדשת בדידות כשלעצמה. שלמה המלך אומר: "טובים השנים מן האחד... כי אם יפלו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (קהלת ד, ט-י). חז"ל אמרו: "או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א). היהדות אינה בונה אידיאל של אדם שאינו זקוק לאיש.

גם הכהן הגדול עצמו אינו אדם מנותק. להפך. אחת הדרישות הבסיסיות לעבודתו ביום הכיפורים נלמדת מן הפסוק "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו). המשנה במסכת יומא (א, א) מלמדת שמתקינים לו אישה אחרת שמא תמות אשתו, לדעת רבי יהודה, משום שנאמר "ביתו", ודרשו חז"ל: "ביתו זו אשתו". חכמים חולקים על הצורך להתקין אישה נוספת, אך עצם הדרשה מלמדת דבר יסודי: מי שנכנס לבדו לקודש הקודשים אינו אדם חסר בית. הוא נכנס דווקא מתוך שייכות.

זהו הבדל מכריע בין בדידות לבין ייחוד.

בדידות אומרת: אין לי אף אחד.

ייחוד אומר: יש מקום שאיש אחר אינו יכול להיות בו במקומי.

האדם יכול להיות אהוב מאוד ובכל זאת לעמוד בפני הכרעה שאיש אינו מסוגל לקבל עבורו. הוא יכול להיות מוקף במשפחה ובחברים ובכל זאת לדעת שיש אמת מסוימת שרק הוא יודע אם הוא מוכן להתמודד איתה. הוא יכול לשמוע את העצה הטובה ביותר בעולם, אבל בסופו של דבר נשאר רגע שבו עליו להחליט אם הוא ממשיך לחיות כפי שחי עד עכשיו או משנה כיוון.

התורה מעמידה את האחריות הזאת כבר בתחילת ההיסטוריה האנושית. לאחר שחטא אדם הראשון, הקב"ה שואל אותו: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"? (בראשית ג, יא). אדם משיב: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג, יב). כאשר הקב"ה פונה אל האישה, היא אומרת: "הנחש השיאני ואכל" (בראשית ג, יג).

שניהם מתארים עובדות נכונות. האישה אכן נתנה לאדם מן הפרי, והנחש אכן פיתה את האישה. ובכל זאת התורה מציגה כאן אחד מן המנגנונים האנושיים העתיקים ביותר: כאשר קשה לנו לשאת את משמעות הבחירה שלנו, אנחנו מספרים את הסיפור דרך מי שהשפיע עלינו.

רבי עובדיה ספורנו (בראשית ג, יב) עומד על תשובתו של אדם ומבאר שבדבריו יש ניסיון לתלות את המעשה בנסיבות שהובילו אליו. אבל העובדה שהייתה השפעה אינה מבטלת את העובדה שהייתה בחירה. אפשר להסביר מדוע עשיתי דבר מסוים ועדיין להודות שאני עשיתי אותו.

זהו גבול עדין מאוד, מפני שאחריות אינה מחייבת להתעלם מן המציאות. יש אדם שגדל בבית קשה. יש מי שנפגע. יש מי שחי תחת לחץ חברתי. יש מי שסוחב דפוסים שנבנו בילדותו. יש מי שקיבל החלטות כאשר היה צעיר ולא הבין את מחירן. הכרה בהשפעות הללו יכולה להיות חיונית להבנת האדם.

אבל יש הבדל בין לומר "עכשיו אני מבין כיצד הגעתי לכאן" לבין לומר "ולכן אין לי שום אחריות לאן אלך מכאן".

רבי בחיי אבן פקודה מעמיד בשער חשבון הנפש שבספר חובות הלבבות את האדם מול עצמו שוב ושוב. חשבון הנפש איננו בית משפט שבו האדם מחפש אשמים, אלא בירור שבו הוא בוחן את חייו, את חובותיו ואת הדרך שבה הוא משתמש בכוחות שניתנו לו. עצם המושג "חשבון הנפש" מניח שיש נקודה שבה האדם נדרש להפסיק להסביר את כולם ולהתחיל לבדוק את עצמו.

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, פותח את פרק הזהירות במסילת ישרים (פרק ב) בתיאור אדם שהולך בעולם מתוך הרגל מבלי להתבונן בדרכו. הוא משווה זאת לעיוור ההולך על שפת הנהר. בפרק הבא הוא דורש מן האדם להיות "מפקח על מעשיו", לבחון את דרכיו ולשקול אותן. מסילת ישרים אינו דורש מן האדם לשלוט בכל מה שקורה לו. הוא דורש ממנו לא לוותר על המקום שבו הוא עדיין מסוגל לבחור כיצד להגיב למה שקורה לו.

וזו אחת הנקודות שבהן אנחנו נוטים להמתין לאחרים הרבה יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות.

אדם אומר שהוא היה רוצה לתקן מערכת יחסים, אבל מחכה שהאדם האחר יתקשר ראשון. הוא רוצה לשנות הרגל, אבל מחכה לתקופה רגועה יותר. הוא יודע שעליו לקבל החלטה, אבל מבקש עוד עצה ועוד חוות דעת ועוד אדם שיאמר לו בוודאות מה לעשות. לפעמים הוא באמת זקוק לעצה נוספת. אבל לפעמים החיפוש אחר עצה כבר אינו חיפוש אחר חכמה. הוא ניסיון למצוא מישהו שיישא במקומו את האחריות להחלטה.

אם ההחלטה תצליח, הוא ישמח.

ואם תיכשל, לפחות יוכל לומר: "כך אמרו לי לעשות".

המשנה במסכת אבות אומרת: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני"? (אבות א, יד). שני חלקי המשפט מאזנים זה את זה. "אם אין אני לי, מי לי" מלמד שיש אחריות שאי אפשר להעביר. אבל מיד מגיע "וכשאני לעצמי, מה אני", כדי שהאחריות האישית לא תהפוך לאשליה של עצמאות מוחלטת.

האדם זקוק לאחרים.

אבל הוא אינו רשאי להשתמש בצורך שלו באחרים כדי לברוח מעצמו.

גם המחקר הפסיכולוגי מבחין בין תחושת שליטה מוחלטת, שאינה מציאותית, לבין תחושת יכולת והשפעה על הבחירות הנתונות לאדם. מחקרים במסגרת תיאוריית ההכוונה העצמית של אדוארד דסי וריצ'רד ראיין מצאו שוב ושוב שאוטונומיה, במובן של תחושה שהאדם פועל מתוך בחירה והזדהות ולא רק מתוך כפייה חיצונית, היא צורך פסיכולוגי משמעותי. אוטונומיה אינה פירושה לעשות הכול לבד. היא פירושה שגם כאשר אדם מקבל עזרה, עצה והכוונה, הוא אינו מוותר על היותו בעל הבחירה בחייו.

וזה מחזיר אותנו אל הכהן הגדול.

לפני שהוא נכנס, עם שלם נמצא מאחוריו. כהנים הכינו את המקדש. זקנים לימדו אותו את סדר העבודה. משפחתו היא חלק מזהותו. ישראל ממתינים לכפרה. הוא אינו אדם שהגיע לכאן בכוחות עצמו.

אבל ברגע מסוים נאמר: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד".

מכאן והלאה אין מי שיחזיק את המחתה במקומו. אין מי שיזה את הדם במקומו. אין מי שיוכל להיכנס איתו אם יפחד. כל ההכנה, הליווי והעצות מגיעים עד הסף.

את הסף עצמו הוא עובר לבד.

וכך גם בחיים. יש אנשים שיכולים לעזור לנו להבין מדוע אנחנו מפחדים. יש אנשים שיכולים להחזיק לנו את היד עד רגע ההכרעה. יש מי שיכולים להזכיר לנו מי אנחנו כאשר שכחנו. אבל איש אינו יכול לבחור עבורנו להיות האדם שאנחנו יודעים שעלינו להיות.

לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו מחכים לעזרה, כאשר עמוק בפנים אנחנו מחכים שמישהו אחר ייקח מאיתנו את האחריות.

אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה. אם יש בחיים מקומות שאיש אינו יכול להיכנס אליהם במקומנו, האם פירוש הדבר שברגעים המכריעים ביותר האדם באמת נשאר לבדו?

התורה אינה משאירה את התמונה כך.

הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים בלי אדם אחר, אבל הוא אינו נכנס למקום ריק. להפך. זהו המקום שעליו נאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים" (שמות כה, כב). המקום שממנו כל בני האדם מורחקים הוא דווקא המקום שהתורה מתארת כמקום המפגש עם השכינה.

מכאן עולה הבחנה עמוקה: יש הבדל בין מצב שבו אף אדם אינו יכול להיות איתי, לבין מצב שבו אני נטוש.

הכהן הגדול אינו נטוש. הוא לבדו מבחינה אנושית, אבל הוא עומד לפני ה'.

דוד המלך ביטא את ההבחנה הזאת בפסוק קצר ועוצמתי: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז, י). רבי דוד קמחי, הרד"ק (תהלים כז, י), מבאר שגם אם האדם יגיע למצב שבו הקרובים אליו ביותר אינם יכולים לסייע לו, ביטחונו בקב"ה אינו פוסק. הפסוק אינו מבטל את חשיבותם של אב ואם. דווקא משום שאין כמעט קשר אנושי בסיסי ועמוק מהם, דוד משתמש בהם כדי לומר שיש גבול ליכולת של כל קשר אנושי ללוות את האדם.

יש כאבים שהורה אינו יכול לקחת מילדו. יש מחלה שבן זוג אינו יכול לחלות במקום בן זוגו. יש פחד שאפשר לדבר עליו שעות, אבל רק האדם שנושא אותו יודע כיצד הוא מרגיש כשהלילה מגיע. יש החלטות שאפשר לקבל עליהן עצות מכל העולם, ובסוף האדם עצמו צריך לחיות עם התוצאה.

ספר חובות הלבבות מעמיד את הנקודה הזאת במרכז שער הביטחון. רבנו בחיי אבן פקודה מסביר שאחד מיסודות הביטחון הוא ההכרה שהיכולת של בני אדם להועיל ולהזיק מוגבלת, ושאין ראוי לתלות בהם את הלב כאילו הם המקור האחרון שממנו תלויים חייו של האדם. אין פירוש הדבר שלא לבקש עזרה מבני אדם. חובות הלבבות עצמו אינו מטיף לביטול ההשתדלות. הוא מבקש לשנות את המקום הנפשי שממנו האדם משתמש בה: לקבל עזרה מאדם בלי להפוך את האדם שעליו הוא נשען ליסוד שעליו עומד כל עולמו.

אולי משום כך יש משמעות מיוחדת לכך שהכהן הגדול נכנס בשם העם כולו דווקא לאחר שהמקום מתרוקן מאנשים. הוא אינו לומד שאינו זקוק לעם. כל עבודתו מוכיחה את ההפך. הוא לומד שגם כאשר אדם נושא על לבו עולם שלם, יש רגע שבו הוא צריך לדעת לפני מי הוא עומד כאשר אין סביבו איש.

וזו אינה רק תובנה על רגעי משבר. היא נוגעת גם לאופן שבו אדם בונה את חייו.

אחת הדרכים השקטות שבהן אנחנו בורחים מאחריות היא באמצעות הקהל.

אנחנו שואלים מה מקובל. מה כולם עושים. מה יחשבו. מה יאמרו. כיצד הדבר ייראה. לפעמים אלו שאלות חשובות. אדם אינו חי בחלל ריק, ויש משמעות לנורמות, למשפחה, לקהילה ולמסורת. אבל אפשר להגיע למצב שבו הקול של הסביבה נעשה חזק כל כך, עד שהאדם כבר אינו יודע מה הוא עצמו חושב כאשר החדר מתרוקן.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מתאר במשנה תורה (הלכות דעות ו, א) עד כמה האדם מושפע מסביבתו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". משום כך הוא מחייב את האדם להתחבר לצדיקים ולהתרחק מחברה המשחיתה את מידותיו.

זהו מקור חשוב במיוחד מפני שהרמב"ם אינו מתאר את האדם כיצור עצמאי לחלוטין. להפך. הוא קובע שההשפעה החברתית היא חלק מדרך ברייתו.

אבל דווקא משום כך נדרשת אחריות.

אם האדם מושפע מסביבתו, עליו לבחור גם איזו סביבה תשפיע עליו. העובדה שאני מושפע אינה פוטרת אותי מן השאלה למי אני נותן להשפיע עלי.

רבי יונה מגירונדי כותב בשערי תשובה (שער א, אות י) שאחד מעיקרי התשובה הוא שינוי הדרך והמעשה, ושאין די בכך שהאדם יצטער על העבר אם הוא ממשיך להעמיד את עצמו בתוך אותה דרך המוליכה אותו שוב אל אותו מקום. תשובה דורשת מן האדם לא רק להרגיש אחרת, אלא לקחת אחריות על התנאים שבתוכם הוא בונה את חייו.

וכאן מתברר שהבדידות של הכהן הגדול אינה בדידות פסיבית. הוא אינו יושב לבדו ומחכה שמשהו יתרחש.

הוא עובד.

הוא מקטיר. הוא מזה. הוא מתפלל. הוא יוצא ונכנס. כל רגע שלו בתוך עבודת היום מחייב דיוק עצום. האחריות אינה רעיון פילוסופי. היא הופכת לפעולה.

וזה אולי אחד המבחנים הגדולים של "המסע שלך אל עצמך". אפשר להבין את עצמנו במשך שנים בלי להשתנות. אפשר לזהות את הפחד, לתת לו שם, להבין מאין הגיע ואפילו להסביר אותו בצורה מבריקה. אפשר לדעת בדיוק מדוע אנחנו מגיבים כפי שאנחנו מגיבים.

אבל הבנה איננה עדיין בחירה.

אדם יכול לדעת שהוא נמנע משיחה מסוימת מפני שהוא מפחד מדחייה, ועדיין לא להרים את הטלפון. הוא יכול להבין שהכעס שלו מסתיר פגיעות, ועדיין לפגוע בכל פעם שהוא נעלב. הוא יכול לזהות שהצורך שלו באישור מנהל את החלטותיו, ועדיין לבחור בכל פעם במה שיביא לו מחיאות כפיים.

ההבנה יכולה להביא אותנו עד הדלת.

אבל היא אינה נכנסת במקומנו.

הרמב"ם מדגיש זאת בהגדרת התשובה עצמה: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). התשובה אינה מסתיימת בכך שהאדם מבין מדוע חטא. היא מגיעה לנקודה של החלטה: "ויגמור בלבו".

הלב הזה אינו ניתן להעברה.

רב יכול להסביר. חבר יכול לעודד. בן זוג יכול לתמוך. מטפל יכול לעזור לאדם לראות דבר שלא הצליח לראות לבדו. ספר יכול לפתוח מחשבה. אדם גדול יכול לתת עצה ששינתה חיים.

אבל איש מהם אינו יכול לגמור בלבו של אדם אחר.

וזה מחזיר אותנו אל דברי הלל: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני"? (אבות א, יד). המשפט אינו מציע לבחור בין עצמאות לבין קשר. הוא מחזיק את שניהם יחד. אם אינני מקבל אחריות על חיי, איש אינו יכול לחיות אותם במקומי. אבל אם אני חושב שאני מספיק לעצמי ואיני זקוק לאחרים, איבדתי חלק עמוק מאנושיותי.

אולי משום כך הכהן הגדול הוא הדמות המדויקת ביותר ללמד את שני הדברים יחד.

אין אדם ציבורי ממנו באותו יום, ואין אדם בודד ממנו באותו רגע.

הוא שייך לכולם, ובכל זאת נכנס לבדו.

הוא תלוי במערכת שלמה שהכינה אותו, ובכל זאת ברגע האמת האחריות בידיו.

הוא נכנס למקום שאיש אינו יכול להיכנס אליו איתו, אבל דווקא שם הוא עומד לפני מי שמעולם לא נשאר בחוץ.

יש רגעים שבהם אף אדם אינו יכול ללכת במקומנו. אבל אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים ללכת בלי הקב"ה.

ובכל זאת, האחריות האישית עלולה להתפרש בצורה מסוכנת אם הופכים אותה למסר שלפיו האדם צריך לפתור הכול בעצמו. יש אנשים ששומעים את המילים "אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומך" ומתרגמים אותן מיד ל"אסור לי להזדקק לאף אחד". אבל עבודת יום הכיפורים מלמדת כמעט את ההפך. הכהן הגדול נכנס לבדו רק לאחר שמערכת שלמה הכינה אותו, ליוותה אותו והעמידה אותו במקום שממנו הוא מסוגל להיכנס.

המשנה במסכת יומא מתארת כיצד במשך שבעת ימי הפרישה היו זקני בית דין קוראים לפני הכהן הגדול בסדר היום ואומרים לו: "אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת" (משנה יומא א, ג). בערב יום הכיפורים היו מעבירים לפניו פרים, אילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. הוא אינו מגיע אל קודש הקודשים מכוח השראה רגעית. מאחוריו עומדים לימוד, מסורת, הכנה ואנשים שטרחו כדי שיוכל ברגע האמת לעמוד לבדו.

הגמרא במסכת יומא (דף יח ע"א) מוסיפה שזקני הכהונה היו משביעים אותו שלא ישנה דבר ממה שקיבלו במסורת עבודת הקטורת. גם האיש היחיד שנכנס למקום שאיש אינו נכנס אליו אינו רשאי להמציא לעצמו דרך פרטית אל הקודש. הוא נכנס לבדו, אבל הוא אינו ממציא לבד את הדרך.

זו הבחנה חשובה מאוד. אחריות אישית אינה עצמאות מוחלטת.

משה רבנו עצמו, גדול הנביאים, שמע מיתרו: "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" (שמות יח, יח). יתרו אינו טוען שמשה חסר מסירות או שאינו גדול מספיק. להפך. דווקא מפני שהשליחות גדולה, אדם אחד אינו אמור לשאת את כל המערכת לבדו.

הקב"ה עצמו אומר למשה בהמשך הדרך: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, טז-יז). יש אפוא דברים שהתורה אומרת עליהם במפורש: אל תישא אותם לבד.

ומנגד, כאשר משה עומד לפני מותו, הוא אינו יכול להעביר ליהושע את הבחירה שלו עצמו. הוא יכול להסמיך אותו, ללמד אותו, לברך אותו ולהכין אותו. אבל יהושע יצטרך להיות יהושע. מכאן נולדת הבחנה שחוזרת שוב ושוב בחיים: יש משאות שצריך לחלוק, ויש הכרעות שאי אפשר לחלוק.

האדם צריך ללמוד לזהות ביניהם.

לפעמים אדם נושא לבדו דבר שהיה צריך לבקש עליו עזרה. הוא מתבייש להתייעץ, מפחד להיחשף, חושש להודות שאינו יודע, או מספר לעצמו שבקשת עזרה היא חולשה. זו אינה בהכרח אחריות. לפעמים זו גאווה.

אבל לפעמים מתרחשת התנועה ההפוכה. אדם מבקש עוד ועוד עזרה במקום שבו הגיע הזמן לבחור. הוא מתייעץ עם אדם אחד ואחר כך עם אדם שני ושלישי. הוא קורא עוד ספר, שומע עוד שיעור ומבקש עוד חוות דעת. לא מפני שחסר לו מידע, אלא מפני שכל עוד הוא ממשיך להתייעץ הוא אינו צריך להכריע.

יש רגע שבו עוד עצה אינה מוסיפה בהירות.

היא רק דוחה את הכניסה.

שלמה המלך אומר: "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" (משלי כ, ה). העצה נמצאת בעומק, ואדם בעל תבונה יכול לסייע לדלות אותה. לפעמים אדם אחר באמת עוזר לנו להגיע אל מקום שלא הצלחנו להגיע אליו לבד. אבל גם לאחר שהמים נידלו, מי שצריך לשתות אותם הוא האדם עצמו.

רבי ישראל מסלנט העמיד את עבודת המוסר על ההכרה שהידיעה לבדה אינה מספיקה לשינוי. אדם יכול לדעת בשכלו דבר שנים רבות, בעוד שמידותיו ממשיכות לפעול כאילו מעולם לא למד אותו. משום כך עבודת האדם דורשת להפוך ידיעה כללית להכרה הפועלת בתוך החיים. השאלה אינה רק מה אני יודע, אלא מה מן הידיעה הזאת נעשה כוח שמכריע את התנהגותי.

וזה אולי ההבדל בין אדם שעומד ליד הדלת לבין אדם שנכנס בה.

כולנו מכירים החלטות שאנחנו כבר יודעים זמן רב שעלינו לקבל. לפעמים אין בהן שום מידע חדש שחסר לנו. אנחנו יודעים שהגיע הזמן להתנצל. יודעים שמערכת יחסים מסוימת דורשת שיחה אמיתית. יודעים שהרגל מסוים מזיק לנו. יודעים שאנחנו דוחים דבר מפני שאנחנו מפחדים. יודעים שאי אפשר להמשיך עוד שנים באותה צורה.

ובכל זאת אנחנו מחכים.

לפעמים אנחנו אפילו נותנים להמתנה שם מכובד: "אני עדיין בודק". "אני רוצה להיות בטוח". "אני צריך לחשוב". "אני מחכה לזמן הנכון".

בוודאי יש החלטות שאסור למהר בהן. חז"ל עצמם הפליגו בחשיבות המתינות. המשנה במסכת אבות פותחת בדברי אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין" (אבות א, א). אחריות אינה פזיזות.

אבל קיימת גם זהירות שאינה אלא פחד שקיבל ניסוח הגיוני.

כאן הכהן הגדול מציב תמונה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. שבעה ימים הכינו אותו. לימדו אותו. הזהירו אותו. השביעו אותו. הוא למד את סדר העבודה ותרגל את פרטיה. אבל כאשר הגיע הרגע, ההכנה הייתה צריכה להסתיים.

הוא היה צריך להיכנס.

אי אפשר להתכונן לנצח לחיים.

בסופו של דבר צריך לחיות אותם.

הדבר מקבל משמעות מיוחדת ביום הכיפורים, מפני שהתשובה עצמה אינה יכולה להישאר בתחום הכוונות. הנביא ישעיהו אומר: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיהו א, טז-יז). התהליך מתחיל בטהרה, אבל מיד מתרגם את עצמו לפעלים: הסירו, חדלו, למדו, דרשו, אשרו, שפטו, ריבו.

גם הנביא יחזקאל אומר: "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה" (יחזקאל יח, לא). האדם מבקש מן הקב"ה טהרה וסיוע, אבל הנביא עדיין פונה אליו ואומר: "עשו לכם".

ולצד זה אומר יחזקאל במקום אחר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כה-כו).

שני הפסוקים נראים כמעט סותרים.

באחד נאמר לאדם: "עשו לכם לב חדש".

ובאחר הקב"ה אומר: "ונתתי לכם לב חדש".

אולי אין כאן סתירה אלא אחת מן האמיתות העמוקות של התשובה. יש דבר שהאדם חייב לעשות, ויש דבר שרק הקב"ה יכול לתת. האדם אינו יכול לומר "הקב"ה ישנה אותי" ולפטור את עצמו מן הבחירה. ומנגד, הוא אינו נדרש להאמין שכל השינוי תלוי רק בכוחותיו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מסיים את הפרקים העוסקים בבחירה בקריאה שאינה משאירה מקום לפסיביות: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב" (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד). מעשה אחד יכול להכריע את הכף.

לא מפני שהאדם לבדו מנהל את העולם.

אלא מפני שהמעשה שלו איננו חסר משמעות.

וזה מחזיר אותנו אל הפסוק שממנו יצאנו: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו".

הכהן הגדול נכנס לבדו, אבל אינו נכנס מכוח עצמו בלבד. עם שלם עומד מאחוריו, תורה שלמה מדריכה אותו, מסורת של דורות מלמדת אותו, והשכינה נמצאת לפניו.

מה שנשאר בידיו הוא דבר אחד שאי אפשר למסור לאחר:

להיכנס.

אולי גם בחיים יש רגע שבו צריך להפסיק לשאול מי יבוא איתי, ולהתחיל לשאול אם אני מוכן לעבור את הסף.

אחרים יכולים להכין אותנו, ללמד אותנו, לייעץ לנו, לאהוב אותנו ולהחזיק לנו את היד עד הדלת. אבל יש דלתות שהידית שלהן נמצאת רק בצד שלנו.

יש עוד פרט אחד בעבודת היום שמחדד את הנקודה הזאת בצורה יוצאת דופן. הכהן הגדול אינו נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בלבד. סדר העבודה מחייב אותו להיכנס לפני ולפנים כמה פעמים: תחילה עם הקטורת, לאחר מכן עם דם הפר, אחר כך עם דם השעיר, ובהמשך הוא שב כדי להוציא את הכף והמחתה שהניח שם. המשנה במסכת יומא מתארת את הכניסות הללו ואת הסדר המדויק שלהן (משנה יומא ה, א-ה; ז, ד).

כלומר, התורה אינה מציירת רגע חד פעמי של אומץ, שבו אדם אוזר כוח, עובר את הסף וגמרנו. הוא נכנס, יוצא, ושוב נדרש להיכנס.

יש בכך תמונה מדויקת מאוד של שינוי אנושי.

אנחנו אוהבים לדמיין הכרעות גדולות כרגע אחד שבו הכול משתנה. אדם החליט. אדם קיבל על עצמו. אדם אמר לעצמו שמכאן הדברים יהיו אחרים. אבל במציאות, רבות מן ההכרעות החשובות בחיים צריכות להיבחר מחדש פעמים רבות.

אדם החליט לא לכעוס כפי שכעס בעבר, ואז מגיעה הפגיעה הבאה. אדם החליט לשנות את יחסו לבן זוגו, ואז חוזר ויכוח מוכר. אדם החליט להפסיק להיות תלוי באישור של אחרים, ואז הוא מקבל ביקורת. אדם החליט להקדיש זמן לדבר החשוב לו באמת, ואז מגיע יום עמוס.

הוא כבר נכנס פעם אחת.

ועכשיו הוא צריך להיכנס שוב.

שלמה המלך אומר: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). הפסוק אינו מתאר צדיק שאינו נופל. הוא מתאר אדם שהנפילה אינה מקבלת אצלו את המילה האחרונה. רבי יונה מגירונדי, בשערי תשובה (שער א, אות ו), מזהיר מפני מצב שבו האדם דוחה את התשובה שוב ושוב. עצם הדחייה עלולה להפוך להרגל, עד שהאדם כבר אינו רק מתמודד עם החטא הראשון אלא עם דרך חיים של הימנעות מן השינוי.

לפעמים אנחנו מחכים להחלטה שתבטל את הצורך להחליט שוב.

אבל החלטות עמוקות אינן פועלות כך.

גם המחקר הפסיכולוגי על יצירת הרגלים מצביע על כך ששינוי התנהגותי נבנה בדרך כלל באמצעות חזרה עקבית בתוך הקשרים ממשיים, ולא באמצעות רגע יחיד של החלטה. במחקרם של פיליפה לאלי ועמיתיה, שעקב אחר יצירת הרגלים בחיי היום יום, נמצא שתהליך האוטומציה נבנה לאורך זמן, ושגם החמצה בודדת של ביצוע ההתנהגות לא החריבה את התהליך כולו. פיליפה לאלי, קורנליה ואן יארסוולד, הנרי פוטס וג'יין וורדל, European Journal of Social Psychology, כרך 40, 2010, עמ' 998-1009.

המשמעות איננה שהחלטה אינה חשובה. בלעדיה האדם כלל אינו מתחיל לנוע. אבל החלטה אמיתית נבחנת פעמים רבות דווקא ביום שאחרי ההחלטה.

ובנקודה הזאת חוזרת שאלת האחריות האישית במלוא עוצמתה.

אין אדם אחר שיכול להתמיד במקומי.

אחרים יכולים להזכיר לי. לעודד אותי. לשאול לשלומי. ליצור עבורי מסגרת. לפעמים מסגרת כזאת היא בדיוק הדבר הנכון והנחוץ. אבל ברגע שבו ההרגל הישן פוגש שוב את המציאות, הבחירה חוזרת אל האדם.

וזה אולי מסביר מדוע התורה אינה אומרת רק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש", אלא מוסיפה שתי מילים: "עד צאתו" (ויקרא טז, יז).

האחריות אינה מסתיימת ברגע הכניסה.

צריך גם לצאת.

הכניסה אל העולם הפנימי אינה תכלית בפני עצמה. אדם יכול להתבונן בעצמו, להבין את עברו, לזהות את מניעיו, להתרגש בתפילה ולהגיע לתובנות עמוקות מאוד, אבל השאלה הגדולה היא מה יוצא איתו מן המקום הזה אל החיים.

הכהן הגדול אינו נשאר בקודש הקודשים. הוא חוזר אל העזרה, אל העבודה, אל הכהנים ואל העם שממתין לו.

גם התשובה אינה נבחנת רק בבית הכנסת ביום הכיפורים. היא נבחנת במקום שבו האדם חוזר לפגוש את אותו אדם שמרגיז אותו, את אותה עבודה ששוחקת אותו, את אותו טלפון שמסיח את דעתו, את אותו פחד שמכווץ אותו ואת אותם הרגלים שמכירים אותו כבר שנים.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, נותן לתשובה שלמה מבחן מעשי מאוד: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א).

הרמב"ם אינו בודק את התשובה רק לפי עוצמת החרטה שהייתה ביום שבו האדם קיבל את ההחלטה. הוא מחכה לרגע שבו החיים יביאו אותו שוב אל המקום המוכר.

אותה אפשרות.

אותו פיתוי.

אותה נקודת חולשה.

והפעם הוא בוחר אחרת.

שם מתברר שהאדם לא רק נכנס פנימה. הוא גם יצא משם אחרת.

וזה אולי אחד ההבדלים בין התרגשות לבין שינוי. התרגשות יכולה להתרחש ברגע אחד. שינוי זקוק לחיים שלמים שבהם הרגע הזה מקבל צורה.

אבל דווקא כאן אסור לאדם ליפול למלכודת הפוכה. אם האחריות בידיו, הוא עלול לחשוב שכל נפילה מוכיחה שלא השתנה באמת. אלא שחז"ל אינם מתארים את עבודת האדם בדרך הזאת. רבי יצחק אומר: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג ע"א). יש ידיעות שהאדם אינו רוכש רק באמצעות הצלחה. לפעמים דווקא הכישלון חושף בפניו את המקום שבו העבודה עדיין נדרשת.

האחריות איננה הדרישה שלא ליפול לעולם.

האחריות היא מה האדם עושה לאחר שנפל.

האם הוא משתמש בנפילה כהוכחה שאין לו סיכוי, או כמידע שמלמד אותו היכן עליו לעבוד? האם הוא מחפש מיד אדם אחר להאשים, או מסוגל לשאול מה היה חלקו? האם הוא אומר "ככה אני", או מבין שהמשפט הזה עלול להיות הדרך המתוחכמת ביותר להימנע מבחירה חדשה?

אולי משום כך תמונת הכהן הגדול לבדו אינה תמונה של אדם חזק שאינו זקוק לאיש. זו תמונה כמעט הפוכה. הוא יודע כמה הוא זקוק לעם, למשפחה, לכהנים, למסורת, לתורה ובעיקר לקב"ה.

אבל הוא גם יודע דבר נוסף:

יש אחריות שהענווה עצמה מחייבת אותו לקבל.

לא לומר שמישהו אחר אשם בכל מה שנהיה ממנו. לא להמתין שהסביבה תשתנה לפני שהוא ישתנה. לא להפוך את העבר לגזר דין. לא להשתמש בעצה כדי לברוח מהכרעה, ולא להשתמש באמונה כדי לברוח מן המעשה שהוא עצמו נדרש לעשות.

ובסופו של דבר, אולי זו משמעותה האנושית של אותה שעה שבה נאמר: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד".

לא מפני שאין ערך לאנשים שמלווים אותנו.

אלא מפני שיש נקודה אחת עמוקה שבה האדם נדרש לפגוש את הקב"ה ואת עצמו בלי שליחים.

המשפחה יכולה לאהוב אותו. החברים יכולים לתמוך בו. הרב יכול להורות לו דרך. אדם מקצועי יכול לעזור לו להבין את נפשו. הקהילה יכולה להחזיק אותו ברגעים קשים. כל אלה יכולים להיות מתנות עצומות.

אבל אף אחד מהם אינו יכול לומר במקומו את ה"כן" הפנימי שממנו מתחילים חיים אחרים.

וכאשר האדם מבין זאת, השאלה משתנה. הוא מפסיק לשאול רק מי יעזור לו, ומתחיל לשאול גם מה מתוך הדבר הזה מוטל עליו.

אולי יש שיחה שהוא כבר יודע שעליו לקיים.

אולי יש התנצלות שאיש אינו יכול לומר במקומו.

אולי יש הרגל שהוא ממשיך להסביר במקום לשנות.

אולי יש החלטה שהוא דוחה מפני שהוא מחכה לביטחון שלעולם לא יגיע.

ואולי יש אמת שהוא כבר יודע, אבל עדיין מחכה שמישהו אחר ייתן לו רשות לחיות לפיה.

הכהן הגדול עומד על הסף, וכל אדם אחר נשאר בחוץ.

לא משום שהוא האדם היחיד בעולם.

אלא מפני שברגע הזה הוא האדם היחיד שיכול לעשות את מה שצריך להיעשות.

ובמסע של אדם אל עצמו מגיע רגע שבו השאלה כבר איננה מי ילך איתי, אלא איזה צעד אני יודע שאיש בעולם אינו יכול לעשות במקומי.