עשרת ימי תשובה: עשרה ימים שבהם האדם מוזמן לפגוש את עצמו

יש משהו כמעט בלתי נתפס בעשרת ימי תשובה. אנחנו נכנסים אליהם עם שנים של הרגלים, עם אופי שכבר התקבע, עם תגובות שחזרנו עליהן אלפי פעמים, עם מערכות יחסים שנבנו במשך עשרות שנים, עם פחדים, כעסים, חולשות, הצלחות וכישלונות, ובתוך ימים ספורים בלבד אנחנו אמורים לעמוד ביום הכיפורים ולומר: חזרתי בתשובה.

אבל האם אדם באמת יכול להשתנות בעשרה ימים?

האם אפשר לתקן בעשרה ימים משהו שנבנה במשך עשרות שנים?

אדם שכועס כבר שלושים שנה, מה בדיוק אמור לקרות לו בין ראש השנה ליום הכיפורים?

אדם שכבר שנים יודע שעליו להקדיש יותר זמן למשפחה, ללמוד יותר, להתפלל אחרת, לשנות הרגל מסוים או לתקן מערכת יחסים, והוא אפילו קיבל על עצמו פעמים רבות להשתנות, מדוע שעשרת הימים האלה יהיו שונים?

ואולי השאלה קשה עוד יותר.

כמה פעמים כבר עמדנו ביום הכיפורים ואמרנו "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי"?

כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שהשנה תהיה אחרת?

וכמה מן הדברים שעליהם התוודינו לפני שנה יופיעו, כנראה, שוב בווידוי של השנה?

אם כך, מהי באמת תשובה?

האם היא עוד החלטה להיות טובים יותר?

עוד התרגשות?

עוד רשימת קבלות?

או שאולי עשרת ימי תשובה מבקשים מאיתנו דבר עמוק הרבה יותר?

הנביא ישעיהו אומר (ישעיהו נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".

הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) שואלת מתי מתקיימת אותה קרבה מיוחדת, ומבארת: "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב, ו): "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו".

יש כאן ביטוי חריג מאוד:

"מתקבלת היא מיד".

מה מתרחש בימים האלה?

הקב"ה נמצא תמיד.

דוד המלך אומר בספר תהלים (קלט, ז): "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח".

אם הקב"ה נמצא תמיד, מה פירוש "בהמצאו"?

ואם הוא שומע תפילה בכל השנה, מה פירוש "בהיותו קרוב"?

רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער שני, אות יד) שעשרת ימי תשובה הם מן הזמנים המיוחדים שבהם התשובה מקובלת ביותר, ולכן האדם נדרש בהם להתעורר ביתר שאת ולנצל את שעת הרצון.

אבל אולי הקרבה הזאת איננה רק מידע על הקב"ה.

היא תביעה מן האדם.

מפני שאפשר שהקב"ה יהיה קרוב מאוד, והאדם יהיה רחוק מאוד מעצמו.

אפשר להתפלל הרבה ולא להעז לשאול שאלה אחת אמיתית.

אפשר לומר סליחות ועדיין להגן בכל הכוח על אותם מנגנונים שמייצרים את הדברים שעליהם אנחנו מבקשים סליחה.

אפשר לבכות על חטא ולהמשיך להחזיק בשורש שממנו הוא צומח.

ואפשר לקבל על עצמנו להשתנות בלי להבין מדוע אנחנו חוזרים שוב ושוב בדיוק לאותו מקום.

אולי משום כך, לפני שאנחנו שואלים כיצד משתנים בעשרה ימים, צריך לשאול שאלה קודמת:

מה בכלל צריך להשתנות?

לפעמים החטא הוא רק מה שרואים מבחוץ

נניח שאדם כועס.

הוא יודע שכעס אינו טוב. הוא קרא על כך ספרים, שמע שיעורים, התחרט פעמים רבות ואולי אפילו קיבל על עצמו ביום הכיפורים הקודם שלא לכעוס.

ואז מגיע רגע מסוים.

מישהו פוגע בו.

מישהו אינו מכבד אותו.

הילד אינו מקשיב.

בן הזוג אומר משפט שמכאיב.

עובד עושה טעות.

והכעס מתפרץ שוב.

אפשר לומר לו: תפסיק לכעוס.

אבל אולי לא שאלנו עדיין את השאלה החשובה.

למה הוא כועס?

אולי מפני שהוא מרגיש שלא רואים אותו.

אולי מפני שהוא מוכרח לשלוט.

אולי מפני שכל התנגדות אליו נחווית אצלו כאיום.

אולי מפני שהוא למד במשך שנים שכעס הוא הדרך היחידה לגרום לאחרים להקשיב.

ואולי מפני שמתחת לכעס מסתתר כאב שהוא מעולם לא למד לבטא אחרת.

אם נטפל רק בכעס, ייתכן שנגזום ענף.

אבל השורש יישאר באדמה.

וכך הדבר גם בתחומים אחרים.

אדם יכול להילחם בקנאה בלי לשאול מדוע הצלחתו של אדם אחר מאיימת כל כך על ערכו העצמי.

הוא יכול להילחם ברדיפה אחרי כסף בלי לשאול מה הכסף מסמל עבורו.

הוא יכול להילחם בצורך בכבוד בלי לשאול מדוע הוא זקוק כל כך לאישור מן הסביבה.

הוא יכול לקבל על עצמו להקדיש יותר זמן למשפחה בלי לשאול מדוע הוא בורח שוב ושוב אל העבודה גם כאשר אין בכך צורך אמיתי.

והוא יכול לקבל על עצמו להיות רגוע יותר בלי לשאול מדוע חוסר ודאות מפחיד אותו כל כך.

התורה אינה מסתפקת תמיד בהתנהגות החיצונית.

שלמה המלך אומר בספר משלי (ד, כג): "מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים".

רבי אליהו מווילנא, הגר"א, מבאר בפירושו למשלי (ד, כג) שהלב הוא מקור הכוחות והנטיות שמהם יוצאים מעשי האדם, ולכן עיקר השמירה צריכה להיות בשורש שממנו יוצאת ההתנהגות.

"כי ממנו תוצאות חיים".

מה שקורה בחוץ מתחיל פעמים רבות הרבה קודם, בפנים.

ואולי משום כך תשובה אמיתית אינה יכולה להסתפק רק בשאלה:

מה עשיתי?

צריך להגיע גם לשאלה:

מה בתוכי יצר שוב ושוב את מה שעשיתי?

ומכאן נולד "המסע שלך אל עצמך"

אולי זה המקום לעצור לרגע ולהסביר מהו בכלל המסע הזה, ומדוע הוא נכתב.

"המסע שלך אל עצמך" לא נולד ביום שבו החלטתי לתת לו שם.

במידה רבה הוא התחיל שנים קודם לכן.

במשך שנים ארוכות אני עוסק בכתיבה, בלימוד ובהרצאות על המפגש שבין התורה לבין החיים. במשך למעלה מעשר שנים עמלתי על סדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל", שנולדה מתוך ניסיון לקחת את השאלות שאדם פוגש בתוך החיים ולהאיר אותן דרך פרשת השבוע, דברי חז"ל, הראשונים, האחרונים, ספרי השו"ת וגדולי התורה והמחשבה.

במשך השנים הללו הצטברו שאלות רבות מאוד.

שאלות על זוגיות.

על משפחה.

על ילדים.

על עבודה.

על כסף.

על אמונה.

על הצלחה וכישלון.

על החלטות.

על פחד.

על אחריות.

על מערכות היחסים שבין אדם לעצמו ובינו לבין סביבתו.

אבל ככל שהעמקתי בשאלות, בשיעורים, בכתיבה ובמפגש עם אנשים שונים מאוד זה מזה, התחלתי להבחין בדבר שחזר על עצמו.

השאלה החיצונית השתנתה.

אבל מאחוריה הסתתר פעמים רבות אדם ששאל שאלה אחרת.

עמוקה יותר.

אפשר לשאול מה נכון לעשות בזוגיות, אבל מתחת לשאלה להסתיר פחד מדחייה.

אפשר לדבר על הצלחה, אבל בעומק לשאול מדוע הערך העצמי שלי תלוי כל כך בהישגים.

אפשר לדבר על כסף, אבל בעצם לשאול כמה ביטחון אני מנסה לקנות באמצעותו.

אפשר לדבר על החלטות, אבל לגלות שלא הבחירה מפחידה אותי אלא האפשרות שאבחר ואטעה.

אפשר לדבר על אמונה, אבל לגלות שהקושי שלי אינו רק להאמין בקב"ה, אלא להסכים לחיות בעולם שבו אינני יודע מה הוא מתכנן למחר.

אפשר לדבר על כעס, ולגלות שמתחתיו יושב צורך עמוק בשליטה.

ואז הלכה והתחדדה אצלי שאלה נוספת.

לא רק:

מה התורה אומרת על החיים?

אלא:

מה התורה מגלה על האדם שחי אותם?

מה היא מלמדת על הנפש שלנו?

על הפחדים?

על ההרגלים?

על הדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים?

על הצורך באישור?

על קנאה?

על שליטה?

על כישלון?

על חרטה?

על היכולת להשתנות?

ומכאן התחיל להיוולד "המסע שלך אל עצמך".

לא עוד ספר שאומר לך איך לחיות

חשוב לי לומר גם מה המסע הזה אינו.

אני אינני כותב אותו כאדם שסיים את המסע ומביט מלמעלה על אנשים שעדיין נמצאים בדרך.

אני נמצא בדרך הזאת בעצמי.

השאלות שאעלה כאן אינן רק שאלות שאני רוצה שהקורא ישאל.

אלה שאלות שאני צריך לשאול גם את עצמי.

גם אני צריך לברר מה מנהל אותי.

גם אני צריך לבדוק היכן אני קורא להרגל "אופי".

גם אני צריך לשאול מתי הרצון להצליח בונה אותי ומתי הוא מתחיל לנהל אותי.

גם אני צריך ללמוד להבחין בין אחריות לבין ניסיון לשלוט במה שאיננו בשליטתי.

גם אני צריך לבדוק האם הדברים שאני אומר שהם החשובים ביותר בחיי באמת מקבלים את המקום הראוי להם בתוך החיים שלי.

לכן אינני מבקש להיות מי שעומד בסוף הדרך ומחלק הוראות למי שרק מתחילים אותה.

אם כבר, אני מבקש להיות מורה דרך לעצמי, ואחר כך לאחרים.

אולי משום כך קראתי לזה מסע.

לא "המדריך לחיים".

לא שיטה.

לא הבטחה שבתוך מספר צעדים נהפוך לאנשים אחרים.

מסע.

מפני שבמסע אמיתי יוצאים לפעמים כדי למצוא תשובה לשאלה אחת, ומגלים בדרך שהשאלה האמיתית הייתה אחרת.

ולמי המסע הזה מיועד?

לא רק למי שנמצא במשבר.

לא רק למי שמרגיש שאיבד את הדרך.

לא רק לאדם דתי, ולא רק לאדם שרחוק מעולם בית המדרש.

המסע הזה מיועד לכל מי שמוכן לשאול את עצמו שאלות אמיתיות.

לאדם שמצליח, אבל רוצה לברר מה המחיר שהוא משלם על ההצלחה.

לאדם שמאמין, אבל עדיין מפחד.

לאדם שאוהב את משפחתו, אבל מגלה שהוא מעניק לה פחות זמן ממה שהיה רוצה.

לאדם שיודע הרבה מאוד תורה, אבל מבקש שהתורה לא תישאר רק במה שהוא יודע אלא תגיע גם אל המקומות שמהם הוא מגיב, כועס, מפחד ובוחר.

ולאדם שאולי אינו מגיע מעולם בית המדרש, אבל מוכן להיכנס אל עולם המחשבה היהודית ולגלות עד כמה עמוק עסקו מקורותינו באדם, בנפש, בבחירה ובשאלת משמעות החיים.

התורה תהיה נקודת המוצא של המסע.

דברי חז"ל, הראשונים, האחרונים וגדולי המחשבה יהיו התשתית שלו.

וכאשר מחשבה פסיכולוגית או מחקר בן זמננו יוכלו להאיר נקודה מסוימת, נשתמש גם בהם כדי להבין טוב יותר את המציאות האנושית.

אבל המטרה לא תהיה להפוך את התורה לפסיכולוגיה.

המטרה תהיה לגלות כמה עמוק התורה יודעת לקרוא אותנו.

ובעשרת ימי תשובה המסע נעשה דחוף יותר

רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו, פסקה י): "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים".

יש כאן הגדרה מופלאה לתשובה.

לשוב אל הקב"ה ולשוב אל עצמנו אינם בהכרח שני מסעות שונים.

לפעמים אדם רחוק מן הקב"ה מפני שהוא כבר רחוק מאוד מעצמו.

הוא אינו יודע מדוע הוא רץ.

הוא אינו יודע מדוע הוא כועס.

הוא אינו יודע מדוע דעתם של אנשים מסוימים מנהלת אותו.

הוא אינו יודע מדוע הוא ממשיך לעשות דבר שהוא עצמו כבר אינו רוצה לעשות.

הוא רק יודע שזה "אני".

ועשרת ימי תשובה באים לערער על המשפט הזה.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו".

אולי אחד המחסומים הגדולים ביותר בפני תשובה הוא המשפט:

"כזה אני".

מפני שברגע שאדם הופך את ההתנהגות שלו לזהות שלו, הוא כבר אינו מנסה לשנות אותה.

אני לא אדם שכועס.

אני "כעסן".

אני לא אדם שמתקשה לסלוח.

אני "כזה שלא שוכח".

אני לא אדם שמפחד משינוי.

אני "אדם זהיר".

אני לא אדם שתלוי באישורם של אחרים.

אני פשוט "רגיש למה שאנשים חושבים".

לפעמים שינוי של מילה הוא שינוי של עולם.

מפני שהתנהגות אפשר לשנות.

אבל אם הפכתי אותה לזהות, נדמה לי שכדי להשתנות אני צריך להפסיק להיות אני.

ואולי כאן נמצא אחד המסעות הגדולים של עשרת ימי תשובה.

לברר מה באמת אני.

ומה רק נדבק אלי בדרך.

מהו אופי.

ומהו הרגל.

מהי אחריות.

ומהו פחד שמתחפש לאחריות.

מהי שאיפה.

ומהו צורך נואש להוכיח משהו.

מהי אמונה.

ומהו ניסיון להשתמש באמונה כדי לא להתמודד עם שאלה שמפחידה אותי.

עשרה ימים אינם אמורים להספיק כדי להפוך לאדם אחר

אולי זו הייתה הטעות מלכתחילה.

עשרת ימי תשובה אינם מבקשים מאיתנו למחוק בעשרה ימים אישיות שנבנתה במשך עשרות שנים.

הם מבקשים דבר אפשרי יותר, אבל עמוק לא פחות.

להפסיק לרגע לברוח ממנה.

לראות.

לזהות.

לקרוא לדברים בשם.

לגלות מה מפעיל אותנו.

להבחין במקום אחד שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפור כדי שלא נצטרך להשתנות.

ולבחור נקודה אחת שבה אנחנו מתחילים לנוע בכיוון אחר.

זה מעט מאוד.

וזה יכול להיות המון.

מפני שתשובה אינה תמיד הרגע שבו האדם כבר הגיע למקום החדש.

לפעמים היא הרגע שבו הוא מפסיק לשכנע את עצמו שהמקום הישן הוא המקום היחיד שבו הוא מסוגל לחיות.

אנחנו עומדים בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בעוד ימים ספורים נאמר וידוי.

נכה על הלב.

נבקש סליחה.

אבל לפני שנאמר שוב "על חטא", אולי כדאי לשאול שאלה אחת שהווידוי לבדו אינו יכול לענות עליה:

מי הוא האדם שבתוכי שמגיע שוב ושוב אל אותו חטא?

מה הוא מחפש שם?

ממה הוא מפחד?

על מה הוא מגן?

איזה צורך הוא מנסה למלא?

ואיך אפשר לתת לו דרך אחרת?

אולי משום כך הנביא אינו אומר רק "שובו".

הוא אומר (ישעיהו נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".

יש ימים שבהם צריך לדרוש.

לחפש.

לא להסתפק במה שרואים מבחוץ.

עשרת ימי תשובה הם הזמנה לחיפוש הזה.

לא רק לחפש את המקומות שבהם התרחקנו מן הקב"ה.

אלא גם את המקומות שבהם התרחקנו מן האדם שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות.

זהו המסע שלך אל עצמך בעשרת ימי תשובה.

הוא אינו מבטיח שבתוך עשרה ימים נהפוך לאנשים אחרים.

הוא מבקש דבר אחד צנוע יותר, ואולי אמיץ הרבה יותר:

שעד יום הכיפורים נדע לפחות קצת יותר בכנות מי הוא האדם שאנחנו מבקשים מן הקב"ה לסלוח לו, ומה הוא באמת מוכן לשנות כאשר שערי התשובה עדיין פתוחים לפניו.

ומכאן אפשר להיכנס צעד נוסף פנימה, אל המקום שבו עשרת ימי תשובה מפסיקים להיות רק תקופה בלוח השנה והופכים לעבודה ממשית בנפש האדם.

כי יש שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: אם אנחנו באמת רוצים להשתנות, מדוע אנחנו חוזרים שוב ושוב דווקא אל הדברים שאנחנו עצמנו כבר החלטנו שאיננו רוצים בהם?

אנחנו יודעים שכעס מסוים הורס לנו את הבית, ובכל זאת ברגע האמת הוא חוזר.

אנחנו יודעים שהטלפון גוזל מאיתנו שעות, ובכל זאת היד נשלחת אליו כמעט בלי מחשבה.

אנחנו יודעים שיש אדם שאנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה, ובכל זאת עוברים ימים, חודשים ולפעמים שנים.

אנחנו יודעים שהדאגה אינה פותרת את העתיד, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להריץ בראש תרחישים שאינם קיימים.

אנחנו יודעים שההשוואה לאחרים מכאיבה לנו, ובכל זאת ממשיכים לבדוק היכן אנחנו עומדים ביחס אליהם.

אנחנו יודעים.

וזו בדיוק הבעיה.

מפני שאם ידיעה הייתה מספיקה כדי לשנות אדם, היינו כבר אנשים אחרים.

מדוע הידיעה אינה מספיקה?

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, כותב במסילת ישרים (פרק ב) שהיצר הרע פועל באמצעות הטרדה והעיסוק המתמיד, כדי שלא יישאר לאדם זמן להתבונן בדרכיו. הרמח"ל מדמה זאת לעצתו של פרעה שאמר (שמות ה, ט): "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר".

העומק בדברי הרמח"ל הוא שלא תמיד צריך לשכנע את האדם לבחור ברע.

לפעמים מספיק שלא לתת לו לעצור.

אדם שאינו עוצר אינו בהכרח בוחר בחיים הלא נכונים.

הוא פשוט ממשיך את החיים הקודמים.

וכאן נמצא אחד הכוחות החזקים ביותר בנפש האדם: הרגל.

שלמה המלך אומר בספר משלי (כב, ו): "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

הפסוק נאמר על חינוך, אבל הוא חושף אמת עמוקה על האדם: מה שחוזר על עצמו הופך לדרך.

ובשלב מסוים הדרך נעשית כל כך מוכרת, עד שאנחנו מפסיקים להרגיש שאנחנו בוחרים בה.

אדם אינו מחליט בכל בוקר מחדש כיצד להגיב כאשר מבקרים אותו.

התגובה כבר מוכנה.

אדם אינו מנהל בכל ערב דיון פילוסופי האם לקחת את הטלפון לידו.

היד כבר יודעת את הדרך.

אדם אינו בוחר בכל פעם מחדש להיפגע מאותו משפט.

יש בתוכו מסלול שכבר נסלל.

וזה מסביר אולי מדוע החלטות גדולות כל כך מתקשות לשרוד.

ההחלטה חדשה.

אבל המסלול ישן.

תשובה צריכה להגיע אל המסלול, לא רק אל ההחלטה

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות דעות א, ז): "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו".

הרמב"ם מתאר כאן תפיסה עמוקה מאוד של שינוי.

לא מספיק להבין.

צריך "יעשה וישנה וישלש".

שינוי נבנה באמצעות חזרה.

בדיוק כפי שהרגל ישן נוצר באמצעות חזרה, גם אופי חדש יכול להיבנות באמצעות חזרה.

וזו נקודה חשובה מאוד לעשרת ימי תשובה.

אנחנו אוהבים רגעים דרמטיים.

נאום.

בכי.

קבלה גדולה.

החלטה חזקה.

אבל הרמב"ם מלמד שהנפש משתנה פעמים רבות דווקא באמצעות פעולות קטנות שחוזרות על עצמן עד שהן הופכות לקלות וטבעיות יותר.

אולי לכן השאלה הנכונה אינה:

"מה אני מקבל על עצמי השנה?"

אלא:

"איזו פעולה קטנה אני מוכן לחזור עליה מספיק פעמים עד שהיא תתחיל לשנות אותי?"

זה הבדל עצום.

אדם יכול להחליט ביום הכיפורים: השנה אני אהיה אבא טוב יותר.

זו החלטה יפה.

אבל מה עושים איתה ביום שלישי בערב כאשר הוא עייף והילד רוצה לדבר?

אדם יכול להחליט: השנה אני פחות כועס.

אבל מה הוא עושה ברגע שבו הדופק עולה והמילים כבר עומדות לצאת?

אדם יכול להחליט: השנה אני לומד יותר תורה.

אבל באיזו שעה?

באיזה מקום?

עם איזה ספר?

מה קורה כאשר הוא עייף?

אם אין תשובה לשאלות האלה, לפעמים אין לנו תוכנית.

יש לנו משאלה.

אולי אנחנו מקבלים על עצמנו דברים גדולים מפני שזה קל יותר

יש כאן פרדוקס מעניין.

לפעמים קל יותר לקבל החלטה עצומה מאשר החלטה קטנה.

"מהיום אני משתנה" נשמע מרשים.

אבל "בכל יום בשעה 20:30 אני מניח את הטלפון לעשרים דקות ומקשיב לילד שלי" מחייב אותי באמת.

"אני מתחזק בתפילה" נשמע נפלא.

אבל "בברכה הראשונה של תפילת העמידה אני לא מתחיל לפני שאני יודע מה אני אומר" כבר נכנס לתוך החיים.

"אני מפסיק לכעוס" הוא חזון.

אבל "כאשר אני מרגיש שאני עומד להתפרץ, אני לא עונה במשך שלושים שניות" הוא מעשה.

אולי לפעמים אנחנו אוהבים קבלות גדולות דווקא מפני שהן מאפשרות לנו להתרגש בלי להגדיר בדיוק מה נצטרך לעשות מחר בבוקר.

רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, הדגיש פעמים רבות שעבודת המידות דורשת פעולות קבועות, התבוננות וחזרה, ולא הסתפקות בהתעוררות חולפת. תלמידו רבי יצחק בלאזר מביא בספר אור ישראל (איגרת ז) את מרכזיותה של העבודה הקבועה והחוזרת בקניית היראה ותיקון המידות.

התעוררות היא התחלה.

אבל אם היא אינה מקבלת צורה, היא חולפת.

אבל כאן מסתתרת שאלה עמוקה עוד יותר

אם אנחנו יודעים שהרגלים ניתנים לשינוי, מדוע אנחנו מגינים עליהם כל כך?

מדוע כאשר מישהו אומר לנו שאנחנו צריכים להשתנות, משהו בתוכנו מתקומם?

לפעמים מפני שההרגל כבר אינו מרגיש כמו דבר שאנחנו עושים.

הוא מרגיש כמו דבר שאנחנו הווים.

ואז המשפט "תשנה את ההתנהגות" נשמע בתוכנו כמו "תפסיק להיות אתה".

כאן נמצא אחד ההבדלים החשובים ביותר במסע שלנו.

צריך להפריד בין זהות לבין התנהגות.

אדם אינו הכעס שלו.

אדם אינו הפחד שלו.

אדם אינו הכישלון שלו.

אדם אינו אפילו ההרגלים שלו.

אלה דברים שקיימים בו.

חלקם עמוקים מאוד.

חלקם נבנו במשך שנים.

אבל הם אינם כל האדם.

רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו, פסקה י): "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים".

אם תשובה היא שיבה אל העצמי, פירוש הדבר שהחטא וההרגל הרע אינם העצמי העמוק ביותר.

יש עצמי שאליו אפשר לשוב.

וזו מחשבה משחררת מאוד.

מפני שאם אני אומר "אני כעסן", אני צריך לשנות את עצמי.

אבל אם אני אומר "למדתי להגיב בכעס", נפתחת אפשרות ללמוד תגובה אחרת.

אם אני אומר "אני אדם חרדתי", הפחד הופך לזהות.

אבל אם אני אומר "אני נוטה להגיב לחוסר ודאות באמצעות פחד", נוצר מרווח קטן בין האדם לבין התגובה.

ובתוך המרווח הזה יכולה להיכנס בחירה.

לא כל הסבר הוא תירוץ

כאן צריך להיזהר מן הקצה השני.

כאשר אנחנו מנסים להבין מה נמצא מתחת להתנהגות, אפשר בקלות להפוך את ההבנה לפטור מאחריות.

אני כועס כי כך גדלתי.

אני מתקשה לסמוך כי פגעו בי.

אני קנאי כי כל החיים השוו אותי לאחרים.

אני זקוק לשליטה כי עברתי חוסר יציבות.

ייתכן שכל הדברים האלה נכונים.

והם חשובים.

הם מסבירים.

אבל הסבר אינו בהכרח היתר.

העבר יכול להסביר מדוע הגעתי לכאן.

הוא אינו חייב להחליט לאן אלך מכאן.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ב): "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות".

אין הכוונה שכל אדם יכול להיות משה רבנו במדרגתו ההיסטורית והנבואית, אלא שהרמב"ם שולל את המחשבה שהאדם מוכרח מעצם בריאתו להיות בעל דעה מוסרית מסוימת ללא אפשרות בחירה ועבודה.

העבר משפיע.

הטבע משפיע.

החינוך משפיע.

הסביבה משפיעה.

אבל הם אינם מוחקים את הבחירה.

וזו אולי אחת התנועות העמוקות של תשובה:

להבין את עצמי בלי לפטור את עצמי.

לא להלקות את עצמי על כל מה שנבנה בי.

אבל גם לא להשתמש במה שנבנה בי כדי להסביר מדוע לעולם אינני יכול להשתנות.

עשרת הימים האלה אינם מעבדה למחיקת העבר

אנחנו לא מתחילים מאפס.

וזה חשוב.

מי שנכנס לעשרת ימי תשובה מתוך מחשבה שהוא אמור לצאת מהם אדם חדש לחלוטין, עלול להגיע ליום הכיפורים כבר מיואש.

אין צורך למחוק את האישיות.

צריך להתחיל להזיז אותה.

לפעמים תשובה גדולה מתחילה בתנועה קטנה מאוד.

פעם אחת שבה לא ענית.

פעם אחת שבה ביקשת סליחה לפני שהאגו הספיק לבנות כתב הגנה.

פעם אחת שבה הנחת את הטלפון.

פעם אחת שבה אמרת לילד: עכשיו אני איתך.

פעם אחת שבה אדם אחר הצליח ולא חיפשת מיד מדוע ההצלחה שלו אינה באמת מרשימה.

פעם אחת שבה פחדת ובכל זאת עשית את הדבר הנכון.

פעם אחת שבה הודית: טעיתי.

אנחנו נוטים לזלזל בפעמים בודדות.

אבל כל הרגל התחיל פעם אחת.

ואחר כך עוד אחת.

ועוד אחת.

עד שהוא נעשה דרך.

אם כך נבנה הרגל רע, כך אפשר להתחיל לבנות גם דרך אחרת.

אולי זו המשמעות המעשית של "שובו"

תשובה אינה בהכרח קפיצה.

לפעמים היא סיבוב.

אדם הולך בכיוון מסוים.

ואז הוא נעצר.

מסתכל.

ומתחיל לפנות.

הוא עדיין רחוק מן היעד.

אבל הוא כבר אינו הולך ממנו והלאה.

וזה הבדל עצום.

רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות יא) שהעזיבה והחרטה הן מיסודות התשובה, והאדם נדרש לעזוב את דרכו הרעה ולקבל בלבו שלא להמשיך בה.

לא נאמר שהוא חייב להגיע באותו רגע לשלמות.

הוא צריך לשנות כיוון.

ולכן אולי בעשרת ימי תשובה אנחנו צריכים להפסיק לשאול רק:

"האם כבר השתניתי?"

ולהתחיל לשאול:

"לאיזה כיוון אני הולך עכשיו?"

כי יכול להיות אדם רחוק מאוד מן השלמות שהולך אליה.

ויכול להיות אדם שנראה מבחוץ מצוין, אבל הולך בכיוון ההפוך.

המרחק חשוב.

אבל גם הכיוון.

וזה המקום שבו המסע נעשה אישי

אל תשאל כרגע מה כל העולם צריך לתקן.

אל תשאל מה החברה צריכה לשנות.

אל תשאל מה בן הזוג שלך צריך להבין.

אל תשאל מה הילדים צריכים ללמוד.

יש עשרה ימים.

בחר דבר אחד.

לא בהכרח החטא הגדול ביותר שלך.

אולי דווקא המקום שאתה פוגש בכל יום.

תגובה.

הרגל.

פחד.

מערכת יחסים.

דרך שבה אתה מדבר לעצמך.

דבר שאתה דוחה.

משהו שאתה יודע כבר שנים.

ואל תשאל רק:

"איך אני מפסיק?"

שאל:

"מה הדבר הזה נותן לי שבגללו אני ממשיך לבחור בו?"

זו שאלה הרבה יותר מסוכנת.

מפני שלפעמים אנחנו מחזיקים בהתנהגות מזיקה משום שהיא משרתת צורך אמיתי.

הכעס נותן תחושת כוח.

הקנאה נותנת מדד.

העבודה הבלתי פוסקת נותנת תחושת ערך.

השליטה נותנת אשליה של ביטחון.

הדחיינות מגינה מפני האפשרות להיכשל.

הציניות מגינה מפני אכזבה.

אם לא נמצא דרך אחרת לענות על הצורך, ייתכן שנמשיך לחזור לאותה התנהגות גם אחרי מאה החלטות.

וכאן מתחילה תשובה עמוקה יותר.

לא רק להילחם במה שאני עושה.

אלא להבין מה אני מחפש באמצעותו.

ואז לשאול:

האם יש דרך טובה יותר להשיג את הדבר שאני באמת צריך?

עשרת ימי תשובה קצרים.

אולי הם קצרים בכוונה.

אין לנו זמן לבנות בהם אישיות חדשה.

אבל יש מספיק זמן כדי לעצור.

לראות.

לזהות.

להפסיק לקרוא להרגל "אני".

ולעשות מעשה אחד שמוכיח לעצמנו שהסיפור עדיין לא סגור.

כי אולי השאלה הגדולה של עשרת ימי תשובה אינה האם נספיק להשתנות בתוך עשרה ימים.

השאלה היא אחרת:

האם בתוך עשרה ימים נצליח לגלות לפחות דבר אחד שאנחנו כבר לא מוכנים לקחת איתנו באותה צורה אל השנה החדשה?

ודווקא כאן צריך להיזהר מטעות נוספת. "המסע שלך אל עצמך" איננו הזמנה לעסוק בעצמנו ללא סוף, כאילו מטרת התשובה היא שהאדם יהיה עסוק כל היום בניתוח האישיות שלו. להפך. מטרת הבירור הפנימי היא לאפשר לאדם לצאת מן המעגל הסגור של עצמו ולשוב אל הקב"ה, אל האנשים שסביבו ואל החיים שהוא נדרש לחיות.

רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו, פסקה י): "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים".

המילה החשובה כאן היא "ומיד".

השיבה אל העצמי אינה היעד האחרון. היא פותחת דרך אל הקב"ה.

וזה משנה לחלוטין את משמעות המסע.

אנחנו איננו שואלים מי אני כדי להתפעל מעצמנו. אנחנו שואלים מי אני כדי לדעת מה בתוכי מקרב אותי אל התפקיד שלי ומה מרחיק אותי ממנו. אנחנו איננו מנסים להסביר כל חולשה כדי להרגיש טוב יותר איתה. אנחנו מבקשים להבין אותה כדי שנוכל לקבל עליה אחריות.

ובעשרת ימי תשובה השאלה הזאת נעשית חריפה במיוחד, מפני שיש סוג של תשובה שקל מאוד לעשות, ויש סוג אחר שמפחיד הרבה יותר.

קל יחסית להצטער על מה שעשינו.

קשה הרבה יותר לשאול מה אנחנו מרוויחים מכך שאנחנו ממשיכים לעשות אותו.

לפעמים אנחנו לא משתנים מפני שמשהו בנו אינו רוצה להשתנות

זה משפט לא נעים.

אדם אומר: אני רוצה להפסיק לכעוס.

ייתכן שהוא באמת רוצה.

אבל ייתכן שחלק אחר בתוכו אוהב את מה שהכעס נותן לו.

כעס יכול לתת תחושת כוח.

הוא יכול לגרום לאחרים להיזהר ממני.

הוא יכול לחסוך ממני את הצורך להסביר שנפגעתי.

הוא יכול להפוך אותי, לפחות לכמה דקות, מן האדם הפגוע לאדם השולט.

אדם אומר: אני רוצה להפסיק לדחות.

אבל לפעמים לדחיינות יש תפקיד.

כל עוד לא התחלתי, עדיין לא נכשלתי.

כל עוד הספר שאני רוצה לכתוב נמצא בראש, הוא יכול להיות מושלם.

כל עוד לא ניסיתי, אני יכול לומר לעצמי שהייתי מסוגל אילו רק ניסיתי.

הניסיון מסוכן יותר.

הוא עלול לגלות לי את הגבולות שלי.

אדם אומר: אני רוצה להפסיק להשוות את עצמי לאחרים.

אבל ההשוואה מעניקה לו סרגל.

בלעדיה הוא יצטרך לענות על שאלה הרבה יותר קשה: לפי מה אני עצמי מודד חיים טובים?

ולפעמים אדם אומר שהוא רוצה לסלוח, אבל הכעס הישן כבר נעשה חלק מן הסיפור שלו.

אם אסלח, מה אעשה עם כל השנים שבהן הייתי "הצודק"?

אם אשחרר, האם פירוש הדבר שמה שעשו לי היה בסדר?

אם אפסיק לכעוס, אולי אצטרך להיפרד מזהות שבניתי סביב הפגיעה.

לכן שינוי אמיתי אינו רק ויכוח בין טוב לרע.

לפעמים הוא ויכוח בין שני צרכים אמיתיים בתוך האדם.

חז"ל כבר ידעו שהלב אינו פשוט

ירמיהו הנביא אומר (ירמיהו יז, ט): "עקב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו".

רבי דוד קמחי, הרד"ק, מבאר בפירושו לירמיהו (יז, ט) שהלב עשוי להיות נסתר ועקוב עד שקשה לאדם לעמוד על עומקו.

זהו יסוד גדול בעבודת התשובה.

אנחנו לא תמיד יודעים מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

אנחנו יודעים לתת הסברים.

אבל הסבר אינו תמיד סיבה.

אדם אומר שהוא עובד עד מאוחר מפני שהוא צריך לפרנס.

אולי.

אבל אולי יש גם משהו אחר.

אולי בעבודה הוא מרגיש מצליח ובבית הוא מרגיש חסר אונים.

אדם אומר שהוא מעיר לילד מפני שהוא רוצה לחנך אותו.

אולי.

אבל אולי ההישגים של הילד הפכו אצלו למדד להצלחתו כאבא.

אדם אומר שהוא אינו מתקשר לאחיו מפני שאין לו זמן.

אולי.

אבל אולי הוא מפחד מן השיחה שתכריח אותו לפתוח פצע ישן.

עשרת ימי תשובה אינם דורשים מאיתנו לחשוד בכל מניע שלנו.

אבל הם כן מזמינים אותנו להפסיק להניח שכל הסבר שאנחנו נותנים לעצמנו הוא בהכרח כל האמת.

דוד המלך אומר בספר תהלים (יט, יג): "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני".

רבי אברהם אבן עזרא מבאר בפירושו לתהלים (יט, יג) שיש שגיאות שהאדם עצמו אינו מכיר בהן, ולכן הוא מבקש מן הקב"ה לנקותו גם מן הנסתר ממנו.

איזו תפילה מתאימה יותר לעשרת ימי תשובה?

לא רק: ריבונו של עולם, סלח לי על הדברים שאני יודע שעשיתי.

אלא גם:

עזור לי לראות את הדברים שאני עדיין אינני יודע לראות בעצמי.

"נחפשה דרכינו ונחקורה"

ירמיהו הנביא אומר במגילת איכה (ג, מ): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

יש בפסוק הזה סדר מדויק.

"נחפשה".

אחר כך:

"ונחקורה".

ורק אחר כך:

"ונשובה".

התשובה דורשת חיפוש.

אבל מדוע צריך גם חיפוש וגם חקירה?

רבי יוסף קרא מבאר בפירושו לאיכה (ג, מ) שהאדם נדרש לפשפש בדרכיו ולחקור את מעשיו כדי לדעת במה עליו לשוב.

אפשר אולי להוסיף מתוך לשון הפסוק הבחנה חשובה: יש דברים שנמצאים על פני השטח, ויש דברים שדורשים חקירה.

אני יודע שכעסתי.

זו העובדה.

אבל מדוע דווקא המשפט ההוא הפעיל אותי?

זו כבר חקירה.

אני יודע שקינאתי.

אבל מה בהצלחתו של האדם האחר איים עלי?

חקירה.

אני יודע ששיקרתי.

אבל מה פחדתי שיקרה אילו אמרתי את האמת?

חקירה.

אני יודע שלא ביקשתי סליחה.

אבל מה בתוכי מעדיף להמשיך לשלם את מחיר המריבה במקום לומר שתי מילים?

חקירה.

"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

אולי זה אחד הפסוקים המדויקים ביותר ל"המסע שלך אל עצמך".

לא משום שהמסע עוסק בעצמי כמטרה.

אלא מפני שלפעמים הדרך "עד ה'" עוברת דרך חקירה אמיצה של הדרכים שבתוכי.

אבל יש גבול לחקירה

ופה אני רוצה להעמיד גבול חשוב.

אפשר גם להתמכר להתבוננות.

אדם יכול לנתח במשך שנים מדוע הוא כזה, מאין הגיע כל פחד ומה עשה לו כל אירוע בילדות, ובסוף להישאר בדיוק באותו מקום.

התורה אינה מבקשת מאיתנו להבין את עצמנו במקום לחיות.

היא מבקשת להבין כדי לבחור.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב, ב): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר".

הרמב"ם מחזיר אותנו אל המעשה.

בסוף צריך לעזוב.

בסוף צריך לבחור.

בסוף צריך לעשות משהו אחרת.

אפשר להבין בדיוק מדוע אני כועס, אבל אם מחר אני ממשיך להשפיל אנשים בכעסי, ההבנה עדיין לא הפכה לתשובה.

אפשר להבין מאין הגיע הפחד שלי, אבל בשלב מסוים אצטרך לבחור אם אני מאפשר לו להמשיך לנהל את חיי.

אפשר להבין מדוע קשה לי לבקש סליחה, אבל מישהו עדיין מחכה לטלפון.

המסע פנימה חייב בסופו של דבר לחזור החוצה.

אל הדיבור.

אל הבית.

אל הכסף.

אל הטלפון.

אל העבודה.

אל בית הכנסת.

אל האדם שפגענו בו.

אל ההחלטה שמחכה לנו.

אחרת עשינו מסע מרתק, אבל נשארנו באותו מקום.

אולי זו הסיבה שהרמב"ם דורש שינוי שאפשר לראות

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב, א) על בעל תשובה גמורה: "זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה".

הרמב"ם מתאר רגע דרמטי דווקא מפני שהוא כל כך רגיל.

אותו מצב.

אותו ניסיון.

אותה אפשרות.

אבל אדם אחר עומד בתוכו.

לא מפני שהעבר נמחק.

לא מפני שהיצר נעלם.

אלא מפני שהפעם הוא בוחר אחרת.

זה אולי אחד המדדים החזקים ביותר לשינוי.

לא מה הרגשתי בבית הכנסת.

לא כמה בכיתי.

לא כמה החלטות כתבתי.

אלא מה יקרה בפעם הבאה שאפגוש את אותו רגע.

בפעם הבאה שמישהו יאמר את המשפט שתמיד מפעיל אותי.

בפעם הבאה שהילד יעשה את הדבר שמוציא אותי מדעתי.

בפעם הבאה שאדם אחר יקבל את הדבר שרציתי לעצמי.

בפעם הבאה שתגיע האפשרות להרוויח בדרך שאינה ישרה לחלוטין.

בפעם הבאה שהאגו יאמר: אל תתקשר, שהוא יתקשר ראשון.

שם התשובה פוגשת את החיים.

ומה יקרה אם ניפול שוב?

זו שאלה שחייבים לשאול לפני יום הכיפורים.

מפני שיש אנשים שמפחדים לקבל על עצמם שינוי דווקא משום שהם מכירים את עצמם.

כבר ניסיתי.

כבר החלטתי.

כבר נפלתי.

למה שאבטיח שוב?

רבי יצחק הוטנר כותב בפחד יצחק (אגרות וכתבים, איגרת קכח) כנגד הטעות שבה מציירים את גדולי ישראל כאילו הגיעו לשלמותם ללא מאבקים ונפילות, ומדגיש שהעלייה האמיתית נבנית מתוך מערכה, מכשולים והתגברות.

הנקודה הזאת קריטית לתשובה.

נפילה אחרי החלטה אינה בהכרח הוכחה שההחלטה הייתה שקר.

לפעמים היא הוכחה ששינוי קשה.

אדם שלמד במשך עשרים שנה להגיב בדרך מסוימת אינו מוחק את המסלול בתוך שבוע.

אבל יש הבדל עצום בין אדם שנופל לבין אדם שוויתר על הכיוון.

הנפילה אומרת:

עדיין לא הצלחתי.

הייאוש אומר:

אני כבר יודע שלא אצליח.

ועל המשפט השני צריך להילחם לא פחות מאשר על החטא עצמו.

התשובה אינה דורשת ממני לשקר לעצמי

אין צורך להגיע ליום הכיפורים ולהכריז:

השנה לעולם לא אכעס.

לעולם לא אפחד.

לעולם לא אקנא.

לעולם לא אטעה.

אנחנו בני אדם.

אבל אפשר לומר דבר אמיתי יותר:

השנה אני רוצה לזהות את הכעס לפני שהוא משתלט עלי.

השנה אני רוצה ללמוד מה הפחד עושה לי.

השנה אני רוצה להפסיק לתת לקנאה להחליט מה הערך שלי.

השנה אני רוצה לדעת לבקש סליחה מהר יותר.

השנה אני רוצה ליצור מרווח קטן בין מה שקורה לי לבין הדרך שבה אני מגיב אליו.

לפעמים בתוך המרווח הקטן הזה נמצאת כל הבחירה.

וזה אולי תפקידם של עשרת הימים

לא להספיק לתקן את כל החיים.

אלא להגיע ליום הכיפורים עם אמת אחת שלא הייתה לנו בראש השנה.

לגלות דבר אחד על עצמנו.

לזהות שורש אחד.

להפסיק תירוץ אחד.

לראות מנגנון אחד.

לבחור מעשה אחד.

ולהגיע לפני הקב"ה לא רק עם רשימת חטאים, אלא עם הבנה מעט עמוקה יותר של האדם שעשה אותם.

רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון, אות יא) שעזיבת החטא מחייבת את האדם להסיר את הדבר מדרכו ולקבל בלבו שלא לשוב אליו.

כדי לעזוב דרך, צריך קודם לדעת שאתה נמצא עליה.

וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן.

לא לחפש אשמה עמוקה יותר.

לחפש אמת עמוקה יותר.

לא לשאול רק:

"מה לא בסדר בי?"

אלא:

"מה קורה בי?"

ומיד אחר כך:

"ומה אני בוחר לעשות עם מה שגיליתי?"

כי זה ההבדל בין התבוננות לבין תשובה.

התבוננות מגלה לי מי הייתי.

תשובה מתחילה כאשר הגילוי הזה משנה את הבחירה הבאה שלי.

ובעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כאשר הנביא קורא לנו "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו), אולי זו אחת הדרכים לדרוש אותו:

להעז להתקרב מספיק אל האמת שבתוכנו, כדי שנוכל באמת להתחיל להתקרב אליו.

ויש עוד נקודה אחת שבלעדיה קשה להבין את עבודת עשרת ימי תשובה. עד עכשיו דיברנו על התבוננות, על הרגלים, על מנגנונים ועל הצורך להגיע אל השורש. אבל דווקא כאן עלולה להיוולד טעות מסוכנת: אדם מתחיל לחפש את עצמו, ובמקום למצוא דרך לתשובה הוא מוצא כתב אישום נגד עצמו.

יש אנשים שעשרת ימי תשובה מעוררים בהם רצון לגדול.

ויש אנשים שהם מעוררים בהם בעיקר את התחושה שהם אינם מספיק טובים.

לא התפללתי מספיק.

לא למדתי מספיק.

לא הייתי אבא מספיק טוב.

לא הייתי בן זוג מספיק טוב.

לא נתתי מספיק.

לא ניצלתי את הזמן.

לא התקדמתי מספיק.

וככל שהרשימה מתארכת, האדם אינו נעשה בהכרח בעל תשובה גדול יותר. לפעמים הוא פשוט נעשה קטן יותר בעיני עצמו.

כאן צריך לשאול שאלה יסודית:

האם תשובה דורשת מן האדם לאהוב את עצמו פחות, או דווקא להאמין בעצמו יותר?

איך אפשר לשוב אל אדם שאני כבר אינני מאמין בו?

יש הבדל עצום בין חרטה לבין שנאה עצמית.

חרטה אומרת:

עשיתי דבר שאינו מתאים לאדם שאני רוצה להיות.

שנאה עצמית אומרת:

הדבר שעשיתי מוכיח מי אני.

החרטה מפרידה בין האדם לבין המעשה ומאפשרת שינוי.

השנאה מחברת ביניהם עד שאין עוד מה לשנות.

אם אני אומר לעצמי: "נכשלתי", עדיין יש מי שנכשל ויש אפשרות לקום.

אבל אם אני אומר: "אני כישלון", לא נשאר עוד מרחק בין האדם לבין הכישלון.

וזו אינה רק הבחנה פסיכולוגית. יש לה שורש עמוק מאוד בתפיסת התשובה של גדולי ישראל.

רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ז, פסקה א): "טבעה של התשובה היא שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד".

שתי תנועות הפוכות לכאורה.

מנוחה.

וכובד ראש.

התשובה אינה אומרת שאין בעיה.

יש כובד ראש.

יש אחריות.

יש חרטה.

יש כאב על מה שנעשה.

אבל יחד איתם צריכה להיות גם מנוחה.

מדוע?

מפני שהתשובה אינה באה לומר לאדם שאין בו תקווה.

היא קיימת בדיוק מפני שיש בו אפשרות להיות אחר.

הקב"ה אינו מבקש את מות הרשע

יחזקאל הנביא אומר (יחזקאל יח, כג): "החפץ אחפץ מות רשע נאם אדני ה' הלוא בשובו מדרכיו וחיה".

ובהמשך אומר הנביא (יחזקאל יח, לב): "כי לא אחפץ במות המת נאם אדני ה' והשיבו וחיו".

שימו לב למילה האחרונה.

לא רק:

שובו.

אלא:

"והשיבו וחיו".

התשובה מכוונת אל החיים.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה".

ובהמשך רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ז): "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה".

הרמב"ם אינו מתאר אדם שנשאר כל חייו כפוף תחת משקל העבר.

הוא מתאר תנועה.

"אמש".

ו**"היום".**

משהו השתנה.

העבר אמיתי, אבל הוא אינו חייב להיות פסק הדין של העתיד.

אולי אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מאמינים בחטא יותר ממה שאנחנו מאמינים בתשובה

זה נשמע כמעט פרדוקסלי.

אנחנו מאמינים שמעשה רע מסוגל לשנות אדם.

אבל מתקשים להאמין שמעשה טוב מסוגל לשנות אותו בחזרה.

אנחנו מאמינים שעשר שנים של הרגל רע יצרו אופי.

אבל מתקשים להאמין שעשר שנים של עבודה יכולות ליצור אופי אחר.

אנחנו מאמינים שפגיעה יכולה להשאיר צלקת לשנים.

אבל לפעמים מתקשים להאמין שסליחה, תיקון ועבודה יכולים להשאיר חותם עמוק לא פחות.

מדוע?

אולי מפני שהעבר כבר קרה.

אנחנו יכולים לראות אותו.

השינוי עדיין לא קרה.

צריך להאמין בו.

וזו אולי אחת האמונות הגדולות שנדרשות מבעל תשובה:

להאמין שהאדם שאני רואה עכשיו אינו בהכרח האדם האחרון שאני יכול להיות.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז, ד): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".

איזה משפט מדהים.

"אל ידמה".

הרמב"ם יודע שהבעיה אינה רק החטא.

יש גם דמיון שנשאר אחרי החטא.

האדם כבר חזר בתשובה, אבל בתוך ראשו הוא עדיין האדם שהיה.

הקב"ה קירב אותו.

והוא עדיין מרחיק את עצמו.

הקב"ה מאפשר לו לפתוח דף חדש.

והוא ממשיך לקרוא לעצמו מתוך העמוד הישן.

ולכן גם אחרי התשובה יש עבודה:

להסכים לקבל את האפשרות שהקב"ה נותן לי להשתנות.

האם אנחנו מוכנים לוותר על הזהות של האדם שנכשל?

לפעמים כישלון נעשה זהות.

אדם נכשל בנישואין ומתחיל לחשוב על עצמו כאדם שאינו יודע לבנות קשר.

אדם נכשל בעסק ומחליט שהוא פשוט אינו מוצלח.

בחור ניסה ללמוד ולא הצליח ומספר לעצמו שנים שהוא "לא בנוי ללימוד".

אדם נפל שוב באותה מידה והוא כבר אינו אומר: יש לי מאבק.

הוא אומר:

זה אני.

אבל אם זה אני, בשביל מה תשובה?

התורה כולה בנויה על האפשרות שהמשפט הזה אינו נכון.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה, ג): "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה".

על מה הוא מדבר?

על הבחירה.

אם האדם אינו מסוגל לבחור אחרת, אין משמעות לציווי, לשכר, לעונש או לתשובה.

לכן האמונה בבחירה אינה רק רעיון פילוסופי.

לפעמים היא אמונה שאדם צריך להחזיק בה על עצמו.

אני אינני חייב להיות מחר בדיוק מי שהייתי אתמול.

אבל איך מחברים אחריות עם חמלה?

כאן נמצאת אחת המשימות העדינות ביותר בעבודת התשובה.

אם אהיה רך מדי עם עצמי, אולי אתרץ הכול.

אם אהיה קשה מדי עם עצמי, אולי אשבור את האדם שאמור להשתנות.

אז מה עושים?

אפשר לחשוב על אבא שרואה את בנו נכשל.

יש אבא שאומר:

לא קרה כלום.

זו אינה בהכרח אהבה.

לפעמים הילד צריך לדעת שקרה משהו.

ויש אבא שאומר:

אתה אכזבה.

גם זו אינה אהבה.

התגובה הבריאה יכולה להיות:

מה שעשית חמור. אבל אתה גדול יותר ממה שעשית, ולכן אני דורש ממך לתקן אותו.

אולי כך צריך אדם ללמוד לדבר גם עם עצמו.

לא:

זה לא נורא.

אם זה נורא, צריך להודות שזה נורא.

אבל גם לא:

אני נורא.

יש הבדל עצום בין שני המשפטים.

הווידוי עצמו מלמד אותנו את ההבדל

ביום הכיפורים איננו אומרים:

"אני שקרן".

אנחנו אומרים:

"דברנו דופי".

איננו אומרים:

"אני גזלן".

אנחנו אומרים:

"גזלנו".

איננו אומרים:

"אני אדם רע".

אנחנו מפרטים מעשים.

"אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, העוינו, והרשענו".

יש כאן אחריות עצומה.

אין בריחה.

אין תירוצים.

אבל האדם אינו מתבקש להפוך את העבירה להגדרה המוחלטת של זהותו.

הוא מתוודה על מה שעשה כדי שיוכל להפסיק לעשות אותו.

ומה המחקר הפסיכולוגי מגלה על זה?

גם המחקר בן זמננו מבחין בין אשמה לבין בושה.

אשמה ממוקדת בדרך כלל במעשה: עשיתי דבר רע.

בושה נוטה להתפשט אל הזהות: אני רע.

ההבחנה אינה מוחלטת, ושני הרגשות יכולים להופיע יחד, אבל מחקרים בפסיכולוגיה של רגשות מוסריים מצאו שאשמה המתמקדת בהתנהגות יכולה לעודד לקיחת אחריות, התנצלות ותיקון, בעוד שבושה כוללת עלולה לעיתים להוביל להסתתרות, הגנתיות והימנעות.

וזה מרתק.

מפני שעולם התשובה אינו מנסה למחוק אשמה.

להפך.

"אשמנו".

אבל הוא אינו רוצה שהאשמה תהפוך לייאוש מן האדם עצמו.

היא צריכה להפוך לתנועה.

אולי לכן יום הכיפורים מגיע רק אחרי ראש השנה

בראש השנה אנחנו ממליכים את הקב"ה.

אנחנו מזכירים לעצמנו שהעולם אינו מתחיל ונגמר בכישלונות שלנו.

יש מלך.

יש תכלית.

יש עולם.

יש שליחות.

ורק אחר כך אנחנו נכנסים לעשרת ימי תשובה ומתחילים להתבונן במה שקלקלנו.

זה סדר חשוב.

אם אדם מתחיל את התשובה רק מעצמו, הוא עלול לטבוע בעצמו.

אבל אם הוא מתחיל ממלכות, מן הידיעה שיש משמעות גדולה ממנו, הוא יכול להביט גם בכישלונות בלי לחשוב שהם כל הסיפור.

וזה חלק מן המסע שלך אל עצמך

לא רק לגלות את המקומות הלא יפים.

זה קל יחסית.

אנשים רבים יודעים מצוין במה הם גרועים.

המסע העמוק יותר הוא ללמוד לראות את עצמנו באמת.

גם את הכישלון.

גם את האפשרות.

גם את החולשה.

גם את הכוח.

גם את האדם שהייתי.

וגם את האדם שאני עדיין מסוגל להיות.

רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק יד, פסקה ד) שהתשובה אינה מחלישה את הרצון אלא אמורה להעצים אותו ולתת לאדם כוח להתעלות ולתקן.

תשובה שאחרי שבוע משאירה אותי משוכנע שאני חסר תקנה, החמיצה משהו מן המהלך.

תשובה אמיתית צריכה להשאיר אותי עם יותר אחריות.

אבל גם עם יותר תקווה.

לפני יום הכיפורים כדאי לשאול שתי שאלות, לא אחת

השאלה הראשונה:

על מה אני צריך להתחרט?

אל תוותר עליה.

אל תייפה.

אל תברח.

אבל מיד אחריה צריכה להגיע שאלה שנייה:

במה אני צריך להתחיל להאמין מחדש על עצמי?

אולי הפסקתי להאמין שאני מסוגל להשתנות.

אולי ויתרתי על מערכת יחסים.

אולי החלטתי שאין לי כוח ללמוד.

אולי התרגלתי לומר שהמידות שלי כבר לא ישתנו בגילי.

אולי ניסיתי מספיק פעמים והפכתי את הכישלונות לראיה מדעית לכך שאין טעם לנסות שוב.

עשרת ימי תשובה אומרים:

לא.

כל עוד אדם חי, הסיפור אינו סגור.

לא מפני שכל שינוי יהיה קל.

לא מפני שהעבר נעלם.

ולא מפני שמספיק לרצות.

אלא מפני שהתורה אינה מכירה באדם חי שאין לפניו שום אפשרות של תשובה.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של הימים האלה

הקב"ה אינו רק נותן לנו אפשרות להתחרט על מי שהיינו.

הוא נותן לנו רשות להפסיק להיות שבויים בו.

לא למחוק את העבר.

ללמוד ממנו.

לקחת עליו אחריות.

לתקן ככל שאפשר.

אבל לא לתת לו לכתוב לבדו את העתיד.

וכאן "המסע שלך אל עצמך" מקבל משמעות נוספת.

לפעמים כדי להגיע אל עצמנו איננו צריכים רק לחשוף עוד שכבה.

לפעמים אנחנו צריכים להסיר מעלינו הגדרה ישנה.

משפט שאמרו לנו.

כישלון שהפך לזהות.

טעות שאנחנו ממשיכים לשלם עליה גם אחרי שכבר שילמנו את מחירה.

ולהעז לשאול:

מי הייתי יכול להיות אילו לא הייתי חייב להמשיך להוכיח לעצמי שאני האדם שהייתי עד היום?

אולי זו אחת משאלות התשובה הגדולות ביותר.

לא רק:

מה עשיתי בשנה שעברה?

אלא:

איזה עבר אני ממשיך לסחוב לתוך השנה החדשה רק מפני שכבר התרגלתי לחשוב שהוא אני?

כי עשרת ימי תשובה אינם מבקשים מאיתנו לשכוח את העבר.

הם מבקשים מאיתנו דבר הרבה יותר קשה:

לזכור אותו, לקחת עליו אחריות, ללמוד ממנו, ובכל זאת לא לתת לו את הזכות להחליט לבדו מי נהיה מכאן והלאה.

ואולי כאן אני צריך להכניס גם את עצמי לתוך המסע

אני כותב את הדברים האלה, אבל אינני עומד מחוץ להם.

אחרי שנים של כתיבה תורנית, של שיעורים והרצאות, ואחרי למעלה מעשר שנות עבודה על סדרת "גם לנשמה מגיע אוכל", יכולתי לכאורה להתרגל להיות בצד ששואל את השאלות ומציע את התשובות. אבל דווקא השנים האלה לימדו אותי דבר אחר: ככל שאדם לומד יותר על החיים, הוא מגלה כמה שאלות עדיין נשארו לו על עצמו.

פגשתי במשך השנים אנשים שונים מאוד. תלמידי חכמים ואנשי מעשה, אנשים מאמינים ואנשים שעדיין מחפשים, אנשים מצליחים מאוד כלפי חוץ ואנשים שעוברים תקופות מורכבות. שוב ושוב גיליתי שהשאלות הגדולות אינן שייכות למגזר מסוים. פחד הוא פחד. הצורך באישור הוא צורך באישור. כאב של אדם שלא הצליח לסלוח אינו בודק איזו כיפה הוא חובש, ואם בכלל. והמאבק בין האדם שאנחנו לבין האדם שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות עובר כמעט בכל בית ובכל לב.

ובתוך כל המפגשים האלה התחלתי להבין שגם הכתיבה שלי צריכה להשתנות.

לא מספיק שאשאל מה ההלכה אומרת על סיטואציה מסוימת, או מה פרשת השבוע יכולה ללמד על החיים. רציתי להעז לשאול גם מה הדברים שאני לומד אומרים לי.

איפה אני נמצא בתוך המקור שאני מצטט?

מה הוא דורש ממני?

איזה מנגנון הוא חושף אצלי?

האם אני עצמי חי את הדברים שאני מסוגל להסביר לאחרים?

אלה שאלות הרבה פחות נוחות.

קל יותר להכין שיעור על כעס מאשר לזהות את הרגע שבו אני עצמי כועס.

קל יותר לדבר על אמונה מאשר לפגוש מצב שבו התוכנית שלי מתפרקת ואני נדרש באמת להאמין.

קל יותר לכתוב על סדרי עדיפויות מאשר לבדוק בסוף שבוע לאילו דברים באמת נתתי את השעות שלי.

וקל הרבה יותר להסביר לאחרים שאפשר להשתנות מאשר לעמוד מול מקום בתוכי שכבר שנים אני אומר עליו: ככה אני.

אולי מכאן נולד אצלי אחד העקרונות החשובים של "המסע שלך אל עצמך".

אני אינני רוצה לכתוב אליכם מבחוץ.

אני רוצה לכתוב איתכם מבפנים.

אני מביא את המקורות שלמדתי, את השנים של הכתיבה וההוראה ואת המפגש עם שאלות רבות של אנשים, אבל אני מביא אל הדף גם את העובדה הפשוטה שאני עצמי אדם שנמצא במסע.

אני אינני מחלק ציונים לאנשים על הדרך שבה הם חיים.

אני מנסה להבין יחד איתם, ויחד עם עצמי, מה התורה מבקשת מאיתנו לראות.

אם יש לי זכות להיות מורה דרך לאחרים, אני רוצה שהיא תתחיל בכך שאהיה קודם כול מורה דרך לעצמי.

ובעשרת ימי תשובה המשפט הזה נעשה מחייב במיוחד.

מפני שאי אפשר לכתוב על תשובה רק בגוף שלישי.

אי אפשר לדבר כל הזמן על "האדם שצריך להשתנות".

יש רגע שבו צריך למחוק את המילה "האדם" ולכתוב:

אני.

איפה אני צריך להשתנות?

על מה אני עדיין מגן?

איזה תירוץ נעשה אצלי כבר חלק מן האישיות?

איזו אמת אני יודע ללמד לאחרים אבל עדיין מתקשה לחיות בעצמי?

ואולי דווקא מהמקום הזה אני מזמין אתכם למסע.

לא מפני שיש לי את כל התשובות.

אלא מפני שאחרי שנים של חיפוש בתורה אחר תשובות לשאלות החיים, הלכה והתחדדה בי ההבנה שלפעמים השאלה שהתורה מחזירה אלינו היא חזקה יותר מכל תשובה:

ואיפה אתה בתוך הדברים האלה?