מתוך המסע שלך אל עצמך
למה כישלון אחד מצליח למחוק בעינינו שנים שלמות שבהן דווקא הצלחנו?
למה כישלון אחד מצליח למחוק בעינינו שנים שלמות שבהן דווקא הצלחנו? יש רגעים שבהם אדם אינו צריך שאיש יעמוד מולו ויאשים אותו, מפני שהוא כבר עושה את העבודה הזאת בעצמו, ולעיתים בחומרה שאיש אחר לא היה מעז לנהוג בה. אב מסור יכול לחזור הביתה אחרי יום קשה, לאבד סבלנות מול אחד מילדיו, לומר משפט שהוא מצטער עליו, וללכת לישון בתחושה קשה שהוא אבא גרוע. באותו רגע כמעט נמחקות מתודעתו אלפי שעות שבהן הקשיב, חיבק, דאג, ויתר, התעורר בלילה, הסיע, חינך, התפלל ונשא את ילדיו על לבו. כל השנים הללו אינן נעלמות מן המציאות, אבל הן נעלמות מן התמונה שהוא מחזיק על עצמו. רגע אחד מקבל לפתע כוח לספר סיפור שלם. אותו דבר יכול לקרות לאדם בעבודת ה'. במשך חודשים הוא קם לתפילה, קובע עתים לתורה, משתדל לעבוד על מידותיו ומתאמץ לשמור על קבלות שקיבל על עצמו. ואז מגיע שבוע חלש. הוא מאחר, מחמיץ סדר לימוד, נכשל במקום שבו חשב שכבר התקדם, ומיד מתגנבת לתוכו התחושה שכל מה שבנה היה אשליה. אדם אחר יכול לנהל את כספו באחריות במשך שנים, לקבל החלטה כלכלית אחת גרועה ולהתחיל לומר לעצמו שהוא אינו יודע להתנהל. אישה יכולה להעניק למשפחתה בלי סוף, וביום אחד שבו אין לה כוח להיות סבלנית היא מרגישה שכל האימהות שלה עומדת למשפט. כאן ראוי לשאול שאלה נוקבת: מדוע אנחנו נותנים לרגע שבו לא היינו מי שרצינו להיות יותר סמכות להגדיר אותנו מאלפי רגעים שבהם דווקא כן היינו? מדוע כאשר אדם עושה את הדבר הנכון במשך מאה ימים הוא אומר לעצמו שזה בסך הכול מה שהיה צריך לעשות, אבל כאשר ביום המאה ואחד הוא נכשל, הכישלון הופך מיד לראיה על מי שהוא באמת? מי קבע שהכישלון הוא האמת העמוקה על האדם, ואילו כל ההצלחות שקדמו לו הן רק מקרה? פרשת כי תבוא מציבה לפנינו תמונה כמעט הפוכה מן האינסטינקט הזה. לאחר שהאדם מסיים את סדר נתינת המעשרות, התורה מצווה אותו לעמוד לפני הקב"ה ולומר: "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג), ובהמשך: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כו, יד). קשה שלא להתעכב על השפה הזאת. אדם עומד לפני ריבונו של עולם ואומר בפירוש: עשיתי. קיימתי. לא עברתי. לא שכחתי. שמעתי בקול ה'. המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה יא) אינה קוראת את הדברים כאמירה כללית וחסרת תוכן, אלא מפרטת בדיוק מה עומד מאחוריהם. "ככל מצותך אשר צויתני" מלמד שהאדם נתן את המתנות בסדר הראוי, "לא עברתי ממצותיך" מלמד שלא שינה מן הדינים שנצטווה בהם, ו"לא שכחתי" מתפרש שלא שכח מלברך ולהזכיר שם שמים. ובהמשך המשנה (פרק ה משנה יב) מפרשת את חתימת הדברים, "עשיתי ככל אשר צויתני", במילים המופלאות: "שמחתי ושימחתי בו". אין כאן אדם שמספר לעצמו סיפור מחמיא. הוא מעיד על מעשים מוגדרים שעשה כראוי. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי (פרק יא הלכות יג עד טו), פוסק את פרטי הווידוי ומדגיש שאין האדם יכול לומר את הדברים אם לא קיים את הנדרש ממנו. כלומר, התורה אינה מלמדת אותנו לומר לעצמנו שהכול בסדר גם כאשר אינו בסדר. להפך. האמירה "עשיתי" מחייבת אמת. דווקא משום שהאדם נדרש לדייק בכישלונותיו, הוא נדרש לדייק גם בהצלחותיו. וזה אולי אחד החידושים הגדולים הטמונים כאן. חשבון נפש אמיתי אינו רק היכולת לומר "חטאתי". חשבון נפש אמיתי הוא היכולת לעמוד מול האמת כולה. ואם האמת היא שנכשלתי, אסור לי לטשטש אותה. אבל אם האמת היא שהתאמצתי, התקדמתי, עמדתי בניסיון, נתתי, תיקנתי והתמדתי, גם את זה אסור לי למחוק. אדם שמגדיל את כישלונותיו ומקטין באופן שיטתי את הצלחותיו אינו בהכרח עניו יותר. לפעמים הוא פשוט אינו מדויק. יש כאן הבחנה יסודית בין ענווה לבין הקטנה עצמית. ענווה אינה אומרת שאין בי טוב. ענווה אומרת שהטוב שיש בי אינו הופך אותי לגדול מאחרים, אינו מנתק אותי ממקור הכוחות שקיבלתי ואינו פוטר אותי מן הצורך להמשיך לעבוד. אבל אדם שמסרב להכיר בכל מעלה שקיימת בו אינו בהכרח עובד את מידת הענווה. הוא עלול לבנות תמונת עצמי שאינה אמיתית. וכאן כדאי לשאול שאלה קשה: מדוע אנחנו חוששים כל כך שאם אדם יכיר בטוב שבו הוא יהפוך לגאוותן, אבל איננו חוששים באותה מידה שאם הוא יתעלם מן הטוב שבו הוא יהפוך למיואש? גם ייאוש יכול להשחית את עבודת האדם. מי שמאמין ששום דבר שהוא עושה אינו מספיק, שההתקדמות שלו אינה נחשבת ושכל נפילה מוכיחה שמעולם לא השתנה, עלול בסופו של דבר לשאול בשביל מה להמשיך להתאמץ. רבי יצחק עראמה, בעקדת יצחק (שער צח), מבאר את נוסח וידוי המעשר כביטוי לכך שהאדם עשה את המצוות מפני שכך ציווה הקב"ה, והוא רואה בנוסח כולו הצהרה על קיום מצוות עשה ועל ההימנעות מן האסור. יש כאן אפוא עמידה של אדם לפני הקב"ה שבה הוא אינו מתפאר בעצמו, אלא מעיד ביושר על נאמנותו לציווי. דווקא לפני מי שיודע את האמת כולה אין מקום להצגה, לא לכיוון אחד ולא לכיוון השני. הדבר הזה יכול לשנות לחלוטין את הדרך שבה אנחנו מבינים חשבון נפש. פעמים רבות אדם עושה חשבון נפש כאילו תפקידו הוא לאתר את כתב האישום החמור ביותר שאפשר לנסח נגד עצמו. הוא מחפש היכן נפל, היכן אכזב, היכן לא עמד בציפיות, ואילו כל המקומות שבהם הצליח אינם נכנסים כלל לחשבון. אבל זה אינו חשבון. בחשבון אמיתי יש שני צדדים. אם מנהל עסק היה רושם במשך שנה רק הוצאות ומתעלם מכל ההכנסות, הוא לא היה נעשה איש עסקים עניו. הספרים שלו פשוט לא היו משקפים את המציאות. מדוע בניהול הנפש אנחנו מרשים לעצמנו לעשות בדיוק את זה? אולי משום שהטוב החוזר על עצמו נעשה שקוף. כאשר אדם מתנהג כראוי פעם אחר פעם, הוא מתרגל לכך. השגרה אינה מרעישה. אב שקם במשך שנים בכל בוקר ודואג לילדיו אינו מרגיש שבכל יום התרחש אירוע יוצא דופן. בן זוג שנאמן, נוכח, מתחשב ונושא בעול אינו מקבל בכל ערב תחושת הישג. אדם שמתפלל יום אחר יום אינו חוזר הביתה בכל פעם בתחושה שעשה דבר עצום. דווקא הדברים שמרכיבים את האישיות שלנו מתרחשים בדרך כלל בשקט. הכישלון, לעומת זאת, שובר את הרצף. הוא בולט. הוא צורב. הוא יוצר אירוע. ולכן נוצרת אשליה מעניינת: מה שחריג מקבל יותר תשומת לב דווקא מפני שהוא חריג, אבל לאחר שקיבל יותר תשומת לב אנחנו מתחילים לחשוב שהוא גם יותר מייצג. במילים אחרות, ייתכן שהסיבה שהנפילה כל כך בולטת היא דווקא משום שהיא אינה ההתנהגות הרגילה שלנו, אבל אנחנו משתמשים בבליטות שלה כדי להסיק שהיא מגלה מי אנחנו באמת. נניח שאב איבד סבלנות וצעק על ילדיו. ודאי שעליו לקחת אחריות. אולי עליו לבקש סליחה, לבדוק מה הביא אותו לשם ולחשוב כיצד למנוע הישנות. אבל אם מיד לאחר מכן הוא אומר לעצמו "אני אבא נורא", הוא עשה מעבר שאינו הכרחי. מן המשפט "התנהגתי עכשיו בצורה לא ראויה" הוא עבר אל המשפט "אני אדם לא ראוי". מן המעשה הוא עבר לזהות. והמעבר הזה עלול להזיק דווקא ליכולת לתקן. יש הבדל עצום בין אשמה בריאה לבין זהות של אשמה. אשמה בריאה אומרת: עשיתי דבר שאינו מתאים לערכים שלי, ולכן אני רוצה לתקן אותו. זהות של אשמה אומרת: המעשה הזה גילה סוף סוף מי אני באמת. המשפט הראשון יוצר תנועה. השני יוצר קיפאון. אם עשיתי דבר רע, אפשר לתקן. אם אני עצמי הבעיה, מה בדיוק אפשר לעשות? וכאן אפשר לשאול שאלה חריפה עוד יותר: מדוע כאשר אנחנו נכשלים אנחנו אומרים שהכישלון מגלה את "האני האמיתי", אבל כאשר אנחנו מצליחים לעמוד בניסיון איננו אומרים שההצלחה גילתה את האני האמיתי? אדם כעס ואומר לעצמו: הנה, בסוף התברר מי אני. אבל אתמול הוא התאפק במקום שבו בעבר היה מתפרץ. מדוע אתמול לא אמר לעצמו: הנה, התברר מי אני? אדם נפל פעם אחת בהרגל שהוא מנסה לשנות ואומר שכל העבודה הייתה לשווא. אבל במשך שבועות הוא הצליח. מדוע השבועות אינם ראיה, והיום האחד כן? האמת היא ששניהם ראיות. האדם הוא יצור מורכב שנמצא בתנועה. יש בו כוחות שונים, הרגלים ישנים, רצונות חדשים, נקודות חולשה ונקודות של גדלות. רגע אחד אינו חייב לקבל מונופול על הגדרת הזהות. העבודה היא לא לבחור רק את הרגעים המחמיאים, אלא לראות את התמונה המלאה ולשאול מהו הכיוון שאליו האדם הולך. וזה משנה את כל השאלה. במקום לשאול רק "האם נכשלתי?", צריך לשאול גם "מהו היחס בין הכישלון הזה לבין הדרך שלי?". אם בעבר הייתי מתפרץ בכל יום והיום איבדתי סבלנות פעם בחודש, עדיין יש מה לתקן, אבל יהיה אבסורד לומר שלא השתניתי. אם פעם לא הייתי מסוגל להתמיד כלל והיום אני מצליח רוב הזמן, יום של נפילה אינו מוחק את התהליך. הוא מצביע על מקום שעדיין דורש עבודה בתוך תהליך שכבר מתרחש. לפעמים דווקא אנשים רציניים נופלים במלכודת הזאת יותר מאחרים. ככל שהאדם דורש מעצמו יותר, כך כל סטייה מן האידיאל מכאיבה יותר. הוא אינו משווה את עצמו למי שהיה לפני שנה, אלא למי שהוא חושב שכבר היה צריך להיות. לכן התקדמות עצומה יכולה להיעלם מעיניו. הוא עבר דרך ארוכה, אבל משום שעדיין אינו בקצה הדרך הוא מרגיש כאילו לא התקדם כלל. אפשר לראות זאת היטב בחינוך ילדים. ילד מתקשה בתחום מסוים. במשך חודשים הוא עובד, משתפר ומתחיל להצליח. ואז מגיע מבחן אחד שבו שוב נכשל. אם ההורה אומר מיד "חזרנו לאותו מקום", הוא עלול למחוק במשפט אחד חודשים של מאמץ. אבל לא חזרנו לאותו מקום. הגענו לכישלון חדש מתוך מקום אחר. מבחוץ הציון אולי דומה לציון הישן, אבל הילד אינו אותו ילד, הדרך שעבר אינה נמחקת, והכוחות שפיתח עדיין נמצאים בו. ההבחנה הזאת חשובה גם בזוגיות. אדם יכול לעבוד במשך שנים על הרגל שפגע בקשר. הוא משתנה, משתדל, מתקדם, ואז ברגע של חולשה חוזר לדפוס הישן. לפעמים בן הזוג אומר: "ידעתי. אתה אף פעם לא משתנה". זה משפט קשה מאוד, מפני שהוא אינו מבקר רק את מה שקרה עכשיו. הוא מוחק את כל הדרך. אולי צריך לומר בתקיפות שהמעשה פגע, אולי יש צורך בגבול ברור, אבל אפשר לעשות זאת בלי להכחיש את כל המקומות שבהם כן היה שינוי. הדבר נכון גם ביחס לעצמנו. יש אנשים שמעניקים לאחרים מורכבות אבל שוללים אותה מעצמם. לחבר הם יאמרו: אל תשפוט את עצמך בגלל טעות אחת. לילד הם יסבירו: כולם נכשלים, העיקר ללמוד. אבל כשהם עצמם נופלים, כל החכמה הזאת נעלמת. פתאום אין הקשר, אין תהליך ואין פרופורציה. יש רק כתב אישום. וכאן כדאי להעמיד מול עצמנו מבחן פשוט: אילו אדם שאנחנו אוהבים היה עושה בדיוק את מה שעשינו, האם היינו מתארים אותו במילים שבהן אנחנו מתארים עכשיו את עצמנו? אם הבן שלנו היה נכשל אחרי חודשים של מאמץ, האם היינו אומרים לו שכל העבודה שלו הייתה שקר? אם חבר טוב היה עושה טעות אחת אחרי שנים של אחריות, האם היינו אומרים שהוא חסר אחריות במהותו? אם לא, מדוע אנחנו משוכנעים שאכזריות כלפי עצמנו היא צורה גבוהה יותר של יושר? אין כאן קריאה לרחמים עצמיים. להפך. אדם שמסוגל להסתכל על עצמו בצורה מדויקת יכול לקחת אחריות עמוקה יותר. מי שמיד הופך כל טעות למשבר זהות עסוק פעמים רבות בעצמו יותר מאשר בתיקון. הוא שוקע בשאלה "איך יכולתי לעשות דבר כזה?" במקום לשאול "מה אני צריך לעשות עכשיו?". לפעמים ההלקאה העצמית נראית מוסרית מאוד, אבל היא משאירה את האדם במרכז. תשובה אמיתית מעבירה את המוקד מן הדרמה על עצמי אל האחריות למעשה. אפשר לראות זאת היטב כאשר אדם פגע במישהו. אם הוא נשבר ואומר שוב ושוב "אני אדם נורא, אני לא מאמין שעשיתי את זה", האדם שנפגע עלול למצוא את עצמו מנחם אותו. לעומת זאת, מי שמסוגל לומר "עשיתי דבר לא נכון, אני מבין שפגעתי בך, ואני רוצה לתקן" אינו מקל ראש במעשה. הוא דווקא לוקח עליו אחריות בלי להפוך את כל האירוע להצגה סביב זהותו. לכן ההבחנה בין מעשה לזהות אינה בריחה מאחריות. היא תנאי לאחריות בוגרת. אדם צריך לדעת לומר בעת ובעונה אחת שתי אמיתות: הדבר שעשיתי היה לא נכון, ואני גדול מן הדבר שעשיתי. אם נשמיט את האמת הראשונה, נקבל טשטוש מוסרי. אם נשמיט את השנייה, נקבל ייאוש. וידוי המעשר מציע לנו שפה של אמת שאינה מפחדת מן הטוב. "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי... שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כו, יג עד יד). אדם רשאי לעמוד לפני הקב"ה ולומר שקיים. לא מפני שהוא מושלם, ולא מפני שמעולם לא נכשל בשום תחום בחייו, אלא מפני שביחס לדבר שעליו הוא עומד ומתוודה הוא אומר אמת. אולי זו הסיבה שהביטוי הזה כל כך מטלטל אותנו. התרגלנו לחשוב שווידוי פירושו בהכרח לדבר על מה שלא עשינו נכון. התורה מציגה כאן גם וידוי מסוג אחר, שבו אדם נדרש לתת דין וחשבון על מה שכן עשה. יש בכך תביעה מוסרית לא פחות גדולה. האם אתה יודע לראות את המקומות שבהם היית נאמן? האם אתה יודע להכיר בטוב בלי להפוך אותו לגאווה? האם אתה מסוגל להודות לקב"ה על הכוחות שנתן לך, ובאותה נשימה להכיר בכך שבאמת השתמשת בהם? השאלה הזאת חשובה במיוחד לאנשים שמרגישים שהם אף פעם אינם מספיקים. יש אדם שמסיים יום ובודק מיד מה נשאר ברשימה. הוא עשה עשרה דברים, אבל התודעה נמשכת לדבר האחד שלא הספיק. הוא למד שעה, אבל חושב על השעה הנוספת שלא למד. הוא הקדיש זמן לילדים, אבל זוכר את הרגע שבו בדק את הטלפון. הוא עשה חסד, אבל מיד מוצא פגם בכוונה. כל הצלחה עוברת תהליך של הקטנה עד שאינה ראויה עוד להיחשב. אם אדם חי כך שנים, נוצרת בעיה עמוקה. אין לו מאגר פנימי של הצלחות. בכל פעם שמגיע ניסיון חדש הוא פוגש אותו כאילו מעולם לא עמד בניסיון. הוא אינו אומר לעצמו: כבר עברתי דברים קשים, כבר הוכחתי שאני מסוגל להתמיד, כבר נפלתי וקמתי. הוא מגיע לכל אתגר עם תיק מלא כישלונות ותיק ריק הצלחות, אף על פי שהמציאות שונה לחלוטין. אולי חלק מן הביטחון שאדם זקוק לו אינו נבנה ממחמאות שאחרים נותנים לו, אלא מזיכרון אמיתי של הדרך שכבר עבר. לא זיכרון מנופח, אלא זיכרון ישר. אדם צריך לדעת היכן היה לפני חמש שנים והיכן הוא היום. אילו דברים שפעם הכריעו אותו כבר אינם מכריעים אותו. אילו הרגלים בנה. באילו מקומות נעשה סבלני יותר, אחראי יותר, מאמין יותר, נדיב יותר או יציב יותר. אם אינו זוכר את הדרך, כל נפילה קטנה יכולה לשכנע אותו שהוא עדיין עומד בנקודת ההתחלה. וכאן מקבלות המילים "ולא שכחתי" משמעות מעוררת מחשבה גם מעבר לפירושן ההלכתי המדויק. חז"ל פירשו אותן ביחס לברכה ולהזכרת שם שמים, ואין לעקור את הפסוק ממשמעותו ההלכתית. אבל עצם העובדה שהתורה דורשת מן האדם לעמוד ולמנות בדקדוק את מה שקיים מעוררת אותנו לשאלה רחבה יותר: מה אנחנו בוחרים לזכור כאשר אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו? האם אנחנו זוכרים רק את הפעמים שבהן נשברנו, או גם את הפעמים שבהן התאוששנו? האם אנחנו זוכרים רק את ההחלטות הגרועות, או גם את מאות ההחלטות הנכונות שאיש לא מחא עליהן כפיים? האם אנחנו זוכרים רק את התפילות שבהן לא היינו מרוכזים, או גם את השנים שבהן המשכנו להגיע ולהתפלל? האם אנחנו זוכרים רק את המקומות שבהם אכזבנו את ילדינו, או גם את אלפי הרגעים שבהם הם ידעו שיש להם על מי להישען? אין הכוונה לעשות לעצמנו הנחות. להפך. דווקא מי שמכיר בדרך שכבר עשה יכול לדרוש מעצמו יותר בלי להישבר. הוא יכול לומר: הצלחתי להתקדם עד כאן, ולכן אני יודע שאני מסוגל לעבוד גם על המקום הזה. לעומת זאת, אדם שמשוכנע שאין בו שום הצלחה אינו מקבל מן הביקורת כוח לפעול. הוא מקבל ממנה עוד הוכחה שאין טעם. יש כאן גם השלכה עמוקה על הדרך שבה אנחנו מחנכים אחרים. כאשר ילד טועה, האם אנחנו מתקנים את הטעות או מגדירים את הילד? יש הבדל עצום בין "לא אמרת אמת עכשיו" לבין "אתה שקרן", בין "לא סידרת את החדר" לבין "אתה עצלן", בין "התנהגת בחוסר אחריות" לבין "אי אפשר לסמוך עליך". המשפט הראשון מתייחס למעשה שאפשר לשנות. המשפט השני הופך את המעשה לזהות שהילד צריך עכשיו להילחם בה. ולפעמים התווית עצמה נעשית נבואה. אם ילד שומע שוב ושוב שהוא עצלן, בשלב מסוים הוא מפסיק לחשוב על עצלות כעל התנהגות ומתחיל לחשוב עליה כעל מי שהוא. ואם זה מי שאני, מדוע להתאמץ? דווקא הרצון שלנו לתקן עלול לקבע את הדבר שאנחנו רוצים לשנות. אותו דבר אנחנו עושים לעצמנו. "אני לא ממושמע", "אני תמיד הורס", "אני לא יודע להתמיד", "אני גרוע ביחסים", "אין לי כוח רצון". כדאי לבדוק כל משפט כזה. האם זו עובדה, או פסק דין שנולד מכמה רגעים כואבים וקיבל עם השנים מעמד של זהות? האם באמת "תמיד", או שיש עשרות מקרים שאינם מתאימים לסיפור ולכן הפסקנו לספור אותם? המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה יג) מביאה שלאחר שהאדם אומר שעשה את המוטל עליו, הוא מבקש מן הקב"ה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". יש כאן סדר עמוק. האדם אינו עומד כמי שאין לו דבר בידיו ומבקש שהשמיים יעשו הכול עבורו. הוא אומר: עשינו מה שנצטווינו, ועכשיו אנו מבקשים את הברכה שאיננה בידינו. יש כאן שותפות בין אחריות אנושית לבין בקשת סייעתא דשמיא. גם בחיים הפנימיים אנחנו זקוקים לשני הצדדים. מצד אחד, אסור לאדם לומר "ככה אני" ולהפסיק לעבוד. מצד שני, אסור לו למחוק את העבודה שכבר עשה. הוא צריך להיות מסוגל לומר: כאן נכשלתי ואני צריך לתקן, וכאן כבר התקדמתי ואני צריך להכיר בכך. כאן האחריות שלי, וכאן אני זקוק לעזרה מן השמים. כאן יש בי חולשה, וכאן כבר נבנה בי כוח. ואולי המבחן הגדול ביותר הוא מה קורה ביום שאחרי הכישלון. האם האדם משתמש בכישלון כדי להבין משהו ולחזור למסלול, או שהוא משתמש בו כדי לשרוף את המסלול כולו? אדם שהחמיץ יום אחד של לימוד יכול לפתוח את הספר למחרת, או לומר שכבר נשברה הקביעות ולהפסיק. מי שחרג פעם אחת מן הדרך שבה ביקש להתנהל יכול לחזור אליה בארוחה הבאה, או להחליט שהכול נהרס. מי שכשל במידה מסוימת יכול להתנצל ולהמשיך לעבוד, או לומר לעצמו שכל השינוי היה מזויף. לפעמים הנזק הגדול ביותר של הכישלון אינו מה שקרה בו, אלא הסיפור שאנחנו מספרים בעקבותיו. טעות של עשר דקות יכולה להפוך לסיפור של עשר שנים אם אדם מחליט שהיא הגדירה אותו. ולעומת זאת, גם כישלון אמיתי יכול להפוך לנקודת צמיחה אם הוא מסרב לתת לו סמכות גדולה מכפי שמגיעה לו. כאן ראוי לשאול את עצמנו בכנות: האם אני רוצה לתקן את עצמי, או להעניש את עצמי? אלה אינם אותו דבר. תיקון שואל מה קרה, מדוע קרה, מה האחריות שלי ומה אעשה אחרת. ענישה עצמית חוזרת שוב ושוב על חומרת הכישלון גם כאשר כבר אין בכך שום מידע חדש. תיקון פונה אל העתיד. הלקאה נשארת בעבר. תיקון דורש אמת. הלקאה דורשת כאב. ולא תמיד יותר כאב יוצר יותר שינוי. לפעמים דווקא אדם שמסוגל לומר לעצמו ביושר "נכשלתי, אבל אינני מתחיל מאפס" יכול לקום מהר יותר. הוא אינו מתכחש למה שקרה, אבל גם אינו מתכחש לכל מה שהיה לפניו. הוא לוקח איתו אל התיקון לא רק את הזיכרון של הנפילה, אלא גם את הזיכרון של כל הפעמים שבהן הצליח לעמוד. אולי זו אחת המתנות הגדולות שפרשת כי תבוא יכולה לתת לאדם שעושה חשבון נפש. התורה מלמדת אותנו לעמוד לפני הקב"ה בלי מסכות, אבל גם בלי עיוותים. אם עשית, אמור שעשית. אם לא שכחת, אל תעמיד פנים ששכחת. אם שמעת בקול ה', אל תמחק את הדבר בשם ענווה מזויפת. ואם נכשלת, תקן את מה שנכשל בלי להפוך את הכישלון להגדרה כוללת של כל אישיותך. האדם אינו רק הרגע שבו נפל, כשם שאינו רק הרגע שבו הצליח. האדם הוא הדרך שהוא בוחר לעשות עם שני הרגעים הללו. ולכן אולי השאלה החשובה ביותר אינה כמה פעמים נפלנו, אלא מה אנחנו עושים עם הנפילה. האם היא נעשית הוכחה שאין בנו כוח, או מידע שמלמד אותנו היכן עדיין נדרשת עבודה? האם היא מוחקת את כל הדרך, או נעשית חלק מן הדרך? האם אנחנו נותנים לה לכתוב את הזהות שלנו, או שאנחנו לוקחים עליה אחריות וממשיכים לכתוב בעצמנו את הפרק הבא? יש אנשים שסוחבים במשך שנים משפט פנימי שנולד ביום אחד רע. הם שכחו מאות ימים טובים, אבל את היום ההוא הם זוכרים היטב. אולי הגיע הזמן לבדוק מחדש את הספרים. לא כדי למחוק את החובות, אלא כדי להכניס לחשבון גם את הזכויות. לא כדי להכריז שהכול מושלם, אלא כדי שהמאזן יהיה אמיתי. מפני שאדם שרוצה להשתנות זקוק לא רק לדעת מה עדיין חסר לו. הוא זקוק גם לדעת מה כבר נבנה בו. ולפעמים הדרך לקום מן הכישלון הבא מתחילה דווקא ביכולת לזכור ביושר את כל הפעמים שבהן כבר קמנו.
למה כישלון אחד מצליח למחוק בעינינו שנים שלמות שבהן דווקא הצלחנו? יש רגעים שבהם אדם אינו צריך שאיש יעמוד מולו ויאשים אותו, מפני שהוא כבר עושה את העבודה הזאת בעצמו, ולעיתים בחומרה שאיש אחר לא היה מעז לנהוג בה. אב מסור יכול לחזור הביתה אחרי יום קשה, לאבד סבלנות מול אחד מילדיו, לומר משפט שהוא מצטער עליו, וללכת לישון בתחושה קשה שהוא אבא גרוע. באותו רגע כמעט נמחקות מתודעתו אלפי שעות שבהן הקשיב, חיבק, דאג, ויתר, התעורר בלילה, הסיע, חינך, התפלל ונשא את ילדיו על לבו. כל השנים הללו אינן נעלמות מן המציאות, אבל הן נעלמות מן התמונה שהוא מחזיק על עצמו. רגע אחד מקבל לפתע כוח לספר סיפור שלם. אותו דבר יכול לקרות לאדם בעבודת ה'. במשך חודשים הוא קם לתפילה, קובע עתים לתורה, משתדל לעבוד על מידותיו ומתאמץ לשמור על קבלות שקיבל על עצמו. ואז מגיע שבוע חלש. הוא מאחר, מחמיץ סדר לימוד, נכשל במקום שבו חשב שכבר התקדם, ומיד מתגנבת לתוכו התחושה שכל מה שבנה היה אשליה. אדם אחר יכול לנהל את כספו באחריות במשך שנים, לקבל החלטה כלכלית אחת גרועה ולהתחיל לומר לעצמו שהוא אינו יודע להתנהל. אישה יכולה להעניק למשפחתה בלי סוף, וביום אחד שבו אין לה כוח להיות סבלנית היא מרגישה שכל האימהות שלה עומדת למשפט. כאן ראוי לשאול שאלה נוקבת: מדוע אנחנו נותנים לרגע שבו לא היינו מי שרצינו להיות יותר סמכות להגדיר אותנו מאלפי רגעים שבהם דווקא כן היינו? מדוע כאשר אדם עושה את הדבר הנכון במשך מאה ימים הוא אומר לעצמו שזה בסך הכול מה שהיה צריך לעשות, אבל כאשר ביום המאה ואחד הוא נכשל, הכישלון הופך מיד לראיה על מי שהוא באמת? מי קבע שהכישלון הוא האמת העמוקה על האדם, ואילו כל ההצלחות שקדמו לו הן רק מקרה? פרשת כי תבוא מציבה לפנינו תמונה כמעט הפוכה מן האינסטינקט הזה. לאחר שהאדם מסיים את סדר נתינת המעשרות, התורה מצווה אותו לעמוד לפני הקב"ה ולומר: "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג), ובהמשך: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כו, יד). קשה שלא להתעכב על השפה הזאת. אדם עומד לפני ריבונו של עולם ואומר בפירוש: עשיתי. קיימתי. לא עברתי. לא שכחתי. שמעתי בקול ה'. המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה יא) אינה קוראת את הדברים כאמירה כללית וחסרת תוכן, אלא מפרטת בדיוק מה עומד מאחוריהם. "ככל מצותך אשר צויתני" מלמד שהאדם נתן את המתנות בסדר הראוי, "לא עברתי ממצותיך" מלמד שלא שינה מן הדינים שנצטווה בהם, ו"לא שכחתי" מתפרש שלא שכח מלברך ולהזכיר שם שמים. ובהמשך המשנה (פרק ה משנה יב) מפרשת את חתימת הדברים, "עשיתי ככל אשר צויתני", במילים המופלאות: "שמחתי ושימחתי בו". אין כאן אדם שמספר לעצמו סיפור מחמיא. הוא מעיד על מעשים מוגדרים שעשה כראוי. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי (פרק יא הלכות יג עד טו), פוסק את פרטי הווידוי ומדגיש שאין האדם יכול לומר את הדברים אם לא קיים את הנדרש ממנו. כלומר, התורה אינה מלמדת אותנו לומר לעצמנו שהכול בסדר גם כאשר אינו בסדר. להפך. האמירה "עשיתי" מחייבת אמת. דווקא משום שהאדם נדרש לדייק בכישלונותיו, הוא נדרש לדייק גם בהצלחותיו. וזה אולי אחד החידושים הגדולים הטמונים כאן. חשבון נפש אמיתי אינו רק היכולת לומר "חטאתי". חשבון נפש אמיתי הוא היכולת לעמוד מול האמת כולה. ואם האמת היא שנכשלתי, אסור לי לטשטש אותה. אבל אם האמת היא שהתאמצתי, התקדמתי, עמדתי בניסיון, נתתי, תיקנתי והתמדתי, גם את זה אסור לי למחוק. אדם שמגדיל את כישלונותיו ומקטין באופן שיטתי את הצלחותיו אינו בהכרח עניו יותר. לפעמים הוא פשוט אינו מדויק. יש כאן הבחנה יסודית בין ענווה לבין הקטנה עצמית. ענווה אינה אומרת שאין בי טוב. ענווה אומרת שהטוב שיש בי אינו הופך אותי לגדול מאחרים, אינו מנתק אותי ממקור הכוחות שקיבלתי ואינו פוטר אותי מן הצורך להמשיך לעבוד. אבל אדם שמסרב להכיר בכל מעלה שקיימת בו אינו בהכרח עובד את מידת הענווה. הוא עלול לבנות תמונת עצמי שאינה אמיתית. וכאן כדאי לשאול שאלה קשה: מדוע אנחנו חוששים כל כך שאם אדם יכיר בטוב שבו הוא יהפוך לגאוותן, אבל איננו חוששים באותה מידה שאם הוא יתעלם מן הטוב שבו הוא יהפוך למיואש? גם ייאוש יכול להשחית את עבודת האדם. מי שמאמין ששום דבר שהוא עושה אינו מספיק, שההתקדמות שלו אינה נחשבת ושכל נפילה מוכיחה שמעולם לא השתנה, עלול בסופו של דבר לשאול בשביל מה להמשיך להתאמץ. רבי יצחק עראמה, בעקדת יצחק (שער צח), מבאר את נוסח וידוי המעשר כביטוי לכך שהאדם עשה את המצוות מפני שכך ציווה הקב"ה, והוא רואה בנוסח כולו הצהרה על קיום מצוות עשה ועל ההימנעות מן האסור. יש כאן אפוא עמידה של אדם לפני הקב"ה שבה הוא אינו מתפאר בעצמו, אלא מעיד ביושר על נאמנותו לציווי. דווקא לפני מי שיודע את האמת כולה אין מקום להצגה, לא לכיוון אחד ולא לכיוון השני. הדבר הזה יכול לשנות לחלוטין את הדרך שבה אנחנו מבינים חשבון נפש. פעמים רבות אדם עושה חשבון נפש כאילו תפקידו הוא לאתר את כתב האישום החמור ביותר שאפשר לנסח נגד עצמו. הוא מחפש היכן נפל, היכן אכזב, היכן לא עמד בציפיות, ואילו כל המקומות שבהם הצליח אינם נכנסים כלל לחשבון. אבל זה אינו חשבון. בחשבון אמיתי יש שני צדדים. אם מנהל עסק היה רושם במשך שנה רק הוצאות ומתעלם מכל ההכנסות, הוא לא היה נעשה איש עסקים עניו. הספרים שלו פשוט לא היו משקפים את המציאות. מדוע בניהול הנפש אנחנו מרשים לעצמנו לעשות בדיוק את זה? אולי משום שהטוב החוזר על עצמו נעשה שקוף. כאשר אדם מתנהג כראוי פעם אחר פעם, הוא מתרגל לכך. השגרה אינה מרעישה. אב שקם במשך שנים בכל בוקר ודואג לילדיו אינו מרגיש שבכל יום התרחש אירוע יוצא דופן. בן זוג שנאמן, נוכח, מתחשב ונושא בעול אינו מקבל בכל ערב תחושת הישג. אדם שמתפלל יום אחר יום אינו חוזר הביתה בכל פעם בתחושה שעשה דבר עצום. דווקא הדברים שמרכיבים את האישיות שלנו מתרחשים בדרך כלל בשקט. הכישלון, לעומת זאת, שובר את הרצף. הוא בולט. הוא צורב. הוא יוצר אירוע. ולכן נוצרת אשליה מעניינת: מה שחריג מקבל יותר תשומת לב דווקא מפני שהוא חריג, אבל לאחר שקיבל יותר תשומת לב אנחנו מתחילים לחשוב שהוא גם יותר מייצג. במילים אחרות, ייתכן שהסיבה שהנפילה כל כך בולטת היא דווקא משום שהיא אינה ההתנהגות הרגילה שלנו, אבל אנחנו משתמשים בבליטות שלה כדי להסיק שהיא מגלה מי אנחנו באמת. נניח שאב איבד סבלנות וצעק על ילדיו. ודאי שעליו לקחת אחריות. אולי עליו לבקש סליחה, לבדוק מה הביא אותו לשם ולחשוב כיצד למנוע הישנות. אבל אם מיד לאחר מכן הוא אומר לעצמו "אני אבא נורא", הוא עשה מעבר שאינו הכרחי. מן המשפט "התנהגתי עכשיו בצורה לא ראויה" הוא עבר אל המשפט "אני אדם לא ראוי". מן המעשה הוא עבר לזהות. והמעבר הזה עלול להזיק דווקא ליכולת לתקן. יש הבדל עצום בין אשמה בריאה לבין זהות של אשמה. אשמה בריאה אומרת: עשיתי דבר שאינו מתאים לערכים שלי, ולכן אני רוצה לתקן אותו. זהות של אשמה אומרת: המעשה הזה גילה סוף סוף מי אני באמת. המשפט הראשון יוצר תנועה. השני יוצר קיפאון. אם עשיתי דבר רע, אפשר לתקן. אם אני עצמי הבעיה, מה בדיוק אפשר לעשות? וכאן אפשר לשאול שאלה חריפה עוד יותר: מדוע כאשר אנחנו נכשלים אנחנו אומרים שהכישלון מגלה את "האני האמיתי", אבל כאשר אנחנו מצליחים לעמוד בניסיון איננו אומרים שההצלחה גילתה את האני האמיתי? אדם כעס ואומר לעצמו: הנה, בסוף התברר מי אני. אבל אתמול הוא התאפק במקום שבו בעבר היה מתפרץ. מדוע אתמול לא אמר לעצמו: הנה, התברר מי אני? אדם נפל פעם אחת בהרגל שהוא מנסה לשנות ואומר שכל העבודה הייתה לשווא. אבל במשך שבועות הוא הצליח. מדוע השבועות אינם ראיה, והיום האחד כן? האמת היא ששניהם ראיות. האדם הוא יצור מורכב שנמצא בתנועה. יש בו כוחות שונים, הרגלים ישנים, רצונות חדשים, נקודות חולשה ונקודות של גדלות. רגע אחד אינו חייב לקבל מונופול על הגדרת הזהות. העבודה היא לא לבחור רק את הרגעים המחמיאים, אלא לראות את התמונה המלאה ולשאול מהו הכיוון שאליו האדם הולך. וזה משנה את כל השאלה. במקום לשאול רק "האם נכשלתי?", צריך לשאול גם "מהו היחס בין הכישלון הזה לבין הדרך שלי?". אם בעבר הייתי מתפרץ בכל יום והיום איבדתי סבלנות פעם בחודש, עדיין יש מה לתקן, אבל יהיה אבסורד לומר שלא השתניתי. אם פעם לא הייתי מסוגל להתמיד כלל והיום אני מצליח רוב הזמן, יום של נפילה אינו מוחק את התהליך. הוא מצביע על מקום שעדיין דורש עבודה בתוך תהליך שכבר מתרחש. לפעמים דווקא אנשים רציניים נופלים במלכודת הזאת יותר מאחרים. ככל שהאדם דורש מעצמו יותר, כך כל סטייה מן האידיאל מכאיבה יותר. הוא אינו משווה את עצמו למי שהיה לפני שנה, אלא למי שהוא חושב שכבר היה צריך להיות. לכן התקדמות עצומה יכולה להיעלם מעיניו. הוא עבר דרך ארוכה, אבל משום שעדיין אינו בקצה הדרך הוא מרגיש כאילו לא התקדם כלל. אפשר לראות זאת היטב בחינוך ילדים. ילד מתקשה בתחום מסוים. במשך חודשים הוא עובד, משתפר ומתחיל להצליח. ואז מגיע מבחן אחד שבו שוב נכשל. אם ההורה אומר מיד "חזרנו לאותו מקום", הוא עלול למחוק במשפט אחד חודשים של מאמץ. אבל לא חזרנו לאותו מקום. הגענו לכישלון חדש מתוך מקום אחר. מבחוץ הציון אולי דומה לציון הישן, אבל הילד אינו אותו ילד, הדרך שעבר אינה נמחקת, והכוחות שפיתח עדיין נמצאים בו. ההבחנה הזאת חשובה גם בזוגיות. אדם יכול לעבוד במשך שנים על הרגל שפגע בקשר. הוא משתנה, משתדל, מתקדם, ואז ברגע של חולשה חוזר לדפוס הישן. לפעמים בן הזוג אומר: "ידעתי. אתה אף פעם לא משתנה". זה משפט קשה מאוד, מפני שהוא אינו מבקר רק את מה שקרה עכשיו. הוא מוחק את כל הדרך. אולי צריך לומר בתקיפות שהמעשה פגע, אולי יש צורך בגבול ברור, אבל אפשר לעשות זאת בלי להכחיש את כל המקומות שבהם כן היה שינוי. הדבר נכון גם ביחס לעצמנו. יש אנשים שמעניקים לאחרים מורכבות אבל שוללים אותה מעצמם. לחבר הם יאמרו: אל תשפוט את עצמך בגלל טעות אחת. לילד הם יסבירו: כולם נכשלים, העיקר ללמוד. אבל כשהם עצמם נופלים, כל החכמה הזאת נעלמת. פתאום אין הקשר, אין תהליך ואין פרופורציה. יש רק כתב אישום. וכאן כדאי להעמיד מול עצמנו מבחן פשוט: אילו אדם שאנחנו אוהבים היה עושה בדיוק את מה שעשינו, האם היינו מתארים אותו במילים שבהן אנחנו מתארים עכשיו את עצמנו? אם הבן שלנו היה נכשל אחרי חודשים של מאמץ, האם היינו אומרים לו שכל העבודה שלו הייתה שקר? אם חבר טוב היה עושה טעות אחת אחרי שנים של אחריות, האם היינו אומרים שהוא חסר אחריות במהותו? אם לא, מדוע אנחנו משוכנעים שאכזריות כלפי עצמנו היא צורה גבוהה יותר של יושר? אין כאן קריאה לרחמים עצמיים. להפך. אדם שמסוגל להסתכל על עצמו בצורה מדויקת יכול לקחת אחריות עמוקה יותר. מי שמיד הופך כל טעות למשבר זהות עסוק פעמים רבות בעצמו יותר מאשר בתיקון. הוא שוקע בשאלה "איך יכולתי לעשות דבר כזה?" במקום לשאול "מה אני צריך לעשות עכשיו?". לפעמים ההלקאה העצמית נראית מוסרית מאוד, אבל היא משאירה את האדם במרכז. תשובה אמיתית מעבירה את המוקד מן הדרמה על עצמי אל האחריות למעשה. אפשר לראות זאת היטב כאשר אדם פגע במישהו. אם הוא נשבר ואומר שוב ושוב "אני אדם נורא, אני לא מאמין שעשיתי את זה", האדם שנפגע עלול למצוא את עצמו מנחם אותו. לעומת זאת, מי שמסוגל לומר "עשיתי דבר לא נכון, אני מבין שפגעתי בך, ואני רוצה לתקן" אינו מקל ראש במעשה. הוא דווקא לוקח עליו אחריות בלי להפוך את כל האירוע להצגה סביב זהותו. לכן ההבחנה בין מעשה לזהות אינה בריחה מאחריות. היא תנאי לאחריות בוגרת. אדם צריך לדעת לומר בעת ובעונה אחת שתי אמיתות: הדבר שעשיתי היה לא נכון, ואני גדול מן הדבר שעשיתי. אם נשמיט את האמת הראשונה, נקבל טשטוש מוסרי. אם נשמיט את השנייה, נקבל ייאוש. וידוי המעשר מציע לנו שפה של אמת שאינה מפחדת מן הטוב. "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי... שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כו, יג עד יד). אדם רשאי לעמוד לפני הקב"ה ולומר שקיים. לא מפני שהוא מושלם, ולא מפני שמעולם לא נכשל בשום תחום בחייו, אלא מפני שביחס לדבר שעליו הוא עומד ומתוודה הוא אומר אמת. אולי זו הסיבה שהביטוי הזה כל כך מטלטל אותנו. התרגלנו לחשוב שווידוי פירושו בהכרח לדבר על מה שלא עשינו נכון. התורה מציגה כאן גם וידוי מסוג אחר, שבו אדם נדרש לתת דין וחשבון על מה שכן עשה. יש בכך תביעה מוסרית לא פחות גדולה. האם אתה יודע לראות את המקומות שבהם היית נאמן? האם אתה יודע להכיר בטוב בלי להפוך אותו לגאווה? האם אתה מסוגל להודות לקב"ה על הכוחות שנתן לך, ובאותה נשימה להכיר בכך שבאמת השתמשת בהם? השאלה הזאת חשובה במיוחד לאנשים שמרגישים שהם אף פעם אינם מספיקים. יש אדם שמסיים יום ובודק מיד מה נשאר ברשימה. הוא עשה עשרה דברים, אבל התודעה נמשכת לדבר האחד שלא הספיק. הוא למד שעה, אבל חושב על השעה הנוספת שלא למד. הוא הקדיש זמן לילדים, אבל זוכר את הרגע שבו בדק את הטלפון. הוא עשה חסד, אבל מיד מוצא פגם בכוונה. כל הצלחה עוברת תהליך של הקטנה עד שאינה ראויה עוד להיחשב. אם אדם חי כך שנים, נוצרת בעיה עמוקה. אין לו מאגר פנימי של הצלחות. בכל פעם שמגיע ניסיון חדש הוא פוגש אותו כאילו מעולם לא עמד בניסיון. הוא אינו אומר לעצמו: כבר עברתי דברים קשים, כבר הוכחתי שאני מסוגל להתמיד, כבר נפלתי וקמתי. הוא מגיע לכל אתגר עם תיק מלא כישלונות ותיק ריק הצלחות, אף על פי שהמציאות שונה לחלוטין. אולי חלק מן הביטחון שאדם זקוק לו אינו נבנה ממחמאות שאחרים נותנים לו, אלא מזיכרון אמיתי של הדרך שכבר עבר. לא זיכרון מנופח, אלא זיכרון ישר. אדם צריך לדעת היכן היה לפני חמש שנים והיכן הוא היום. אילו דברים שפעם הכריעו אותו כבר אינם מכריעים אותו. אילו הרגלים בנה. באילו מקומות נעשה סבלני יותר, אחראי יותר, מאמין יותר, נדיב יותר או יציב יותר. אם אינו זוכר את הדרך, כל נפילה קטנה יכולה לשכנע אותו שהוא עדיין עומד בנקודת ההתחלה. וכאן מקבלות המילים "ולא שכחתי" משמעות מעוררת מחשבה גם מעבר לפירושן ההלכתי המדויק. חז"ל פירשו אותן ביחס לברכה ולהזכרת שם שמים, ואין לעקור את הפסוק ממשמעותו ההלכתית. אבל עצם העובדה שהתורה דורשת מן האדם לעמוד ולמנות בדקדוק את מה שקיים מעוררת אותנו לשאלה רחבה יותר: מה אנחנו בוחרים לזכור כאשר אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו? האם אנחנו זוכרים רק את הפעמים שבהן נשברנו, או גם את הפעמים שבהן התאוששנו? האם אנחנו זוכרים רק את ההחלטות הגרועות, או גם את מאות ההחלטות הנכונות שאיש לא מחא עליהן כפיים? האם אנחנו זוכרים רק את התפילות שבהן לא היינו מרוכזים, או גם את השנים שבהן המשכנו להגיע ולהתפלל? האם אנחנו זוכרים רק את המקומות שבהם אכזבנו את ילדינו, או גם את אלפי הרגעים שבהם הם ידעו שיש להם על מי להישען? אין הכוונה לעשות לעצמנו הנחות. להפך. דווקא מי שמכיר בדרך שכבר עשה יכול לדרוש מעצמו יותר בלי להישבר. הוא יכול לומר: הצלחתי להתקדם עד כאן, ולכן אני יודע שאני מסוגל לעבוד גם על המקום הזה. לעומת זאת, אדם שמשוכנע שאין בו שום הצלחה אינו מקבל מן הביקורת כוח לפעול. הוא מקבל ממנה עוד הוכחה שאין טעם. יש כאן גם השלכה עמוקה על הדרך שבה אנחנו מחנכים אחרים. כאשר ילד טועה, האם אנחנו מתקנים את הטעות או מגדירים את הילד? יש הבדל עצום בין "לא אמרת אמת עכשיו" לבין "אתה שקרן", בין "לא סידרת את החדר" לבין "אתה עצלן", בין "התנהגת בחוסר אחריות" לבין "אי אפשר לסמוך עליך". המשפט הראשון מתייחס למעשה שאפשר לשנות. המשפט השני הופך את המעשה לזהות שהילד צריך עכשיו להילחם בה. ולפעמים התווית עצמה נעשית נבואה. אם ילד שומע שוב ושוב שהוא עצלן, בשלב מסוים הוא מפסיק לחשוב על עצלות כעל התנהגות ומתחיל לחשוב עליה כעל מי שהוא. ואם זה מי שאני, מדוע להתאמץ? דווקא הרצון שלנו לתקן עלול לקבע את הדבר שאנחנו רוצים לשנות. אותו דבר אנחנו עושים לעצמנו. "אני לא ממושמע", "אני תמיד הורס", "אני לא יודע להתמיד", "אני גרוע ביחסים", "אין לי כוח רצון". כדאי לבדוק כל משפט כזה. האם זו עובדה, או פסק דין שנולד מכמה רגעים כואבים וקיבל עם השנים מעמד של זהות? האם באמת "תמיד", או שיש עשרות מקרים שאינם מתאימים לסיפור ולכן הפסקנו לספור אותם? המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה יג) מביאה שלאחר שהאדם אומר שעשה את המוטל עליו, הוא מבקש מן הקב"ה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". יש כאן סדר עמוק. האדם אינו עומד כמי שאין לו דבר בידיו ומבקש שהשמיים יעשו הכול עבורו. הוא אומר: עשינו מה שנצטווינו, ועכשיו אנו מבקשים את הברכה שאיננה בידינו. יש כאן שותפות בין אחריות אנושית לבין בקשת סייעתא דשמיא. גם בחיים הפנימיים אנחנו זקוקים לשני הצדדים. מצד אחד, אסור לאדם לומר "ככה אני" ולהפסיק לעבוד. מצד שני, אסור לו למחוק את העבודה שכבר עשה. הוא צריך להיות מסוגל לומר: כאן נכשלתי ואני צריך לתקן, וכאן כבר התקדמתי ואני צריך להכיר בכך. כאן האחריות שלי, וכאן אני זקוק לעזרה מן השמים. כאן יש בי חולשה, וכאן כבר נבנה בי כוח. ואולי המבחן הגדול ביותר הוא מה קורה ביום שאחרי הכישלון. האם האדם משתמש בכישלון כדי להבין משהו ולחזור למסלול, או שהוא משתמש בו כדי לשרוף את המסלול כולו? אדם שהחמיץ יום אחד של לימוד יכול לפתוח את הספר למחרת, או לומר שכבר נשברה הקביעות ולהפסיק. מי שחרג פעם אחת מן הדרך שבה ביקש להתנהל יכול לחזור אליה בארוחה הבאה, או להחליט שהכול נהרס. מי שכשל במידה מסוימת יכול להתנצל ולהמשיך לעבוד, או לומר לעצמו שכל השינוי היה מזויף. לפעמים הנזק הגדול ביותר של הכישלון אינו מה שקרה בו, אלא הסיפור שאנחנו מספרים בעקבותיו. טעות של עשר דקות יכולה להפוך לסיפור של עשר שנים אם אדם מחליט שהיא הגדירה אותו. ולעומת זאת, גם כישלון אמיתי יכול להפוך לנקודת צמיחה אם הוא מסרב לתת לו סמכות גדולה מכפי שמגיעה לו. כאן ראוי לשאול את עצמנו בכנות: האם אני רוצה לתקן את עצמי, או להעניש את עצמי? אלה אינם אותו דבר. תיקון שואל מה קרה, מדוע קרה, מה האחריות שלי ומה אעשה אחרת. ענישה עצמית חוזרת שוב ושוב על חומרת הכישלון גם כאשר כבר אין בכך שום מידע חדש. תיקון פונה אל העתיד. הלקאה נשארת בעבר. תיקון דורש אמת. הלקאה דורשת כאב. ולא תמיד יותר כאב יוצר יותר שינוי. לפעמים דווקא אדם שמסוגל לומר לעצמו ביושר "נכשלתי, אבל אינני מתחיל מאפס" יכול לקום מהר יותר. הוא אינו מתכחש למה שקרה, אבל גם אינו מתכחש לכל מה שהיה לפניו. הוא לוקח איתו אל התיקון לא רק את הזיכרון של הנפילה, אלא גם את הזיכרון של כל הפעמים שבהן הצליח לעמוד. אולי זו אחת המתנות הגדולות שפרשת כי תבוא יכולה לתת לאדם שעושה חשבון נפש. התורה מלמדת אותנו לעמוד לפני הקב"ה בלי מסכות, אבל גם בלי עיוותים. אם עשית, אמור שעשית. אם לא שכחת, אל תעמיד פנים ששכחת. אם שמעת בקול ה', אל תמחק את הדבר בשם ענווה מזויפת. ואם נכשלת, תקן את מה שנכשל בלי להפוך את הכישלון להגדרה כוללת של כל אישיותך. האדם אינו רק הרגע שבו נפל, כשם שאינו רק הרגע שבו הצליח. האדם הוא הדרך שהוא בוחר לעשות עם שני הרגעים הללו. ולכן אולי השאלה החשובה ביותר אינה כמה פעמים נפלנו, אלא מה אנחנו עושים עם הנפילה. האם היא נעשית הוכחה שאין בנו כוח, או מידע שמלמד אותנו היכן עדיין נדרשת עבודה? האם היא מוחקת את כל הדרך, או נעשית חלק מן הדרך? האם אנחנו נותנים לה לכתוב את הזהות שלנו, או שאנחנו לוקחים עליה אחריות וממשיכים לכתוב בעצמנו את הפרק הבא? יש אנשים שסוחבים במשך שנים משפט פנימי שנולד ביום אחד רע. הם שכחו מאות ימים טובים, אבל את היום ההוא הם זוכרים היטב. אולי הגיע הזמן לבדוק מחדש את הספרים. לא כדי למחוק את החובות, אלא כדי להכניס לחשבון גם את הזכויות. לא כדי להכריז שהכול מושלם, אלא כדי שהמאזן יהיה אמיתי. מפני שאדם שרוצה להשתנות זקוק לא רק לדעת מה עדיין חסר לו. הוא זקוק גם לדעת מה כבר נבנה בו. ולפעמים הדרך לקום מן הכישלון הבא מתחילה דווקא ביכולת לזכור ביושר את כל הפעמים שבהן כבר קמנו.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←