מתוך המסע שלך אל עצמך
מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים?
מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים? יש רגעים שבהם אדם אינו מאבד דבר, ובכל זאת בתוך כמה דקות הוא מרגיש שהחיים שלו נעשו קטנים יותר. שום דבר בבית לא השתנה, המשכורת לא ירדה, הילדים לא נעשו פחות מוצלחים, הזוגיות לא השתנתה, הבריאות לא נפגעה, וגם הדברים ששימחו אותו בבוקר עדיין נמצאים בדיוק באותו מקום. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהוא פגש אדם אחר. הוא נכנס לביתו של חבר ורואה בית גדול יותר. הוא יוצא משם, חוזר לבית שבו חי שנים, ופתאום הסלון נראה לו צפוף. לפני שעתיים הוא אהב את הבית. עכשיו הוא מבחין בכל מה שחסר בו. הקירות לא זזו, מספר החדרים לא השתנה, שום דבר לא נשבר. רק סרגל חדש נכנס לתודעה. אדם אחר יושב בפגישה עם חבר שלמד איתו לפני עשרים שנה. הם מתחילים לדבר על החיים, ומתברר שהחבר כבר מנהל חברה, מרוויח סכומים גבוהים, טס לפגישות בחו"ל ומחזיק בתפקיד שגורם לאנשים להקשיב כאשר הוא נכנס לחדר. האיש שחזר הביתה היה עד אותה פגישה מרוצה מן הדרך המקצועית שלו. יש לו עבודה טובה, הוא מפרנס בכבוד, מעריכים אותו, והוא אפילו אוהב חלק גדול ממה שהוא עושה. אבל בדרך הביתה מתחילה שאלה חדשה לנקר בו: איך הוא הגיע לשם ואני עדיין כאן? שום דבר לא נלקח ממנו - ובכל זאת משהו מן השמחה נלקח. וזו אחת השאלות הנוקבות ביותר שאפשר לשאול על החיים שלנו: האם אנחנו באמת יודעים מה חסר לנו, או שלפעמים אנחנו מגלים "חסרונות" רק לאחר שראינו מה יש לאחרים? פרשת כי תבוא מתארת את הברכה בלשון מיוחדת מאוד: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך... ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ג עד ו). התורה אינה מדברת רק על כמות של רכוש. היא מתארת אדם שהברכה מלווה אותו בתוך חייו, בעיר, בשדה, בבית, ביציאה ובחזרה. ובהמשך נאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח, יב). התורה מדברת על ברכה בתוך מעשה ידיו של האדם, ולא רק על הצטברות של עוד ועוד דברים. כאן צריך להבחין בין שני מושגים שאנחנו נוטים לערבב: שפע וברכה. שפע הוא שאלה של כמה יש לי. ברכה היא גם שאלה של מה קורה לי בתוך מה שיש לי. אפשר שיהיה לאדם הרבה מאוד והוא יחיה בתחושת מחסור מתמדת, ואפשר שיהיה לו פחות והוא יחווה את חייו כמקום שיש בו טוב, משמעות ומרחב לנשום. אין פירוש הדבר שעוני הוא ברכה או שחוסר הוא מעלה. התורה עצמה מברכת בשפע, בפרנסה ובהצלחה. אבל השפע לבדו אינו מבטיח לאדם את היכולת לחוות את מה שיש לו. בן זומא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ד משנה א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). חז"ל אינם אומרים שהעשיר הוא מי שיש לו הרבה יותר מן האחרים. הם מעבירים את ההגדרה מן החשבון שבבנק אל היחס של האדם לחלק שניתן לו. רבנו יונה מגירונדי (אבות פרק ד משנה א) מבאר שהשמח בחלקו אינו מצטער על כך שחלקו של האחר גדול משלו, והוא מקבל את מה שהקב"ה נתן לו בלי שחיי האחר יהפכו את חלקו שלו למקור של צער. זו נקודה עמוקה מאוד, מפני שהיא אינה מבקשת מן האדם להפסיק לשאוף. היא מבקשת ממנו להפסיק לתת להצלחתו של אדם אחר סמכות לקבוע אם חייו שלו ראויים לשמחה. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה שאני חושב שראוי להציב במרכז הרעיון כולו: מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים? מי קבע שבגיל ארבעים אדם צריך כבר להחזיק בתפקיד מסוים? מי קבע שבית מוצלח מוכרח להיראות בצורה מסוימת? מי קבע שילד מוצלח הוא דווקא ילד שמצטיין בתחומים שהחברה יודעת למדוד? מי קבע שזוגיות טובה נמדדת לפי כמה יוצאים, כמה נוסעים וכמה תמונות מחייכות אפשר להציג? מי קבע שאדם שלא הגיע למעמד מסוים "נשאר מאחור"? ובעיקר, מתי ישבנו אנחנו עצמנו וכתבנו את ההגדרה שלנו לחיים מוצלחים, לפני שהעולם כתב אותה עבורנו? זו אינה שאלה פילוסופית בלבד. היא יכולה לקבוע לאן נרוץ במשך עשרות שנים. יש אנשים שעובדים קשה מאוד, מגיעים רחוק מאוד, ובאמצע החיים מגלים דבר מפחיד: הם הצליחו מאוד במשחק שמעולם לא בחרו לשחק. הם קיבלו את התפקיד. השיגו את המעמד. בנו את הבית. הגיעו להכנסה. קיבלו את ההכרה. אבל כאשר השקט מגיע, הם אינם מבינים מדוע משהו עדיין חסר. הרי לפי כל המדדים הם הצליחו. אולי מפני שהמדדים היו נכונים עבור מישהו אחר. העולם יודע להציג לנו הגדרות של הצלחה מפני שקל למדוד אותן. קל למדוד משכורת. קשה למדוד כמה נפש נשארה לאדם בסוף היום. קל למדוד כמה עובדים כפופים למנהל. קשה למדוד כמה ילדיו מרגישים שהם יכולים לדבר איתו. קל לצלם בית. קשה לצלם שלום בבית. קל להציג תואר. קשה להראות את המחיר שאדם שילם כדי להשיג אותו. קל לספור עוקבים. קשה לספור כמה אנשים באמת מכירים את האדם שמאחורי התמונה. וכאן האדם צריך לעצור ולשאול לא אם הצליח, אלא מה הוא החליט שהמילה "הצלחה" פירושה. זה חשוב במיוחד בעידן שבו אנחנו נחשפים בלי הפסקה לחיים של אחרים. בעבר אדם הכיר מקרוב כמה עשרות משפחות. היום הוא יכול להיחשף בתוך דקות למאות אנשים, וכל אחד מהם מציג רגע אחד שבו חייו נראים טוב במיוחד. אנחנו רואים את הבית של אדם אחד, את החופשה של השני, את הגוף של השלישי, את הקריירה של הרביעי, את הזוגיות של החמישי, את הילדים המצטיינים של השישי ואת השלווה הרוחנית של השביעי. ואז מתרחשת טעות כמעט בלתי נמנעת: אנחנו מחברים את כל הרגעים הללו לדמות אחת דמיונית ומשווים אליה את עצמנו. אנחנו משווים את הבית שלנו לבית של אדם אחד, את המשכורת שלנו לאדם אחר, את הזוגיות שלנו לזוג אחר, את הילדים שלנו לילדים של משפחה אחרת ואת הגוף שלנו לאדם אחר לגמרי. אף אדם בעולם אינו חי את החבילה הזאת. אבל אנחנו בכל זאת מרגישים שנכשלנו מולה. זהו עיוות עמוק של השוואה. אנחנו לוקחים את מיטב התמונות של אנשים רבים ומעמידים מולן את כל מאחורי הקלעים של אדם אחד, אנחנו. אנחנו יודעים כמה כסף באמת נשאר בחשבון שלנו, כמה רבנו אתמול, איזה ילד מתקשה, מאיזה דבר אנחנו מפחדים, איפה נכשלנו, מה הגוף שלנו לא אוהב ומה עדיין לא הסתדר. מן האחר אנחנו מקבלים תמונה אחת שהוא בחר להראות. ואז אנחנו שואלים מדוע החיים שלנו פחות מוצלחים. זו אינה השוואה הוגנת. אולי משום כך רבי אלעזר הקפר אומר במשנה במסכת אבות (פרק ד משנה כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". בפשוטם של הדברים מדובר בכוחות שמוציאים את האדם מעולמו ומביאים עליו רעה. אבל אפשר לשמוע כאן גם נקודה רעיונית חריפה: הקנאה מסוגלת להוציא את האדם מן העולם שלו. במקום לחיות את הבית שלו, את הדרך שלו, את הכוחות שלו ואת המשימה שלו, הוא מתחיל לנהל חיים על פי חייו של מישהו אחר. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק יא), כאשר הוא דן בפרטי מידת הנקיות, מתאר את כוח הקנאה ואת הקושי של האדם לראות מעלה אצל חברו בלי שהדבר יעורר בו תחושת חסר. זו תופעה מוזרה מאוד: מה שיש לאחר לא לקח ממני דבר, ובכל זאת הוא יכול לגרום לי להרגיש כאילו הפסדתי. חבר קיבל קידום. המשכורת שלי לא ירדה. ובכל זאת אני מרגיש קטן יותר. השכן קנה בית גדול. הבית שלי לא הצטמצם. ובכל זאת אני מרגיש שחסר לי. אדם אחר הצליח. הכישרון שלי לא נלקח. ובכל זאת אני מתחיל לפקפק בערך שלי. כיצד הצלחתו של אדם אחד נעשית ראיה נגד אדם אחר? הדבר קורה מפני שבשלב מסוים הפסקנו לשאול "האם טוב לי?" והתחלנו לשאול "האם טוב לי יותר ממנו?" אלו שתי שאלות שונות לחלוטין. לשאלה הראשונה יכולה להיות תשובה. לשנייה כמעט אין סוף. תמיד יהיה אדם שיש לו יותר בתחום מסוים. תמיד יהיה מישהו עשיר יותר, צעיר יותר, מוכשר יותר, מפורסם יותר, חכם יותר, מוצלח יותר או בעל יתרון שאין לנו. אם השלווה שלנו תלויה בכך שלא יהיה אף אדם מעלינו, בחרנו מראש משחק שאי אפשר לנצח בו. אבל כאן חשוב מאוד לא ליפול לקיצוניות ההפוכה. השוואה איננה תמיד דבר שלילי. אדם רואה מישהו שהגיע להישג ומקבל השראה. הוא מגלה אפשרות שלא הכיר. הוא רואה כיצד משפחה אחרת מנהלת דבר יפה ולומד ממנה. הוא פוגש אדם שלומד ברצינות ומבין שגם הוא יכול לדרוש מעצמו יותר. הבעיה אינה עצם העובדה שראינו אחרים. השאלה היא מה עשינו עם מה שראינו. השראה אומרת: ראיתי אצלך דבר יפה, ואני שואל מה ממנו יכול להתאים לחיים שלי. השוואה אומרת: ראיתי אצלך דבר יפה, ולכן החיים שלי נעשו פחות יפים. השראה מרחיבה את האדם. השוואה מקטינה אותו. השראה מחזירה אותי הביתה עם רעיון. השוואה מחזירה אותי הביתה עם אכזבה. ההבדל הזה חשוב במיוחד בזוגיות. זוג יכול לחיות שנים בצורה שמתאימה לו. אולי הוא פחות יוצא מאחרים, פחות נוסע, פחות מצטלם ופחות עושה דברים שנראים מבחוץ מרשימים. אבל יש ביניהם קשר, שיחה, נאמנות, דרך משותפת ושקט שטוב להם בתוכו. ואז הם פוגשים זוג אחר. הזוג האחר מטייל יותר. חוגג יותר. נוסע יותר. מעלה תמונות. פתאום מתחילה שאלה: אולי אצלנו משהו חסר? ייתכן שבאמת חסר. לפעמים אדם אחר מזכיר לנו דבר שהזנחנו, וזה יכול להיות מצוין. אבל לפני שממהרים להסיק שמשהו בקשר לא טוב, כדאי לשאול: האם הדבר הזה היה חסר לי גם לפני שראיתי אותם? זו שאלה עצומה. אם התשובה היא כן, אולי קיבלנו השראה חשובה. אם התשובה היא לא, אולי החסר נולד לא מתוך הבית אלא מתוך ההשוואה. כמה דברים טובים איבדו בעינינו את ערכם לא מפני שהם השתנו, אלא מפני שראינו משהו שנראה טוב יותר? וזה נכון גם בהורות. ילד יכול לחזור הביתה בדיוק אותו ילד שיצא בבוקר, אבל אם באותו יום ההורה שמע מחבר על הצלחתו של ילד אחר, הוא עלול להתחיל להסתכל עליו אחרת. הילד לא השתנה. הסרגל השתנה. האב היה גאה בו אתמול. היום הוא שומע שהבן של חברו התקבל למקום יוקרתי יותר, קיבל ציון גבוה יותר או התקדם מהר יותר, ופתאום הילד שלו נראה כאילו אינו מממש את עצמו. וכאן צריך לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו מצפים מילדינו לממש את הכוחות שלהם, או לפעמים אנחנו מבקשים מהם לשמור על המעמד שלנו מול הורים אחרים? זה כואב מפני שאף הורה אוהב אינו אומר לעצמו כך. הוא באמת רוצה בטובת הילד. אבל בתוך האהבה יכולים להתערב גם גאווה, פחד והשוואה. ילד יכול להפוך בלי לדעת לתעודת ההצלחה של הוריו. אם הוא מצליח, אנחנו מרגישים שהצלחנו. אם הוא מתקשה, אנחנו מרגישים שמשהו עלינו עומד למשפט. וכך הילד מתחיל לשאת על כתפיו דבר שאינו שלו. הוא אינו צריך רק ללמוד. הוא צריך להצדיק את אבא. הוא אינו צריך רק למצוא את הדרך שלו. הוא צריך לוודא שאנחנו לא נרגיש פחות כאשר חברים מספרים על הילדים שלהם. וזו משימה כבדה מדי לילד. אפשר לדרוש מילד יותר בלי להשוות אותו לאיש. אפשר לומר: אני רואה את הכוחות שלך, ואני חושב שאתה מסוגל להשתמש בהם יותר. המשפט הזה מפגיש את הילד עם עצמו. אבל כאשר אומרים לו "תראה את פלוני", הוא כבר אינו פוגש את היכולת שלו. הוא פוגש את האדם שהוא לא. יש הבדל עצום בין שאיפה לבין השוואה, וההבדל הזה נכון לא רק בחינוך אלא גם ביחס שלנו לעצמנו. שאיפה שואלת: מה עוד יש בי שיכול להתפתח? השוואה שואלת: מדוע אני עדיין לא במקום שלו? שאיפה יוצאת מן הכוחות שלי. השוואה יוצאת מן המיקום שלי ביחס לאחר. שאיפה יכולה להתקיים יחד עם הכרת הטוב. השוואה זקוקה פעמים רבות לתחושת חסר. אדם יכול לומר: אני שמח במקום שבו אני נמצא, ובכל זאת אני רוצה להתקדם. זה אינו סתירה. אפשר לאהוב את הבית ולרצות להרחיב אותו. אפשר להיות אסיר תודה על העבודה ולחפש תפקיד שמתאים יותר לכוחות. אפשר להיות גאה בילד ובאותה שעה לדעת שהוא מסוגל להתאמץ יותר. אפשר לשמוח בדרך שעשינו ועדיין לרצות להגיע רחוק יותר. זו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר: כדי לגדול, אינני חייב לשנוא את המקום שבו אני נמצא. יש אנשים שבנו לעצמם שיטת מוטיבציה המבוססת על חוסר שביעות רצון מתמיד. הם מאמינים שאם יכירו במה שכבר השיגו, הם יפסיקו להתקדם. לכן הם חייבים כל הזמן לומר לעצמם שלא מספיק, שעוד לא הגיעו, שהם מאחור. השיטה הזאת יכולה לייצר הישגים גדולים. אבל היא גם יכולה לייצר אדם שאינו יודע להגיע. מפני שגם כאשר יגיע, הקול שבתוכו כבר למד לומר שהמקום הנוכחי אינו מספיק. הוא קיבל תפקיד חדש, וכבר חושב על הבא. קנה בית, וכבר רואה בית גדול יותר. הגיע להכנסה שפעם חלם עליה, וכבר מרגיש שאינה מספיקה. הצליח, אבל האדם הפנימי ממשיך לחיות בתחושת פיגור. מה הטעם להגיע ליעדים אם הנפש מעולם לא לומדת להכיר בכך שהגיעה? זו שאלה גדולה מאוד. ייתכן שאדם אינו חסר הישגים. אולי הוא חסר יכולת לחוות הישג. וכאן המשנה "איזהו עשיר? השמח בחלקו" מקבלת עוצמה נוספת. השמח בחלקו אינו אדם שאין לו יעד הבא. הוא אדם שהיעד הבא אינו מוחק את החלק הנוכחי. הוא יכול לרצות יותר בלי לומר שאין לו כלום. הוא יכול לצמוח בלי לבזות את הדרך שכבר עבר. הוא יכול להביט קדימה בלי להפנות גב למה שכבר נבנה. ואולי מכאן אפשר להבין גם את המילה "חלקו". לאדם יש חלק. לא הכול - חלק. יש כוחות שקיבל ויש כוחות שלא קיבל. יש פתחים שנפתחו עבורו ויש פתחים שלא. יש מסלול שמתאים לו ומסלול שמתאים לאחר. יש מחיר שהוא מוכן לשלם ויש מחיר שאינו רוצה לשלם. החיים אינם תחרות שבה כל אדם אמור להשיג את כל מה שיש לכל האחרים. וזו נקודה עמוקה מפני שאנחנו כמעט תמיד משווים תוצאה בלי להשוות מחיר. אדם רואה חבר שהגיע לעמדה בכירה. הוא רואה את התואר, את הכבוד ואת ההכנסה. הוא אינו רואה את עשרים השנים שבהן החבר הגיע הביתה מאוחר, את השבתות שבהן הראש היה בעבודה, את הסיכונים שלקח, את הלילות שלא ישן ואת המקומות שעליהם ויתר. אדם רואה בית גדול. אינו רואה בהכרח את ההתחייבויות. רואה עסק מצליח. אינו רואה את החרדה שהייתה בשנים הראשונות. רואה גוף מסוים. אינו רואה את השעות, ההגבלות והמשמעת. רואה משפחה שנראית מושלמת. אינו יודע דבר על השיחות שמתקיימות כאשר הדלת נסגרת. אנחנו מקנאים בפרס בלי לבדוק את מחיר הכרטיס. לכן כדאי לשאול שאלה נוקבת מאוד: אילו היו מציעים לי את כל החיים של האדם שבו אני מקנא, האם הייתי באמת לוקח אותם? לא רק את הכסף. גם את הגוף. גם את הילדות. גם את המשפחה. גם את הקשיים. גם את הפחדים. גם את המחירים. גם את הדברים שלא קיבל. אם התשובה היא לא, אולי אינני רוצה את החיים שלו. אני רוצה פרט אחד מתוך החיים שלו. והפרט הזה אינו אומר שחיי טובים פחות. מכאן אפשר להגיע לשאלה נוספת, אולי קשה עוד יותר: כמה מן הדברים שאנחנו רוצים באמת שייכים לנו, וכמה מהם למדנו לרצות מפני שהחברה לימדה אותנו שהם סימנים להצלחה? אדם צעיר רוצה תפקיד מסוים. מדוע? אולי הוא באמת אוהב את התחום. אולי יש לו כישרון. אבל אולי הוא למד שתפקיד כזה אומר שהצליח. אדם רוצה לגור במקום מסוים. מדוע? אולי זה מתאים למשפחה. ואולי המקום מסמל בעיניו שהגיע למעמד מסוים. אדם רוצה שהילד יתקבל למוסד מסוים. האם זה המקום הנכון לילד, או המקום שייתן להורה תחושת הצלחה? אדם רוצה עוד הכנסה. אולי יש צורך אמיתי. ואולי המספר נעשה מדד לערך. אילו אף אחד לא היה יודע על ההישג, האם עדיין היינו רוצים אותו באותה מידה? זו שאלה חזקה מאוד מפני שהיא מפרידה בין הדבר לבין הקהל. אם אף אדם לא היה יודע איזו מכונית קניתי, האם הייתי צריך בדיוק את אותה מכונית? אם איש לא היה יודע איזה תפקיד קיבלתי, האם הייתי רוצה את כל האחריות שבו? אם איש לא היה יודע לאיזה מוסד התקבל הילד, האם הייתי עדיין משוכנע שזה הדבר הנכון עבורו? אם התשובה נשארת כן, מצוין. ייתכן שזה באמת שלי. אבל אם הרצון נחלש ברגע שאין קהל, כדאי לבדוק אם רציתי את הדבר או את ההכרה שהדבר מעניק. זה נכון גם ברוחניות, ושם הניסיון עדין הרבה יותר. אדם רואה מישהו שלומד הרבה ומרגיש אי נוחות. הוא אומר לעצמו שהדבר מעורר אותו לגדול. אולי זה נכון. אבל כדאי לשאול האם הרצון שלו הוא באמת יותר תורה, או שהוא פשוט מתקשה שמישהו אחר יודע יותר ממנו. הוא רואה אדם שמתפלל בכוונה ומתחיל לזלזל בעצמו. האם הדבר מביא אותו להתקרב לקב"ה, או רק להרגיש נחות? יש הבדל בין קנאת סופרים שמרבה חכמה לבין קנאה שמקטינה את האדם. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא ע"א) אומרת "קנאת סופרים תרבה חכמה", ומכאן אנו לומדים שיש השוואה שיכולה להיות כוח של צמיחה. אבל גם כאן השאלה היא מה היא עושה באדם. אם ראיית מעלתו של האחר גורמת לי ללמוד, להתאמץ ולהתרחב, היא יכולה להיות מנוף. אם היא גורמת לי לשנוא את מקומי ואת עצמי, היא הפסיקה להיות השראה והפכה לרעל. ולכן אולי השאלה אינה אם להסתכל על אחרים. ודאי שאפשר וצריך ללמוד. השאלה היא אם הצלחתו של האחר הופכת אפשרות עבורי או כתב אישום נגדי. אדם בוגר צריך להיות מסוגל לומר: הוא מצליח, ואני שמח עבורו. אולי יש לי מה ללמוד ממנו. ובאותה שעה חייו אינם פסק דין על חיי. זו מדרגה גדולה מאוד. מפני שהיא מאפשרת לעולם להיות מלא באנשים מצוינים בלי שכל אדם מצוין יאיים על הזהות שלי. וזה מחזיר אותנו לפרשת הברכה. "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג). הברכה אינה נאמרת על עירו של אדם אחר ולא על שדהו של אדם אחר. האדם נקרא לחיות בתוך המקום שבו הוא נמצא, לראות את הברכה במעשה ידיו שלו, ולבנות משם. אולי זו שאלה שכדאי לאדם לשאול מפעם לפעם: מה כבר בניתי שאינני רואה מפני שאני עסוק במה שעוד לא בניתי? אולי יש לי בית שלא נכנס למגזין, אבל יש בו חום. אולי אינני בעל התפקיד הבכיר ביותר, אבל העבודה שלי מאפשרת לי להתפרנס בכבוד ולהיות אבא נוכח. אולי הילד שלי אינו המצטיין של הכיתה, אבל הוא אדם ישר, רגיש וטוב. אולי הזוגיות שלי אינה נראית כמו תמונה של אחרים, אבל אנחנו יודעים לעבור משברים יחד. אולי לא הגעתי לכל יעד שסימנתי בגיל שלושים, אבל עברתי דרך שלא הייתי מסוגל לדמיין אז. האם אלה הישגים? מי קובע? זו בדיוק השאלה. העולם נוטה לתת נקודות לדברים שקל לראות. אבל החיים החשובים באמת מתרחשים פעמים רבות במקומות שקשה למדוד. קל למדוד כמה אדם מרוויח. קשה למדוד כמה הוא חופשי מן הכסף. קל למדוד כמה אנשים עובדים תחתיו. קשה למדוד כמה אנשים מרגישים בטוחים לידו. קל למדוד את גודל הבית. קשה למדוד את איכות השיחות שבתוכו. קל למדוד הישגים של ילד. קשה למדוד אם הוא יודע שגם כאשר ייכשל יש לו בית. קל למדוד כמה הספקנו. קשה למדוד כמה מן החיים באמת היינו נוכחים בהם. ואולי אחת הטרגדיות הגדולות היא שאדם יגיע בסוף חייו לכל המדדים שהעולם הגדיר כהצלחה, אבל יגלה שבדרך הוא איבד דברים שמעולם לא נכנסו למדד. הוא הרוויח יותר כסף, אבל כמעט לא הכיר את ילדיו. קיבל תפקיד, אבל איבד בריאות. בנה שם, אבל לא בנה בית. ניצח בתחרות, אבל שכח לשאול אם הוא בכלל רצה להשתתף בה. לכן השאלה "מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים?" אינה הזמנה לפרוש מן העולם. היא הזמנה להיכנס אליו מתוך בחירה. אפשר לרצות כסף. אפשר לרצות מעמד. אפשר לרצות הצלחה. אפשר לשאוף רחוק מאוד. אבל כדאי לדעת למה. האם זה משרת את החיים שאני רוצה לבנות, או שהחיים שלי נעשו משרתים של המדד? יש אדם שמשתמש בקריירה כדי לבנות חיים. ויש אדם שהחיים שלו משמשים חומר בעירה לקריירה. מבחוץ שניהם יכולים להיראות מצליחים. ההבדל נמצא בפנים. אולי לכן אדם צריך לכתוב לעצמו הגדרה של הצלחה לפני שהוא מקבל אותה מן העולם. מה אני רוצה שיהיה בחיי בעוד עשרים שנה? איזו מערכת יחסים אני רוצה עם הילדים? איזה בן זוג אני רוצה להיות? כמה מקום אני רוצה לתורה, למשפחה, לפרנסה, לחברים, לבריאות ולעצמי? איזה מחיר אני מוכן לשלם על הצלחה ואיזה מחיר אינני מוכן לשלם? לא כל תשובה תהיה זהה. יש אדם שמוכן לעבוד שעות ארוכות כדי לבנות דבר גדול, וזה נכון עבורו. יש אדם שאינו רוצה את המחיר הזה. אין סיבה שאחד ימדוד את האחר לפי חייו שלו. הבעיה מתחילה כאשר כולנו חיים לפי אותה הגדרה כאילו יש רק מסלול אחד שבו אפשר להצליח. ואולי זה הדבר העמוק ביותר במשפט "השמח בחלקו". האדם אינו מוותר על האפשרות להגדיל את חלקו. הוא פשוט יודע שהחלק שלו אינו נמדד בכל רגע מול החלק של האחר. הוא יכול לשמוח במה שיש ולשאוף למה שעוד יהיה. הוא יכול לומר תודה על הבית ולבנות בית גדול יותר. הוא יכול להיות גאה בדרך המקצועית ולרצות להתקדם. הוא יכול לאהוב את הילד כפי שהוא ולדרוש ממנו להשתמש בכוחותיו. הוא יכול להיות מרוצה מן החיים בלי להפסיק לצמוח. זה אולי המבחן של שאיפה בריאה: האם העתיד שאני רוצה מחייב אותי לשנוא את ההווה? אם כדי להתקדם אני חייב לשכנע את עצמי שכל מה שיש לי עכשיו חסר ערך, ייתכן שאני בונה את העתיד על אדמה רעילה. אבל אם אני מסוגל לומר שהדרך שכבר עשיתי טובה, ובכל זאת יש עוד דרך, הצמיחה נעשית שונה לחלוטין. היא אינה צומחת מן המשפט "אני לא מספיק". היא צומחת מן המשפט "יש בי עוד". יש הבדל גדול בין השניים. הראשון מנסה לברוח מעצמו. השני מנסה להתרחב. וזה נכון גם לילדים. ילד ששומע "אתה לא מספיק טוב" יכול אולי להתאמץ מאוד, אבל כל הישג שלו נבנה על הצורך להוכיח שהוא ראוי. ילד ששומע "אני רואה מה יש בך ואני יודע שאתה מסוגל ליותר" מקבל גם דרישה וגם אמון. שניהם יכולים ללמוד. אבל הם בונים בתוכם אדם אחר. אולי גם אנחנו צריכים ללמוד לדבר כך לעצמנו. לא "אני מאחור". אלא "אני נמצא כאן, ומכאן אני רוצה לגדול". לא "כולם כבר הגיעו". אלא "מהו הצעד הבא שלי?" לא "מדוע אני לא הוא?" אלא "מה אני יכול להיות?" זו החזרה מחיי האחר אל חיינו שלנו. וכאשר אדם מצליח לחזור אליהם, משהו משתנה. הוא עדיין רואה אנשים מצליחים. עדיין מתפעל. עדיין לומד. עדיין יכול אפילו לקנא לרגע. אבל הוא אינו נותן לכל אדם שהוא פוגש לכתוב מחדש את ערך חייו. הצלחתו של האחר יכולה להאיר דרך. היא לא חייבת לכבות את הדרך שלי. ולכן אולי בסופו של דבר השאלה הגדולה איננה אם אנחנו מצליחים לפי כללי המשחק של העולם. השאלה היא אם בכלל ביררנו מהו המשחק שאנחנו רוצים לשחק. אדם יכול להגיע למקום גבוה מאוד בסולם ולהבין מאוחר מדי שהוא נשען על קיר שלא רצה לטפס עליו. ואדם אחר יכול להגיע למקום צנוע יותר מבחוץ, אבל לדעת שהוא בנה בדיוק את החיים שביקש לבנות, שהוא שילם מחירים שהיה מוכן לשלם, שהוא שמר על הדברים שלא היה מוכן לאבד, ושכאשר הוא מסתכל סביבו הוא מכיר בחלק שניתן לו בלי שכל הצלחה של אדם אחר תהפוך אותו לעני. אולי זו ברכה אמיתית. לא לקבל את כל מה שיש לכולם. אלא להצליח לזהות את הברכה במה שניתן לנו, לבנות ממנה עוד, לשאוף בלי למחוק, ללמוד בלי לקנא, להתפעל בלי להתבטל, ולהיות מסוגלים לעמוד בתוך החיים שלנו ולומר שהם אינם חייבים להיראות כמו חייו של אף אדם אחר כדי להיות חיים ששווה לחיות.
מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים? יש רגעים שבהם אדם אינו מאבד דבר, ובכל זאת בתוך כמה דקות הוא מרגיש שהחיים שלו נעשו קטנים יותר. שום דבר בבית לא השתנה, המשכורת לא ירדה, הילדים לא נעשו פחות מוצלחים, הזוגיות לא השתנתה, הבריאות לא נפגעה, וגם הדברים ששימחו אותו בבוקר עדיין נמצאים בדיוק באותו מקום. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהוא פגש אדם אחר. הוא נכנס לביתו של חבר ורואה בית גדול יותר. הוא יוצא משם, חוזר לבית שבו חי שנים, ופתאום הסלון נראה לו צפוף. לפני שעתיים הוא אהב את הבית. עכשיו הוא מבחין בכל מה שחסר בו. הקירות לא זזו, מספר החדרים לא השתנה, שום דבר לא נשבר. רק סרגל חדש נכנס לתודעה. אדם אחר יושב בפגישה עם חבר שלמד איתו לפני עשרים שנה. הם מתחילים לדבר על החיים, ומתברר שהחבר כבר מנהל חברה, מרוויח סכומים גבוהים, טס לפגישות בחו"ל ומחזיק בתפקיד שגורם לאנשים להקשיב כאשר הוא נכנס לחדר. האיש שחזר הביתה היה עד אותה פגישה מרוצה מן הדרך המקצועית שלו. יש לו עבודה טובה, הוא מפרנס בכבוד, מעריכים אותו, והוא אפילו אוהב חלק גדול ממה שהוא עושה. אבל בדרך הביתה מתחילה שאלה חדשה לנקר בו: איך הוא הגיע לשם ואני עדיין כאן? שום דבר לא נלקח ממנו - ובכל זאת משהו מן השמחה נלקח. וזו אחת השאלות הנוקבות ביותר שאפשר לשאול על החיים שלנו: האם אנחנו באמת יודעים מה חסר לנו, או שלפעמים אנחנו מגלים "חסרונות" רק לאחר שראינו מה יש לאחרים? פרשת כי תבוא מתארת את הברכה בלשון מיוחדת מאוד: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך... ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ג עד ו). התורה אינה מדברת רק על כמות של רכוש. היא מתארת אדם שהברכה מלווה אותו בתוך חייו, בעיר, בשדה, בבית, ביציאה ובחזרה. ובהמשך נאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח, יב). התורה מדברת על ברכה בתוך מעשה ידיו של האדם, ולא רק על הצטברות של עוד ועוד דברים. כאן צריך להבחין בין שני מושגים שאנחנו נוטים לערבב: שפע וברכה. שפע הוא שאלה של כמה יש לי. ברכה היא גם שאלה של מה קורה לי בתוך מה שיש לי. אפשר שיהיה לאדם הרבה מאוד והוא יחיה בתחושת מחסור מתמדת, ואפשר שיהיה לו פחות והוא יחווה את חייו כמקום שיש בו טוב, משמעות ומרחב לנשום. אין פירוש הדבר שעוני הוא ברכה או שחוסר הוא מעלה. התורה עצמה מברכת בשפע, בפרנסה ובהצלחה. אבל השפע לבדו אינו מבטיח לאדם את היכולת לחוות את מה שיש לו. בן זומא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ד משנה א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). חז"ל אינם אומרים שהעשיר הוא מי שיש לו הרבה יותר מן האחרים. הם מעבירים את ההגדרה מן החשבון שבבנק אל היחס של האדם לחלק שניתן לו. רבנו יונה מגירונדי (אבות פרק ד משנה א) מבאר שהשמח בחלקו אינו מצטער על כך שחלקו של האחר גדול משלו, והוא מקבל את מה שהקב"ה נתן לו בלי שחיי האחר יהפכו את חלקו שלו למקור של צער. זו נקודה עמוקה מאוד, מפני שהיא אינה מבקשת מן האדם להפסיק לשאוף. היא מבקשת ממנו להפסיק לתת להצלחתו של אדם אחר סמכות לקבוע אם חייו שלו ראויים לשמחה. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה שאני חושב שראוי להציב במרכז הרעיון כולו: מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים? מי קבע שבגיל ארבעים אדם צריך כבר להחזיק בתפקיד מסוים? מי קבע שבית מוצלח מוכרח להיראות בצורה מסוימת? מי קבע שילד מוצלח הוא דווקא ילד שמצטיין בתחומים שהחברה יודעת למדוד? מי קבע שזוגיות טובה נמדדת לפי כמה יוצאים, כמה נוסעים וכמה תמונות מחייכות אפשר להציג? מי קבע שאדם שלא הגיע למעמד מסוים "נשאר מאחור"? ובעיקר, מתי ישבנו אנחנו עצמנו וכתבנו את ההגדרה שלנו לחיים מוצלחים, לפני שהעולם כתב אותה עבורנו? זו אינה שאלה פילוסופית בלבד. היא יכולה לקבוע לאן נרוץ במשך עשרות שנים. יש אנשים שעובדים קשה מאוד, מגיעים רחוק מאוד, ובאמצע החיים מגלים דבר מפחיד: הם הצליחו מאוד במשחק שמעולם לא בחרו לשחק. הם קיבלו את התפקיד. השיגו את המעמד. בנו את הבית. הגיעו להכנסה. קיבלו את ההכרה. אבל כאשר השקט מגיע, הם אינם מבינים מדוע משהו עדיין חסר. הרי לפי כל המדדים הם הצליחו. אולי מפני שהמדדים היו נכונים עבור מישהו אחר. העולם יודע להציג לנו הגדרות של הצלחה מפני שקל למדוד אותן. קל למדוד משכורת. קשה למדוד כמה נפש נשארה לאדם בסוף היום. קל למדוד כמה עובדים כפופים למנהל. קשה למדוד כמה ילדיו מרגישים שהם יכולים לדבר איתו. קל לצלם בית. קשה לצלם שלום בבית. קל להציג תואר. קשה להראות את המחיר שאדם שילם כדי להשיג אותו. קל לספור עוקבים. קשה לספור כמה אנשים באמת מכירים את האדם שמאחורי התמונה. וכאן האדם צריך לעצור ולשאול לא אם הצליח, אלא מה הוא החליט שהמילה "הצלחה" פירושה. זה חשוב במיוחד בעידן שבו אנחנו נחשפים בלי הפסקה לחיים של אחרים. בעבר אדם הכיר מקרוב כמה עשרות משפחות. היום הוא יכול להיחשף בתוך דקות למאות אנשים, וכל אחד מהם מציג רגע אחד שבו חייו נראים טוב במיוחד. אנחנו רואים את הבית של אדם אחד, את החופשה של השני, את הגוף של השלישי, את הקריירה של הרביעי, את הזוגיות של החמישי, את הילדים המצטיינים של השישי ואת השלווה הרוחנית של השביעי. ואז מתרחשת טעות כמעט בלתי נמנעת: אנחנו מחברים את כל הרגעים הללו לדמות אחת דמיונית ומשווים אליה את עצמנו. אנחנו משווים את הבית שלנו לבית של אדם אחד, את המשכורת שלנו לאדם אחר, את הזוגיות שלנו לזוג אחר, את הילדים שלנו לילדים של משפחה אחרת ואת הגוף שלנו לאדם אחר לגמרי. אף אדם בעולם אינו חי את החבילה הזאת. אבל אנחנו בכל זאת מרגישים שנכשלנו מולה. זהו עיוות עמוק של השוואה. אנחנו לוקחים את מיטב התמונות של אנשים רבים ומעמידים מולן את כל מאחורי הקלעים של אדם אחד, אנחנו. אנחנו יודעים כמה כסף באמת נשאר בחשבון שלנו, כמה רבנו אתמול, איזה ילד מתקשה, מאיזה דבר אנחנו מפחדים, איפה נכשלנו, מה הגוף שלנו לא אוהב ומה עדיין לא הסתדר. מן האחר אנחנו מקבלים תמונה אחת שהוא בחר להראות. ואז אנחנו שואלים מדוע החיים שלנו פחות מוצלחים. זו אינה השוואה הוגנת. אולי משום כך רבי אלעזר הקפר אומר במשנה במסכת אבות (פרק ד משנה כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". בפשוטם של הדברים מדובר בכוחות שמוציאים את האדם מעולמו ומביאים עליו רעה. אבל אפשר לשמוע כאן גם נקודה רעיונית חריפה: הקנאה מסוגלת להוציא את האדם מן העולם שלו. במקום לחיות את הבית שלו, את הדרך שלו, את הכוחות שלו ואת המשימה שלו, הוא מתחיל לנהל חיים על פי חייו של מישהו אחר. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק יא), כאשר הוא דן בפרטי מידת הנקיות, מתאר את כוח הקנאה ואת הקושי של האדם לראות מעלה אצל חברו בלי שהדבר יעורר בו תחושת חסר. זו תופעה מוזרה מאוד: מה שיש לאחר לא לקח ממני דבר, ובכל זאת הוא יכול לגרום לי להרגיש כאילו הפסדתי. חבר קיבל קידום. המשכורת שלי לא ירדה. ובכל זאת אני מרגיש קטן יותר. השכן קנה בית גדול. הבית שלי לא הצטמצם. ובכל זאת אני מרגיש שחסר לי. אדם אחר הצליח. הכישרון שלי לא נלקח. ובכל זאת אני מתחיל לפקפק בערך שלי. כיצד הצלחתו של אדם אחד נעשית ראיה נגד אדם אחר? הדבר קורה מפני שבשלב מסוים הפסקנו לשאול "האם טוב לי?" והתחלנו לשאול "האם טוב לי יותר ממנו?" אלו שתי שאלות שונות לחלוטין. לשאלה הראשונה יכולה להיות תשובה. לשנייה כמעט אין סוף. תמיד יהיה אדם שיש לו יותר בתחום מסוים. תמיד יהיה מישהו עשיר יותר, צעיר יותר, מוכשר יותר, מפורסם יותר, חכם יותר, מוצלח יותר או בעל יתרון שאין לנו. אם השלווה שלנו תלויה בכך שלא יהיה אף אדם מעלינו, בחרנו מראש משחק שאי אפשר לנצח בו. אבל כאן חשוב מאוד לא ליפול לקיצוניות ההפוכה. השוואה איננה תמיד דבר שלילי. אדם רואה מישהו שהגיע להישג ומקבל השראה. הוא מגלה אפשרות שלא הכיר. הוא רואה כיצד משפחה אחרת מנהלת דבר יפה ולומד ממנה. הוא פוגש אדם שלומד ברצינות ומבין שגם הוא יכול לדרוש מעצמו יותר. הבעיה אינה עצם העובדה שראינו אחרים. השאלה היא מה עשינו עם מה שראינו. השראה אומרת: ראיתי אצלך דבר יפה, ואני שואל מה ממנו יכול להתאים לחיים שלי. השוואה אומרת: ראיתי אצלך דבר יפה, ולכן החיים שלי נעשו פחות יפים. השראה מרחיבה את האדם. השוואה מקטינה אותו. השראה מחזירה אותי הביתה עם רעיון. השוואה מחזירה אותי הביתה עם אכזבה. ההבדל הזה חשוב במיוחד בזוגיות. זוג יכול לחיות שנים בצורה שמתאימה לו. אולי הוא פחות יוצא מאחרים, פחות נוסע, פחות מצטלם ופחות עושה דברים שנראים מבחוץ מרשימים. אבל יש ביניהם קשר, שיחה, נאמנות, דרך משותפת ושקט שטוב להם בתוכו. ואז הם פוגשים זוג אחר. הזוג האחר מטייל יותר. חוגג יותר. נוסע יותר. מעלה תמונות. פתאום מתחילה שאלה: אולי אצלנו משהו חסר? ייתכן שבאמת חסר. לפעמים אדם אחר מזכיר לנו דבר שהזנחנו, וזה יכול להיות מצוין. אבל לפני שממהרים להסיק שמשהו בקשר לא טוב, כדאי לשאול: האם הדבר הזה היה חסר לי גם לפני שראיתי אותם? זו שאלה עצומה. אם התשובה היא כן, אולי קיבלנו השראה חשובה. אם התשובה היא לא, אולי החסר נולד לא מתוך הבית אלא מתוך ההשוואה. כמה דברים טובים איבדו בעינינו את ערכם לא מפני שהם השתנו, אלא מפני שראינו משהו שנראה טוב יותר? וזה נכון גם בהורות. ילד יכול לחזור הביתה בדיוק אותו ילד שיצא בבוקר, אבל אם באותו יום ההורה שמע מחבר על הצלחתו של ילד אחר, הוא עלול להתחיל להסתכל עליו אחרת. הילד לא השתנה. הסרגל השתנה. האב היה גאה בו אתמול. היום הוא שומע שהבן של חברו התקבל למקום יוקרתי יותר, קיבל ציון גבוה יותר או התקדם מהר יותר, ופתאום הילד שלו נראה כאילו אינו מממש את עצמו. וכאן צריך לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו מצפים מילדינו לממש את הכוחות שלהם, או לפעמים אנחנו מבקשים מהם לשמור על המעמד שלנו מול הורים אחרים? זה כואב מפני שאף הורה אוהב אינו אומר לעצמו כך. הוא באמת רוצה בטובת הילד. אבל בתוך האהבה יכולים להתערב גם גאווה, פחד והשוואה. ילד יכול להפוך בלי לדעת לתעודת ההצלחה של הוריו. אם הוא מצליח, אנחנו מרגישים שהצלחנו. אם הוא מתקשה, אנחנו מרגישים שמשהו עלינו עומד למשפט. וכך הילד מתחיל לשאת על כתפיו דבר שאינו שלו. הוא אינו צריך רק ללמוד. הוא צריך להצדיק את אבא. הוא אינו צריך רק למצוא את הדרך שלו. הוא צריך לוודא שאנחנו לא נרגיש פחות כאשר חברים מספרים על הילדים שלהם. וזו משימה כבדה מדי לילד. אפשר לדרוש מילד יותר בלי להשוות אותו לאיש. אפשר לומר: אני רואה את הכוחות שלך, ואני חושב שאתה מסוגל להשתמש בהם יותר. המשפט הזה מפגיש את הילד עם עצמו. אבל כאשר אומרים לו "תראה את פלוני", הוא כבר אינו פוגש את היכולת שלו. הוא פוגש את האדם שהוא לא. יש הבדל עצום בין שאיפה לבין השוואה, וההבדל הזה נכון לא רק בחינוך אלא גם ביחס שלנו לעצמנו. שאיפה שואלת: מה עוד יש בי שיכול להתפתח? השוואה שואלת: מדוע אני עדיין לא במקום שלו? שאיפה יוצאת מן הכוחות שלי. השוואה יוצאת מן המיקום שלי ביחס לאחר. שאיפה יכולה להתקיים יחד עם הכרת הטוב. השוואה זקוקה פעמים רבות לתחושת חסר. אדם יכול לומר: אני שמח במקום שבו אני נמצא, ובכל זאת אני רוצה להתקדם. זה אינו סתירה. אפשר לאהוב את הבית ולרצות להרחיב אותו. אפשר להיות אסיר תודה על העבודה ולחפש תפקיד שמתאים יותר לכוחות. אפשר להיות גאה בילד ובאותה שעה לדעת שהוא מסוגל להתאמץ יותר. אפשר לשמוח בדרך שעשינו ועדיין לרצות להגיע רחוק יותר. זו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר: כדי לגדול, אינני חייב לשנוא את המקום שבו אני נמצא. יש אנשים שבנו לעצמם שיטת מוטיבציה המבוססת על חוסר שביעות רצון מתמיד. הם מאמינים שאם יכירו במה שכבר השיגו, הם יפסיקו להתקדם. לכן הם חייבים כל הזמן לומר לעצמם שלא מספיק, שעוד לא הגיעו, שהם מאחור. השיטה הזאת יכולה לייצר הישגים גדולים. אבל היא גם יכולה לייצר אדם שאינו יודע להגיע. מפני שגם כאשר יגיע, הקול שבתוכו כבר למד לומר שהמקום הנוכחי אינו מספיק. הוא קיבל תפקיד חדש, וכבר חושב על הבא. קנה בית, וכבר רואה בית גדול יותר. הגיע להכנסה שפעם חלם עליה, וכבר מרגיש שאינה מספיקה. הצליח, אבל האדם הפנימי ממשיך לחיות בתחושת פיגור. מה הטעם להגיע ליעדים אם הנפש מעולם לא לומדת להכיר בכך שהגיעה? זו שאלה גדולה מאוד. ייתכן שאדם אינו חסר הישגים. אולי הוא חסר יכולת לחוות הישג. וכאן המשנה "איזהו עשיר? השמח בחלקו" מקבלת עוצמה נוספת. השמח בחלקו אינו אדם שאין לו יעד הבא. הוא אדם שהיעד הבא אינו מוחק את החלק הנוכחי. הוא יכול לרצות יותר בלי לומר שאין לו כלום. הוא יכול לצמוח בלי לבזות את הדרך שכבר עבר. הוא יכול להביט קדימה בלי להפנות גב למה שכבר נבנה. ואולי מכאן אפשר להבין גם את המילה "חלקו". לאדם יש חלק. לא הכול - חלק. יש כוחות שקיבל ויש כוחות שלא קיבל. יש פתחים שנפתחו עבורו ויש פתחים שלא. יש מסלול שמתאים לו ומסלול שמתאים לאחר. יש מחיר שהוא מוכן לשלם ויש מחיר שאינו רוצה לשלם. החיים אינם תחרות שבה כל אדם אמור להשיג את כל מה שיש לכל האחרים. וזו נקודה עמוקה מפני שאנחנו כמעט תמיד משווים תוצאה בלי להשוות מחיר. אדם רואה חבר שהגיע לעמדה בכירה. הוא רואה את התואר, את הכבוד ואת ההכנסה. הוא אינו רואה את עשרים השנים שבהן החבר הגיע הביתה מאוחר, את השבתות שבהן הראש היה בעבודה, את הסיכונים שלקח, את הלילות שלא ישן ואת המקומות שעליהם ויתר. אדם רואה בית גדול. אינו רואה בהכרח את ההתחייבויות. רואה עסק מצליח. אינו רואה את החרדה שהייתה בשנים הראשונות. רואה גוף מסוים. אינו רואה את השעות, ההגבלות והמשמעת. רואה משפחה שנראית מושלמת. אינו יודע דבר על השיחות שמתקיימות כאשר הדלת נסגרת. אנחנו מקנאים בפרס בלי לבדוק את מחיר הכרטיס. לכן כדאי לשאול שאלה נוקבת מאוד: אילו היו מציעים לי את כל החיים של האדם שבו אני מקנא, האם הייתי באמת לוקח אותם? לא רק את הכסף. גם את הגוף. גם את הילדות. גם את המשפחה. גם את הקשיים. גם את הפחדים. גם את המחירים. גם את הדברים שלא קיבל. אם התשובה היא לא, אולי אינני רוצה את החיים שלו. אני רוצה פרט אחד מתוך החיים שלו. והפרט הזה אינו אומר שחיי טובים פחות. מכאן אפשר להגיע לשאלה נוספת, אולי קשה עוד יותר: כמה מן הדברים שאנחנו רוצים באמת שייכים לנו, וכמה מהם למדנו לרצות מפני שהחברה לימדה אותנו שהם סימנים להצלחה? אדם צעיר רוצה תפקיד מסוים. מדוע? אולי הוא באמת אוהב את התחום. אולי יש לו כישרון. אבל אולי הוא למד שתפקיד כזה אומר שהצליח. אדם רוצה לגור במקום מסוים. מדוע? אולי זה מתאים למשפחה. ואולי המקום מסמל בעיניו שהגיע למעמד מסוים. אדם רוצה שהילד יתקבל למוסד מסוים. האם זה המקום הנכון לילד, או המקום שייתן להורה תחושת הצלחה? אדם רוצה עוד הכנסה. אולי יש צורך אמיתי. ואולי המספר נעשה מדד לערך. אילו אף אחד לא היה יודע על ההישג, האם עדיין היינו רוצים אותו באותה מידה? זו שאלה חזקה מאוד מפני שהיא מפרידה בין הדבר לבין הקהל. אם אף אדם לא היה יודע איזו מכונית קניתי, האם הייתי צריך בדיוק את אותה מכונית? אם איש לא היה יודע איזה תפקיד קיבלתי, האם הייתי רוצה את כל האחריות שבו? אם איש לא היה יודע לאיזה מוסד התקבל הילד, האם הייתי עדיין משוכנע שזה הדבר הנכון עבורו? אם התשובה נשארת כן, מצוין. ייתכן שזה באמת שלי. אבל אם הרצון נחלש ברגע שאין קהל, כדאי לבדוק אם רציתי את הדבר או את ההכרה שהדבר מעניק. זה נכון גם ברוחניות, ושם הניסיון עדין הרבה יותר. אדם רואה מישהו שלומד הרבה ומרגיש אי נוחות. הוא אומר לעצמו שהדבר מעורר אותו לגדול. אולי זה נכון. אבל כדאי לשאול האם הרצון שלו הוא באמת יותר תורה, או שהוא פשוט מתקשה שמישהו אחר יודע יותר ממנו. הוא רואה אדם שמתפלל בכוונה ומתחיל לזלזל בעצמו. האם הדבר מביא אותו להתקרב לקב"ה, או רק להרגיש נחות? יש הבדל בין קנאת סופרים שמרבה חכמה לבין קנאה שמקטינה את האדם. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא ע"א) אומרת "קנאת סופרים תרבה חכמה", ומכאן אנו לומדים שיש השוואה שיכולה להיות כוח של צמיחה. אבל גם כאן השאלה היא מה היא עושה באדם. אם ראיית מעלתו של האחר גורמת לי ללמוד, להתאמץ ולהתרחב, היא יכולה להיות מנוף. אם היא גורמת לי לשנוא את מקומי ואת עצמי, היא הפסיקה להיות השראה והפכה לרעל. ולכן אולי השאלה אינה אם להסתכל על אחרים. ודאי שאפשר וצריך ללמוד. השאלה היא אם הצלחתו של האחר הופכת אפשרות עבורי או כתב אישום נגדי. אדם בוגר צריך להיות מסוגל לומר: הוא מצליח, ואני שמח עבורו. אולי יש לי מה ללמוד ממנו. ובאותה שעה חייו אינם פסק דין על חיי. זו מדרגה גדולה מאוד. מפני שהיא מאפשרת לעולם להיות מלא באנשים מצוינים בלי שכל אדם מצוין יאיים על הזהות שלי. וזה מחזיר אותנו לפרשת הברכה. "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג). הברכה אינה נאמרת על עירו של אדם אחר ולא על שדהו של אדם אחר. האדם נקרא לחיות בתוך המקום שבו הוא נמצא, לראות את הברכה במעשה ידיו שלו, ולבנות משם. אולי זו שאלה שכדאי לאדם לשאול מפעם לפעם: מה כבר בניתי שאינני רואה מפני שאני עסוק במה שעוד לא בניתי? אולי יש לי בית שלא נכנס למגזין, אבל יש בו חום. אולי אינני בעל התפקיד הבכיר ביותר, אבל העבודה שלי מאפשרת לי להתפרנס בכבוד ולהיות אבא נוכח. אולי הילד שלי אינו המצטיין של הכיתה, אבל הוא אדם ישר, רגיש וטוב. אולי הזוגיות שלי אינה נראית כמו תמונה של אחרים, אבל אנחנו יודעים לעבור משברים יחד. אולי לא הגעתי לכל יעד שסימנתי בגיל שלושים, אבל עברתי דרך שלא הייתי מסוגל לדמיין אז. האם אלה הישגים? מי קובע? זו בדיוק השאלה. העולם נוטה לתת נקודות לדברים שקל לראות. אבל החיים החשובים באמת מתרחשים פעמים רבות במקומות שקשה למדוד. קל למדוד כמה אדם מרוויח. קשה למדוד כמה הוא חופשי מן הכסף. קל למדוד כמה אנשים עובדים תחתיו. קשה למדוד כמה אנשים מרגישים בטוחים לידו. קל למדוד את גודל הבית. קשה למדוד את איכות השיחות שבתוכו. קל למדוד הישגים של ילד. קשה למדוד אם הוא יודע שגם כאשר ייכשל יש לו בית. קל למדוד כמה הספקנו. קשה למדוד כמה מן החיים באמת היינו נוכחים בהם. ואולי אחת הטרגדיות הגדולות היא שאדם יגיע בסוף חייו לכל המדדים שהעולם הגדיר כהצלחה, אבל יגלה שבדרך הוא איבד דברים שמעולם לא נכנסו למדד. הוא הרוויח יותר כסף, אבל כמעט לא הכיר את ילדיו. קיבל תפקיד, אבל איבד בריאות. בנה שם, אבל לא בנה בית. ניצח בתחרות, אבל שכח לשאול אם הוא בכלל רצה להשתתף בה. לכן השאלה "מי קבע לנו כיצד אמורים להיראות חיים מוצלחים?" אינה הזמנה לפרוש מן העולם. היא הזמנה להיכנס אליו מתוך בחירה. אפשר לרצות כסף. אפשר לרצות מעמד. אפשר לרצות הצלחה. אפשר לשאוף רחוק מאוד. אבל כדאי לדעת למה. האם זה משרת את החיים שאני רוצה לבנות, או שהחיים שלי נעשו משרתים של המדד? יש אדם שמשתמש בקריירה כדי לבנות חיים. ויש אדם שהחיים שלו משמשים חומר בעירה לקריירה. מבחוץ שניהם יכולים להיראות מצליחים. ההבדל נמצא בפנים. אולי לכן אדם צריך לכתוב לעצמו הגדרה של הצלחה לפני שהוא מקבל אותה מן העולם. מה אני רוצה שיהיה בחיי בעוד עשרים שנה? איזו מערכת יחסים אני רוצה עם הילדים? איזה בן זוג אני רוצה להיות? כמה מקום אני רוצה לתורה, למשפחה, לפרנסה, לחברים, לבריאות ולעצמי? איזה מחיר אני מוכן לשלם על הצלחה ואיזה מחיר אינני מוכן לשלם? לא כל תשובה תהיה זהה. יש אדם שמוכן לעבוד שעות ארוכות כדי לבנות דבר גדול, וזה נכון עבורו. יש אדם שאינו רוצה את המחיר הזה. אין סיבה שאחד ימדוד את האחר לפי חייו שלו. הבעיה מתחילה כאשר כולנו חיים לפי אותה הגדרה כאילו יש רק מסלול אחד שבו אפשר להצליח. ואולי זה הדבר העמוק ביותר במשפט "השמח בחלקו". האדם אינו מוותר על האפשרות להגדיל את חלקו. הוא פשוט יודע שהחלק שלו אינו נמדד בכל רגע מול החלק של האחר. הוא יכול לשמוח במה שיש ולשאוף למה שעוד יהיה. הוא יכול לומר תודה על הבית ולבנות בית גדול יותר. הוא יכול להיות גאה בדרך המקצועית ולרצות להתקדם. הוא יכול לאהוב את הילד כפי שהוא ולדרוש ממנו להשתמש בכוחותיו. הוא יכול להיות מרוצה מן החיים בלי להפסיק לצמוח. זה אולי המבחן של שאיפה בריאה: האם העתיד שאני רוצה מחייב אותי לשנוא את ההווה? אם כדי להתקדם אני חייב לשכנע את עצמי שכל מה שיש לי עכשיו חסר ערך, ייתכן שאני בונה את העתיד על אדמה רעילה. אבל אם אני מסוגל לומר שהדרך שכבר עשיתי טובה, ובכל זאת יש עוד דרך, הצמיחה נעשית שונה לחלוטין. היא אינה צומחת מן המשפט "אני לא מספיק". היא צומחת מן המשפט "יש בי עוד". יש הבדל גדול בין השניים. הראשון מנסה לברוח מעצמו. השני מנסה להתרחב. וזה נכון גם לילדים. ילד ששומע "אתה לא מספיק טוב" יכול אולי להתאמץ מאוד, אבל כל הישג שלו נבנה על הצורך להוכיח שהוא ראוי. ילד ששומע "אני רואה מה יש בך ואני יודע שאתה מסוגל ליותר" מקבל גם דרישה וגם אמון. שניהם יכולים ללמוד. אבל הם בונים בתוכם אדם אחר. אולי גם אנחנו צריכים ללמוד לדבר כך לעצמנו. לא "אני מאחור". אלא "אני נמצא כאן, ומכאן אני רוצה לגדול". לא "כולם כבר הגיעו". אלא "מהו הצעד הבא שלי?" לא "מדוע אני לא הוא?" אלא "מה אני יכול להיות?" זו החזרה מחיי האחר אל חיינו שלנו. וכאשר אדם מצליח לחזור אליהם, משהו משתנה. הוא עדיין רואה אנשים מצליחים. עדיין מתפעל. עדיין לומד. עדיין יכול אפילו לקנא לרגע. אבל הוא אינו נותן לכל אדם שהוא פוגש לכתוב מחדש את ערך חייו. הצלחתו של האחר יכולה להאיר דרך. היא לא חייבת לכבות את הדרך שלי. ולכן אולי בסופו של דבר השאלה הגדולה איננה אם אנחנו מצליחים לפי כללי המשחק של העולם. השאלה היא אם בכלל ביררנו מהו המשחק שאנחנו רוצים לשחק. אדם יכול להגיע למקום גבוה מאוד בסולם ולהבין מאוחר מדי שהוא נשען על קיר שלא רצה לטפס עליו. ואדם אחר יכול להגיע למקום צנוע יותר מבחוץ, אבל לדעת שהוא בנה בדיוק את החיים שביקש לבנות, שהוא שילם מחירים שהיה מוכן לשלם, שהוא שמר על הדברים שלא היה מוכן לאבד, ושכאשר הוא מסתכל סביבו הוא מכיר בחלק שניתן לו בלי שכל הצלחה של אדם אחר תהפוך אותו לעני. אולי זו ברכה אמיתית. לא לקבל את כל מה שיש לכולם. אלא להצליח לזהות את הברכה במה שניתן לנו, לבנות ממנה עוד, לשאוף בלי למחוק, ללמוד בלי לקנא, להתפעל בלי להתבטל, ולהיות מסוגלים לעמוד בתוך החיים שלנו ולומר שהם אינם חייבים להיראות כמו חייו של אף אדם אחר כדי להיות חיים ששווה לחיות.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←