מתוך המסע שלך אל עצמך

למה אנחנו מבינים את ערכם של דברים רק כשהם עומדים להיעלם?

למה אנחנו מבינים את ערכם של דברים רק כשהם עומדים להיעלם? יש רגעים שבהם שום דבר חיצוני עדיין לא נלקח מן האדם, ובכל זאת עצם האפשרות של אובדן משנה בתוך שניות את כל היחס שלו אל מה שהיה מובן מאליו רגע קודם. אדם מתלונן במשך שנים על מקום עבודתו, על העומס, על המנהל, על השגרה ועל התחושה שהוא תקוע, ואז מגיעה שמועה על צמצומים. באותו רגע אותו מקום עבודה עצמו מקבל צבע אחר. אדם מתלונן על הבית הרועש, על הילדים שנכנסים ויוצאים, על הדלת שנפתחת בלי הפסקה ועל כך שאין רגע של שקט, ואז מגיע שלב שבו הילדים גדלים, הבית מתרוקן, והשקט שפעם היה חלום נעשה לפעמים הדבר שהכי קשה לשאת. הגוף מתפקד במשך שנים ואדם כמעט אינו חושב עליו, עד שבדיקה אחת מחזירה לפתע את תשומת הלב לכל צעד, לכל נשימה ולכל לילה של שינה רצופה. וכאן עולה שאלה שקשה מאוד לענות עליה: מדוע אנחנו זקוקים לאפשרות של אובדן כדי לראות את ערכה של הנוכחות? מדוע כל עוד דבר נמצא בידינו הוא הופך בהדרגה לרקע, ורק כאשר מתעורר ספק אם יישאר גם מחר הוא חוזר פתאום להיות מרכז התודעה? מה קורה במבט שלנו כאשר משהו מפסיק להיות מובטח? פרשת כי תבוא מציבה מול האדם עולם שלם של ברכה ושפע. "ברוך טנאך ומשארתך. ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ה ו). הברכה אינה מתוארת כאירוע חד פעמי בלבד, אלא כמסגרת של חיים. האדם נכנס ויוצא, אוכל, עובד, מוליד, בונה וממשיך את שגרת חייו בתוך טובה. אבל דווקא משום שהברכה נעשית מסגרת קבועה, קיימת סכנה שהיא תפסיק להיות מורגשת. רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כח, א), מבאר שברכות הפרשה מתארות שפע והצלחה הבאים על ישראל כאשר הם דבקים בקב"ה. אבל עצם העובדה שהברכה יכולה להימשך בתוך כל תחומי החיים מלמדת דבר נוסף מבחינה אנושית: יש טובה שאינה מגיעה בצורת רגע מרעיש. היא מתפרסת על פני ימים, שנים והרגלים. אדם יכול לחיות בתוכה כל כך הרבה זמן עד שהוא מפסיק לראות שהיא שם. זו אחת הבעיות הגדולות של כל טובה מתמשכת. כאשר דבר חסר, אנחנו מרגישים אותו מיד. כאשר הוא קיים באופן קבוע, התודעה מפסיקה לדווח עליו. רעב מורגש, שובע מהר מאוד נעשה שקט. כאב מורגש, בריאות נעשית שקופה. בדידות מורגשת, נוכחות של אנשים אהובים עלולה להפוך לחלק מן הנוף. וכאן כדאי להכניס את אחת הדוגמאות החזקות ביותר שיש לחיים עצמם: ההורים. כל עוד אבא ואמא חיים, עצם נוכחותם יכולה להפוך למובנת מאליה. אנחנו יודעים שהם שם. אפשר להתקשר מחר. אפשר לבוא בשבוע הבא. אפשר לשבת איתם בהזדמנות. אבא מספר שוב סיפור שכבר שמענו. אמא שואלת שוב שאלה שכבר ענתה עליה בפעם הקודמת. הטלפון מגיע באמצע יום עמוס, ואנחנו אומרים שנחזור אחר כך. לפעמים אנחנו חוזרים. לפעמים שוכחים. ואז, אחרי מאה ועשרים, כל הסדר מתהפך. אותו קול שפעם היה מובן מאליו נעשה הדבר שהיינו מוכנים לתת כמעט הכול כדי לשמוע שוב. אותו סיפור שחזר עשרות פעמים נעשה פתאום יקר. אותה שאלה שחזרה על עצמה, אותה הערה, אותו מנהג קטן, אותו כיסא בבית, אותה יד, אותו ריח, אותו צחוק, כל אלה מקבלים משמעות עצומה דווקא לאחר שכבר אי אפשר להשיב אותם. החפצים נשארים. האדם איננו. ואז פתאום אנחנו מבינים שהחפצים לא היו חשובים מצד עצמם. הם היו חשובים מפני שהם נשאו את הנוכחות שלו. וזו שאלה כמעט מטלטלת מדי: למה אנחנו כל כך טובים בלהעריך אנשים בדיעבד? מדוע אחרי פטירה אנחנו יודעים פתאום לנסח הספד שלם על כמה האדם היה יקר לנו, אבל לא תמיד ידענו לומר לו בחייו משפט אחד פשוט על כך שאנחנו אוהבים אותו? מדוע אנחנו יודעים לעמוד ליד קבר ולהיזכר בעשרות דברים טובים, אבל בחיים עצמם התודעה נטתה להתרכז גם בדברים שהפריעו לנו? מדוע רק כאשר האפשרות למפגש נעלמת, עצם המפגש מקבל פתאום ערך שאין לו מחיר? שלמה המלך אומר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). הפסוק אינו מבקש מן האדם החי לשקוע בעצב. הוא אומר דבר אחר לגמרי. המפגש עם המוות אמור להחזיר משהו אל הלב של מי שעדיין חי. רבי שלמה יצחקי, רש"י (קהלת ז, ב), מפרש שבבית האבל האדם נותן אל לבו שגם סופו לכך, ומתוך כך הוא מתעורר לחשבון נפש. אבל אפשר להוסיף מכאן תנועה אנושית עמוקה מאוד: בית האבל לא אמור ללמד אותנו רק שיום אחד גם אנחנו נמות. הוא אמור ללמד אותנו שאנשים שנמצאים איתנו עכשיו אינם מובטחים לנו לנצח. החי יתן אל לבו. לא רק על עצמו. גם על מי שעוד חי לידו. אם אדם יוצא מהלוויה של אבא של חבר, השאלה איננה רק מה הוא חושב על המוות. אולי השאלה היא למי הוא מתקשר בדרך הביתה. אם אדם שומע חבר אומר: "הייתי נותן הכול בשביל עוד שעה אחת עם אמא שלי", אפשר לכאוב יחד איתו. אבל אפשר גם לעצור ולשאול: אמא שלי עדיין כאן, מה אני עושה עם העובדה הזאת? זו אינה קריאה לחיות בחרדה. אסור להפוך כל מפגש עם הורה למחשבה מפחידה על כך שאולי זה יהיה המפגש האחרון. אדם אינו יכול לחיות כך, וגם לא צריך. המטרה היא אחרת: ללמוד לקבל מן הידיעה שהזמן מוגבל עומק של נוכחות, לא פחד. מפני שיש הבדל עצום בין לחיות מתוך חרדה שהכול עלול להיעלם לבין לחיות מתוך ידיעה שמה שיש עכשיו ראוי לתשומת לב משום שהוא לא מובן מאליו. התורה אומרת: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז). חז"ל אינם משאירים את הכבוד בעולם של רגש מופשט. הגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"ב) שואלת: "איזהו כיבוד?" ומשיבה: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". הכבוד יורד לפרטים הקטנים ביותר של החיים. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים (פרק ו הלכה ג), פוסק: "איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל האב, מכניס ומוציא". יש כאן דבר חשוב מאוד: התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יאמר בלבו שהוא אוהב את הוריו. האהבה והכבוד צריכים לקבל צורה בתוך הזמן, בתוך הסבלנות ובתוך המעשים. ומכאן עולה שאלה קשה יותר: האם ייתכן שאנחנו אוהבים את ההורים שלנו הרבה יותר מכפי שהם מצליחים להרגיש שאנחנו אוהבים אותם? אדם אומר לעצמו: ברור שאבא יודע כמה אני אוהב אותו. מתי אמרת לו? ברור שאמא יודעת כמה אני מעריך את כל מה שעשתה. מתי היא שמעה זאת? ברור שהם יודעים שאני עסוק ושאני חושב עליהם. יכול להיות. אבל יש הבדל בין מה שאנחנו מרגישים כלפי אדם לבין מה שמגיע אליו בפועל. אהבה שלא מקבלת זמן, קול, מגע ונוכחות יכולה להיות אמיתית מאוד, אבל האדם השני חי את מה שהוא מקבל. זה נכון במיוחד כאשר ההורים מזדקנים. ככל שהילדים עסוקים יותר, ההורים נעשים לפעמים פנויים יותר. הקצב משתנה. הבן נמצא במרוץ של עבודה, ילדים, משפחה ומחויבויות, והאב או האם מחכים לטלפון. עבור הבן, זו שיחה אחת בתוך יום עמוס. עבור ההורה, זו יכולה להיות אחת השיחות החשובות של היום. הפער הזה אינו נובע מחוסר אהבה. הוא נובע משני לוחות זמנים שונים. וזו אחת הסיבות שדווקא אדם עמוס צריך לשאול את עצמו האם הוא נותן לזמינות העתידית דמיון של נצח. "אבוא בשבוע הבא". "נדבר מחר". "אמצא זמן". רוב הפעמים אכן יהיה מחר. אבל כל החיים בנויים על כך שאנחנו מתנהלים כאילו האפשרות תמיד תחכה. הגמרא במסכת שבת (דף קנג ע"א) מביאה את דברי רבי אליעזר במשנה: "שוב יום אחד לפני מיתתך", ושואלת תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? הוא משיב שמתוך כך ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. הרעיון אינו שאדם יחיה מבוהל מן המוות. להפך. הידיעה שאין לנו תאריך היא אמורה להשפיע על איכות היום. אפשר לקחת את העיקרון הזה גם למערכות יחסים. אילו ידענו בוודאות שהשיחה שאנחנו מקיימים עכשיו עם אדם יקר היא השיחה האחרונה, האם היינו מדברים באותו טון? האם היינו ממהרים לסיים? האם היינו בודקים את הטלפון באמצע? האם היינו מתעקשים על אותה עקיצה? האם היינו משאירים את החיבוק לפעם אחרת? אבל הרי רוב השיחות אינן האחרונות, וטוב שכך. לכן העבודה איננה להתייחס לכל שיחה כאילו היא פרידה. העבודה היא להבין שהעובדה שהיא כנראה לא האחרונה אינה הופכת אותה לחסרת ערך. אולי זו אחת הטעויות הגדולות שלנו ביחס לזמן. אנחנו חושבים שדבר שאפשר לעשות אחר כך אפשר גם להעריך אחר כך. אבל לא תמיד. יש דברים שאפשר לומר רק כשהאדם שומע. יש סליחה שאפשר לבקש רק כאשר יש מי שיכול לקבל אותה. יש חיבוק שאפשר לתת רק כשהידיים עדיין נמצאות מולנו. אחרי מאה ועשרים אפשר לכבד זיכרון. אפשר ללמוד לעילוי נשמה. אפשר להנציח. אפשר לספר. אבל אי אפשר לחזור אל שיחת יום שישי אחת ולבחור להיות בה קצת יותר נוכח. וזה אולי אחד מסוגי החרטה הקשים ביותר. לא חרטה על דבר רע שעשינו, אלא על דבר טוב שיכולנו לעשות ולא עשינו מפני שחשבנו שתמיד תהיה הזדמנות. כמה דברים חשובים אנחנו דוחים דווקא מפני שהם חשובים לנו כל כך ואנחנו בטוחים שלא נאבד אותם? לחבר רחוק אנחנו קובעים זמן, מפני שלא ברור מתי נראה אותו שוב. להורה אנחנו אומרים "נדבר". דווקא הביטחון בנוכחות יכול להפוך אותה לדחויה. וזה פרדוקס עמוק: אנחנו מזניחים לפעמים את האנשים היציבים ביותר בחיינו דווקא מפני שאנחנו בטוחים ביציבות שלהם. אותו דבר קורה בזוגיות. בן הזוג נמצא בבית. הוא שם היום, היה אתמול ויהיה גם מחר. דווקא משום כך אפשר לדחות את השיחה. אפשר לתת לטלפון עוד עשר דקות. אפשר לתת לעבודה עוד שעה. אפשר לומר "אחר כך". אבל אם פתאום נוצר איום על הקשר, סדר העדיפויות כולו משתנה. דברים שהיו אתמול קריטיים נעשים קטנים. אדם שהיה מוכן לנהל מלחמה על עניין שולי מוכן פתאום לוותר עליו כאשר הוא מבין שהקשר עצמו בסכנה. וזה מוביל לשאלה נוקבת מאוד: כמה דברים אנחנו מגדילים רק מפני שאנחנו בטוחים שהדבר הגדול עצמו מובטח? אדם מתווכח עם אשתו על פרט מסוים כאילו הכול תלוי בו. אם מחר היה מקבל בשורה קשה על בריאותה, הוא היה מוכן לתת הכול כדי לחזור לאותו ערב שבו הבעיה הגדולה הייתה אותו פרט. האם אפשר לקבל את הפרופורציה הזאת בלי להזדקק לאסון? זו אולי אחת השאלות הגדולות ביותר של חכמה. לא להקטין בעיות אמיתיות, אלא לדעת מה גדול ומה קטן עוד לפני שהחיים מכריחים אותנו ללמוד. שלמה המלך אומר: "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). אולי זה בדיוק תפקידה של ההתבוננות. לתת ללב ללמוד דרך חכמה את מה שאחרת הוא ילמד דרך אובדן. גם ביחס לילדים הדברים חזקים מאוד. הורה לילדים קטנים יכול להרגיש שהחיים מלאים רעש, לכלוך, שאלות, הסעות, מריבות ומשימות שאין להן סוף. הוא מחכה שהם כבר יגדלו קצת. אחר כך הם גדלים, והוא מסתכל בתמונות ישנות ואומר: איך זה עבר כל כך מהר. כמה פעמים הורים צעירים שומעים מהורים לילדים בוגרים את המשפט: תיהנו, השנים האלה עוברות מהר. וההורה הצעיר חושב לעצמו: קל לך לומר, אתה כבר ישן בלילה. והוא צודק. תקופות מסוימות באמת קשות. אבל גם ההורה המבוגר צודק. הן באמת עוברות. שתי האמיתות צריכות להיפגש. אפשר להיות עייף מן התקופה ולדעת שהיא יקרה. אפשר לרצות שהילד כבר יישן לילה שלם ובאותה שעה להבין שיום אחד לא יהיה ילד קטן שיקרא לנו מן החדר. אפשר להתעצבן מן הרעש ולדעת שהרעש הזה הוא קול של חיים בבית. זו אינה רומנטיזציה של קושי. זו יכולת להחזיק את הקושי ואת הערך באותה תמונה. וזה נכון גם להורים שלנו. מערכת יחסים עם הורים אינה תמיד פשוטה. יש פערים, ביקורת, זיכרונות מורכבים, ולעיתים יש צורך בגבולות ברורים. מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת אדם לשקר לעצמו שהקשר מושלם כאשר הוא אינו כזה. אבל גם קשר מורכב מוגבל בזמן. ואז עולה שאלה אחרת: אילו יום אחד כבר לא יהיה אפשר לדבר עם אבא על הדבר הזה, האם יש משהו שאני רוצה לומר לו היום? אילו יום אחד הכיסא של אמא יהיה ריק, האם יש שיחה שאני דוחה כבר יותר מדי זמן? לא כל שיחה מוכרחה לפתור הכול. לפעמים צריך רק להיות. אולי זו אחת התובנות העמוקות ביותר שהאובדן מלמד אותנו: אחרי שאדם איננו, אנחנו בדרך כלל לא מתגעגעים רק לרגעים הגדולים. אנחנו מתגעגעים דווקא לדברים הקטנים שלא נתנו להם שום חשיבות בזמן אמת. לשיחה הרגילה. לצליל הדלת. לשאלה הקבועה. לאופן שבו אמר מילה מסוימת. לנוכחות שלו בחדר. מה זה אומר על החיים? אולי שהדברים שאנחנו קוראים להם "קטנים" אינם באמת קטנים. הם פשוט חוזרים על עצמם. והחזרה מטשטשת את ערכם. אם כך, אולי העבודה איננה לחפש רק רגעים גדולים יותר, אלא לפתח יכולת לראות את הגדלות בתוך החזרה. דוד המלך אומר: "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ, יב). הפסוק אינו מבקש מאיתנו לספור ימים מתוך חרדה, אלא להגיע מתוך הידיעה שהימים מוגבלים אל "לבב חכמה". רבי אברהם אבן עזרא (תהלים צ, יב) מבאר את הבקשה שהאדם ידע את מספר ימיו כדי שיכין לבו לחכמה. הזמניות אמורה לייצר חכמה. לא בהלה. וחכמה במקרה הזה אולי פירושה לדעת להעניק לדברים את ערכם לפני שהחיים קובעים עבורנו את המחיר. אם יום אחד נהיה מוכנים לתת כמעט הכול בשביל עוד שעה עם אדם אהוב, מה זה אומר על השעה שיש לנו עכשיו? אם יום אחד נהיה מוכנים לשלם כל הון כדי לקבל בחזרה גוף שמתפקד, מה זה אומר על הבוקר שבו קמנו והגוף פשוט קם איתנו? אם יום אחד נתגעגע לרעש של הילדים, מה זה אומר על הערב שבו הבית רועש עכשיו? אם יום אחד נרצה לשמוע שוב את השאלה שאמא שואלת כל שבוע, אולי היא ראויה היום לתשובה קצת יותר סבלנית. וזו אינה קריאה להפוך את החיים לטקס תמידי של התרגשות. אי אפשר. אדם לא יכול להתפעל בכל בוקר מחדש מכל דבר שיש לו. אבל יש הבדל בין לא להתרגש כל הזמן לבין לא לראות בכלל. אפשר לחיות חיים רגילים וליצור בהם נקודות קטנות של ראייה. להניח את הטלפון כאשר אבא מדבר. להתקשר לאמא גם בלי סיבה מעשית. לומר לבן הזוג משפט טוב לפני שיש משבר שמכריח אותנו לומר אותו. לשבת עם ילד בלי לחכות לאירוע מיוחד. לספר לאדם יקר מה הוא בשבילנו כאשר הוא עדיין מסוגל לשמוע. אלה אינם מעשים גדולים. אבל אחרי מאה ועשרים הם בדיוק מסוג המעשים שאנשים אומרים שהיו נותנים הכול כדי לקבל עוד הזדמנות לעשות. וכאן אפשר לנסח את השאלה שאולי צריכה להישאר בלב: איזה אדם נמצא בחיים שלנו עכשיו, אבל אנחנו מתייחסים לנוכחות שלו כאילו נחתם לנו חוזה שהוא יישאר תמיד? ואיזה דבר שיש לנו היום עלול להפוך יום אחד לגעגוע? אולי אם נצליח לשאול את השאלה בלי חרדה, היא לא תעציב את החיים. היא תעמיק אותם. כי הזמניות אינה רק הדבר שמאיים על היופי. לפעמים היא בדיוק מה שנותן לו את ערכו. פרח יקר בין השאר מפני שאינו פורח לנצח. ילדות יקרה מפני שהיא חולפת. תקופה בחיים מקבלת משמעות מפני שאי אפשר לחזור אליה. אדם יקר לנו לא מפני שאנחנו חושבים עליו כעל אדם שיום אחד יאבד, אלא מפני שהזמן איתו הוא דבר שאין לו שכפול. והשאלה איננה איך למנוע את הפרידה מכל דבר. איננו יכולים. השאלה היא איך לא לתת לפרידה להיות הפעם הראשונה שבה אנחנו מבינים כמה יקרה הייתה הנוכחות. יש כאן עוד נקודה שראוי להעמיק בה, והיא נוגעת לאופן שבו החסר תופס את כל שדה הראייה שלנו. אדם יכול לחיות בתוך שפע גדול, ובכל זאת להיות עסוק כמעט רק בדבר אחד שחסר לו. הוא אינו משקר. החסר אמיתי. אבל לא תמיד הוא כל האמת. לפעמים הבעיה איננה שאין טוב, אלא שהטוב חדל להשתתף בחשבון הפנימי של החיים, מפני שהוא כבר נעשה מובן מאליו. אדם יכול להיות בריא, מוקף משפחה, בעל בית, פרנסה וחברים, ובכל זאת לחוות את עצמו כמי ש"חסר לו הכול" מפני שאינו מתקדם בעבודה כפי שרצה. אדם אחר יכול להצליח מאוד בקריירה, אבל מפני שאחד מילדיו עובר תקופה קשה, הוא מתחיל להרגיש שכל חייו אינם מוצלחים. אדם יכול לחיות בזוגיות שיש בה הרבה מאוד טוב, אבל מפני שיש נקודה אחת שאינה נפתרת, אותה נקודה מתחילה לצבוע את כל הקשר. הכאב אמיתי, אבל השאלה היא אם נתנו לו זכות להפוך לכל התמונה. פרשת כי תבוא אומרת: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא). הביטוי "בכל הטוב" דורש מן האדם לראות. כדי לשמוח בטוב צריך קודם לזהות אותו, וכאשר התודעה תפוסה לחלוטין במה שאין, האדם עלול לעמוד בתוך הרבה מאוד טוב ולא לדעת שהוא נמצא שם. רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כו, יא), מפרש את השמחה על הטובה שנתן הקב"ה לאדם. אין כאן הבטחה שהכול יהיה מושלם. יש כאן תביעה אחרת: לא לתת למה שעוד חסר למחוק את מה שכבר קיים. אפשר לבקש יותר, לפעול, לתקן, לשאוף ולהתפלל, ובאותה שעה לראות גם את הטוב שכבר הגיע. זו בדיוק התנועה של הביכורים. האדם אינו מחכה שכל השדה יסתיים. הוא מזהה את הראשית. הוא רואה דבר אחד שהבשיל, מסמן אותו, מביא אותו ואומר תודה. הוא אינו אומר שאין עוד עבודה בשדה. הוא אומר שבתוך מה שעוד לא הושלם כבר יש דבר שראוי לראות. כמה קשה לנו לעשות את אותו הדבר עם החיים. אנחנו אומרים שכאשר העסק יתייצב נהיה רגועים, כאשר הילד יסתדר נשמח, כאשר נקנה בית נרגיש שהגענו, כאשר נסיים את החובות ננשום, כאשר הבריאות תחזור נתחיל להעריך כל יום. אלא שהחיים כמעט אף פעם אינם מגישים לנו רגע שבו כל התחומים מבשילים באותו זמן. תמיד יש דבר שטוב בו ודבר שעדיין צריך עבודה. אם אדם נותן לעצמו רשות לשמוח רק כאשר הכול יסתדר, הוא עלול לדחות את השמחה במשך שנים. וכאן עולה שאלה נוקבת מאוד: כמה מן החיים אנחנו חיים כתקופת המתנה? אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו אחרי הלימודים, אחרי החתונה, אחרי הילדים, אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שהחובות ייסגרו, אחרי שנעבור דירה, אחרי שהלחץ ירד. אלא שאם בכל תחנה אנחנו מחכים לתחנה הבאה, אנחנו עלולים לעבור חיים שלמים במסדרון שמוביל אל החיים במקום לחיות אותם. דוד המלך אומר: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד). לא נאמר שהשמחה שייכת רק ליום שבו הכול הסתדר. היום עצמו הוא המקום שבו החיים מתרחשים. אפשר לשאוף למחר טוב יותר, אבל אסור לתת למחר לקחת את כל הערך מן היום. זה מחזיר אותנו בעוצמה מיוחדת אל ההורים. כל עוד אבא ואמא חיים, עצם קיומם יכול להיעשות דבר כל כך בסיסי עד שאנחנו כמעט לא רואים אותו. הם פשוט שם. אפשר להתקשר מחר. אפשר לשבת איתם בשבוע הבא. אפשר לדחות את הביקור. אפשר לענות מהר. אפשר לשמוע שוב את הסיפור ולחשוב שכבר שמענו אותו. ואז, אחרי מאה ועשרים, מתרחש דבר הפוך. פתאום אותו קול שחזר שוב ושוב נעשה הדבר שהיינו מוכנים לתת כמעט הכול כדי לשמוע. אותו משפט שהפריע, אותה שאלה שחזרה, אותו מנהג קטן, אותו כיסא בבית, אותה יד, אותה ברכה, כל הדברים הללו מקבלים פתאום ערך עצום. לא מפני שהם השתנו, אלא מפני שהם כבר אינם זמינים. וזו שאלה קשה מאוד: מדוע אנחנו יודעים להעריך כל כך טוב בדיעבד? מדוע אחרי פטירת אדם אנחנו יודעים פתאום לנסח במדויק מה הוא היה בשבילנו, אבל בחייו לא תמיד ידענו לומר לו את הדברים? מדוע אנחנו מצליחים להיזכר בעשרות דברים טובים דווקא כאשר כבר אי אפשר להחזיר להם תשובה? מדוע לפעמים רק אחרי שהאדם נהפך לזיכרון אנחנו מבינים כמה הנוכחות שלו עצמה הייתה יקרה? שלמה המלך אומר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). אין הכוונה לחיות בפחד מן המוות. הכוונה היא לתת לחיים עומק באמצעות הידיעה שהזמן איננו אינסופי. בית האבל אינו אמור רק להזכיר לאדם שגם הוא ימות. הוא אמור ללמד אותו כיצד לחיות עם מי שעודנו כאן. אם אדם יוצא מהלוויה של אבא של חבר, השאלה איננה רק מה הוא חושב על סוף החיים. אולי השאלה היא למי הוא מתקשר בדרך הביתה. אם הוא שומע חבר אומר שהיה נותן הכול בשביל עוד שעה אחת עם אמא שלו, הוא יכול להצטער איתו, אבל הוא גם יכול לשאול את עצמו מה הוא עושה עם העובדה שאמא שלו עדיין כאן. זו אינה קריאה לחרדה. להפך. אדם לא צריך להסתכל על הוריו ולחשוב בכל רגע שהם עלולים להיעלם. אי אפשר לחיות כך. אבל אפשר לתת לידיעה שהזמן מוגבל לייצר נוכחות, לא פחד. יש הבדל גדול בין חרדה מאובדן לבין הכרה בערך. התורה אומרת: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז). חז"ל במסכת קידושין (דף לא ע"ב) אומרים: "איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". הכבוד אינו נשאר ברגש. הוא יורד לזמן, לנוכחות, לסבלנות, למעשים קטנים. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים (פרק ו הלכה ג), פוסק את אותם גדרי כיבוד. יש כאן מסר עמוק מאוד: לא די שאדם יאהב את הוריו בלב. האהבה צריכה להגיע אליהם בצורה שהם יכולים להרגיש. וזו שאלה קשה מאוד: האם ייתכן שאנחנו אוהבים את ההורים שלנו הרבה יותר מכפי שהם מרגישים שאנחנו אוהבים אותם? האדם אומר לעצמו שאבא יודע, שאמא יודעת, שהכול ברור. אבל מתי הוא אמר? מתי הוא ישב? מתי הוא הקשיב בלי להסתכל בשעון? מתי הוא שאל שאלה שאינה טכנית? מתי הוא אמר תודה על עצם השנים שהיו שם? לפעמים יש כאן גם מורכבות עמוקה. לא כל קשר עם הורים פשוט. יש ביקורת, משקעים, פערים, טעויות, ולעיתים כאב אמיתי. אין צורך למחוק את כל זה כדי להכיר טובה. אדם יכול לומר שאביו טעה בדבר מסוים ובכל זאת להכיר במה שנתן. הוא יכול לשאת כאב מאמו ובאותה שעה לראות את השנים שבהן נשאה אותו. זו בגרות. לא לבחור בין שתי קיצוניות, או שההורים היו מושלמים או שלא היה בהם דבר טוב. המציאות כמעט תמיד מורכבת יותר. הכרת הטוב אינה מחייבת למחוק כאב, וכאב אינו חייב למחוק הכרת הטוב. אחרי פטירת הורים, חלק מן המריבות הגדולות מאבדות לפתע את הכוח. האדם מתחיל לזכור את ארוחת השבת, את הדרך לבית הכנסת, את הנסיעות, את הבדיחות, את הדברים הקטנים. ואז לפעמים עולה חרטה: למה הייתי צריך לחכות עד שכבר אין אפשרות לדבר כדי לראות את כל זה? האם אפשר לעשות את הבירור הזה קודם? לא לסלוח בכוח, לא למחוק פגיעות, לא לצייר עבר מושלם, אלא לשאול בעוד האדם חי אם הסיפור שאני מספר עליו מכיל את כל האמת. אותו מנגנון פועל גם בזוגיות. לפעמים כל מה שבן הזוג עושה בכל יום נרשם תחת הכותרת "ככה צריך", ורק המקומות שבהם הוא נכשל מקבלים משקל. הוא דואג, מסיע, קונה, מקשיב, מתחשב, מפרנס, עוזר, אבל כל זה נעשה חלק מן המובן מאליו. טעות אחת מקבלת פתאום נפח גדול. אם כך מתנהלת מערכת החשבונות של הקשר, התוצאה תמיד תהיה חסר. אולי צריך לשאול את עצמנו אם אנחנו נותנים לאנשים הקרובים קרדיט על כל מה שהם עושים, או שרק כאשר הם מפסיקים לעשות משהו אנחנו מבינים שהיה שם מאמץ. מי שם לב למי שמחזיק את הבית כל יום? מי שם לב למי שמתקשר להורים? מי שם לב למי שמסדר, מזכיר, מתאם, קונה, אוסף, שומר, חושב מראש? לעיתים רק כאשר אותו אדם חולה או נעדר פתאום כולם מגלים כמה דברים עברו דרכו. וזו אינה רק שאלה של הכרת הטוב. זו שאלה של ראייה. אנחנו שמים לב להפרעה הרבה יותר מהר מאשר לתפקוד. כאשר החשמל עובד, איש אינו חושב עליו. כאשר הוא נופל, כולם מדברים עליו. כך גם בני אדם. מי שמחזיק במשך שנים יכול להפוך לתשתית של החיים, אבל אדם אינו תשתית. הוא אדם, והוא זקוק לכך שיראו אותו בעודו כאן. הדבר נכון גם בחינוך. ילד יכול לעשות עשרים דברים נכון ואף אחד כמעט לא יעיר, אבל טעות אחת מקבלת מיד תשומת לב. כך הוא לומד שהטוב שלו מובן מאליו והכישלון שלו מגדיר אותו. אולי דווקא פרשת הביכורים מלמדת להפוך את הסדר: לראות את הטוב בזמן שהוא קיים. המשנה במסכת ביכורים (פרק ג משנה א) מתארת כיצד אדם יורד לתוך שדהו, רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר או רימון שביכר, וקושר עליהם גמי. הוא עוצר ומסמן את הטוב עוד לפני שכל השדה הושלם. זו תנועה נפשית עמוקה מאוד. רבי אהרן הלוי, ספר החינוך (מצוה תרו), מבאר שמן השורשים של מצוות מקרא ביכורים לעורר את מחשבת האדם ולהכיר בחסדי הקב"ה. הכרת הטוב אינה תמיד מתרחשת מעצמה. צריך לעורר אותה. אם לא נעשה זאת, ההרגל ינצח. אולי זו אחת התובנות הגדולות ביותר ביחסים עם בני אדם: אל תחכה שהאדם יפסיק לעשות בשבילך כדי להבין מה הוא עושה. אל תחכה שהילד יעזוב את הבית כדי להבין כמה חיים הוא הכניס אליו. אל תחכה שההורים יזדקנו מאוד כדי להתחיל לשאול אותם על חייהם. אל תחכה למשבר בזוגיות כדי להשקיע בקשר. אל תחכה שהגוף יכאב כדי לגלות כמה ברכה הייתה ביום רגיל. אבל גם כאן אין צורך להפוך את הדברים למערכת של פחד או מתח. אי אפשר לחיות כל היום בהתפעלות. העבודה היא ליצור רגעים קטנים של ראייה. רגע שבו האדם עוצר. רגע שבו הוא אומר. רגע שבו הוא מודה. רגע שבו הוא נוכח. אפשר לשאול את עצמנו שאלה פשוטה מאוד: מתי בפעם האחרונה אמרתי לאדם שנמצא בחיי לא רק תודה על דבר שעשה, אלא תודה על כך שהוא נמצא? יש הבדל גדול בין "תודה שהבאת" לבין "טוב לי שאתה כאן". בין "תודה שעזרת" לבין "אני מעריך אותך". בין הודאה על פעולה לבין הכרה באדם עצמו. כאשר ההורים מזדקנים, השאלה הזאת נעשית עמוקה עוד יותר. במשך שנים הם היו נותנים. הם החזיקו, נשאו, עזרו, פתרו ודאגו. עם הזמן התפקידים מתחילים להתהפך. האב שהיה חזק זקוק להסעה. האם שסידרה הכול צריכה עזרה. אדם שהיה עצמאי צריך לבקש. וזה לא פשוט. כיבוד הורים בגיל הזה אינו רק לעשות בשבילם. הוא גם לדעת לעזור באופן שאינו מבטל אותם. יש דרך לעזור לאדם ולגרום לו להרגיש שהוא נטל, ויש דרך לעזור לו ולשמור על כבודו. הגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) אומרת: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא". חז"ל מלמדים שהפעולה החיצונית אינה הכול. אפשר לעשות דבר שנראה מכבד ולפגוע, ואפשר לעשות דבר קשה לכאורה ובכל זאת לשמור על כבודו של ההורה. השאלה איננה רק כמה נתנו להם. השאלה היא כיצד הם הרגישו כאשר היו צריכים לקבל מאיתנו. האם הם הרגישו שהם מפריעים? האם כשהם שאלו שוב שאלה דיברנו אליהם כאילו הפכו לילדים? האם כאשר הסתבכו בטכנולוגיה איבדנו סבלנות? האם זכרנו שהאדם שמולנו אינו רק אדם מבוגר שצריך עזרה, אלא אדם עם חיים שלמים, כבוד, זיכרונות, ניסיון ועצמאות? אולי זו אחת הדרכים העמוקות ביותר להכיר טובה לפני שיהיה מאוחר. לא רק לזכור מה ההורים עשו פעם, אלא לראות מי הם עכשיו. והמבט הזה צריך להתרחב גם אל הזמן עצמו. אדם יודע שכלית שהחיים מוגבלים, אבל בפועל הוא חי כאילו הזמן מתחדש בלי סוף. לכן הוא מסוגל לבזבז יום בכעס, שבועות במריבה, חודשים בדחייה ושנים בהמתנה ל"אחר כך". רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק ב), מתאר את סכנת החיים ללא חשבון והתבוננות. אדם יכול לעבור יום ועוד יום בלי לעצור לשאול לאן הזמן הולך. וזו אחת הסכנות הגדולות של הזמן: הוא אינו נלקח בבת אחת. הוא נוזל. יום, שבוע, שנה, ופתאום ילד שהיה קטן נעשה גדול, הורה שהיה חזק נעשה מבוגר, ואדם שהיה בטוח שיש לו המון זמן מגלה שעברו שנים. השאלה איננה רק לאן הזמן הלך. הוא הלך בדיוק למקומות שנתנו להם אותו. השאלה היא אם הדברים שקיבלו את הזמן שלנו הם באמת הדברים שרצינו לתת להם את החיים. מפני שזמן איננו דבר שיש לאדם לצד החיים. הזמן הוא החיים. וכאן נמצאת אולי השאלה הנוקבת ביותר: אילו היינו יודעים מראש על מה נתגעגע בעוד עשרים שנה, האם היינו משנים משהו בדרך שבה אנחנו חיים היום? אולי לא היינו מפסיקים לעבוד. אולי לא היינו מבטלים אחריות. אולי החיים החיצוניים היו נשארים כמעט כפי שהם. אבל ייתכן שהיינו נותנים לעוד כמה דברים מקום. עוד שיחה עם אבא. עוד ביקור אצל אמא. עוד חיבוק. עוד שעה עם ילד. עוד ארוחה בלי טלפון. עוד משפט טוב לבן הזוג. עוד תודה לאדם שנמצא לידנו שנים. לא מפחד שהכול ייעלם. מתוך הבנה שהכול יקר דווקא מפני שאיננו יכולים להחזיק אותו לנצח. וזה מחזיר אותנו אל הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא). לפעמים הטוב איננו במקום שאליו אנחנו מנסים להגיע. לפעמים הוא כבר יושב ליד השולחן, מדבר איתנו, מתקשר אלינו, מחכה שנבוא, מבקש שנקשיב. והשאלה היא אם נצליח לראות אותו בזמן שהוא עדיין כאן. יש כאן עוד שכבה עמוקה שראוי להוסיף, והיא נוגעת לשאלה מה אנחנו עושים כאשר אנחנו כבר מבינים שהזמן מוגבל, אבל בכל זאת ממשיכים לדחות את הדברים החשובים. הרי כמעט כל אדם יודע שההורים לא יהיו איתו לנצח, שהילדים יגדלו, שהגוף ישתנה ושכל תקופה בחיים תחלוף. הבעיה איננה מחסור בידיעה. הבעיה היא שהידיעה הזאת כמעט אינה מצליחה לחדור אל סדר היום. אנחנו יודעים, ובכל זאת אומרים מחר. יודעים, ובכל זאת דוחים. יודעים שהילד יגדל, ובכל זאת אומרים לו שאין עכשיו זמן. יודעים שההורים מזדקנים, ובכל זאת השיחה נדחית לסוף השבוע. יודעים שהקשר זקוק לנוכחות, ובכל זאת נותנים לעוד משימה לנצח. אולי משום שהאדם חי תמיד בשני זמנים בעת ובעונה אחת: בשכל הוא יודע שהכול חולף, אבל בנפש הוא מרגיש שמחר הוא דבר מובטח. וכאן צריך לשאול שאלה נוקבת: האם העובדה שאנחנו יודעים שדבר מסוים חשוב באמת באה לידי ביטוי במקום שהוא מקבל בלוח הזמנים שלנו? מפני שאפשר לומר שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים, ובכל זאת לתת לה רק את השעות שנותרות אחרי שכל השאר הסתיים. אפשר לומר שההורים יקרים לנו מאוד, ובכל זאת להתייחס לביקור אצלם כאל דבר שניתן להזיז שוב ושוב. אפשר לומר שהבריאות חשובה, ובכל זאת לבנות חיים שבהם הגוף תמיד מקבל את מה שנשאר. הפער הזה בין מה שאנחנו אומרים שחשוב לנו לבין המקום שהדבר מקבל בפועל הוא אולי אחד המקומות שבהם החיים דורשים מאיתנו יושר גדול. לא מפני שכל דבר חשוב חייב לקבל את רוב הזמן. אדם חייב לעבוד, לפרנס ולשאת באחריות. אבל אם במשך שנים הדבר שאנחנו מגדירים כיקר ביותר מקבל תמיד את השאריות, צריך לשאול אם סדר העדיפויות המוצהר באמת הפך לסדר החיים. שלמה המלך אומר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). הפסוק אינו מדבר רק על כך שלכל דבר יש זמן, אלא גם מזכיר לנו שהחיים מתרחשים בתוך זמנים מוגבלים. דבר שאינו מקבל זמן עלול להישאר כוונה טובה בלבד. אולי משום כך אחד המעשים החשובים ביותר שאדם יכול לעשות הוא להפסיק לחכות ל"זמן פנוי". זמן פנוי כמעט אינו מגיע מעצמו. הוא נוצר כאשר האדם מחליט שמשהו חשוב מספיק כדי לקבל מקום לפני שהכול נגמר. זה נכון במיוחד ביחסים עם הורים. אדם אומר: כשיירגע בעבודה אבקר יותר. כשאעבור את התקופה הזאת אתקשר יותר. כשהילדים יגדלו יהיה לי יותר זמן. אבל השנים עוברות, ובכל שלב מגיעות מחויבויות חדשות. אולי השאלה איננה מתי יהיה לי יותר זמן, אלא האם אני מוכן לקחת מן הזמן שיש לי עכשיו חלק קטן ולהחליט שהוא שייך לקשר. אין צורך במהפכה. לפעמים ביקור אחד נוסף בחודש, שיחה אחת שבה הטלפון מונח בצד, שאלה אחת אמיתית על העבר של אבא או על הילדות של אמא, יכולים ליצור דבר שלא יהיה אפשר להחזיר אחר כך בשום מחיר. וכאן יש נקודה שיכולה להיות עוצמתית מאוד: רבים מאיתנו מכירים את ההורים בעיקר בתפקידם כהורים, אבל לא תמיד כאנשים. אנחנו יודעים מה הם אמרו לנו, מה דרשו מאיתנו ומה עשו בשבילנו, אבל האם אנחנו מכירים את החלומות שהיו להם לפני שנולדנו? מה הם רצו להיות? ממה פחדו? איזה אירוע שינה אותם? מה היה קשה להם בילדות? מה הם למדו מן החיים? איזה דבר הם היו עושים אחרת אילו יכלו לחזור לאחור? אחרי מאה ועשרים, אנשים מחפשים לעיתים מידע. מי היה סבא? מה עבר עליו? מאין הגיעה המשפחה? למה אבא תמיד נהג כך? למה אמא הגיבה כך? ואז מגלים שהאדם היחיד שהיה יכול לענות כבר אינו כאן. זו חרטה מסוג אחר. לא חרטה על מילה שלא נאמרה, אלא על שאלה שלא נשאלה. כמה עולמות שלמים נמצאים בתוך ההורים שלנו ואנחנו פשוט לא נכנסים אליהם מפני שאנחנו מניחים שיהיה זמן? אולי אחת הדרכים לכבד אדם היא לא רק לעזור לו, אלא להתעניין בסיפור שלו. לא לראות בו רק "אבא" או "אמא", אלא אדם שלם שהיה ילד לפני שהיה הורה, שהיה צעיר, חלם, נכשל, התמודד, בנה, פחד, שמח ואיבד. כאשר בן מתחיל לראות את אביו כאדם ולא רק כאב, גם הרבה דברים מן העבר מקבלים הקשר חדש. הוא יכול להבין שתגובות שנראו לו בילדות כמובנות מאליהן נולדו מתוך עולם שלם שהאב עצמו נשא. ההבנה הזאת אינה מוחקת טעויות, אבל היא מרחיבה את התמונה. וזה נכון גם ביחס לאמא. יש אדם שמכיר את אמו רק דרך הדברים שעשתה עבורו. אבל מי הייתה היא לפני שהחיים התרכזו בילדים? מה ויתרה? מה רצתה? איזה כישרון היה לה? איזה חלום נשאר בצד? מה נתן לה כוח? לפעמים דווקא השאלות הללו מאפשרות לילד המבוגר להכיר את ההורה מחדש. וכאן אפשר להגיע לשאלה עמוקה מאוד: האם אנחנו מתעניינים באנשים היקרים לנו רק במה שהם עבורנו, או גם במי שהם לעצמם? זו שאלה שייכת גם לזוגיות. אחרי שנים, בן זוג יכול להפוך בתודעה ל"אשתי" או "בעלי", אבל מאחורי התפקיד נמצא אדם עם עולם שמשתנה. האם אני עדיין יודע מה הוא רוצה מן השנים הבאות? מה מפחיד אותו עכשיו? מה משמח אותו היום? האם החלומות שלו השתנו? אם איננו שואלים, אנחנו עלולים להמשיך לאהוב גרסה ישנה של אדם שכבר השתנה. הדבר נכון גם ביחס לילדים. לפעמים ההורה יודע היטב מה הילד צריך לעשות, אבל פחות יודע מה הוא מרגיש. הילד גדל, משתנה, מתנסה, ואנחנו ממשיכים לדבר אליו מתוך תמונה שנוצרה שנים קודם. אולי זו אחת הסיבות שהזמן דורש מאיתנו לא רק להעריך את הנוכחות, אלא גם להתעדכן בה. האדם של היום איננו בדיוק האדם שהיה אתמול. כל שיחה היא הזדמנות לפגוש אותו מחדש. מכאן אפשר להבין מדוע האובדן מחדד כל כך את הגעגוע. אחרי שהאדם איננו, כל אפשרות להתעדכן מסתיימת. הסיפור נסגר. אין עוד שאלה חדשה, אין עוד תשובה חדשה, אין עוד הזדמנות לשנות את הקשר. כל מה שנותר הוא הזיכרון. ולכן אולי אחת העבודות הגדולות של החיים היא לא לחכות עד שהסיפור ייסגר כדי להבין שיש בו פרקים שאנחנו עדיין יכולים לכתוב. אפשר להתקשר. אפשר לשאול. אפשר להתנצל. אפשר לומר תודה. אפשר לשבת. אפשר לחבק. אפשר גם לומר משפט שלא אמרנו במשך שנים: טוב לי שאתה כאן. יש כאן מקום להעמיק עוד יותר במצוות כיבוד הורים. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים (פרק ו הלכה ז), כותב שגם כאשר דעתו של ההורה נטרפה, הבן צריך לנהוג עמו כפי כוחו בכבוד, ואם אינו יכול לעמוד בכך ישכור אחרים שינהגו בו כראוי. ההלכה אינה מתעלמת מן הקושי. היא מכירה בכך שהזקנה יכולה להפוך את הקשר למורכב מאוד, ובכל זאת הכבוד נשאר עיקרון שמחייב צורת התנהגות. יש כאן לימוד גדול לחיים: כבוד אמיתי נבחן דווקא כאשר הקשר כבר אינו "נוח". כאשר ההורה חוזר על עצמו. כאשר הוא זקוק לעזרה. כאשר הקצב שלו איטי. כאשר השיחות שונות ממה שהיו פעם. קל להעריך אדם כאשר הוא עדיין מעניק לנו כוח, עצה, עזרה ויציבות. קשה יותר לשמור על אותו כבוד כאשר אנחנו אלה שצריכים להחזיק אותו. אבל אולי דווקא שם מגיע רגע של תיקון עמוק. במשך שנים ההורה התאים את הקצב שלו לילד. עכשיו הילד המבוגר נדרש להתאים מעט את הקצב להורה. האם אנחנו מסוגלים ללכת לאט ליד מי שפעם הלך לאט בגללנו? זו שאלה קטנה עם עומק גדול. כמה פעמים הורים חיכו לנו שנקשור שרוכים, שנגמור לאכול, שנבין, שנלמד, שנירדם, שנתבגר. עכשיו הם איטיים יותר. האם יש לנו סבלנות? לא משום שאנחנו חייבים להחזיר חשבון. אין כאן חשבון. אלא משום שהחיים מתהפכים. ומי שרואה את ההיפוך הזה בזמן יכול להפוך אותו ממעמסה לרגע של חסד. ומכאן אפשר להרחיב את הדברים גם לחברות. יש חברים שאנחנו מניחים שיהיו שם תמיד. הקשר ותיק, יציב, ולכן דווקא אליו אנחנו מקדישים פחות. כל אחד עסוק, השנים עוברות, והחברות מתקיימת בעיקר בזיכרון של מה שהיה פעם. ואז מגיע יום שבו אדם מבין שלא דיבר באמת עם החבר הקרוב שלו חודשים. לא קרה שום דבר רע. לא הייתה מריבה. פשוט החיים נכנסו ביניהם. זו אולי אחת הדרכים העצובות שבהן קשרים מסתיימים. לא בפיצוץ, אלא בדעיכה שקטה של תשומת הלב. וכאן השאלה היא לא רק מה איבדנו. היא מתי הפסקנו לבחור בקשר. הזמן אינו לוקח קשרים מעצמו. פעמים רבות אנחנו פשוט מפסיקים לתת להם זמן, ואז מופתעים שהמרחק גדל. לכן אולי הידיעה שהכול זמני צריכה לייצר לא חרדה, אלא סדר עדיפויות. יש דברים שאפשר להשלים אחר כך. ויש דברים שאם נדחה אותם, ייתכן שהרגע עצמו לא יחזור. עבודה שחיכתה שעה עדיין יכולה להיעשות. הילד בן החמש שמבקש שנשב לידו לא יישאר בן חמש. האב בן השמונים לא יחזור להיות בן שבעים. החבר שעובר תקופה קשה לא תמיד יזדקק לנו באותה דרך בעוד חודש. הזמן משנה את ההקשר. וזה מביא אותנו לעוד שאלה נוקבת: האם אנחנו יודעים להבחין בין דבר דחוף לדבר שלא יחזור? אלה אינם אותו דבר. הודעה יכולה להיות דחופה. רגע עם ילד יכול להיות בלתי חוזר. מייל יכול לחכות מעט. שיחה שאדם אזר אומץ לפתוח איתנו אולי לא תיפתח שוב באותה קלות. אדם יכול להיות יעיל מאוד ולפספס את הדברים הבלתי חוזרים מפני שהם לא הגיעו עם התראה. אולי זו אחת ההגדרות העמוקות של חכמה בזמן: לדעת לא רק מה צריך לעשות קודם, אלא מה לא תהיה לו הזדמנות שנייה באותה צורה. משה רבנו אומר בתהלים: "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ, יב). החכמה אינה רק לדעת שמספר הימים מוגבל. היא לדעת מה לעשות עם הידיעה הזאת. אם הידיעה שהחיים מוגבלים רק מפחידה אותנו, עוד לא למדנו ממנה את כל מה שאפשר. אם היא גורמת לנו לבחור טוב יותר למי אנחנו נותנים את הזמן, היא כבר נעשתה חכמה. וזו אולי הדרך הנכונה להבין את הזמניות. לא לחשוב כל היום על סוף החיים, אלא להשתמש בסוף כדי להחזיר ערך לאמצע. לא לחכות שההורה ייעדר כדי לראות אותו. לא לחכות שהילד יגדל כדי להתגעגע אליו. לא לחכות למשבר זוגי כדי להשקיע. לא לחכות למחלה כדי לכבד את הגוף. לא לחכות לפרידה כדי לומר תודה. ולא לחכות לזיכרון כדי להבין שהיה כאן רגע שהיה שווה להיות בו. אולי השאלה האמיתית אינה מה היינו עושים אילו ידענו שזה היום האחרון. זו שאלה דרמטית מדי, ורוב בני האדם אינם יכולים לחיות לפיה. השאלה הטובה יותר היא: אם אדע שיום אחד אתגעגע לתקופה הזאת, מה הייתי רוצה לראות בה קצת יותר כבר עכשיו? אולי את אבא. אולי את אמא. אולי את הילד. אולי את בן הזוג. אולי את החבר. אולי את הבריאות. ואולי פשוט את החיים עצמם, לפני שהם הופכים לסיפור שאנחנו מספרים על מה שהיה. יש עוד נקודה אחת שמוכרחים להכניס כאן, מפני שבלעדיה כל הדיבור על זמניות עלול להישאר יפה ומרגש, אבל לא לחדור באמת אל החיים. אנחנו נוטים לחשוב שההחמצות הגדולות שלנו נוצרות מהחלטות גדולות ושגויות. אבל לעיתים ההחמצות הכואבות ביותר אינן נולדות מכך שבחרנו ברע, אלא מכך שנתנו שוב ושוב לדבר פחות חשוב לקבל קדימות על פני דבר חשוב יותר. איש כמעט אינו מחליט במודע שהטלפון חשוב לו יותר מן הילד שלו. אדם אינו קם בבוקר ואומר שהעבודה חשובה לו יותר מאביו המבוגר. בן זוג אינו מחליט שהודעות בקבוצה חשובות יותר מן האדם שיושב מולו. ובכל זאת, אם נצלם את החיים ולא את ההצהרות שלנו, לפעמים נגלה תמונה אחרת לגמרי. וזו שאלה שאינה נותנת מנוחה: אם אדם זר היה רואה במשך חודש רק כיצד אנחנו מחלקים את הזמן, תשומת הלב והסבלנות שלנו, בלי לשמוע מאיתנו שום הסבר, מה הוא היה מסיק שחשוב לנו באמת? הוא אינו יודע מה אנחנו מרגישים בלב. הוא רואה למי אנחנו עונים מיד ולמי אנחנו אומרים שנחזור אחר כך. הוא רואה עבור מי אנחנו מפנים שעה גם ביום עמוס, ומי מקבל מאיתנו שוב ושוב את המשפט "אין לי זמן". הוא רואה עם מי אנחנו סבלניים כאשר הוא טועה, ועל מי אנחנו מרימים קול מפני שאנחנו מרגישים בטוחים מספיק לעשות זאת. הוא רואה מי מקבל מאיתנו את שעות הערנות הטובות ביותר, ומי מקבל את מה שנשאר אחרי שכבר נתנו את כל הכוחות לאחרים. יכול להיות שהתמונה הזאת לא תמצא חן בעינינו. לא מפני שאיננו אוהבים את האנשים הקרובים אלינו. אלא מפני שאהבה וכוונה אינן תמיד מצליחות לנצח את הדחיפות. וזה אולי אחד האתגרים הגדולים של החיים: הדברים החשובים ביותר אינם תמיד הדברים שצועקים הכי חזק. העבודה שולחת הודעות. הבנק שולח התראות. לקוח מתקשר. משימה מקבלת תאריך יעד. אבל אבא אינו שולח התראה שאומרת: נשארו לך מספר מוגבל של שיחות איתי. הילד אינו שולח הודעה: הילדות שלי מסתיימת בעוד כמה שנים. הזוגיות אינה שולחת בכל ערב תזכורת: הקשר הזה צריך זמן כדי להישאר חי. הדברים היקרים ביותר בחיים שקטים מאוד. ולכן אפשר לפספס אותם. משה רבנו אומר: "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו). בפשוטו של מקרא זהו חלק מתיאור הקללות הקשות, מצב שבו חייו של האדם אינם בטוחים לפניו. אין להפוך פסוק של תוכחה למליצה פסיכולוגית ולנתקו ממשמעותו. אבל דווקא משום שהפסוק מתאר את האימה שבחיים שאינם בטוחים, הוא יכול לגרום לאדם להבין עד כמה עצם הביטחון השגרתי של החיים הוא טובה שאינה מובנת מאליה. אנחנו מתעוררים בבוקר ומניחים שהיום ימשיך פחות או יותר כפי שהיה אתמול. אבא יהיה שם. אמא תהיה שם. הילדים יחזרו הביתה. בן הזוג יהיה לידנו. הגוף יתפקד. העולם ימשיך במסלולו. ובמובן מסוים אנחנו חייבים לחיות כך, מפני שאי אפשר לקום בכל בוקר בתחושת איום. אבל השלווה הבריאה הזאת עלולה להפוך מהר מאוד לאשליה של בעלות. יש הבדל עצום בין לקבל דבר לבין להחזיק בו לנצח. אנחנו מקבלים אנשים לחיינו. איננו בעלים על הזמן שלהם. אנחנו מקבלים ילדים. איננו מקבלים בעלות על ילדותם. אנחנו מקבלים גוף. איננו מקבלים הבטחה שהוא יישאר תמיד כפי שהוא. אנחנו מקבלים תקופות. איננו מקבלים אפשרות לשמור אותן. ואולי חלק מן הבגרות הוא ללמוד לאהוב דברים בלי לחשוב שאנחנו בעלים עליהם. כאן אפשר להבין בעומק רב יותר את לשון דוד המלך: "לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה" (תהלים כד, א). האדם חי בעולם של מתנות, לא בעולם של בעלות מוחלטת. דווקא ההכרה הזאת יכולה לשחרר אותו מן האשליה שכל מה שנמצא בחייו מוכרח להישאר באותה צורה. אבל היא גם יכולה ללמד אותו להשתמש אחרת בזמן שניתן לו. אם משהו הוא פיקדון, השאלה משתנה. במקום לשאול רק כמה זמן הוא יישאר אצלי, אני שואל מה אני עושה איתו בזמן שהוא נמצא. וזה נכון במיוחד ביחס לילדים. אחד הפרדוקסים הגדולים של הורות הוא שהמטרה של ההורה היא לגדל ילד שבסופו של דבר יצטרך אותו פחות. התינוק תלוי בהורה כמעט בכל דבר. אחר כך הוא הולך לבד, אוכל לבד, נוסע לבד, מקבל החלטות לבד, בונה בית משלו. אם ההורות מצליחה, התלות הולכת ופוחתת. ובכל זאת, כמה הורים מתקשים כאשר הדבר שהם עצמם עמלו עליו מתרחש. הילד גדל. הוא כבר אינו מספר הכול. יש לו עולם משלו. יש חברים. יש זוגיות. יש בית. ואז ההורה יכול להתגעגע דווקא לתקופה שבה התלונן שאין לו רגע לעצמו. איזו אירוניה יש בכך. כשהילדים קטנים אנחנו מבקשים קצת שקט. כשהם גדלים אנחנו מחכים שהטלפון יצלצל. כשהם בבית אנחנו רוצים שיסדרו אחריהם. כשהם עוזבים, לפעמים היינו נותנים הרבה כדי לראות שוב את הנעליים שלהם ליד הדלת. האם פירוש הדבר שצריך ליהנות מכל רגע בהורות? בוודאי שלא. יש רגעים מתישים. יש לילות קשים. יש תקופות מאתגרות. אבל אפשר להיות מותש ולא להיות עיוור. אפשר לומר: קשה לי עכשיו, ובאותה נשימה לדעת שהדבר שקשה לי איתו יקר לי מאוד. זו יכולת נפשית עמוקה: לא לחכות שהקושי ייעלם כדי לראות את הערך. וזה נכון גם בזוגיות. לפעמים אדם מסתכל על בן זוגו בעיקר דרך מה שהוא מצפה ממנו. האם הוא עושה מספיק, מקשיב מספיק, מבין מספיק, עוזר מספיק. חלק מן הציפיות לגיטימיות לחלוטין. קשר דורש הדדיות. אבל כאשר כל המבט הופך למדידת הפער בין האדם שמולי לבין האדם שהייתי רוצה שיהיה, אני עלול להפסיק לראות את האדם שנמצא כאן. ואז מגיע משבר, ולפתע כל הדברים שהיו במרכז הוויכוחים מקבלים פרופורציה אחרת. כמה אנשים אומרים לאחר משבר רפואי של בן זוג: פתאום הבנתי שכל המריבות שלנו היו על שטויות. אבל האם באמת כולן היו שטויות? כנראה שלא. הן פשוט לא היו כל החיים. זה ההבדל. חכמה אינה לומר שאין בעיות. חכמה היא לא לתת לבעיה אחת לקבל את הממדים של כל הקשר. וכאן חוזרת השאלה הגדולה: האם אנחנו יכולים לקבל פרופורציה לפני שהחיים מכריחים אותנו לקבל אותה? האם אפשר להסתכל באמצע מריבה על האדם שמולנו ולזכור שהוא איננו האויב? האם אפשר לכעוס על הילד ובאותו רגע לזכור שהוא עדיין הילד שאנחנו אוהבים? האם אפשר להיות מתוסכלים מהורה ובכל זאת לזכור שהזמן איתו מוגבל? האם אפשר לרצות שינוי בחיים בלי להפוך את החיים הנוכחיים לטעות אחת גדולה? זו אינה הקטנת הכאב. זו הרחבת התמונה. ואולי משום כך הביטוי בפרשתנו "ושמחת בכל הטוב" כל כך מדויק. התורה אינה אומרת שהאדם צריך לשמוח מפני שאין רע. היא מפנה את המבט אל "כל הטוב". יש דברים שצריך לתקן, ובתוך אותה מציאות יש גם טוב שצריך לראות. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה נוספת שאולי היא מן הכואבות ביותר: לפעמים אנחנו נותנים לאנשים את ההערכה הגדולה ביותר דווקא כאשר הם כבר אינם מסוגלים לקבל אותה. אנחנו משקיעים בהספד. כותבים מילים. מספרים סיפורים. אומרים כמה היה מיוחד. מתארים את החסד שעשה. את החכמה. את המסירות. את האהבה. ואין בכך שום דבר פסול. להפך. כבוד המת והנצחת הטוב הם דברים יקרים. אבל אדם יכול לשאול את עצמו בשקט: כמה מן הדברים שאני מסוגל לומר עליו עכשיו אמרתי לו כאשר היה חי? זו שאלה קשה. לא כדי לייסר את מי שכבר איבד אדם יקר. אין שום תועלת בהפיכת געגוע לאשמה. אדם שאיבד הורה אינו צריך לחפש עכשיו במה נכשל. הוא צריך לכבד את הזיכרון, להמשיך את הטוב ולשאת את הקשר בצורה שאפשר לשאתו לאחר הפטירה. אבל עבור מי שהוריו עדיין חיים, השאלה הזאת יכולה להיות מתנה. לא צריך לחכות להספד כדי לומר דבר טוב. אפשר לתת לאדם לשמוע בחייו את המילים שהיינו אומרים עליו לאחר מאה ועשרים. כמה עוצמתי יכול להיות לשבת מול אבא ולומר לו: אני רוצה שתדע דבר שאולי אינני אומר מספיק. הרבה ממה שיש בי היום קיבלתי ממך. כמה משמעותי לומר לאמא: יש דברים שעשית בשבילי במשך שנים שרק עכשיו, כשאני בעצמי מבוגר, אני מתחיל להבין. אין צורך בנאום. לפעמים משפט אחד יכול להישאר בלב שנים. והדבר נכון גם מעבר להורים. כמה מורים שינו את חיינו ואינם יודעים? כמה חברים היו שם ברגעים קשים ולא שמעו מעולם עד כמה הדבר היה משמעותי? כמה בני זוג חיים שנים ליד אדם שמעריך אותם מאוד אבל כמעט אינו אומר זאת? אנחנו חושבים שהדברים ברורים. אבל אנשים אינם קוראים מחשבות. אהבה שאינה נאמרת עדיין יכולה להיות אהבה עמוקה, אבל לפעמים אדם זקוק לשמוע אותה. הכרת הטוב שאינה מקבלת ביטוי נשארת חוויה של המכיר, ולא תמיד נעשית מתנה למי שהיטיב. רבנו בחיי בן אשר, חובות הלבבות (שער עבודת האלהים, פתיחה), מעמיד את הכרת טובות הבורא כיסוד המחייב את עבודת האדם. עצם ההכרה בטובה יוצרת תגובה. כאשר אדם באמת רואה מה קיבל, קשה לו להישאר אדיש. העיקרון הזה עמוק גם ביחסים בין בני אדם. הכרת טובה אמיתית מבקשת לעבור מן הלב אל המעשה. אם אני מבין מה קיבלתי מאדם, משהו ביחס שלי אליו צריך להשתנות. לא בהכרח באופן דרמטי. אולי ביותר סבלנות. אולי ביותר זמן. אולי במילה. אולי בביקור. אולי בשאלה. אולי בכך שאפסיק לחשוב שתמיד תהיה הזדמנות אחרת. וכאן כדאי לשאול שאלה שכל אדם יכול לקחת לעצמו: אילו הייתי צריך לבחור היום אדם אחד בחיי שאני יודע שאעריך הרבה יותר לאחר שלא יהיה כאן, מי הוא? ועכשיו השאלה הקשה יותר: מדוע לחכות? לא לחכות לאובדן. לא לחכות למחלה. לא לחכות לגיל מופלג. לא לחכות שהקשר יתרחק. מה מתוך ההערכה העתידית אפשר להביא אל ההווה? אולי זה אחד הדברים העמוקים ביותר שאפשר ללמוד מן המוות בלי לעסוק במוות. ללמוד ממנו כיצד לחיות. שלמה המלך לא אמר רק "סוף כל האדם". הוא סיים: "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). הדגש הוא על החי. האדם שנפטר כבר אינו יכול לשנות את יחסו לזמן. החי יכול. החי יכול להתקשר. החי יכול לבקש סליחה. החי יכול למחול. החי יכול לשאול. החי יכול לבקר. החי יכול לחבק. החי יכול לומר תודה. החי יכול להפסיק ויכוח שאיבד מזמן את משמעותו. החי יכול להחליט שאינו רוצה שהמילים היפות ביותר שלו על אדם מסוים ייאמרו רק כאשר אותו אדם כבר אינו יכול לשמוע. וזה אולי פירוש עמוק מאוד ל"והחי יתן אל לבו". לא רק לדעת שהחיים מסתיימים, אלא לתת לידיעה הזאת להגיע אל הלב באופן שמשנה את החיים לפני שהם מסתיימים. אבל גם כאן צריך להיזהר. אין הכוונה לפתור כל קשר לפני שיהיה מאוחר. יש מערכות יחסים מורכבות שאינן נפתרות בשיחת טלפון אחת. יש פגיעות שדורשות זמן. יש מצבים שבהם גבולות הם הכרחיים. אין כאן קריאה למחוק את עצמנו בשם הפחד מחרטה עתידית. השאלה אינה אם פתרנו הכול. השאלה היא אם עשינו את מה שנכון לנו לעשות כל עוד האפשרות קיימת. יש הבדל בין קשר שלא הצליח להיפתר לבין קשר שאפילו לא ניסינו לגעת בו מפני שתמיד חשבנו שיהיה מחר. יש הבדל בין גבול שנבחר מתוך מחשבה לבין מרחק שנוצר מתוך הזנחה. יש הבדל בין דבר שאי אפשר לתקן לבין דבר שפשוט המשכנו לדחות. החכמה היא לדעת את ההבדל. ואולי כאן נמצאת נקודת המבחן: האם יש אדם שכאשר אנחנו חושבים על האפשרות שיום אחד כבר לא נוכל לדבר איתו, מיד עולה בתוכנו משפט שאנחנו יודעים שהיינו רוצים לומר? אם כן, כדאי לשאול מדוע המשפט הזה מחכה. אולי הוא אינו צריך לחכות. ולא מפני שמחר בהכרח לא יהיה. אלא מפני שגם היום ראוי לו להיאמר. זו תנועה הפוכה לחלוטין מן הדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב. במקום לתת לאובדן העתידי להטיל צל על ההווה, אנחנו משתמשים בידיעת הזמניות כדי להאיר את ההווה. לא "אבא לא יהיה כאן לנצח", ולכן אני מפחד. אלא "אבא כאן עכשיו", ולכן אני רוצה להיות כאן גם אני. לא "הילד יגדל", ולכן אני נעשה עצוב. אלא "הוא עדיין ילד עכשיו", ולכן אני רוצה לראות את התקופה הזאת בזמן שהיא מתרחשת. לא "יום אחד נזדקן", ולכן החיים קצרים. אלא "אנחנו כאן עכשיו", ולכן היום איננו רק מעבר למחר. זה הבדל עצום. הזמניות יכולה לייצר חרדה. אבל היא יכולה לייצר נוכחות. והבחירה בין השתיים תלויה בשאלה לאן האדם מפנה את המבט. אם הוא מסתכל כל הזמן על מה שיילקח, הוא יפחד. אם הוא מסתכל על מה שניתן לו עכשיו, הוא יכול להודות. אולי זו אחת הסיבות שפרשת כי תבוא מחברת בין הבאת הביכורים לבין אמירה מפורטת של הסיפור. האדם אינו רק מחזיק את הפרי. הוא אומר: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י). שתי מילים בפסוק הזה ראויות לתשומת לב מיוחדת: "ועתה" ו"נתתה". ועתה, מפני שהחיים מתרחשים עכשיו. נתתה, מפני שמה שיש בידי הוא דבר שקיבלתי. כאשר שתי התודעות הללו נפגשות, משהו משתנה. אני מפסיק לראות את ההווה רק כתחנת מעבר, ומפסיק לראות את מה שיש לי כזכות מובנת מאליה. אני נמצא כאן עכשיו, בתוך דברים שניתנו לי. והשאלה איננה רק כמה זמן הם יישארו. השאלה היא מי אני אהיה כל עוד הם כאן. אולי לכן השאלה החשובה ביותר איננה על מה נתגעגע בעתיד. השאלה היא מה מן הגעגוע העתידי אנחנו מסוגלים להפוך לאהבה בהווה. אם יום אחד נתגעגע לקול, אפשר להקשיב לו היום. אם נתגעגע לפנים, אפשר להסתכל בהם היום. אם נתגעגע לחיבוק, אפשר לתת אותו היום. אם נתגעגע לשיחה, אפשר לפנות לה זמן היום. אם נתגעגע לבית מלא בילדים, אפשר מדי פעם להניח לרעש להיות רק רעש של חיים. אם נתגעגע לאדם שישן לידנו שנים, אפשר לא לחכות למשבר כדי לזכור שהוא אינו חלק מן הריהוט של הבית. וכאן הדברים חוזרים אל המקום שממנו התחלנו. הבעיה איננה שאיננו יודעים מה יקר לנו. ברוב המקרים אנחנו יודעים היטב. הבעיה היא שהידיעה אינה תמיד חיה. היא קבורה מתחת להרגל. מתחת לעומס. מתחת לדחיפות. מתחת לתחושה שיהיה זמן. והחיים לפעמים קורעים את כל השכבות הללו ברגע אחד ומגלים לנו מה היה חשוב באמת. החכמה היא לא לחכות שהחיים יעשו זאת בשבילנו. להסיר מדי פעם את השכבות בעצמנו. להסתכל. לראות. ולחיות בהתאם. כי אולי הטרגדיה הגדולה ביותר איננה שדברים יקרים מסתיימים. זה חלק מן החיים. הטרגדיה הגדולה יותר היא שהם היו איתנו שנים, ורק כשהסתיימו הבנו שהם היו יקרים.