מתוך המסע שלך אל עצמך
האם אנחנו באמת רוצים את הברכות שאנחנו מבקשים?
האם אנחנו באמת רוצים את הברכות שאנחנו מבקשים? יש תפילות שאדם נושא שנים. הוא מבקש פרנסה טובה יותר, תפקיד משמעותי יותר, הצלחה גדולה יותר, זוגיות, ילדים, בית, השפעה, שקט כלכלי, בריאות, אפשרות לעשות יותר. הבקשות הללו יכולות להיות עמוקות, אמיתיות וראויות מאוד. אבל כמעט תמיד אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת בלבד: איך להגיע אל הברכה. הרבה פחות פעמים אנחנו שואלים שאלה אחרת: מה הברכה הזאת תדרוש מאיתנו ברגע שתגיע? פרשת כי תבוא מתארת עולם של ברכה בעוצמה גדולה מאוד: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך כי תשמע בקול ה' אלהיך" (דברים כח, א ב). התורה אינה מתארת כאן ברכה כאירוע מקרי וחסר הקשר. היא מופיעה בתוך מערכת של שמיעה, עשייה, מחויבות ואחריות. ומכאן עולה שאלה נוקבת מאוד: האם אנחנו באמת רוצים את הברכה, או רק את התחושה שאנחנו מדמיינים שתגיע איתה? אדם רוצה עסק גדול. הוא מדמיין הכנסה, הצלחה, עצמאות והשפעה. אבל עסק גדול איננו רק מספר גדול יותר בחשבון. הוא גם עובדים שתלויים בו, החלטות קשות, סיכונים, אחריות, שעות ארוכות ולעיתים גם לילות שבהם הראש ממשיך לעבוד הרבה אחרי שהגוף חזר הביתה. האם הוא רוצה גם את זה? אדם רוצה תפקיד בכיר. הוא רואה מעמד, סמכות, שכר ויכולת להשפיע. אבל תפקיד בכיר פירושו גם לשאת אחריות על אנשים, לקבל החלטות שלא תמיד יאהבו, להתמודד עם כישלונות שאי אפשר לגלגל לאחרים, ולעיתים להיות האדם שצריך להחליט כאשר אין תשובה מושלמת. האם הוא רוצה את התפקיד, או את הכותרת? אדם רוצה בית גדול יותר. הוא רואה מרחב, יופי ונוחות. אבל הבית מביא איתו הוצאות, תחזוקה, התחייבויות ולפעמים לחץ כלכלי שמחלחל אל תוך הזוגיות ואל תוך הנפש. האם הברכה עדיין נראית אותה ברכה כאשר רואים גם את המחיר שלה? וזו אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו: אנחנו רגילים להפריד בין הברכה לבין האחריות שלה, כאילו אפשר לקבל את האחת בלי השנייה. המשנה במסכת עוקצין אומרת: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין ג, יב). הביטוי "כלי מחזיק ברכה" פותח כאן עולם שלם. יש ברכה, ויש כלי שמסוגל להחזיק אותה. עצם העובדה שמשהו טוב ניתן לאדם אינה מבטיחה שהוא יידע להשתמש בו נכון. כסף יכול להיות ברכה עצומה, אבל בלי אחריות הוא יכול לפרק בית, ליצור תחרות, לגדל ראוותנות ולהפוך את האדם לעבד של מה שקיבל. כוח יכול לאפשר לאדם לעשות טוב, אבל בלי ענווה הוא יכול להשחית. פרסום יכול לתת לאדם אפשרות להשפיע, אבל בלי גבולות הוא יכול להפוך כל מילה לסכנה וכל טעות לאירוע רחב. עצמאות יכולה להיות ברכה, אבל בלי משמעת היא יכולה להפוך לכאוס. מכאן עולה שאלה עמוקה יותר: כמה זמן אנחנו משקיעים בהשגת הדברים שאנחנו רוצים, וכמה זמן אנחנו משקיעים בלהפוך לאנשים שיוכלו לשאת אותם? אדם רוצה יותר כסף, אבל האם הוא לומד לנהל כסף? הוא רוצה יותר השפעה, אבל האם הוא לומד לשאת אחריות למילים שלו? הוא רוצה זוגיות, אבל האם הוא לומד להקשיב, לוותר, להתחשב ולחיות עם אדם שאינו העתק שלו? הוא רוצה ילדים, אבל האם הוא מוכן לכך שמעתה חלק גדול מן החיים שלו כבר לא יהיה רק שלו? ילד הוא מן הברכות הגדולות ביותר שאדם יכול לקבל, אבל הוא אינו רק הרגע המרגש שבו מחזיקים תינוק בידיים. הוא גם לילות ללא שינה, דאגה, הוצאות, אחריות, פחד, ויתורים, גבולות, חינוך, ואינספור רגעים שבהם האדם נדרש לשים את עצמו בצד. אולי לכן הברכה הגדולה אינה רק בכך שהילד הגיע. היא גם בכך שההורה נעשה אדם אחר באמצעותו. הברכה אינה רק מה שקיבלנו. היא גם מי שאנחנו נדרשים להיות בעקבות מה שקיבלנו. וזו נקודה שאפשר לקחת גם לזוגיות. אדם מתפלל שנים למצוא בן זוג. הוא מדמיין חברות, קרבה, בית, שותפות ושמחה. אבל נישואין אינם רק קבלת אהבה. הם גם אחריות להיות אדם שאפשר לחיות איתו. האם אני יודע להקשיב כאשר אני עייף? האם אני יודע להתנצל? האם אני יודע לחיות עם רצון שאינו הרצון שלי? האם אני מסוגל לגלות שיש ימים שבהם בן הזוג צריך ממני יותר ממה שנוח לי לתת? אם לא, ייתכן שהבקשה לזוגיות אמיתית הרבה יותר גדולה מן התמונה הרומנטית שאנחנו מציירים לעצמנו. מכאן אפשר להגיע לשאלה כמעט מטלטלת: מה יקרה אם מחר בבוקר נקבל בדיוק את הדבר שאנחנו מבקשים היום? אם העסק יגדל פי חמישה, האם תהיה מערכת שיכולה לעמוד בזה? אם יציעו את התפקיד, האם החיים שלנו מסוגלים לשלם את המחיר? אם תגיע ההשפעה, האם יש בנו מספיק ענווה? אם הכסף יגיע, האם הוא ישרת אותנו או יתחיל לנהל אותנו? אם התפילה תיענה, האם בנינו בתוכנו מקום שבו התשובה יכולה לחיות? אין מקום לומר מכאן שכל ברכה שמתעכבת מתעכבת מפני שהאדם אינו מוכן לה. אין לנו רשות לפרש כך את הנהגת הקב"ה ביחס לאדם פרטי. אבל יש בהחלט מקום לומר שכל אדם שמבקש דבר גדול צריך לשאול את עצמו לא רק כיצד לקבל אותו, אלא כיצד להשתמש בו נכון אם יינתן לו. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק ג הלכות ב עד ג), מלמד שכל ענייניו של האדם, אכילה, שתייה, שינה, מלאכה ושאר צרכיו, צריכים להיות מכוונים לתכלית נכונה של עבודת ה'. הרמב"ם אינו מלמד לברוח מן החיים, אלא לסדר אותם כך שהדברים שאדם מקבל לא יהפכו בעצמם למטרה שמנהלת אותו. וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין ברכה לבין עומס. אותו דבר יכול להיות שניהם. כסף יכול לשחרר אדם מלחץ, ויכול ליצור לו לחץ חדש. בית יכול להיות מקום של ביטחון, ויכול להפוך למערכת שהמשפחה משרתת. תפקיד יכול לתת משמעות, ויכול לבלוע את האדם. ילדים יכולים למלא בית בחיים, ויכולים להפוך את ההורים לעייפים ומרירים אם הם רואים רק את המחיר ולא את השליחות. הברכה אינה תמיד נמצאת רק בדבר עצמו. היא נמצאת גם ביחס שלנו אליו. שלמה המלך אומר: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב). אין הכוונה שכל ברכה פוטרת את האדם ממאמץ, שהרי החיים עצמם מלאים עבודה ואחריות. אלא שהברכה האמיתית אינה אמורה להפוך את האדם לעבד של מה שקיבל. אם "היותר" מכניס לחיים רק עוד חרדה, עוד מרדף ועוד תלות, צריך לשאול אם אנחנו מחזיקים את הברכה או שהברכה מחזיקה אותנו. וכאן יש מקום לשאלה גדולה על קנאה. אדם רואה אדם אחר עם עסק גדול, משפחה גדולה, תפקיד ציבורי, בית מרשים או השפעה רחבה, ורוצה את מה שיש לו. אבל הוא רואה את הברכה מבחוץ. הוא אינו רואה את האחריות. אינו רואה את הלילות. אינו רואה את המחיר. אינו רואה את ההחלטות הקשות. אינו רואה את הניסיון שהאדם האחר צריך לעמוד בו דווקא בגלל מה שקיבל. האם עדיין היינו רוצים את הברכה של האחר אילו היינו חייבים לקבל יחד איתה את כל החבילה? זו שאלה שיכולה לשנות את כל היחס לקנאה. אנחנו כמעט תמיד רוצים את התוצאה. מעט מאוד פעמים את כל מערכת החיים שמחזיקה אותה. אדם רוצה להיות מוכר כמו מישהו אחר. האם הוא רוצה גם שכל טעות שלו תהיה גלויה? רוצה להיות בעל עסק גדול. האם הוא רוצה את האחריות לעשרות משפחות? רוצה הרבה ילדים. האם הוא רוצה את אינסוף השעות, הדאגה והנוכחות שהמשפחה הזאת דורשת? ברכה ואחריות אינן אויבות. האחריות היא חלק מן הברכה. וזה אולי אחד הרעיונות החשובים ביותר כאן. אנחנו רגילים לחשוב שהאחריות היא המחיר שמשלמים על הברכה, אבל אולי בחלק מן המקרים היא עצמה חלק מן הברכה. אדם מקבל ילד, ונעשה אב. מקבל תלמידים, ונעשה מורה. מקבל השפעה, ונעשה אחראי יותר על דבריו. מקבל כסף, ונפתחת בפניו אפשרות לתת. מקבל כוח, ונדרש להשתמש בו ביושר. הדבר שקיבל מרחיב לא רק את האפשרויות שלו. הוא מרחיב את החובות שלו. וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של גדלות. אדם גדול אינו רק מי שקיבל יותר. הוא מי שמסוגל לשאת יותר בלי להפוך את מה שקיבל לכלי של עצמו בלבד. הגמרא במסכת תענית אומרת: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית דף ח ע"ב). חז"ל מזכירים לנו בכך שהברכה אינה תמיד שווה לרעש, לנראות ולכמות. יכול להיות שאדם רודף אחרי ברכה גדולה יותר כפי שהיא נראית מבחוץ, בעוד הברכה האמיתית שלו נמצאת דווקא במקום פחות נוצץ אבל יותר יציב, נכון ומתאים לכלי שלו. וזה מחזיר את האדם לשאלה שהוא כמעט אינו שואל כאשר הוא מתפלל: האם אני מבקש יותר מפני שהיותר באמת ישרת את החיים שלי, או מפני שהתרגלתי לחשוב שיותר תמיד פירושו טוב יותר? יותר כסף. יותר הצלחה. יותר השפעה. יותר מקום. יותר הכרה. אבל האם כל יותר הוא ברכה? לא תמיד. לפעמים "די" הוא ברכה. לפעמים גבול הוא ברכה. לפעמים היכולת לומר לא להזדמנות מסוימת היא הברכה ששומרת על דברים יקרים יותר. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק א), מעמיד את כל חיי האדם על הבירור "מה חובתו בעולמו". זו שאלה שצריכה להיכנס גם אל הברכות שאנחנו מבקשים. לא רק מה אני רוצה לקבל, אלא מה הדבר הזה יעשה לחובה שלי בעולמי. אם יהיה לי יותר כסף, מה אעשה איתו? אם תהיה לי יותר השפעה, איך אשתמש בה? אם יהיה לי יותר זמן, מה אמלא בו? אם אקבל את התפקיד, איזה אדם אצטרך להיות כדי שלא אפגע באמצעותו? אם אזכה בבית ובמשפחה שעליהם התפללתי, האם אזכור שהם אינם תפאורה לחיים שלי אלא חיים של בני אדם שהופקדו איתי? השאלות הללו אינן נועדו להחליש את הבקשה. הן יכולות לטהר אותה. אדם יכול להמשיך לבקש הצלחה, אבל להוסיף בתוכו תפילה שלא להשתעבד לה. יכול לבקש כסף, אבל גם חכמה להשתמש בו. יכול לבקש השפעה, אבל גם ענווה. יכול לבקש ילדים, אבל גם סבלנות. יכול לבקש זוגיות, אבל גם לב שמסוגל לתת. יכול לבקש כוח, אבל גם יראת שמים שתשמור עליו. ואולי זו תפילה בוגרת יותר. לא רק "תן לי". גם "עשה אותי ראוי לשאת את מה שתיתן לי". לא משום שהאדם קובע אם הוא ראוי לברכה. אלא משום שהוא מבין שמתנה גדולה מטילה עליו עבודה גדולה. מכאן אפשר לחזור אל פרשת כי תבוא ולראות את הברכות אחרת. "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך טנאך ומשארתך. ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ג ו). התורה מתארת ברכה שנכנסת לכל מרחב החיים. לא רגע חד פעמי של הצלחה, אלא חיים שמקבלים שפע. אבל דווקא כאשר הברכה נכנסת לכל מקום, האדם צריך להיות אדם שיכול לחיות בתוכה. כי לא כל ניסיון מגיע דרך חוסר. יש גם ניסיון של שפע. יש ניסיון של כוח. יש ניסיון של הצלחה. יש ניסיון של כסף. יש ניסיון של כבוד. ולפעמים קל יותר לאדם לזכור את הקב"ה כאשר הוא זקוק מאשר כאשר הוא מצליח. משה רבנו כבר מזהיר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב יד). השפע עצמו יכול לנסות את האדם. וזו אולי נקודת הסיום הראויה לכל המהלך. אנחנו מבקשים מן הקב"ה הרבה מאוד דברים. ובצדק. תפילה היא מקום שבו אדם מביא את חסרונותיו, תקוותיו ורצונותיו לפני בוראו. אבל אולי לצד השאלה "מתי אקבל?" ראוי שתעמוד מדי פעם שאלה נוספת: מי אהיה אם אקבל? האם הברכה תרחיב את הטוב שבי, או רק את האפשרויות שלי? האם היא תעשה אותי נדיב יותר, אחראי יותר, נוכח יותר ועניו יותר? האם אדע להחזיק אותה בלי לתת לה להחזיק אותי? אולי הברכה הגדולה אינה רק לקבל יותר. אולי הברכה הגדולה היא לקבל דבר טוב ולהישאר אדם שמסוגל להשתמש בו לטובה. וזו כבר תפילה אחרת לגמרי: לא רק שהקב"ה ישלח ברכה, אלא שגם אנחנו נהיה כלי שיכול להחזיק אותה. אולם כאן מתגלה רובד נוסף, ואולי הוא החשוב ביותר להבנת משמעותה של ברכה. עד עכשיו אפשר היה לחשוב שהשאלה היא האם האדם מסוגל לשאת את המחיר הנלווה לדבר שהוא מבקש. הוא רוצה הצלחה, ולכן עליו להיות מוכן לעבודה. הוא רוצה ילדים, ולכן עליו להיות מוכן לאחריות. הוא רוצה השפעה, ולכן עליו להיות מוכן לזהירות. אבל התורה דורשת מן האדם דבר עמוק יותר: לא רק להיות מסוגל לשאת את הברכה, אלא לדעת לשם מה היא ניתנה לו. יש הבדל גדול בין אדם ששואל מה הברכה תיתן לו לבין אדם ששואל מה הוא יוכל לעשות באמצעות הברכה. שתי השאלות יכולות להתייחס בדיוק לאותו כסף, לאותו כישרון ולאותו תפקיד, אבל הן יוצרות שני סוגים שונים לחלוטין של חיים. התורה אומרת בפרשת כי תבוא: "והותרך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לתת לך" (דברים כח, יא). השפע מתואר כברכה מאת הקב"ה, אבל האדם המקבל אותו נשאר בעל אחריות מוסרית על האופן שבו הוא משתמש בו. השפע אינו רק דבר שנכנס אל חייו. הוא מגדיל את מרחב האפשרויות שלו, וממילא גם את מרחב האחריות שלו. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק ג הלכות ב עד ג), מעמיד יסוד גדול שלפיו גם ענייני הרשות צריכים להיות מכוונים לתכלית ראויה. אדם אינו נדרש להפסיק לאכול, לעבוד, להרוויח או ליהנות מן הטוב שנתן לו הקב"ה. הוא נדרש להכניס גם את הדברים הללו לתוך שאלה גדולה יותר של תכלית. ומכאן אפשר להבין מדוע לעיתים דווקא הצלחה חושפת את האדם יותר מן הכישלון. כאשר אין לאדם כסף, אי אפשר לדעת מה היה עושה אילו היה עשיר. כאשר אין לו כוח, אי אפשר לדעת כיצד היה משתמש בסמכות. כאשר איש אינו מקשיב לו, אי אפשר לדעת כיצד היה מתנהג אילו אלפים היו מחכים למוצא פיו. כאשר הוא אינו מוכר, קשה לדעת מה הכבוד היה עושה לנפשו. אבל כאשר הברכה מגיעה, האפשרויות נפתחות, ואז מתברר לא רק מה האדם קיבל אלא מי האדם שמקבל. הכסף אינו רק משנה את חשבון הבנק. הוא מאפשר לאופי להתבטא בקנה מידה גדול יותר. הכוח אינו בהכרח יוצר את האדם מחדש. פעמים רבות הוא פשוט מאפשר למה שהיה בתוכו לצאת החוצה בעוצמה גדולה יותר. מי שהיה נדיב כאשר היה לו מעט יכול עכשיו להיות נדיב הרבה יותר. מי שהיה עסוק בעצמו כאשר היה לו מעט יכול עכשיו לבנות סביב עצמו עולם שלם. מי שהיה עניו כאשר איש לא הכיר אותו נדרש לגלות אם הענווה נשארת כאשר כולם מכירים אותו. מי שהיה זהיר בדיבור כאשר הקשיבו לו עשרה אנשים צריך לבדוק מה קורה כאשר מקשיבים לו אלפים. ולכן הברכה איננה רק מתנה. היא גם גילוי. היא מגלה מה האדם עושה כאשר נפתחות בפניו אפשרויות שלא היו לו קודם. אפשר לראות זאת היטב בפרשה אחרת בתורה, שבה משה רבנו מזהיר את ישראל מפני רגע ההצלחה: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב יד). שימו לב לסדר הדברים. התורה אינה מתארת כאן אסון. היא מתארת הצלחה. יש אוכל. יש שובע. יש בתים טובים. יש רכוש. יש כסף וזהב. הכול גדל. ואז מגיעה הסכנה: "ורם לבבך". מתברר שאדם זקוק לסייעתא דשמיא לא רק כדי לעבור תקופות של מחסור. הוא זקוק לה גם כדי לעבור בשלום תקופות של הצלחה. יש בני אדם שהקושי שבר אותם. ויש בני אדם שההצלחה שינתה אותם. יש מי שבזמן שהיה זקוק לאחרים ידע להעריך כל עזרה, וכאשר נעשה בעל כוח שכח כיצד מרגיש אדם הזקוק לעזרה. יש מי שכאשר היה עובד פשוט התלונן שמנהלים אינם רואים את העובדים, וכאשר נעשה מנהל גילה כמה קל להפסיק לראות אותם. יש מי שכאשר לא היה לו כסף ידע בדיוק כיצד עשירים צריכים לעזור לאחרים, וכאשר הכסף הגיע אליו התחיל להסביר לעצמו מדוע המצב מורכב יותר מכפי שחשב. לא תמיד מדובר בצביעות. לפעמים זו פשוט תזכורת לכך שקל מאוד להיות בעל מידות טובות ביחס לניסיון שעדיין לא הגיע. לכן אולי לפני שמבקשים ניסיון של שפע צריך לפחות להבין שהוא ניסיון. רבנו בחיי בן אשר, חובות הלבבות (שער חשבון הנפש, פרק ג), מעמיד את האדם שוב ושוב מול החובה להתבונן בטובות הבורא ובאחריות הנולדת מהן. ככל שהטובה מתרבה, אין היא רק סיבה להנאה גדולה יותר, אלא גם בסיס למחויבות עמוקה יותר כלפי נותן הטובה. זה הופך את כל מושג הברכה. אם ניתנה לאדם חכמה, השאלה איננה רק כמה רחוק יוכל להגיע באמצעותה, אלא למי יוכל להועיל באמצעותה. אם ניתנה לו יכולת דיבור, השאלה אינה רק כמה אנשים יקשיבו לו, אלא מה ייכנס לחייהם בגלל המילים שלו. אם ניתנה לו פרנסה, השאלה אינה רק מה יוכל לקנות, אלא איזה בית יוכל לבנות ואיזה טוב יוכל לעשות. אם ניתנה לו סמכות, השאלה אינה רק כמה אנשים יצטרכו להישמע לו, אלא כמה אנשים הוא יכול להגן עליהם, לקדם אותם ולעשות איתם צדק. אם ניתנו לו ילדים, השאלה אינה רק כמה אושר הם יכניסו לחייו, אלא איזה אדם הוא יוכל לעזור להם להיות. פתאום הברכה מפסיקה להיות דבר שמסתיים אצל המקבל. היא עוברת דרכו. וזו אולי הבחנה גדולה בין בעלות לשליחות. אדם יכול לחשוב שהדברים שיש לו הם רק רכושו, הישגיו וכוחותיו. אבל אדם מאמין יכול לראות אותם גם כפיקדון שניתן בידיו כדי לעשות באמצעותו דבר שאדם אחר אינו יכול לעשות בדיוק באותה צורה. אין פירוש הדבר שאסור ליהנות מן הברכה. התורה עצמה מצווה בפרשת כי תבוא: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא). יש מצווה לראות את הטוב ולשמוח בו. אין אידיאל להפוך כל מתנה לעול וכל שמחה לרשימת חובות. אבל הפסוק עצמו מדייק: "אשר נתן לך ה' אלהיך". השמחה וההכרה במקור הברכה אינן סותרות זו את זו. להפך. דווקא מי שיודע שהטוב ניתן לו יכול לשמוח בו בלי להפוך אותו להוכחה לגדלותו האישית. וכאן אפשר להגיע אל אחד המבחנים המעניינים ביותר של ברכה: האם הדבר שקיבלנו הרחיב רק את רמת החיים שלנו, או הרחיב גם את האדם שאנחנו? אם אדם מרוויח היום פי שלושה ממה שהרוויח לפני עשר שנים, אבל יכולת הנתינה שלו לא גדלה, יכולת ההודיה לא גדלה, השקט לא גדל והזמן למשפחה רק הצטמצם, ראוי לפחות לשאול מה בדיוק גדל. ההכנסה גדלה. אבל האם החיים התברכו? זו אינה אותה שאלה. אפשר להרוויח יותר ולחיות פחות. אפשר להחזיק בית גדול יותר ולפגוש פחות את האנשים שחיים בתוכו. אפשר להשיג מעמד גבוה יותר ולהיעשות תלוי יותר בדעתם של אחרים. אפשר להיות מוכר יותר ולהכיר פחות את עצמנו. אפשר להצליח בעיני העולם ולהפסיד דברים שאיש בעולם אינו יכול להחזיר. לכן "יותר" ו"ברכה" אינן מילים נרדפות. שלמה המלך אומר: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו" (משלי טו, טז). הפסוק אינו מקדש מחסור ואינו שולל שפע. הוא קובע שיש מדדים חשובים יותר מכמות. אם התוספת מפרקת את השלווה, את המשפחה, את הערכים או את האדם עצמו, אי אפשר למדוד אותה רק במספרים. וכאן השאלה נעשית אישית מאוד. לפעמים אדם ממשיך לרוץ אחרי יעד שכבר אינו יודע מדוע הוא רוצה אותו. פעם הוא רצה סכום מסוים כדי לחיות ברווחה. הגיע לסכום, והיעד זז. אחר כך רצה עוד, וגם כשהגיע לשם היעד זז שוב. מתי בדיוק מגיעה הברכה? אם כל הישג הופך מיד לנקודת הפתיחה של המרדף הבא, ייתכן שהבעיה כבר אינה כמה חסר. אולי אבדה היכולת להרגיש שיש. וזו נקודה שמתחברת באופן נפלא לראשית הפרשה. מביא הביכורים עומד עם "ראשית כל פרי האדמה" (דברים כו, ב). הוא אינו מחכה עד שיהיה לו הכול. מתוך הראשית הוא עוצר, עולה לירושלים, מספר את הסיפור ואומר למעשה: קיבלתי. יש כאן חינוך נפשי עצום. לפני שמבקשים את הדבר הבא, לדעת לראות את הדבר שכבר הגיע. לפני שמגדילים את היעד, להכיר בטוב שכבר נמצא. לפני שההצלחה של היום הופכת לדבר מובן מאליו, לעצור ולזכור שפעם התפללנו בדיוק עליה. כמה דברים שנראים היום רגילים היו לפני שנים תפילה? הבית שבו אדם מתלונן היום על הצפיפות אולי היה פעם חלום. הילדים שמרעישים עכשיו הם אותם ילדים שפעם חיכו לבואם. העבודה שמעייפת היום היא אולי העבודה שאדם התחנן לקבל. בן הזוג שיש איתו גם קשיים הוא האדם שפעם התפללו למצוא. הדבר אינו מבטל שום קושי. ילדים יכולים להתיש, עבודה יכולה להיות קשה וזוגיות דורשת התמודדות אמיתית. אבל יש הבדל בין קושי בתוך ברכה לבין שכחת הברכה בגלל הקושי. אולי אחת הסכנות הגדולות ביותר היא שהברכה מצליחה כל כך, עד שאנחנו מתרגלים אליה. אתמול היא הייתה נס. היום היא שגרה. ומחר היא כבר נראית לנו זכות מובנת מאליה. ואז מתחילים לחפש את הדבר הבא. דווקא משום כך פרשת כי תבוא מחברת באופן מופלא בין קבלת הארץ, הבאת הביכורים, אמירת תודה, שמחה בטוב וברכות השפע. היא מלמדת שהשאלה איננה רק אם יהיה טוב, אלא מה יקרה לאדם כאשר הטוב יהפוך לחלק קבוע מחייו. האם ימשיך לראות? האם ימשיך להודות? האם ימשיך לזכור? האם ימשיך לדעת מה באמת חשוב? האם הטוב יעשה אותו טוב יותר? ומכאן אפשר לחתום את הדברים בשאלה אחת פשוטה, אבל קשה מאוד: אם מחר תתקבל התפילה הגדולה ביותר שאדם נושא בלבו, האם הוא רק יקבל חיים אחרים, או שהוא גם מוכן להיות אדם אחר בתוכם? אולי זו ההכנה העמוקה ביותר לברכה. לא לפחד ממנה. לא להפסיק לבקש אותה. לא לחשוד בכל הצלחה. אלא לבקש יחד איתה עוד דבר אחד. את החכמה לדעת מה לעשות בה. מפני שלפעמים המתנה הגדולה ביותר איננה רק לקבל את מה שביקשנו. המתנה הגדולה היא לדעת כיצד לקבל אותו בלי לאבד בדרך את הדברים שבגללם ביקשנו אותו מלכתחילה. אדם מקבל תפקיד שרצה שנים. בשבועות הראשונים הוא מלא הכרת הטוב. הוא מגיע מוקדם, משקיע, זוכר כמה חיכה לזה. אחרי שנה התפקיד כבר נעשה מובן מאליו. אחרי שנתיים הוא כבר מתלונן על מה שחסר בו. אולי חלק מן הבעיה איננו שהתפקיד נעשה פחות טוב, אלא שהלב התרגל. אותו דבר ביחס לפרנסה. סכום שהיה פעם חלום הופך עם הזמן לנורמה. ברגע שהנורמה השתנתה, גם רמת הציפיות משתנה. האדם אינו מרגיש עשיר יותר, אלא פשוט זקוק עכשיו ליותר כדי להרגיש אותו דבר. וכאן מתבררת תופעה עמוקה מאוד: האדם אינו תמיד סובל מפני שאין לו ברכה. לפעמים הוא סובל מפני שהברכה כבר אינה מרגשת אותו. זה יכול לקרות בזוגיות. האדם שהתפלל שנים למצוא בן זוג מתרגל לנוכחותו. מה שפעם היה מתנה נעשה חלק מן השגרה. הוא כבר אינו רואה את עצם העובדה שיש עם מי לדבר, עם מי לבנות, עם מי לשאת חיים. הקושי נשאר גלוי. הטוב נעשה שקוף. זה יכול לקרות גם בילדים. הילד שפעם חיכו לבואו נעשה עם השנים חלק מן השגרה הביתית. ההורה רואה את המטלות, הוויכוחים, ההסעות והעייפות. כל אלה אמיתיים. אבל עצם הנוכחות של הילד כבר כמעט אינה נכנסת לחשבון. וכאן השאלה נעשית חזקה מאוד: איך שומרים על ברכה מבלי שהיא תאבד את שמה ותהפוך פשוט ל"שגרה"? אולי כאן מצוות הביכורים נותנת תשובה עמוקה. התורה אינה מסתפקת בכך שהאדם יקבל יבול. היא מחייבת אותו ליצור טקס של זיכרון. לקחת מראשית הפרי, להביא אותו, לעמוד, לספר את הדרך ולומר במפורש: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י). הברכה זקוקה לזיכרון. לא מפני שהקב"ה זקוק לתזכורת. האדם זקוק לה. כי בלי זיכרון, הטוב נשחק. בלי זיכרון, מה שהיה פעם מתנה נעשה זכות מובנת מאליה. בלי זיכרון, האדם מפסיק לראות את המרחק בין המקום שבו היה לבין המקום שבו הוא נמצא. וזה אולי אחד התפקידים הגדולים של הכרת הטוב. לא רק לומר תודה על מה שהגיע, אלא להגן על הברכה מפני כוחו של ההרגל. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות (פרק א הלכה ג), כותב שעיקר הברכות שתיקנו חכמים נועדו לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. יש כאן יסוד גדול מאוד. הברכה בפה אינה רק תגובה לאירוע. היא בונה תודעה. אדם שאומר ברכה על אוכל יום אחרי יום יכול עדיין להתרגל למילים. גם זה קורה. אבל עצם המבנה מלמד שהתורה וההלכה אינן סומכות על הרגש לבדו. הרגש מתעורר ונרגע. לכן צריך פעולות שמחזירות את האדם אל מה שהוא כבר יודע אבל הפסיק להרגיש. זה נכון גם בחיים שאינם מצווה מפורשת. לפעמים אדם צריך ליצור לעצמו רגעים של זיכרון. להיזכר מאין התחיל. להסתכל על הדרך. לשאול מה מתוך מה שיש לו היום היה נראה לפני עשר שנים כמעט בלתי אפשרי. זו אינה נוסטלגיה. זו פרופורציה. מי שאינו זוכר מאין בא מתקשה לדעת כמה קיבל. ומכאן אפשר להגיע לעוד שאלה גדולה: האם אנחנו יודעים להפסיק לרגע את המרדף אחרי הברכה הבאה כדי להכיר בכך שאולי חלק מן התפילות הישנות שלנו כבר נענו? זו שאלה חשובה מאוד. אנשים נושאים רשימה של בקשות חדשות, ובצדק. החיים תמיד ממשיכים. אבל לפעמים צריך לקחת את הרשימה הישנה ולבדוק מה ממנה כבר נמצא בידינו. פעם ביקשנו בית. היום אנחנו מתלוננים עליו. פעם ביקשנו עבודה. היום היא מעייפת. פעם ביקשנו ילד. היום אנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו רגע של שקט. פעם ביקשנו קשר. היום אנחנו מתווכחים על פרטים קטנים. כל זה אנושי. אבל אולי צריך מדי פעם לעשות דבר פשוט מאוד: לזכור. לא כדי למחוק קושי. כדי לא למחוק ברכה. וכאן פרשת כי תבוא נעשית כמעט שיעור שלם על הזיכרון הנכון של השפע. מצד אחד, היא מביאה את האדם להודות: "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו, ט). מצד אחר, היא מזהירה מפני מצב שבו השפע עצמו נעשה מקום של שכחה. בפרשת עקב נאמר: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). הסכנה איננה רק שהאדם יחשוב שהוא חזק. הסכנה היא שברגע שהברכה נעשית יציבה, הוא מתחיל לכתוב מחדש את הסיפור שלה ולשכוח כמה דברים היו תלויים בחסד שלא היה בידיו לייצר. הוא באמת עבד. באמת התאמץ. באמת בנה. אבל גם היכולת לעבוד ניתנה לו. הבריאות. הכישרון. הזמן. האנשים שפגש. ההזדמנויות. הטעויות שלא הפילו אותו. הדלתות שנפתחו. כל אלה נכנסו אל תוך הסיפור גם אם אי אפשר למדוד אותם. וזה יוצר ענווה שאינה מקטינה את האדם. להפך. היא מאפשרת לו לראות את הישגיו בצורה נקייה יותר. הוא יכול לומר: עבדתי קשה, ובכל זאת אינני המקור היחיד של כל מה שיש לי. זו ענווה בוגרת. ומכאן אנחנו מגיעים אל עוד מבחן של ברכה: האם ככל שיש לאדם יותר, הוא נעשה רך יותר כלפי מי שיש לו פחות, או שדווקא קשוח יותר? זו שאלה גדולה. אדם מצליח יכול לומר למי שנכשל: "גם אני התחלתי מכלום, פשוט עבדתי קשה". אולי זה נכון בחלקו. אבל האם הוא יודע מה היו הנתונים של האדם האחר? מה קיבל? מה לא קיבל? אילו קשיים נשא? איזו בריאות הייתה לו? איזו משפחה? איזה חינוך? איזה זמן? איזו הזדמנות? אם ההצלחה גורמת לאדם לחשוב שכל מי שלא הצליח פשוט לא עבד מספיק, אולי הוא שכח חלק מן הסיפור שלו עצמו. וזו כבר אחריות מוסרית גדולה מאוד. ברכה אמורה לא רק להגדיל את מה שיש לאדם. היא יכולה גם להגדיל את היכולת שלו להבין אחרים. מי שיודע שלא הכול בידיו נעשה פחות שיפוטי. הוא אינו מזלזל בעבודה שלו. אבל הוא גם אינו הופך אותה להסבר היחיד לכל הצלחה. וזו יכולה להיות אחת התוצאות היפות ביותר של ברכה שנישאת נכון: היא אינה עושה את האדם גדול בעיני עצמו, אלא רחב יותר כלפי אחרים. הוא מבין שיש לו יותר, ולכן יכול לתת יותר. מבין שנפתחו לו דלתות, ולכן יכול לפתוח דלת למישהו אחר. מבין שקיבל אמון, ולכן יכול לתת אמון. מבין שמישהו האמין בו פעם, ולכן יכול להיות האדם שמאמין עכשיו במישהו אחר. כך הברכה ממשיכה לנוע. וזה אולי אחד ההבדלים בין שפע שנעצר אצל האדם לבין שפע שעובר דרכו. שפע שנעצר נהפך מהר מאוד לרכוש. שפע שעובר דרך האדם נעשה שליחות. וזו יכולה להיות החתימה המדויקת ביותר לפרשת כי תבוא. הפרשה אינה רק שואלת האם תהיה ברכה. היא שואלת מה יקרה לאדם כאשר הברכה תהיה שם: האם הוא יזכור? האם יכיר? האם יישאר עניו? האם ישמח? האם ישתמש במה שקיבל כדי להוסיף טוב? והאם גם לאחר שנים, כאשר מה שהיה פעם נס יהפוך לשגרה, הוא עדיין יידע לומר בלב שלם: הדבר הזה אינו מובן מאליו? אולי זו באמת הברכה הגדולה ביותר. לא רק לקבל טוב. אלא לא לאבד את היכולת לראות שהוא טוב.
האם אנחנו באמת רוצים את הברכות שאנחנו מבקשים? יש תפילות שאדם נושא שנים. הוא מבקש פרנסה טובה יותר, תפקיד משמעותי יותר, הצלחה גדולה יותר, זוגיות, ילדים, בית, השפעה, שקט כלכלי, בריאות, אפשרות לעשות יותר. הבקשות הללו יכולות להיות עמוקות, אמיתיות וראויות מאוד. אבל כמעט תמיד אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת בלבד: איך להגיע אל הברכה. הרבה פחות פעמים אנחנו שואלים שאלה אחרת: מה הברכה הזאת תדרוש מאיתנו ברגע שתגיע? פרשת כי תבוא מתארת עולם של ברכה בעוצמה גדולה מאוד: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך כי תשמע בקול ה' אלהיך" (דברים כח, א ב). התורה אינה מתארת כאן ברכה כאירוע מקרי וחסר הקשר. היא מופיעה בתוך מערכת של שמיעה, עשייה, מחויבות ואחריות. ומכאן עולה שאלה נוקבת מאוד: האם אנחנו באמת רוצים את הברכה, או רק את התחושה שאנחנו מדמיינים שתגיע איתה? אדם רוצה עסק גדול. הוא מדמיין הכנסה, הצלחה, עצמאות והשפעה. אבל עסק גדול איננו רק מספר גדול יותר בחשבון. הוא גם עובדים שתלויים בו, החלטות קשות, סיכונים, אחריות, שעות ארוכות ולעיתים גם לילות שבהם הראש ממשיך לעבוד הרבה אחרי שהגוף חזר הביתה. האם הוא רוצה גם את זה? אדם רוצה תפקיד בכיר. הוא רואה מעמד, סמכות, שכר ויכולת להשפיע. אבל תפקיד בכיר פירושו גם לשאת אחריות על אנשים, לקבל החלטות שלא תמיד יאהבו, להתמודד עם כישלונות שאי אפשר לגלגל לאחרים, ולעיתים להיות האדם שצריך להחליט כאשר אין תשובה מושלמת. האם הוא רוצה את התפקיד, או את הכותרת? אדם רוצה בית גדול יותר. הוא רואה מרחב, יופי ונוחות. אבל הבית מביא איתו הוצאות, תחזוקה, התחייבויות ולפעמים לחץ כלכלי שמחלחל אל תוך הזוגיות ואל תוך הנפש. האם הברכה עדיין נראית אותה ברכה כאשר רואים גם את המחיר שלה? וזו אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו: אנחנו רגילים להפריד בין הברכה לבין האחריות שלה, כאילו אפשר לקבל את האחת בלי השנייה. המשנה במסכת עוקצין אומרת: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין ג, יב). הביטוי "כלי מחזיק ברכה" פותח כאן עולם שלם. יש ברכה, ויש כלי שמסוגל להחזיק אותה. עצם העובדה שמשהו טוב ניתן לאדם אינה מבטיחה שהוא יידע להשתמש בו נכון. כסף יכול להיות ברכה עצומה, אבל בלי אחריות הוא יכול לפרק בית, ליצור תחרות, לגדל ראוותנות ולהפוך את האדם לעבד של מה שקיבל. כוח יכול לאפשר לאדם לעשות טוב, אבל בלי ענווה הוא יכול להשחית. פרסום יכול לתת לאדם אפשרות להשפיע, אבל בלי גבולות הוא יכול להפוך כל מילה לסכנה וכל טעות לאירוע רחב. עצמאות יכולה להיות ברכה, אבל בלי משמעת היא יכולה להפוך לכאוס. מכאן עולה שאלה עמוקה יותר: כמה זמן אנחנו משקיעים בהשגת הדברים שאנחנו רוצים, וכמה זמן אנחנו משקיעים בלהפוך לאנשים שיוכלו לשאת אותם? אדם רוצה יותר כסף, אבל האם הוא לומד לנהל כסף? הוא רוצה יותר השפעה, אבל האם הוא לומד לשאת אחריות למילים שלו? הוא רוצה זוגיות, אבל האם הוא לומד להקשיב, לוותר, להתחשב ולחיות עם אדם שאינו העתק שלו? הוא רוצה ילדים, אבל האם הוא מוכן לכך שמעתה חלק גדול מן החיים שלו כבר לא יהיה רק שלו? ילד הוא מן הברכות הגדולות ביותר שאדם יכול לקבל, אבל הוא אינו רק הרגע המרגש שבו מחזיקים תינוק בידיים. הוא גם לילות ללא שינה, דאגה, הוצאות, אחריות, פחד, ויתורים, גבולות, חינוך, ואינספור רגעים שבהם האדם נדרש לשים את עצמו בצד. אולי לכן הברכה הגדולה אינה רק בכך שהילד הגיע. היא גם בכך שההורה נעשה אדם אחר באמצעותו. הברכה אינה רק מה שקיבלנו. היא גם מי שאנחנו נדרשים להיות בעקבות מה שקיבלנו. וזו נקודה שאפשר לקחת גם לזוגיות. אדם מתפלל שנים למצוא בן זוג. הוא מדמיין חברות, קרבה, בית, שותפות ושמחה. אבל נישואין אינם רק קבלת אהבה. הם גם אחריות להיות אדם שאפשר לחיות איתו. האם אני יודע להקשיב כאשר אני עייף? האם אני יודע להתנצל? האם אני יודע לחיות עם רצון שאינו הרצון שלי? האם אני מסוגל לגלות שיש ימים שבהם בן הזוג צריך ממני יותר ממה שנוח לי לתת? אם לא, ייתכן שהבקשה לזוגיות אמיתית הרבה יותר גדולה מן התמונה הרומנטית שאנחנו מציירים לעצמנו. מכאן אפשר להגיע לשאלה כמעט מטלטלת: מה יקרה אם מחר בבוקר נקבל בדיוק את הדבר שאנחנו מבקשים היום? אם העסק יגדל פי חמישה, האם תהיה מערכת שיכולה לעמוד בזה? אם יציעו את התפקיד, האם החיים שלנו מסוגלים לשלם את המחיר? אם תגיע ההשפעה, האם יש בנו מספיק ענווה? אם הכסף יגיע, האם הוא ישרת אותנו או יתחיל לנהל אותנו? אם התפילה תיענה, האם בנינו בתוכנו מקום שבו התשובה יכולה לחיות? אין מקום לומר מכאן שכל ברכה שמתעכבת מתעכבת מפני שהאדם אינו מוכן לה. אין לנו רשות לפרש כך את הנהגת הקב"ה ביחס לאדם פרטי. אבל יש בהחלט מקום לומר שכל אדם שמבקש דבר גדול צריך לשאול את עצמו לא רק כיצד לקבל אותו, אלא כיצד להשתמש בו נכון אם יינתן לו. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק ג הלכות ב עד ג), מלמד שכל ענייניו של האדם, אכילה, שתייה, שינה, מלאכה ושאר צרכיו, צריכים להיות מכוונים לתכלית נכונה של עבודת ה'. הרמב"ם אינו מלמד לברוח מן החיים, אלא לסדר אותם כך שהדברים שאדם מקבל לא יהפכו בעצמם למטרה שמנהלת אותו. וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין ברכה לבין עומס. אותו דבר יכול להיות שניהם. כסף יכול לשחרר אדם מלחץ, ויכול ליצור לו לחץ חדש. בית יכול להיות מקום של ביטחון, ויכול להפוך למערכת שהמשפחה משרתת. תפקיד יכול לתת משמעות, ויכול לבלוע את האדם. ילדים יכולים למלא בית בחיים, ויכולים להפוך את ההורים לעייפים ומרירים אם הם רואים רק את המחיר ולא את השליחות. הברכה אינה תמיד נמצאת רק בדבר עצמו. היא נמצאת גם ביחס שלנו אליו. שלמה המלך אומר: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב). אין הכוונה שכל ברכה פוטרת את האדם ממאמץ, שהרי החיים עצמם מלאים עבודה ואחריות. אלא שהברכה האמיתית אינה אמורה להפוך את האדם לעבד של מה שקיבל. אם "היותר" מכניס לחיים רק עוד חרדה, עוד מרדף ועוד תלות, צריך לשאול אם אנחנו מחזיקים את הברכה או שהברכה מחזיקה אותנו. וכאן יש מקום לשאלה גדולה על קנאה. אדם רואה אדם אחר עם עסק גדול, משפחה גדולה, תפקיד ציבורי, בית מרשים או השפעה רחבה, ורוצה את מה שיש לו. אבל הוא רואה את הברכה מבחוץ. הוא אינו רואה את האחריות. אינו רואה את הלילות. אינו רואה את המחיר. אינו רואה את ההחלטות הקשות. אינו רואה את הניסיון שהאדם האחר צריך לעמוד בו דווקא בגלל מה שקיבל. האם עדיין היינו רוצים את הברכה של האחר אילו היינו חייבים לקבל יחד איתה את כל החבילה? זו שאלה שיכולה לשנות את כל היחס לקנאה. אנחנו כמעט תמיד רוצים את התוצאה. מעט מאוד פעמים את כל מערכת החיים שמחזיקה אותה. אדם רוצה להיות מוכר כמו מישהו אחר. האם הוא רוצה גם שכל טעות שלו תהיה גלויה? רוצה להיות בעל עסק גדול. האם הוא רוצה את האחריות לעשרות משפחות? רוצה הרבה ילדים. האם הוא רוצה את אינסוף השעות, הדאגה והנוכחות שהמשפחה הזאת דורשת? ברכה ואחריות אינן אויבות. האחריות היא חלק מן הברכה. וזה אולי אחד הרעיונות החשובים ביותר כאן. אנחנו רגילים לחשוב שהאחריות היא המחיר שמשלמים על הברכה, אבל אולי בחלק מן המקרים היא עצמה חלק מן הברכה. אדם מקבל ילד, ונעשה אב. מקבל תלמידים, ונעשה מורה. מקבל השפעה, ונעשה אחראי יותר על דבריו. מקבל כסף, ונפתחת בפניו אפשרות לתת. מקבל כוח, ונדרש להשתמש בו ביושר. הדבר שקיבל מרחיב לא רק את האפשרויות שלו. הוא מרחיב את החובות שלו. וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של גדלות. אדם גדול אינו רק מי שקיבל יותר. הוא מי שמסוגל לשאת יותר בלי להפוך את מה שקיבל לכלי של עצמו בלבד. הגמרא במסכת תענית אומרת: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית דף ח ע"ב). חז"ל מזכירים לנו בכך שהברכה אינה תמיד שווה לרעש, לנראות ולכמות. יכול להיות שאדם רודף אחרי ברכה גדולה יותר כפי שהיא נראית מבחוץ, בעוד הברכה האמיתית שלו נמצאת דווקא במקום פחות נוצץ אבל יותר יציב, נכון ומתאים לכלי שלו. וזה מחזיר את האדם לשאלה שהוא כמעט אינו שואל כאשר הוא מתפלל: האם אני מבקש יותר מפני שהיותר באמת ישרת את החיים שלי, או מפני שהתרגלתי לחשוב שיותר תמיד פירושו טוב יותר? יותר כסף. יותר הצלחה. יותר השפעה. יותר מקום. יותר הכרה. אבל האם כל יותר הוא ברכה? לא תמיד. לפעמים "די" הוא ברכה. לפעמים גבול הוא ברכה. לפעמים היכולת לומר לא להזדמנות מסוימת היא הברכה ששומרת על דברים יקרים יותר. רבי משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים (פרק א), מעמיד את כל חיי האדם על הבירור "מה חובתו בעולמו". זו שאלה שצריכה להיכנס גם אל הברכות שאנחנו מבקשים. לא רק מה אני רוצה לקבל, אלא מה הדבר הזה יעשה לחובה שלי בעולמי. אם יהיה לי יותר כסף, מה אעשה איתו? אם תהיה לי יותר השפעה, איך אשתמש בה? אם יהיה לי יותר זמן, מה אמלא בו? אם אקבל את התפקיד, איזה אדם אצטרך להיות כדי שלא אפגע באמצעותו? אם אזכה בבית ובמשפחה שעליהם התפללתי, האם אזכור שהם אינם תפאורה לחיים שלי אלא חיים של בני אדם שהופקדו איתי? השאלות הללו אינן נועדו להחליש את הבקשה. הן יכולות לטהר אותה. אדם יכול להמשיך לבקש הצלחה, אבל להוסיף בתוכו תפילה שלא להשתעבד לה. יכול לבקש כסף, אבל גם חכמה להשתמש בו. יכול לבקש השפעה, אבל גם ענווה. יכול לבקש ילדים, אבל גם סבלנות. יכול לבקש זוגיות, אבל גם לב שמסוגל לתת. יכול לבקש כוח, אבל גם יראת שמים שתשמור עליו. ואולי זו תפילה בוגרת יותר. לא רק "תן לי". גם "עשה אותי ראוי לשאת את מה שתיתן לי". לא משום שהאדם קובע אם הוא ראוי לברכה. אלא משום שהוא מבין שמתנה גדולה מטילה עליו עבודה גדולה. מכאן אפשר לחזור אל פרשת כי תבוא ולראות את הברכות אחרת. "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך טנאך ומשארתך. ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ג ו). התורה מתארת ברכה שנכנסת לכל מרחב החיים. לא רגע חד פעמי של הצלחה, אלא חיים שמקבלים שפע. אבל דווקא כאשר הברכה נכנסת לכל מקום, האדם צריך להיות אדם שיכול לחיות בתוכה. כי לא כל ניסיון מגיע דרך חוסר. יש גם ניסיון של שפע. יש ניסיון של כוח. יש ניסיון של הצלחה. יש ניסיון של כסף. יש ניסיון של כבוד. ולפעמים קל יותר לאדם לזכור את הקב"ה כאשר הוא זקוק מאשר כאשר הוא מצליח. משה רבנו כבר מזהיר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב יד). השפע עצמו יכול לנסות את האדם. וזו אולי נקודת הסיום הראויה לכל המהלך. אנחנו מבקשים מן הקב"ה הרבה מאוד דברים. ובצדק. תפילה היא מקום שבו אדם מביא את חסרונותיו, תקוותיו ורצונותיו לפני בוראו. אבל אולי לצד השאלה "מתי אקבל?" ראוי שתעמוד מדי פעם שאלה נוספת: מי אהיה אם אקבל? האם הברכה תרחיב את הטוב שבי, או רק את האפשרויות שלי? האם היא תעשה אותי נדיב יותר, אחראי יותר, נוכח יותר ועניו יותר? האם אדע להחזיק אותה בלי לתת לה להחזיק אותי? אולי הברכה הגדולה אינה רק לקבל יותר. אולי הברכה הגדולה היא לקבל דבר טוב ולהישאר אדם שמסוגל להשתמש בו לטובה. וזו כבר תפילה אחרת לגמרי: לא רק שהקב"ה ישלח ברכה, אלא שגם אנחנו נהיה כלי שיכול להחזיק אותה. אולם כאן מתגלה רובד נוסף, ואולי הוא החשוב ביותר להבנת משמעותה של ברכה. עד עכשיו אפשר היה לחשוב שהשאלה היא האם האדם מסוגל לשאת את המחיר הנלווה לדבר שהוא מבקש. הוא רוצה הצלחה, ולכן עליו להיות מוכן לעבודה. הוא רוצה ילדים, ולכן עליו להיות מוכן לאחריות. הוא רוצה השפעה, ולכן עליו להיות מוכן לזהירות. אבל התורה דורשת מן האדם דבר עמוק יותר: לא רק להיות מסוגל לשאת את הברכה, אלא לדעת לשם מה היא ניתנה לו. יש הבדל גדול בין אדם ששואל מה הברכה תיתן לו לבין אדם ששואל מה הוא יוכל לעשות באמצעות הברכה. שתי השאלות יכולות להתייחס בדיוק לאותו כסף, לאותו כישרון ולאותו תפקיד, אבל הן יוצרות שני סוגים שונים לחלוטין של חיים. התורה אומרת בפרשת כי תבוא: "והותרך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לתת לך" (דברים כח, יא). השפע מתואר כברכה מאת הקב"ה, אבל האדם המקבל אותו נשאר בעל אחריות מוסרית על האופן שבו הוא משתמש בו. השפע אינו רק דבר שנכנס אל חייו. הוא מגדיל את מרחב האפשרויות שלו, וממילא גם את מרחב האחריות שלו. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות (פרק ג הלכות ב עד ג), מעמיד יסוד גדול שלפיו גם ענייני הרשות צריכים להיות מכוונים לתכלית ראויה. אדם אינו נדרש להפסיק לאכול, לעבוד, להרוויח או ליהנות מן הטוב שנתן לו הקב"ה. הוא נדרש להכניס גם את הדברים הללו לתוך שאלה גדולה יותר של תכלית. ומכאן אפשר להבין מדוע לעיתים דווקא הצלחה חושפת את האדם יותר מן הכישלון. כאשר אין לאדם כסף, אי אפשר לדעת מה היה עושה אילו היה עשיר. כאשר אין לו כוח, אי אפשר לדעת כיצד היה משתמש בסמכות. כאשר איש אינו מקשיב לו, אי אפשר לדעת כיצד היה מתנהג אילו אלפים היו מחכים למוצא פיו. כאשר הוא אינו מוכר, קשה לדעת מה הכבוד היה עושה לנפשו. אבל כאשר הברכה מגיעה, האפשרויות נפתחות, ואז מתברר לא רק מה האדם קיבל אלא מי האדם שמקבל. הכסף אינו רק משנה את חשבון הבנק. הוא מאפשר לאופי להתבטא בקנה מידה גדול יותר. הכוח אינו בהכרח יוצר את האדם מחדש. פעמים רבות הוא פשוט מאפשר למה שהיה בתוכו לצאת החוצה בעוצמה גדולה יותר. מי שהיה נדיב כאשר היה לו מעט יכול עכשיו להיות נדיב הרבה יותר. מי שהיה עסוק בעצמו כאשר היה לו מעט יכול עכשיו לבנות סביב עצמו עולם שלם. מי שהיה עניו כאשר איש לא הכיר אותו נדרש לגלות אם הענווה נשארת כאשר כולם מכירים אותו. מי שהיה זהיר בדיבור כאשר הקשיבו לו עשרה אנשים צריך לבדוק מה קורה כאשר מקשיבים לו אלפים. ולכן הברכה איננה רק מתנה. היא גם גילוי. היא מגלה מה האדם עושה כאשר נפתחות בפניו אפשרויות שלא היו לו קודם. אפשר לראות זאת היטב בפרשה אחרת בתורה, שבה משה רבנו מזהיר את ישראל מפני רגע ההצלחה: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב יד). שימו לב לסדר הדברים. התורה אינה מתארת כאן אסון. היא מתארת הצלחה. יש אוכל. יש שובע. יש בתים טובים. יש רכוש. יש כסף וזהב. הכול גדל. ואז מגיעה הסכנה: "ורם לבבך". מתברר שאדם זקוק לסייעתא דשמיא לא רק כדי לעבור תקופות של מחסור. הוא זקוק לה גם כדי לעבור בשלום תקופות של הצלחה. יש בני אדם שהקושי שבר אותם. ויש בני אדם שההצלחה שינתה אותם. יש מי שבזמן שהיה זקוק לאחרים ידע להעריך כל עזרה, וכאשר נעשה בעל כוח שכח כיצד מרגיש אדם הזקוק לעזרה. יש מי שכאשר היה עובד פשוט התלונן שמנהלים אינם רואים את העובדים, וכאשר נעשה מנהל גילה כמה קל להפסיק לראות אותם. יש מי שכאשר לא היה לו כסף ידע בדיוק כיצד עשירים צריכים לעזור לאחרים, וכאשר הכסף הגיע אליו התחיל להסביר לעצמו מדוע המצב מורכב יותר מכפי שחשב. לא תמיד מדובר בצביעות. לפעמים זו פשוט תזכורת לכך שקל מאוד להיות בעל מידות טובות ביחס לניסיון שעדיין לא הגיע. לכן אולי לפני שמבקשים ניסיון של שפע צריך לפחות להבין שהוא ניסיון. רבנו בחיי בן אשר, חובות הלבבות (שער חשבון הנפש, פרק ג), מעמיד את האדם שוב ושוב מול החובה להתבונן בטובות הבורא ובאחריות הנולדת מהן. ככל שהטובה מתרבה, אין היא רק סיבה להנאה גדולה יותר, אלא גם בסיס למחויבות עמוקה יותר כלפי נותן הטובה. זה הופך את כל מושג הברכה. אם ניתנה לאדם חכמה, השאלה איננה רק כמה רחוק יוכל להגיע באמצעותה, אלא למי יוכל להועיל באמצעותה. אם ניתנה לו יכולת דיבור, השאלה אינה רק כמה אנשים יקשיבו לו, אלא מה ייכנס לחייהם בגלל המילים שלו. אם ניתנה לו פרנסה, השאלה אינה רק מה יוכל לקנות, אלא איזה בית יוכל לבנות ואיזה טוב יוכל לעשות. אם ניתנה לו סמכות, השאלה אינה רק כמה אנשים יצטרכו להישמע לו, אלא כמה אנשים הוא יכול להגן עליהם, לקדם אותם ולעשות איתם צדק. אם ניתנו לו ילדים, השאלה אינה רק כמה אושר הם יכניסו לחייו, אלא איזה אדם הוא יוכל לעזור להם להיות. פתאום הברכה מפסיקה להיות דבר שמסתיים אצל המקבל. היא עוברת דרכו. וזו אולי הבחנה גדולה בין בעלות לשליחות. אדם יכול לחשוב שהדברים שיש לו הם רק רכושו, הישגיו וכוחותיו. אבל אדם מאמין יכול לראות אותם גם כפיקדון שניתן בידיו כדי לעשות באמצעותו דבר שאדם אחר אינו יכול לעשות בדיוק באותה צורה. אין פירוש הדבר שאסור ליהנות מן הברכה. התורה עצמה מצווה בפרשת כי תבוא: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא). יש מצווה לראות את הטוב ולשמוח בו. אין אידיאל להפוך כל מתנה לעול וכל שמחה לרשימת חובות. אבל הפסוק עצמו מדייק: "אשר נתן לך ה' אלהיך". השמחה וההכרה במקור הברכה אינן סותרות זו את זו. להפך. דווקא מי שיודע שהטוב ניתן לו יכול לשמוח בו בלי להפוך אותו להוכחה לגדלותו האישית. וכאן אפשר להגיע אל אחד המבחנים המעניינים ביותר של ברכה: האם הדבר שקיבלנו הרחיב רק את רמת החיים שלנו, או הרחיב גם את האדם שאנחנו? אם אדם מרוויח היום פי שלושה ממה שהרוויח לפני עשר שנים, אבל יכולת הנתינה שלו לא גדלה, יכולת ההודיה לא גדלה, השקט לא גדל והזמן למשפחה רק הצטמצם, ראוי לפחות לשאול מה בדיוק גדל. ההכנסה גדלה. אבל האם החיים התברכו? זו אינה אותה שאלה. אפשר להרוויח יותר ולחיות פחות. אפשר להחזיק בית גדול יותר ולפגוש פחות את האנשים שחיים בתוכו. אפשר להשיג מעמד גבוה יותר ולהיעשות תלוי יותר בדעתם של אחרים. אפשר להיות מוכר יותר ולהכיר פחות את עצמנו. אפשר להצליח בעיני העולם ולהפסיד דברים שאיש בעולם אינו יכול להחזיר. לכן "יותר" ו"ברכה" אינן מילים נרדפות. שלמה המלך אומר: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו" (משלי טו, טז). הפסוק אינו מקדש מחסור ואינו שולל שפע. הוא קובע שיש מדדים חשובים יותר מכמות. אם התוספת מפרקת את השלווה, את המשפחה, את הערכים או את האדם עצמו, אי אפשר למדוד אותה רק במספרים. וכאן השאלה נעשית אישית מאוד. לפעמים אדם ממשיך לרוץ אחרי יעד שכבר אינו יודע מדוע הוא רוצה אותו. פעם הוא רצה סכום מסוים כדי לחיות ברווחה. הגיע לסכום, והיעד זז. אחר כך רצה עוד, וגם כשהגיע לשם היעד זז שוב. מתי בדיוק מגיעה הברכה? אם כל הישג הופך מיד לנקודת הפתיחה של המרדף הבא, ייתכן שהבעיה כבר אינה כמה חסר. אולי אבדה היכולת להרגיש שיש. וזו נקודה שמתחברת באופן נפלא לראשית הפרשה. מביא הביכורים עומד עם "ראשית כל פרי האדמה" (דברים כו, ב). הוא אינו מחכה עד שיהיה לו הכול. מתוך הראשית הוא עוצר, עולה לירושלים, מספר את הסיפור ואומר למעשה: קיבלתי. יש כאן חינוך נפשי עצום. לפני שמבקשים את הדבר הבא, לדעת לראות את הדבר שכבר הגיע. לפני שמגדילים את היעד, להכיר בטוב שכבר נמצא. לפני שההצלחה של היום הופכת לדבר מובן מאליו, לעצור ולזכור שפעם התפללנו בדיוק עליה. כמה דברים שנראים היום רגילים היו לפני שנים תפילה? הבית שבו אדם מתלונן היום על הצפיפות אולי היה פעם חלום. הילדים שמרעישים עכשיו הם אותם ילדים שפעם חיכו לבואם. העבודה שמעייפת היום היא אולי העבודה שאדם התחנן לקבל. בן הזוג שיש איתו גם קשיים הוא האדם שפעם התפללו למצוא. הדבר אינו מבטל שום קושי. ילדים יכולים להתיש, עבודה יכולה להיות קשה וזוגיות דורשת התמודדות אמיתית. אבל יש הבדל בין קושי בתוך ברכה לבין שכחת הברכה בגלל הקושי. אולי אחת הסכנות הגדולות ביותר היא שהברכה מצליחה כל כך, עד שאנחנו מתרגלים אליה. אתמול היא הייתה נס. היום היא שגרה. ומחר היא כבר נראית לנו זכות מובנת מאליה. ואז מתחילים לחפש את הדבר הבא. דווקא משום כך פרשת כי תבוא מחברת באופן מופלא בין קבלת הארץ, הבאת הביכורים, אמירת תודה, שמחה בטוב וברכות השפע. היא מלמדת שהשאלה איננה רק אם יהיה טוב, אלא מה יקרה לאדם כאשר הטוב יהפוך לחלק קבוע מחייו. האם ימשיך לראות? האם ימשיך להודות? האם ימשיך לזכור? האם ימשיך לדעת מה באמת חשוב? האם הטוב יעשה אותו טוב יותר? ומכאן אפשר לחתום את הדברים בשאלה אחת פשוטה, אבל קשה מאוד: אם מחר תתקבל התפילה הגדולה ביותר שאדם נושא בלבו, האם הוא רק יקבל חיים אחרים, או שהוא גם מוכן להיות אדם אחר בתוכם? אולי זו ההכנה העמוקה ביותר לברכה. לא לפחד ממנה. לא להפסיק לבקש אותה. לא לחשוד בכל הצלחה. אלא לבקש יחד איתה עוד דבר אחד. את החכמה לדעת מה לעשות בה. מפני שלפעמים המתנה הגדולה ביותר איננה רק לקבל את מה שביקשנו. המתנה הגדולה היא לדעת כיצד לקבל אותו בלי לאבד בדרך את הדברים שבגללם ביקשנו אותו מלכתחילה. אדם מקבל תפקיד שרצה שנים. בשבועות הראשונים הוא מלא הכרת הטוב. הוא מגיע מוקדם, משקיע, זוכר כמה חיכה לזה. אחרי שנה התפקיד כבר נעשה מובן מאליו. אחרי שנתיים הוא כבר מתלונן על מה שחסר בו. אולי חלק מן הבעיה איננו שהתפקיד נעשה פחות טוב, אלא שהלב התרגל. אותו דבר ביחס לפרנסה. סכום שהיה פעם חלום הופך עם הזמן לנורמה. ברגע שהנורמה השתנתה, גם רמת הציפיות משתנה. האדם אינו מרגיש עשיר יותר, אלא פשוט זקוק עכשיו ליותר כדי להרגיש אותו דבר. וכאן מתבררת תופעה עמוקה מאוד: האדם אינו תמיד סובל מפני שאין לו ברכה. לפעמים הוא סובל מפני שהברכה כבר אינה מרגשת אותו. זה יכול לקרות בזוגיות. האדם שהתפלל שנים למצוא בן זוג מתרגל לנוכחותו. מה שפעם היה מתנה נעשה חלק מן השגרה. הוא כבר אינו רואה את עצם העובדה שיש עם מי לדבר, עם מי לבנות, עם מי לשאת חיים. הקושי נשאר גלוי. הטוב נעשה שקוף. זה יכול לקרות גם בילדים. הילד שפעם חיכו לבואו נעשה עם השנים חלק מן השגרה הביתית. ההורה רואה את המטלות, הוויכוחים, ההסעות והעייפות. כל אלה אמיתיים. אבל עצם הנוכחות של הילד כבר כמעט אינה נכנסת לחשבון. וכאן השאלה נעשית חזקה מאוד: איך שומרים על ברכה מבלי שהיא תאבד את שמה ותהפוך פשוט ל"שגרה"? אולי כאן מצוות הביכורים נותנת תשובה עמוקה. התורה אינה מסתפקת בכך שהאדם יקבל יבול. היא מחייבת אותו ליצור טקס של זיכרון. לקחת מראשית הפרי, להביא אותו, לעמוד, לספר את הדרך ולומר במפורש: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י). הברכה זקוקה לזיכרון. לא מפני שהקב"ה זקוק לתזכורת. האדם זקוק לה. כי בלי זיכרון, הטוב נשחק. בלי זיכרון, מה שהיה פעם מתנה נעשה זכות מובנת מאליה. בלי זיכרון, האדם מפסיק לראות את המרחק בין המקום שבו היה לבין המקום שבו הוא נמצא. וזה אולי אחד התפקידים הגדולים של הכרת הטוב. לא רק לומר תודה על מה שהגיע, אלא להגן על הברכה מפני כוחו של ההרגל. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות (פרק א הלכה ג), כותב שעיקר הברכות שתיקנו חכמים נועדו לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. יש כאן יסוד גדול מאוד. הברכה בפה אינה רק תגובה לאירוע. היא בונה תודעה. אדם שאומר ברכה על אוכל יום אחרי יום יכול עדיין להתרגל למילים. גם זה קורה. אבל עצם המבנה מלמד שהתורה וההלכה אינן סומכות על הרגש לבדו. הרגש מתעורר ונרגע. לכן צריך פעולות שמחזירות את האדם אל מה שהוא כבר יודע אבל הפסיק להרגיש. זה נכון גם בחיים שאינם מצווה מפורשת. לפעמים אדם צריך ליצור לעצמו רגעים של זיכרון. להיזכר מאין התחיל. להסתכל על הדרך. לשאול מה מתוך מה שיש לו היום היה נראה לפני עשר שנים כמעט בלתי אפשרי. זו אינה נוסטלגיה. זו פרופורציה. מי שאינו זוכר מאין בא מתקשה לדעת כמה קיבל. ומכאן אפשר להגיע לעוד שאלה גדולה: האם אנחנו יודעים להפסיק לרגע את המרדף אחרי הברכה הבאה כדי להכיר בכך שאולי חלק מן התפילות הישנות שלנו כבר נענו? זו שאלה חשובה מאוד. אנשים נושאים רשימה של בקשות חדשות, ובצדק. החיים תמיד ממשיכים. אבל לפעמים צריך לקחת את הרשימה הישנה ולבדוק מה ממנה כבר נמצא בידינו. פעם ביקשנו בית. היום אנחנו מתלוננים עליו. פעם ביקשנו עבודה. היום היא מעייפת. פעם ביקשנו ילד. היום אנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו רגע של שקט. פעם ביקשנו קשר. היום אנחנו מתווכחים על פרטים קטנים. כל זה אנושי. אבל אולי צריך מדי פעם לעשות דבר פשוט מאוד: לזכור. לא כדי למחוק קושי. כדי לא למחוק ברכה. וכאן פרשת כי תבוא נעשית כמעט שיעור שלם על הזיכרון הנכון של השפע. מצד אחד, היא מביאה את האדם להודות: "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו, ט). מצד אחר, היא מזהירה מפני מצב שבו השפע עצמו נעשה מקום של שכחה. בפרשת עקב נאמר: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). הסכנה איננה רק שהאדם יחשוב שהוא חזק. הסכנה היא שברגע שהברכה נעשית יציבה, הוא מתחיל לכתוב מחדש את הסיפור שלה ולשכוח כמה דברים היו תלויים בחסד שלא היה בידיו לייצר. הוא באמת עבד. באמת התאמץ. באמת בנה. אבל גם היכולת לעבוד ניתנה לו. הבריאות. הכישרון. הזמן. האנשים שפגש. ההזדמנויות. הטעויות שלא הפילו אותו. הדלתות שנפתחו. כל אלה נכנסו אל תוך הסיפור גם אם אי אפשר למדוד אותם. וזה יוצר ענווה שאינה מקטינה את האדם. להפך. היא מאפשרת לו לראות את הישגיו בצורה נקייה יותר. הוא יכול לומר: עבדתי קשה, ובכל זאת אינני המקור היחיד של כל מה שיש לי. זו ענווה בוגרת. ומכאן אנחנו מגיעים אל עוד מבחן של ברכה: האם ככל שיש לאדם יותר, הוא נעשה רך יותר כלפי מי שיש לו פחות, או שדווקא קשוח יותר? זו שאלה גדולה. אדם מצליח יכול לומר למי שנכשל: "גם אני התחלתי מכלום, פשוט עבדתי קשה". אולי זה נכון בחלקו. אבל האם הוא יודע מה היו הנתונים של האדם האחר? מה קיבל? מה לא קיבל? אילו קשיים נשא? איזו בריאות הייתה לו? איזו משפחה? איזה חינוך? איזה זמן? איזו הזדמנות? אם ההצלחה גורמת לאדם לחשוב שכל מי שלא הצליח פשוט לא עבד מספיק, אולי הוא שכח חלק מן הסיפור שלו עצמו. וזו כבר אחריות מוסרית גדולה מאוד. ברכה אמורה לא רק להגדיל את מה שיש לאדם. היא יכולה גם להגדיל את היכולת שלו להבין אחרים. מי שיודע שלא הכול בידיו נעשה פחות שיפוטי. הוא אינו מזלזל בעבודה שלו. אבל הוא גם אינו הופך אותה להסבר היחיד לכל הצלחה. וזו יכולה להיות אחת התוצאות היפות ביותר של ברכה שנישאת נכון: היא אינה עושה את האדם גדול בעיני עצמו, אלא רחב יותר כלפי אחרים. הוא מבין שיש לו יותר, ולכן יכול לתת יותר. מבין שנפתחו לו דלתות, ולכן יכול לפתוח דלת למישהו אחר. מבין שקיבל אמון, ולכן יכול לתת אמון. מבין שמישהו האמין בו פעם, ולכן יכול להיות האדם שמאמין עכשיו במישהו אחר. כך הברכה ממשיכה לנוע. וזה אולי אחד ההבדלים בין שפע שנעצר אצל האדם לבין שפע שעובר דרכו. שפע שנעצר נהפך מהר מאוד לרכוש. שפע שעובר דרך האדם נעשה שליחות. וזו יכולה להיות החתימה המדויקת ביותר לפרשת כי תבוא. הפרשה אינה רק שואלת האם תהיה ברכה. היא שואלת מה יקרה לאדם כאשר הברכה תהיה שם: האם הוא יזכור? האם יכיר? האם יישאר עניו? האם ישמח? האם ישתמש במה שקיבל כדי להוסיף טוב? והאם גם לאחר שנים, כאשר מה שהיה פעם נס יהפוך לשגרה, הוא עדיין יידע לומר בלב שלם: הדבר הזה אינו מובן מאליו? אולי זו באמת הברכה הגדולה ביותר. לא רק לקבל טוב. אלא לא לאבד את היכולת לראות שהוא טוב.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←