מתוך המסע שלך אל עצמך
מה יקרה ביום שבו כולם יתחילו להסכים איתך?
מה יקרה ביום שבו כולם יתחילו להסכים איתך? אנחנו רגילים לחשוב שהצלחה היא הרגע שבו אנשים סוף סוף מקשיבים לנו, מעריכים אותנו ומכירים בכך שצדקנו. אבל האם ייתכן שדווקא הרגע שבו כולם מפסיקים לחלוק עלינו הוא רגע מסוכן? מדוע התורה מצווה דווקא למלך, האדם החזק ביותר במדינה, להחזיק איתו תמיד את ספר התורה ולהיזהר ש"לבלתי רום לבבו מאחיו"? מה קורה לאדם כאשר הוא כבר אינו שומע ביקורת, כאשר כולם מחזקים את דעתו, וכאשר הכוח שבידיו גורם לו להאמין שאולי הוא כבר אינו צריך ללמוד מאף אחד? מסע אל הסכנה השקטה של ההצלחה, אל המקום שבו האדם מגלה שהמבחן האמיתי אינו כמה כוח הוא מסוגל להשיג, אלא האם הוא יודע להישאר פתוח גם כאשר הכוח כבר נמצא בידיו. יש משהו כמעט פרדוקסלי בדרך שבה אנחנו חושבים על הצלחה. בדרך כלל נדמה לנו שהאדם נמצא בסכנה דווקא כשהוא חלש, חסר אמצעים או תלוי באחרים. כל עוד אין לו כסף, הוא צריך להיזהר. כל עוד אין לו מעמד, הוא מוכרח להקשיב. כל עוד אין לו כוח, המציאות מאלצת אותו להתחשב באנשים שסביבו. אבל מה קורה כאשר הוא מצליח? מה קורה כאשר האדם שבמשך שנים היה צריך לבקש רשות הופך להיות האיש שנותן אותה, כאשר העובד הופך למנהל, כאשר העסק הקטן הופך לחברה מצליחה, כאשר האדם שכמעט איש לא הקשיב לו מגלה לפתע שאנשים ממתינים למוצא פיו? האם ההצלחה רק מעניקה לאדם יותר אפשרויות, או שהיא גם מעמידה אותו בפני ניסיון חדש שמעולם לא הכיר? אפשר לראות זאת לפעמים אצל אדם שבנה עסק בעשר אצבעותיו. במשך שנים הוא עבד קשה, התייעץ, בדק כל הוצאה, הקשיב לכל לקוח ושקל כל החלטה. לא הייתה לו ברירה אחרת. טעות אחת הייתה עלולה לעלות לו ביוקר. ואז העסק מצליח. יש עובדים, יש כסף, יש מעמד, יש ניסיון, והסביבה מתחילה להתייחס אליו אחרת. אנשים כבר אינם ממהרים לחלוק עליו. חלקם אפילו חוששים לומר לו שהוא טועה. לאט לאט קורה דבר מעניין: דווקא האיש שהצליח מפני שידע להקשיב עלול להתחיל להקשיב פחות. דווקא הניסיון שהפך אותו לחכם עלול לגרום לו להאמין שכבר אינו זקוק לחכמתם של אחרים. הוא אינו אדם רע, והוא גם אינו מתכוון להפוך ליהיר. הוא פשוט צבר מספיק הצלחות כדי להתחיל להאמין שהצלחות העבר מעניקות לו חסינות מפני טעויות העתיד. אותו דבר יכול לקרות גם בתוך הבית. הורה הוא בעל כוח עצום בעולמו של ילד. הוא קובע, מחנך, מציב גבולות ומקבל החלטות. כל אלה אינם פגמים בהורות, אלא חלק מאחריותו. אבל דווקא משום שיש לו סמכות, מתעוררת שאלה עמוקה: האם הוא מסוגל להקשיב גם כאשר הילד אומר לו משהו שאינו נעים לשמוע? האם העובדה שהוא המבוגר הופכת אותו תמיד לצודק? האם הוא מסוגל לומר לילד שלו: "בנקודה הזאת טעיתי"? כוח אינו נמדד רק ביכולת להחליט עבור אחרים. לעיתים הוא נמדד דווקא ביכולת של מי שמחזיק בו להגביל את עצמו. וזה אולי אחד החידושים הגדולים בפרשת שופטים. התורה מתארת את האדם שמגיע לכאורה לפסגת הכוח האנושי, המלך. הוא אינו אדם חסר אמצעים שצריך לחזק אותו, אלא האדם שכל המערכת הציבורית עומדת לרשותו. היינו מצפים שדווקא לו התורה תעניק מרחב פעולה גדול ככל האפשר. מלך צריך צבא חזק, אוצרות גדולים, קשרים מדיניים ויכולת לקבל החלטות. אלא שדווקא כאשר התורה מגיעה אל המלך, היא מתחילה להציב גבולות: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, טז יז). צריך להתבונן בפסוקים הללו. התורה אינה אוסרת על המלך להחזיק סוסים, שהרי הוא זקוק להם לצורכי המלכות. היא אינה דורשת ממנו לחיות ללא כסף וזהב, שהרי הנהגת ממלכה זקוקה למשאבים. הבעיה מתחילה במילה שחוזרת שוב ושוב: "ירבה". יש נקודה שבה הדבר שמשרת את האדם מתחיל להשתלט עליו, והמעבר הזה עלול להיות שקט כל כך עד שהאדם עצמו אינו מבחין בו. אדם רוצה כסף כדי לחיות טוב יותר, וזה טבעי. הוא עובד, מתקדם, יוזם ומצליח. אבל יום אחד הוא עשוי לגלות שהמטרה השתנתה. בתחילה הוא רצה כסף כדי לחיות, ובהמשך הוא חי כדי להרוויח עוד כסף. בתחילה ההצלחה הייתה אמצעי שבאמצעותו ביקש לבנות חיים טובים יותר, ובהמשך כל החיים הפכו לאמצעי שבאמצעותו הוא מבקש להצליח יותר. הוא עדיין אומר לעצמו שהוא עושה הכול בשביל המשפחה, אבל המשפחה כמעט אינה רואה אותו. הוא אומר שהמאמץ הנוסף הוא רק לתקופה קצרה, אבל התקופה הקצרה נמשכת שנים. הוא כבר הגיע הרבה מעבר למה שפעם חלם להשיג, ובכל זאת המילה "מספיק" אינה מצליחה להיכנס אל חייו. כאן פרשת המלך נעשית פתאום אישית מאוד. התורה אינה מדברת רק אל אדם היושב על כס המלכות. היא שואלת כל אדם מה קורה לו כאשר הוא מקבל יותר ממה שהיה לו אתמול. האם ככל שיש לו יותר, הוא נעשה חופשי יותר, או שהוא זקוק ליותר כדי להרגיש שיש לו מספיק? האם ההצלחה הרחיבה את חייו, או שהפכה אותם למרדף? האם הכוח מאפשר לו לעשות יותר טוב, או שהוא מתחיל להזדקק לעצם התחושה שיש בידיו כוח? רש"י מבאר על איסור ריבוי הסוסים שהמלך לא ירבה סוסים אלא כדי צורכו, כדי שלא ישיב את העם למצרים לצורך קנייתם (רש"י, דברים יז, טז). יש כאן נקודה חשובה מאוד: התורה אינה יוצאת נגד הכלי, אלא נגד הריבוי החורג מן הצורך. הסוס כשלעצמו אינו הבעיה. השאלה היא מתי הצורך האמיתי מסתיים ומתי מתחיל הרצון לצבור עוד כוח רק מפני שאפשר. וזו שאלה שהעולם המודרני כמעט אינו אוהב לשאול. אנחנו יודעים לשאול איך להשיג יותר, אבל הרבה פחות יודעים לשאול מתי יש מספיק. אנחנו לומדים איך להגדיל הכנסה, איך להרחיב עסק, איך להשיג יותר השפעה, יותר קשרים, יותר קהל ויותר הישגים, אבל כמעט אין מי שמלמד אדם לזהות את הרגע שבו ה"עוד" כבר אינו מוסיף לחייו אלא מתחיל לקחת מהם. הרמב"ן עומד על מצוות המלך ועל המגבלות שהתורה מטילה עליו, ומבאר את עניינן במסגרת הנהגת המלכות הראויה בישראל (רמב"ן, דברים יז, טז יז). התורה אינה מבקשת לבטל את כוח המלכות. להפך, היא מכירה בצורך במלך ובהנהגה, אבל היא מסרבת לתת לכוח להפוך לערך שעומד בפני עצמו. מלך בישראל אינו יכול לומר: מאחר שאני מלך, כל מה שמחזק את כוחי בהכרח טוב. יש דברים שהוא מסוגל לעשות, ובכל זאת אסור לו לעשותם. וכאן נמצא אולי ההבדל הגדול בין כוח לבין גדלות: כוח הוא היכולת לעשות, ואילו גדלות היא היכולת לדעת מה לא לעשות גם כאשר אתה יכול. אולי משום כך אנשים חזקים זקוקים לגבולות אפילו יותר מאנשים חלשים. האדם החלש פוגש גבולות מבחוץ. אין לו מספיק כסף, אין לו מספיק סמכות, אין לו מספיק אפשרויות, ולכן המציאות עוצרת אותו. האדם החזק נמצא בניסיון אחר לגמרי. פחות אנשים אומרים לו "לא", ולכן הוא צריך ללמוד לומר את ה"לא" לעצמו. פחות אנשים מעזים להעמיד אותו במקום, ולכן הוא זקוק למצפן פנימי חזק יותר. ככל שהגבולות החיצוניים נחלשים, הגבולות הפנימיים נעשים חשובים יותר. וכאן מתרחש בפרשה דבר מופלא. לאחר שהתורה אומרת למלך מה אסור לו להרבות, היא אינה משאירה אותו רק עם רשימת איסורים. היא נותנת לו דבר שהוא צריך לשאת איתו דווקא בשיא כוחו: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, יח כ). דווקא כשהוא יושב על הכיסא, הוא צריך ספר תורה לידו. דווקא כאשר כולם עומדים לפניו, הוא צריך דבר שיזכיר לו שגם הוא עומד לפני מישהו. דווקא כאשר המילה שלו נעשית פקודה לאחרים, הוא צריך לקרוא בכל יום מילים שאינן שלו ושאינן כפופות לרצונו. התורה אינה מבקשת לקחת ממנו את המלכות. היא מבקשת שהמלכות לא תיקח ממנו את האדם שהיה לפני שנעשה מלך. רבינו בחיי מדגיש בפירושו לפרשת המלך את הקשר שבין ריבוי הנכסים לבין גבהות הלב, ואת הצורך שהמלך יהיה כפוף לתורה ולא ייגרר אחר הכוח והמותרות שהמלכות מאפשרת לו (רבינו בחיי, דברים יז, טז כ). בכך מתברר שהסכנה בעושר אינה נמצאת רק בחשבון הבנק. היא נמצאת במה שהעושר עלול ללחוש לאדם על עצמו. כסף יכול לתת לאדם אפשרויות, אבל הוא עלול גם ליצור אשליה שאם הוא מסוגל לקנות דברים רבים, הוא גם מבין דברים רבים. מעמד יכול לתת לאדם השפעה, אבל הוא עלול לגרום לו לבלבל בין העובדה שאנשים מקשיבים לו לבין המסקנה שתמיד כדאי להקשיב לו. וכאן נפתחת שאלה שאינה נוחה במיוחד לאנשים מצליחים: מי עדיין יכול לומר לי שאני טועה? האם יש בחיי אדם שאני מוכן לשמוע ממנו "לא"? האם נשאר מישהו שאינני יכול לפטר, להשתיק, להתעלם ממנו או להסביר לעצמי מדוע הוא פשוט אינו מבין? אדם יכול להקיף את עצמו באנשים מוכשרים מאוד, אבל אם כולם למדו בסופו של דבר לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, הוא נשאר לבדו דווקא במקום שבו נדמה לו שהוא מוקף באנשים. וזה אולי אחד המחירים הסמויים של כוח. ככל שאדם עולה, הוא מקבל יותר תשובות ופחות שאלות. אנשים מבקשים את דעתו, מתייעצים איתו, מחמיאים להישגיו ומספרים לו עד כמה הוא משמעותי. אם הוא אינו נזהר, הוא עלול לשכוח שגם הוא זקוק למישהו שישאל אותו שאלות. גם הוא זקוק לאדם שיערער עליו. גם הוא זקוק למקום שבו התואר, הכסף, המעמד וההצלחות אינם מעניקים לו הנחה מן האמת. המלבי"ם מבאר בפרשת המלך שמצוות כתיבת התורה והקריאה בה נועדו לעצב את אופן הנהגתו, ובפרט להביאו ליראת ה' ולכך שלא ירום לבבו מאחיו (מלבי"ם, דברים יז, יח כ). התורה אינה מסתפקת בכך שהמלך ידע את החוקים. היא רוצה שהתורה תהיה "עמו". יש הבדל גדול בין ידע שנמצא בספרייה לבין אמת שנמצאת לצד האדם כאשר הוא מקבל החלטות. המלך אינו זקוק לתורה רק כדי לדעת מה מותר ומה אסור. הוא זקוק לה כדי לזכור מי הוא כאשר כולם סביבו עלולים לגרום לו לשכוח. וזה המקום שבו פרשת המלך מפסיקה להיות פרשה על מלכים והופכת להיות פרשה על כל אדם שקיבל משהו לידיו. לכל אדם יש ממלכה קטנה שבה הוא בעל כוח. יש מי שמנהל עשרות עובדים, ויש מי שמגדל שני ילדים. יש מי שמחזיק הון גדול, ויש מי שקיבל כישרון יוצא דופן. יש מי שאלפי אנשים מקשיבים לדבריו, ויש מי שאדם אחד בלבד תולה בו את עיניו ורואה בו דוגמה. השאלה איננה כמה כוח קיבלנו, אלא מה הכוח עושה לנו. אולי לכן המבחן האמיתי של הצלחה אינו רק כמה גבוה הצלחנו להגיע, אלא מי נעשינו בדרך לשם. האם ככל שהצלחנו נעשינו קשובים יותר או פחות? האם הכסף הרחיב את היכולת שלנו לתת, או רק הרחיב את הדברים שאנחנו רוצים לעצמנו? האם המעמד הפך אותנו לאחראים יותר, או גרם לנו להאמין שאנחנו זקוקים פחות לביקורת? האם הניסיון לימד אותנו כמה אנחנו יודעים, או גם כמה עדיין איננו יודעים? פרשת שופטים מציבה אפוא רעיון כמעט הפוך מן האינסטינקט האנושי. אנחנו רגילים לחשוב שגבולות מיועדים לחלשים, ואילו החזק באמת הוא מי שיכול לעשות ככל העולה על רוחו. התורה מציירת תמונה אחרת לחלוטין. דווקא האדם החזק זקוק יותר מכל ליכולת להגביל את עצמו, מפני שהחירות לעשות כמעט הכול עלולה להפוך בקלות לשעבוד לצורך לעשות עוד ועוד. דווקא מי שהגיע אל הכסא צריך ספר שיזכיר לו שהכסא אינו מגדיר אותו. דווקא מי שצבר הרבה צריך לדעת שיש דברים שאסור להרבות בהם. ודווקא מי שרבים מקשיבים לו צריך לשמור בתוכו מקום שבו גם הוא עדיין יודע להקשיב. אולי זו אחת ההגדרות העמוקות ביותר לגדלות: לא כמה כוח יש לאדם, אלא כמה מן הכוח שלו הוא מסוגל להחזיק מבלי שהכוח ישנה את מי שהוא. לא כמה כסף הצליח לצבור, אלא האם גם לאחר שצבר אותו הוא עדיין יודע מה באמת יקר. לא כמה אנשים עושים את רצונו, אלא האם נשאר בתוכו מקום שבו הוא מסוגל לכופף את רצונו בפני אמת גדולה ממנו. משום שהמבחן הגדול של האדם אינו רק מה הוא עושה כאשר אין לו כוח. לפעמים המבחן הגדול באמת מתחיל ביום שבו כבר יש לו כמעט כל מה שרצה. וזו אולי הסיבה שהתורה מצמידה את שתי האזהרות הללו זו לזו: מצד אחד "לא ירבה לו סוסים", "לא ירבה לו כסף וזהב", ומצד שני "לבלתי רום לבבו מאחיו". התורה אינה חוששת רק מהמעשה החיצוני של ריבוי נכסים וכוח. היא חוששת מהתהליך הפנימי שעלול להתרחש בלב האדם בעקבותיהם. כי הסכנה הגדולה אינה תמיד במה שיש לאדם, אלא במה שהדבר שיש לו גורם לו לחשוב על עצמו. כסף יכול להפוך אדם לנדיב יותר, אבל הוא גם יכול לגרום לו להרגיש שאנשים אחרים פחות מבינים ממנו. הצלחה יכולה להפוך אדם לאדם בעל השפעה גדולה יותר, אבל היא גם יכולה לגרום לו לשכוח כמה אנשים עזרו לו בדרך. ידע יכול להפוך אדם לחכם יותר, אבל הוא גם עלול לגרום לו לחשוב שאין לו עוד מה ללמוד. וזה אולי אחד המבחנים העדינים ביותר של האדם: האם הדברים שקיבל הרחיבו את הלב שלו, או רק הגדילו את התחושה שלו לגבי עצמו. כי יש הבדל גדול בין אדם שמכיר בערך שלו לבין אדם שחושב שהערך שלו נותן לו עליונות על אחרים. התורה אינה מבקשת מהמלך להיות אדם חסר ביטחון. להפך, אדם שנבחר להנהיג חייב להאמין ביכולת שלו. אבל יש הבדל בין ביטחון עצמי לבין התרוממות מעל אחרים. ביטחון עצמי אומר: "יש לי תפקיד ואני מסוגל לבצע אותו". גאווה אומרת: "מאחר שאני בתפקיד הזה, אני כבר מעל אחרים". ולכן דווקא הפסוק "לבלתי רום לבבו מאחיו" מדגיש את המילה "מאחיו". התורה אינה אומרת למלך שלא יכיר בגדולתו. הרי ברור שהוא מלך. היא אומרת לו לזכור שגם בתוך הגדולה שלו, הוא עדיין אח של האנשים שעליהם הוא מנהיג. התפקיד אינו מבטל את האנושיות. הסמכות אינה הופכת אדם ליותר אדם מאחרים. וזהו יסוד גדול גם בעולם המודרני. אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים רבים שואפים להשפעה. להיות מוכרים יותר, מצליחים יותר, חזקים יותר, משמעותיים יותר. אין בכך דבר שלילי. להפך, הרצון להשפיע וליצור הוא כוח חיובי מאוד. אבל התורה מלמדת אותנו ששאלה אחת חייבת ללכת יחד עם הרצון להצליח: לא רק "כמה גבוה אני יכול להגיע?" אלא גם: "מי אני אהיה כאשר אגיע לשם?" כי אדם יכול להגיע לפסגה ולהישאר אדם גדול. והוא יכול להגיע לפסגה ולאבד בדרך דברים שהיו יקרים יותר מן הפסגה עצמה. לפעמים דווקא ההישגים הגדולים ביותר של האדם דורשים ממנו עבודה פנימית גדולה יותר. כאשר אין לאדם כוח, המציאות מאלצת אותו להתחשב. כאשר יש לו כוח, הוא צריך לבחור להתחשב. כאשר אין לו אפשרות להתעלם מאחרים, קל יותר להקשיב. כאשר הוא מסוגל שלא להקשיב, שם מתחילה הבחירה האמיתית. וזה אולי עומק הציווי שהתורה נותנת למלך לכתוב לעצמו את ספר התורה. לא מספיק שהמלך ידע את התורה. לא מספיק שהיא תהיה בארמון. היא צריכה להיות "עמו". היא צריכה ללכת איתו אל תוך המקומות שבהם הוא מקבל החלטות, אל הרגעים שבהם כולם מחכים למוצא פיו, אל המקומות שבהם קל מאוד לשכוח שגם הוא אדם שזקוק להכוונה. כי האדם אינו נמדד רק לפי מה שהוא מסוגל להשיג. הוא נמדד לפי מה שהוא עושה עם מה שהשיג. יש אנשים שמקבלים כוח והוא הופך אותם לגדולים יותר, מפני שהוא מאפשר להם לתת יותר, להשפיע יותר ולהיות אחראים יותר. ויש אנשים שהכוח מקטין אותם, מפני שהוא גורם להם לראות פחות את האחרים ויותר את עצמם. וזו אולי השאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מתקדם בחיים: האם ההצלחה שלי הפכה אותי לאדם רחב יותר? האם מה שקיבלתי מאפשר לי לראות יותר אנשים, להבין יותר אנשים ולעזור ליותר אנשים? או שאולי ככל שעליתי למעלה, נהיה לי קשה יותר לראות את מי שנמצא למטה? פרשת שופטים מלמדת אותנו שהמבחן האמיתי של אדם אינו רק כיצד הוא מתנהג כאשר הוא זקוק לעזרה, אלא כיצד הוא מתנהג כאשר אחרים זקוקים לו. לא רק כיצד הוא פועל כאשר אין לו ברירה, אלא כיצד הוא בוחר לפעול כאשר כל האפשרויות פתוחות בפניו. כי בסופו של דבר, הגדולה האמיתית אינה נמצאת ביכולת לצבור כוח. הגדולה האמיתית נמצאת ביכולת להחזיק כוח, ועדיין להישאר אדם.
מה יקרה ביום שבו כולם יתחילו להסכים איתך? אנחנו רגילים לחשוב שהצלחה היא הרגע שבו אנשים סוף סוף מקשיבים לנו, מעריכים אותנו ומכירים בכך שצדקנו. אבל האם ייתכן שדווקא הרגע שבו כולם מפסיקים לחלוק עלינו הוא רגע מסוכן? מדוע התורה מצווה דווקא למלך, האדם החזק ביותר במדינה, להחזיק איתו תמיד את ספר התורה ולהיזהר ש"לבלתי רום לבבו מאחיו"? מה קורה לאדם כאשר הוא כבר אינו שומע ביקורת, כאשר כולם מחזקים את דעתו, וכאשר הכוח שבידיו גורם לו להאמין שאולי הוא כבר אינו צריך ללמוד מאף אחד? מסע אל הסכנה השקטה של ההצלחה, אל המקום שבו האדם מגלה שהמבחן האמיתי אינו כמה כוח הוא מסוגל להשיג, אלא האם הוא יודע להישאר פתוח גם כאשר הכוח כבר נמצא בידיו. יש משהו כמעט פרדוקסלי בדרך שבה אנחנו חושבים על הצלחה. בדרך כלל נדמה לנו שהאדם נמצא בסכנה דווקא כשהוא חלש, חסר אמצעים או תלוי באחרים. כל עוד אין לו כסף, הוא צריך להיזהר. כל עוד אין לו מעמד, הוא מוכרח להקשיב. כל עוד אין לו כוח, המציאות מאלצת אותו להתחשב באנשים שסביבו. אבל מה קורה כאשר הוא מצליח? מה קורה כאשר האדם שבמשך שנים היה צריך לבקש רשות הופך להיות האיש שנותן אותה, כאשר העובד הופך למנהל, כאשר העסק הקטן הופך לחברה מצליחה, כאשר האדם שכמעט איש לא הקשיב לו מגלה לפתע שאנשים ממתינים למוצא פיו? האם ההצלחה רק מעניקה לאדם יותר אפשרויות, או שהיא גם מעמידה אותו בפני ניסיון חדש שמעולם לא הכיר? אפשר לראות זאת לפעמים אצל אדם שבנה עסק בעשר אצבעותיו. במשך שנים הוא עבד קשה, התייעץ, בדק כל הוצאה, הקשיב לכל לקוח ושקל כל החלטה. לא הייתה לו ברירה אחרת. טעות אחת הייתה עלולה לעלות לו ביוקר. ואז העסק מצליח. יש עובדים, יש כסף, יש מעמד, יש ניסיון, והסביבה מתחילה להתייחס אליו אחרת. אנשים כבר אינם ממהרים לחלוק עליו. חלקם אפילו חוששים לומר לו שהוא טועה. לאט לאט קורה דבר מעניין: דווקא האיש שהצליח מפני שידע להקשיב עלול להתחיל להקשיב פחות. דווקא הניסיון שהפך אותו לחכם עלול לגרום לו להאמין שכבר אינו זקוק לחכמתם של אחרים. הוא אינו אדם רע, והוא גם אינו מתכוון להפוך ליהיר. הוא פשוט צבר מספיק הצלחות כדי להתחיל להאמין שהצלחות העבר מעניקות לו חסינות מפני טעויות העתיד. אותו דבר יכול לקרות גם בתוך הבית. הורה הוא בעל כוח עצום בעולמו של ילד. הוא קובע, מחנך, מציב גבולות ומקבל החלטות. כל אלה אינם פגמים בהורות, אלא חלק מאחריותו. אבל דווקא משום שיש לו סמכות, מתעוררת שאלה עמוקה: האם הוא מסוגל להקשיב גם כאשר הילד אומר לו משהו שאינו נעים לשמוע? האם העובדה שהוא המבוגר הופכת אותו תמיד לצודק? האם הוא מסוגל לומר לילד שלו: "בנקודה הזאת טעיתי"? כוח אינו נמדד רק ביכולת להחליט עבור אחרים. לעיתים הוא נמדד דווקא ביכולת של מי שמחזיק בו להגביל את עצמו. וזה אולי אחד החידושים הגדולים בפרשת שופטים. התורה מתארת את האדם שמגיע לכאורה לפסגת הכוח האנושי, המלך. הוא אינו אדם חסר אמצעים שצריך לחזק אותו, אלא האדם שכל המערכת הציבורית עומדת לרשותו. היינו מצפים שדווקא לו התורה תעניק מרחב פעולה גדול ככל האפשר. מלך צריך צבא חזק, אוצרות גדולים, קשרים מדיניים ויכולת לקבל החלטות. אלא שדווקא כאשר התורה מגיעה אל המלך, היא מתחילה להציב גבולות: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, טז יז). צריך להתבונן בפסוקים הללו. התורה אינה אוסרת על המלך להחזיק סוסים, שהרי הוא זקוק להם לצורכי המלכות. היא אינה דורשת ממנו לחיות ללא כסף וזהב, שהרי הנהגת ממלכה זקוקה למשאבים. הבעיה מתחילה במילה שחוזרת שוב ושוב: "ירבה". יש נקודה שבה הדבר שמשרת את האדם מתחיל להשתלט עליו, והמעבר הזה עלול להיות שקט כל כך עד שהאדם עצמו אינו מבחין בו. אדם רוצה כסף כדי לחיות טוב יותר, וזה טבעי. הוא עובד, מתקדם, יוזם ומצליח. אבל יום אחד הוא עשוי לגלות שהמטרה השתנתה. בתחילה הוא רצה כסף כדי לחיות, ובהמשך הוא חי כדי להרוויח עוד כסף. בתחילה ההצלחה הייתה אמצעי שבאמצעותו ביקש לבנות חיים טובים יותר, ובהמשך כל החיים הפכו לאמצעי שבאמצעותו הוא מבקש להצליח יותר. הוא עדיין אומר לעצמו שהוא עושה הכול בשביל המשפחה, אבל המשפחה כמעט אינה רואה אותו. הוא אומר שהמאמץ הנוסף הוא רק לתקופה קצרה, אבל התקופה הקצרה נמשכת שנים. הוא כבר הגיע הרבה מעבר למה שפעם חלם להשיג, ובכל זאת המילה "מספיק" אינה מצליחה להיכנס אל חייו. כאן פרשת המלך נעשית פתאום אישית מאוד. התורה אינה מדברת רק אל אדם היושב על כס המלכות. היא שואלת כל אדם מה קורה לו כאשר הוא מקבל יותר ממה שהיה לו אתמול. האם ככל שיש לו יותר, הוא נעשה חופשי יותר, או שהוא זקוק ליותר כדי להרגיש שיש לו מספיק? האם ההצלחה הרחיבה את חייו, או שהפכה אותם למרדף? האם הכוח מאפשר לו לעשות יותר טוב, או שהוא מתחיל להזדקק לעצם התחושה שיש בידיו כוח? רש"י מבאר על איסור ריבוי הסוסים שהמלך לא ירבה סוסים אלא כדי צורכו, כדי שלא ישיב את העם למצרים לצורך קנייתם (רש"י, דברים יז, טז). יש כאן נקודה חשובה מאוד: התורה אינה יוצאת נגד הכלי, אלא נגד הריבוי החורג מן הצורך. הסוס כשלעצמו אינו הבעיה. השאלה היא מתי הצורך האמיתי מסתיים ומתי מתחיל הרצון לצבור עוד כוח רק מפני שאפשר. וזו שאלה שהעולם המודרני כמעט אינו אוהב לשאול. אנחנו יודעים לשאול איך להשיג יותר, אבל הרבה פחות יודעים לשאול מתי יש מספיק. אנחנו לומדים איך להגדיל הכנסה, איך להרחיב עסק, איך להשיג יותר השפעה, יותר קשרים, יותר קהל ויותר הישגים, אבל כמעט אין מי שמלמד אדם לזהות את הרגע שבו ה"עוד" כבר אינו מוסיף לחייו אלא מתחיל לקחת מהם. הרמב"ן עומד על מצוות המלך ועל המגבלות שהתורה מטילה עליו, ומבאר את עניינן במסגרת הנהגת המלכות הראויה בישראל (רמב"ן, דברים יז, טז יז). התורה אינה מבקשת לבטל את כוח המלכות. להפך, היא מכירה בצורך במלך ובהנהגה, אבל היא מסרבת לתת לכוח להפוך לערך שעומד בפני עצמו. מלך בישראל אינו יכול לומר: מאחר שאני מלך, כל מה שמחזק את כוחי בהכרח טוב. יש דברים שהוא מסוגל לעשות, ובכל זאת אסור לו לעשותם. וכאן נמצא אולי ההבדל הגדול בין כוח לבין גדלות: כוח הוא היכולת לעשות, ואילו גדלות היא היכולת לדעת מה לא לעשות גם כאשר אתה יכול. אולי משום כך אנשים חזקים זקוקים לגבולות אפילו יותר מאנשים חלשים. האדם החלש פוגש גבולות מבחוץ. אין לו מספיק כסף, אין לו מספיק סמכות, אין לו מספיק אפשרויות, ולכן המציאות עוצרת אותו. האדם החזק נמצא בניסיון אחר לגמרי. פחות אנשים אומרים לו "לא", ולכן הוא צריך ללמוד לומר את ה"לא" לעצמו. פחות אנשים מעזים להעמיד אותו במקום, ולכן הוא זקוק למצפן פנימי חזק יותר. ככל שהגבולות החיצוניים נחלשים, הגבולות הפנימיים נעשים חשובים יותר. וכאן מתרחש בפרשה דבר מופלא. לאחר שהתורה אומרת למלך מה אסור לו להרבות, היא אינה משאירה אותו רק עם רשימת איסורים. היא נותנת לו דבר שהוא צריך לשאת איתו דווקא בשיא כוחו: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, יח כ). דווקא כשהוא יושב על הכיסא, הוא צריך ספר תורה לידו. דווקא כאשר כולם עומדים לפניו, הוא צריך דבר שיזכיר לו שגם הוא עומד לפני מישהו. דווקא כאשר המילה שלו נעשית פקודה לאחרים, הוא צריך לקרוא בכל יום מילים שאינן שלו ושאינן כפופות לרצונו. התורה אינה מבקשת לקחת ממנו את המלכות. היא מבקשת שהמלכות לא תיקח ממנו את האדם שהיה לפני שנעשה מלך. רבינו בחיי מדגיש בפירושו לפרשת המלך את הקשר שבין ריבוי הנכסים לבין גבהות הלב, ואת הצורך שהמלך יהיה כפוף לתורה ולא ייגרר אחר הכוח והמותרות שהמלכות מאפשרת לו (רבינו בחיי, דברים יז, טז כ). בכך מתברר שהסכנה בעושר אינה נמצאת רק בחשבון הבנק. היא נמצאת במה שהעושר עלול ללחוש לאדם על עצמו. כסף יכול לתת לאדם אפשרויות, אבל הוא עלול גם ליצור אשליה שאם הוא מסוגל לקנות דברים רבים, הוא גם מבין דברים רבים. מעמד יכול לתת לאדם השפעה, אבל הוא עלול לגרום לו לבלבל בין העובדה שאנשים מקשיבים לו לבין המסקנה שתמיד כדאי להקשיב לו. וכאן נפתחת שאלה שאינה נוחה במיוחד לאנשים מצליחים: מי עדיין יכול לומר לי שאני טועה? האם יש בחיי אדם שאני מוכן לשמוע ממנו "לא"? האם נשאר מישהו שאינני יכול לפטר, להשתיק, להתעלם ממנו או להסביר לעצמי מדוע הוא פשוט אינו מבין? אדם יכול להקיף את עצמו באנשים מוכשרים מאוד, אבל אם כולם למדו בסופו של דבר לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, הוא נשאר לבדו דווקא במקום שבו נדמה לו שהוא מוקף באנשים. וזה אולי אחד המחירים הסמויים של כוח. ככל שאדם עולה, הוא מקבל יותר תשובות ופחות שאלות. אנשים מבקשים את דעתו, מתייעצים איתו, מחמיאים להישגיו ומספרים לו עד כמה הוא משמעותי. אם הוא אינו נזהר, הוא עלול לשכוח שגם הוא זקוק למישהו שישאל אותו שאלות. גם הוא זקוק לאדם שיערער עליו. גם הוא זקוק למקום שבו התואר, הכסף, המעמד וההצלחות אינם מעניקים לו הנחה מן האמת. המלבי"ם מבאר בפרשת המלך שמצוות כתיבת התורה והקריאה בה נועדו לעצב את אופן הנהגתו, ובפרט להביאו ליראת ה' ולכך שלא ירום לבבו מאחיו (מלבי"ם, דברים יז, יח כ). התורה אינה מסתפקת בכך שהמלך ידע את החוקים. היא רוצה שהתורה תהיה "עמו". יש הבדל גדול בין ידע שנמצא בספרייה לבין אמת שנמצאת לצד האדם כאשר הוא מקבל החלטות. המלך אינו זקוק לתורה רק כדי לדעת מה מותר ומה אסור. הוא זקוק לה כדי לזכור מי הוא כאשר כולם סביבו עלולים לגרום לו לשכוח. וזה המקום שבו פרשת המלך מפסיקה להיות פרשה על מלכים והופכת להיות פרשה על כל אדם שקיבל משהו לידיו. לכל אדם יש ממלכה קטנה שבה הוא בעל כוח. יש מי שמנהל עשרות עובדים, ויש מי שמגדל שני ילדים. יש מי שמחזיק הון גדול, ויש מי שקיבל כישרון יוצא דופן. יש מי שאלפי אנשים מקשיבים לדבריו, ויש מי שאדם אחד בלבד תולה בו את עיניו ורואה בו דוגמה. השאלה איננה כמה כוח קיבלנו, אלא מה הכוח עושה לנו. אולי לכן המבחן האמיתי של הצלחה אינו רק כמה גבוה הצלחנו להגיע, אלא מי נעשינו בדרך לשם. האם ככל שהצלחנו נעשינו קשובים יותר או פחות? האם הכסף הרחיב את היכולת שלנו לתת, או רק הרחיב את הדברים שאנחנו רוצים לעצמנו? האם המעמד הפך אותנו לאחראים יותר, או גרם לנו להאמין שאנחנו זקוקים פחות לביקורת? האם הניסיון לימד אותנו כמה אנחנו יודעים, או גם כמה עדיין איננו יודעים? פרשת שופטים מציבה אפוא רעיון כמעט הפוך מן האינסטינקט האנושי. אנחנו רגילים לחשוב שגבולות מיועדים לחלשים, ואילו החזק באמת הוא מי שיכול לעשות ככל העולה על רוחו. התורה מציירת תמונה אחרת לחלוטין. דווקא האדם החזק זקוק יותר מכל ליכולת להגביל את עצמו, מפני שהחירות לעשות כמעט הכול עלולה להפוך בקלות לשעבוד לצורך לעשות עוד ועוד. דווקא מי שהגיע אל הכסא צריך ספר שיזכיר לו שהכסא אינו מגדיר אותו. דווקא מי שצבר הרבה צריך לדעת שיש דברים שאסור להרבות בהם. ודווקא מי שרבים מקשיבים לו צריך לשמור בתוכו מקום שבו גם הוא עדיין יודע להקשיב. אולי זו אחת ההגדרות העמוקות ביותר לגדלות: לא כמה כוח יש לאדם, אלא כמה מן הכוח שלו הוא מסוגל להחזיק מבלי שהכוח ישנה את מי שהוא. לא כמה כסף הצליח לצבור, אלא האם גם לאחר שצבר אותו הוא עדיין יודע מה באמת יקר. לא כמה אנשים עושים את רצונו, אלא האם נשאר בתוכו מקום שבו הוא מסוגל לכופף את רצונו בפני אמת גדולה ממנו. משום שהמבחן הגדול של האדם אינו רק מה הוא עושה כאשר אין לו כוח. לפעמים המבחן הגדול באמת מתחיל ביום שבו כבר יש לו כמעט כל מה שרצה. וזו אולי הסיבה שהתורה מצמידה את שתי האזהרות הללו זו לזו: מצד אחד "לא ירבה לו סוסים", "לא ירבה לו כסף וזהב", ומצד שני "לבלתי רום לבבו מאחיו". התורה אינה חוששת רק מהמעשה החיצוני של ריבוי נכסים וכוח. היא חוששת מהתהליך הפנימי שעלול להתרחש בלב האדם בעקבותיהם. כי הסכנה הגדולה אינה תמיד במה שיש לאדם, אלא במה שהדבר שיש לו גורם לו לחשוב על עצמו. כסף יכול להפוך אדם לנדיב יותר, אבל הוא גם יכול לגרום לו להרגיש שאנשים אחרים פחות מבינים ממנו. הצלחה יכולה להפוך אדם לאדם בעל השפעה גדולה יותר, אבל היא גם יכולה לגרום לו לשכוח כמה אנשים עזרו לו בדרך. ידע יכול להפוך אדם לחכם יותר, אבל הוא גם עלול לגרום לו לחשוב שאין לו עוד מה ללמוד. וזה אולי אחד המבחנים העדינים ביותר של האדם: האם הדברים שקיבל הרחיבו את הלב שלו, או רק הגדילו את התחושה שלו לגבי עצמו. כי יש הבדל גדול בין אדם שמכיר בערך שלו לבין אדם שחושב שהערך שלו נותן לו עליונות על אחרים. התורה אינה מבקשת מהמלך להיות אדם חסר ביטחון. להפך, אדם שנבחר להנהיג חייב להאמין ביכולת שלו. אבל יש הבדל בין ביטחון עצמי לבין התרוממות מעל אחרים. ביטחון עצמי אומר: "יש לי תפקיד ואני מסוגל לבצע אותו". גאווה אומרת: "מאחר שאני בתפקיד הזה, אני כבר מעל אחרים". ולכן דווקא הפסוק "לבלתי רום לבבו מאחיו" מדגיש את המילה "מאחיו". התורה אינה אומרת למלך שלא יכיר בגדולתו. הרי ברור שהוא מלך. היא אומרת לו לזכור שגם בתוך הגדולה שלו, הוא עדיין אח של האנשים שעליהם הוא מנהיג. התפקיד אינו מבטל את האנושיות. הסמכות אינה הופכת אדם ליותר אדם מאחרים. וזהו יסוד גדול גם בעולם המודרני. אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים רבים שואפים להשפעה. להיות מוכרים יותר, מצליחים יותר, חזקים יותר, משמעותיים יותר. אין בכך דבר שלילי. להפך, הרצון להשפיע וליצור הוא כוח חיובי מאוד. אבל התורה מלמדת אותנו ששאלה אחת חייבת ללכת יחד עם הרצון להצליח: לא רק "כמה גבוה אני יכול להגיע?" אלא גם: "מי אני אהיה כאשר אגיע לשם?" כי אדם יכול להגיע לפסגה ולהישאר אדם גדול. והוא יכול להגיע לפסגה ולאבד בדרך דברים שהיו יקרים יותר מן הפסגה עצמה. לפעמים דווקא ההישגים הגדולים ביותר של האדם דורשים ממנו עבודה פנימית גדולה יותר. כאשר אין לאדם כוח, המציאות מאלצת אותו להתחשב. כאשר יש לו כוח, הוא צריך לבחור להתחשב. כאשר אין לו אפשרות להתעלם מאחרים, קל יותר להקשיב. כאשר הוא מסוגל שלא להקשיב, שם מתחילה הבחירה האמיתית. וזה אולי עומק הציווי שהתורה נותנת למלך לכתוב לעצמו את ספר התורה. לא מספיק שהמלך ידע את התורה. לא מספיק שהיא תהיה בארמון. היא צריכה להיות "עמו". היא צריכה ללכת איתו אל תוך המקומות שבהם הוא מקבל החלטות, אל הרגעים שבהם כולם מחכים למוצא פיו, אל המקומות שבהם קל מאוד לשכוח שגם הוא אדם שזקוק להכוונה. כי האדם אינו נמדד רק לפי מה שהוא מסוגל להשיג. הוא נמדד לפי מה שהוא עושה עם מה שהשיג. יש אנשים שמקבלים כוח והוא הופך אותם לגדולים יותר, מפני שהוא מאפשר להם לתת יותר, להשפיע יותר ולהיות אחראים יותר. ויש אנשים שהכוח מקטין אותם, מפני שהוא גורם להם לראות פחות את האחרים ויותר את עצמם. וזו אולי השאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מתקדם בחיים: האם ההצלחה שלי הפכה אותי לאדם רחב יותר? האם מה שקיבלתי מאפשר לי לראות יותר אנשים, להבין יותר אנשים ולעזור ליותר אנשים? או שאולי ככל שעליתי למעלה, נהיה לי קשה יותר לראות את מי שנמצא למטה? פרשת שופטים מלמדת אותנו שהמבחן האמיתי של אדם אינו רק כיצד הוא מתנהג כאשר הוא זקוק לעזרה, אלא כיצד הוא מתנהג כאשר אחרים זקוקים לו. לא רק כיצד הוא פועל כאשר אין לו ברירה, אלא כיצד הוא בוחר לפעול כאשר כל האפשרויות פתוחות בפניו. כי בסופו של דבר, הגדולה האמיתית אינה נמצאת ביכולת לצבור כוח. הגדולה האמיתית נמצאת ביכולת להחזיק כוח, ועדיין להישאר אדם.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←