מתוך המסע שלך אל עצמך
מתי "יהיה בסדר" הוא אמונה, ומתי הוא הדרך שלנו לברוח מן המציאות?
מתי "יהיה בסדר" הוא אמונה, ומתי הוא הדרך שלנו לברוח מן המציאות? יש משפטים שהאדם אומר לעצמו כדי לקבל כוח להתמודד עם המציאות, ויש משפטים שהוא אומר לעצמו כדי שלא יצטרך להתמודד איתה. מבחוץ הם יכולים להישמע כמעט זהים. שני אנשים אומרים "יהיה בסדר". האחד אומר זאת לאחר שבדק, התייעץ, עשה את מה שביכולתו, ובחר לא להישאב לחרדה על מה שאינו בידיו. השני אומר בדיוק את אותן מילים כאשר כבר חודשים הוא רואה סימנים שמשהו אינו תקין, אבל המילים "יהיה בסדר" מאפשרות לו לדחות עוד יום את השיחה, את הבדיקה, את ההחלטה או את ההתמודדות. אצל הראשון התקווה נותנת כוח לפעול. אצל השני התקווה נעשית סם הרדמה. פרשת נצבים מתארת תופעה נפשית חריפה מאוד. משה רבנו מזהיר מפני אדם ששומע את דברי הברית ובכל זאת אומר בלבו: "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך" (דברים כט, יח). אין כאן אדם שלא שמע. אין כאן אדם שאינו יודע. להפך, הפסוק מדגיש: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי". הוא שומע את האזהרה, מבין שיש משמעות למעשיו, ובכל זאת מצליח לייצר בתוכו ברכה פרטית שאיש לא נתן לו: שלום יהיה לי. זה אולי אחד הכוחות המופלאים והמסוכנים ביותר בנפש האדם. היא מסוגלת לא רק להתעלם מן המציאות, אלא לבנות הסבר שמאפשר להתעלם ממנה ולהרגיש באותו זמן שהכול תחת שליטה. האדם אינו אומר לעצמו שהוא בוחר בסכנה. הוא אומר לעצמו שאין באמת סכנה. אינו אומר שהוא בורח מן ההתמודדות. הוא אומר שעכשיו לא צריך להילחץ. אינו אומר שהוא דוחה את הדבר שמפחיד אותו. הוא אומר שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. וכאן מתחילה שאלה לא פשוטה: כמה מן הדברים שאנחנו קוראים להם סבלנות, אמונה, תקווה ואופטימיות הם באמת מידות טובות, וכמה פעמים אנחנו משתמשים בשמות היפים האלה כדי לא לעשות דבר שאנחנו יודעים עמוק בתוכנו שכבר הגיע הזמן לעשות? אדם יודע שהיחסים בבית משתנים. השיחות נעשו טכניות, הרגישות ירדה, כל הערה קטנה מתפתחת במהירות למריבה, והמרחק בין בני הזוג גדל. הוא מרגיש את זה. גם בן הזוג מרגיש. אבל במקום לעצור ולשאול מה קורה, הוא אומר לעצמו שכל זוג עובר תקופות ושזה יעבור. אולי הוא צודק. באמת יש תקופות. אבל מה אם המשפט "זו רק תקופה" כבר נאמר שלוש שנים? איפה עוברת הנקודה שבה סבלנות מפסיקה להיות מידה והופכת לדחיינות? איפה עובר הגבול שבין לא להיבהל מכל משבר לבין להתרגל למשבר עד שהוא נעשה צורת החיים? אותו דבר בהורות. ילד שהיה מדבר הרבה מתחיל להיסגר. הציונים יורדים, החברים מתחלפים, הוא מבלה יותר זמן בחדר, תגובותיו נעשות חדות יותר. ההורים רואים. לפעמים אפילו מדברים ביניהם. אבל קל מאוד לומר: זה גיל ההתבגרות. ייתכן שזה באמת גיל ההתבגרות. וייתכן שהמילים הללו נכונות כל כך באופן כללי עד שהן מונעות מן ההורים לבדוק מה קורה לילד המסוים שנמצא בבית שלהם. הבעיה איננה באופטימיות. אופטימיות יכולה להיות כוח עצום. הבעיה מתחילה כאשר האופטימיות אינה נולדת לאחר מפגש עם המציאות אלא באה במקום המפגש איתה. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כט, יח), מפרש את הביטוי "והתברך בלבבו" כמי שמברך את עצמו בלבו לשלום. יש כאן דיוק גדול. האדם אינו מקבל ברכה מבחוץ. הוא מייצר אותה לעצמו. המציאות אומרת דבר אחד, והוא יוצר בתוכו קול שאומר דבר אחר. אין כאן בהכרח טעות אינטלקטואלית. לעיתים זו פעולה נפשית שמטרתה להגן על האדם מפני משמעותה של האמת. וזה קורה הרבה יותר ממה שנעים להודות. אדם יודע שהעסק מפסיד כבר תקופה ארוכה, אבל בכל חודש הוא אומר שהחודש הבא יהיה אחר. הוא אינו בודק מחדש את המודל העסקי, אינו מצמצם הוצאות, אינו מתייעץ באמת. הוא ממשיך מפני שקשה לו לשאת את האפשרות שהדבר שבנה אינו עובד כפי שקיווה. לכן "יהיה בסדר" אינו תחזית כלכלית. הוא הגנה מפני כאב. אדם מרגיש שמשהו בגוף השתנה. הכאב חוזר, העייפות אינה רגילה, יש סימן שראוי לבדוק. אבל הוא אומר לעצמו שאין צורך להילחץ. גם כאן ייתכן שהוא צודק. רוב התחושות אינן בהכרח סימן לדבר חמור. אבל השאלה אינה אם צריך להיבהל. השאלה היא מדוע הפכנו את האפשרות שלא להיבהל לסיבה שלא לבדוק. יש הבדל עצום בין לא לחיות בפחד לבין לסרב לראות. וכאן הפסוק מפרשת נצבים נעשה כמעט מראה. האדם שומע "את דברי האלה הזאת", כלומר המידע הגיע אליו. הבעיה אינה מחסור במידע. הבעיה היא מה הוא עושה עם המידע לאחר שהוא מגיע. זה אחד הדברים המעניינים בנפש האדם. אנחנו רגילים לחשוב ששינוי מתחיל כאשר אדם יודע את האמת. אם נסביר לו, אם נראה לו, אם יבין, הוא ישתנה. אבל החיים מוכיחים שוב ושוב שהידיעה היא רק תחילת הסיפור. בני אדם יכולים לדעת במשך שנים דבר שאינם מוכנים לחיות לפיו. אדם יודע שהעישון מזיק ובכל זאת מעשן. יודע שהכעס שלו פוגע בבית ובכל זאת ממשיך. יודע שהוא מבזבז כסף שאינו יכול להרשות לעצמו ובכל זאת קונה. יודע שהעבודה בולעת אותו ובכל זאת ממשיך לומר שעוד מעט יהיה רגוע יותר. יודע שיש אדם שהוא צריך לבקש ממנו סליחה ובכל זאת דוחה. למה? מפני שהאמת אינה מתחרה רק בחוסר ידיעה. היא מתחרה גם בפחד, בהרגל, בנוחות, בגאווה, בתקווה שהבעיה תפתור את עצמה וביכולת המדהימה של האדם להסביר לעצמו מדוע דווקא במקרה שלו אין צורך לפעול עדיין. רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כט, יח), מבאר את הפסוקים כחלק מן האזהרה על מי ששומע את השבועה וממשיך ללכת בשרירות לבו מתוך מחשבה שלא תבוא עליו הפורענות. הדבר החריף כאן הוא הפער בין הידיעה לבין המסקנה שהאדם מסיק לגבי עצמו. הוא שומע את הכלל, אבל איכשהו מצליח לבנות לעצמו חריג. זה מנגנון אנושי מוכר מאוד. אדם יודע שאנשים שנכנסים לחובות בלי גבול יכולים לקרוס, אבל אצלו זה יסתדר. יודע שקשר שלא מטפלים בו עלול להתרחק, אבל אצלם יש בסיס חזק. יודע שהזנחה של בעיה יכולה להחמיר אותה, אבל כרגע אין זמן. אנחנו מסוגלים להבין היטב את הסיכון כאשר הוא שייך לאחרים, ובאותה שעה להרגיש שבתוך הסיפור שלנו חוקי המציאות יהיו מעט יותר סלחניים. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה: כמה פעמים אנחנו משתמשים בתקווה כדי להעניק לעצמנו פטור מן הכללים שאנחנו יודעים שנכונים? זו אינה רק חולשה. יש בה גם הגנה נפשית. המציאות יכולה להיות מאיימת מאוד. אם אדם יודה שהעסק באמת בסכנה, הוא יצטרך לקבל החלטות קשות. אם יודה שהזוגיות נשחקה, הוא יצטרך לפתוח שיחה שאולי תשנה דברים. אם יודה שהילד זקוק לעזרה, הוא עלול להרגיש פחד, אחריות ואולי אפילו אשמה. לכן הנפש עושה דבר שנראה כמעט רחום: היא מקטינה את הבעיה כדי לחסוך מן האדם את הכאב. אבל מה שמגן עליו היום יכול לפגוע בו מחר. יש מחירים שהולכים וגדלים בזמן שאנחנו קוראים לדחייה "סבלנות". וזו אולי אחת הסיבות שמשה רבנו משתמש כאן בביטוי החריף "בשררות לבי אלך". שרירות הלב אינה בהכרח אדם שמתקומם בצעקה נגד האמת. לפעמים היא שקטה מאוד. האדם יודע, אבל ממשיך ללכת בכיוון שכבר בחר ומייצר לעצמו הסבר מדוע עדיין אין צורך לשנותו. רבי עובדיה ספורנו (דברים כט, יח) מבאר את הפסוק במסגרת האדם המדמה שיוכל להמשיך בדרך לבו ובכל זאת יהיה בשלום. יש כאן סתירה שהנפש מצליחה להחזיק: אני רוצה להמשיך בדיוק כפי שאני, ואני רוצה שהתוצאה תהיה כאילו שיניתי. זו אולי תמציתו של חלק גדול מן הקושי האנושי. אנחנו רוצים תוצאות חדשות בלי להיפרד מן ההרגלים הישנים. רוצים זוגיות אחרת בלי לנהל שיחה אחרת. רוצים קשר אחר עם הילדים בלי לפנות להם זמן אחר. רוצים מצב כלכלי אחר בלי לשנות את אופן ההוצאות. רוצים גוף אחר בלי לשנות את השגרה. רוצים עולם רוחני אחר בלי לתת לו מקום ממשי בלוח הזמנים. וכאשר הפער הזה נעשה לא נוח, אנחנו מספרים לעצמנו שדברים עוד יסתדרו. אבל אולי השאלה האמיתית איננה אם יהיה בסדר. השאלה היא: מה אני עושה כדי שיהיה בסדר? כאן נמצא בעיניי ההבדל הראשון שבין תקווה אמיתית להכחשה. תקווה אמיתית אינה מבטיחה שהכול יסתדר מעצמו. היא נותנת לאדם כוח לעשות את מה שהוא יכול גם כאשר אינו יודע כיצד הדברים יסתיימו. הכחשה עושה את ההפך. היא מבטיחה לאדם שהכול יסתדר כדי שלא יצטרך לעשות את מה שהוא יכול. הראשונה מולידה פעולה. השנייה מולידה דחייה. הראשונה מסוגלת להסתכל גם על עובדות לא נעימות. השנייה זקוקה לכך שהעובדות יהיו פחות חדות מכפי שהן. הראשונה אומרת: אינני יודע מה יהיה, אבל אעשה את המוטל עליי. השנייה אומרת: אינני רוצה לעשות את המוטל עליי, ולכן אני מעדיף להאמין שלא יהיה צורך. וזה כבר נוגע ישירות למושג הביטחון בה'. מפני שאפשר להשתמש גם במילים קדושות כדי לברוח מאחריות. אדם אומר שהוא בוטח בקב"ה, אבל השאלה היא האם הביטחון שלו גורם לו לעשות את המוטל עליו בשלווה, או נותן לו תירוץ שלא לעשות דבר. רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות (שער הביטחון, פרק ג), מעמיד בין יסודות הביטחון את ההכרה שהאדם נדרש לעסוק בסיבות הראויות ובה בעת לבטוח בקב"ה שהסיבה אינה בעלת הכוח העצמאי. יש כאן איזון עמוק: ההשתדלות אינה סותרת את הביטחון, והביטחון אינו מבטל את ההשתדלות. זו נקודה קריטית. אמונה איננה לומר שהקב"ה יעשה במקומי את מה שהוטל עליי לעשות. אדם צריך לזרוע ולבטוח. ללכת לרופא ולבטוח. לנהל שיחה ולבטוח. לעשות חשבון ולבטוח. לבקש סליחה ולבטוח. לחנך ולבטוח. להחליט ולבטוח. הביטחון מתחיל במקום שבו האדם עשה את אשר בידו ומכיר בכך שהסוף אינו בידו. הכחשה מתחילה כאשר האדם משתמש בכך שהסוף בידי הקב"ה כדי להתחמק מן ההתחלה שנמצאת בידיו. וכאן הדברים נעשים הרבה יותר נוקבים, מפני שלפעמים קל לנו יותר להתפלל מאשר לפעול. תפילה היא דבר גדול וקדוש. אבל אדם יכול להתפלל שנים על שלום בית ובכל זאת לסרב לומר "טעיתי". יכול להתפלל על ילדיו ובכל זאת לא לפנות להם זמן. יכול לבקש פרנסה ובאותה שעה לא לבדוק מדוע העסק אינו מתנהל נכון. הבעיה אינה בתפילה. הבעיה היא כאשר התפילה נעשית תחליף לאחריות במקום מקור כוח לאחריות. כמה נוח לבקש מן השמים שינוי שאיננו מוכנים להתחיל בארץ. וזו שאלה שכל אדם צריך לפעמים לשאול את עצמו: האם יש דבר שאני מתפלל עליו, מקווה לו ומדבר עליו, אבל למעשה אינני מוכן לעשות את הדבר הקשה שהשינוי שלו דורש ממני? ייתכן ששם מסתתר ה"שלום יהיה לי" הפרטי שלנו. לא כפירה. לא מרד גלוי. אלא תקווה נוחה מדי שהמציאות תשתנה בלי שאנחנו נידרש להשתנות איתה. וזה בדיוק המקום שבו פרשת נצבים אינה מאפשרת לאדם לברוח מן עצמו. הפסוק אינו מסתפק במה שהוא אומר לאחרים. הוא נכנס אל המקום שבו איש אינו שומע: "והתברך בלבבו". יש שקרים שאדם אומר לאחרים. ויש שקר מסוכן יותר: הסיפור שהאדם מצליח לספר לעצמו עד שהוא כבר אינו מרגיש שהוא משקר. המסע האמיתי מתחיל אולי ברגע שבו הוא מוכן לשאול לא רק אם הסיפור שלו מרגיע אותו, אלא אם הוא אמיתי. ההבחנה הזאת נעשית קשה עוד יותר כאשר האדם מגלה שהסיפור שהוא מספר לעצמו אינו שקר מוחלט. בדרך כלל ההכחשות המתוחכמות ביותר אינן בנויות משקר גמור. הן בנויות מחצי אמת. באמת ייתכן שהמצב ישתפר. באמת לא צריך להיבהל מכל סימן. באמת זוגות עוברים תקופות קשות. באמת ילדים עוברים שלבים. באמת עסקים חווים חודשים חלשים. באמת לא כל כאב מחייב לחשוב מיד על הגרוע ביותר. דווקא משום שכל המשפטים הללו נכונים, קל כל כך להשתמש בהם גם כאשר הם כבר אינם מתאימים למציאות המסוימת שבה אנחנו נמצאים. וזה המקום שבו נדרשת מן האדם לא רק אמונה אלא יושר פנימי. לא לשאול האם יש הסבר שמאפשר לי להמשיך כפי שאני, אלא האם זה באמת ההסבר הסביר ביותר למה שאני רואה. לא לשאול האם אני מסוגל להצדיק את ההתנהגות שלי, אלא האם הייתי מקבל את אותה הצדקה אילו אדם אחר היה מספר לי את אותו סיפור בדיוק. זה מבחן חריף מאוד. אדם אומר לעצמו שאין צורך לדבר עכשיו עם בן הזוג מפני ששניהם עייפים והתקופה עמוסה. אבל אילו חבר טוב היה מספר לו שכבר שנתיים הוא דוחה את אותה שיחה בדיוק מפני ש"אין זמן מתאים", האם גם לו היה אומר להמשיך להמתין? אדם מסביר לעצמו שהבן שלו רק צריך מרחב. אילו שמע על ילד אחר שמסתגר במשך חודשים והוריו אומרים שצריך לתת לו מרחב, האם היה רגוע באותה מידה? לפעמים אנחנו רואים בבהירות רבה את מה שקשה לנו לראות כאשר אנחנו עצמנו נמצאים בתוך הסיפור. המשנה במסכת נגעים (ב, ה) אומרת: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". בפשט המשנה מדובר בדין ראיית נגעים, שאדם אינו רשאי לראות את נגעי עצמו. אין להפוך את המשנה למאמר פסיכולוגי שאינו עניינה. ובכל זאת, עצם ההלכה מציבה מולנו תמונה שיש בה הד עמוק לחיים: יש מקומות שבהם העובדה שאני האדם הנוגע בדבר משנה את יכולתי להיות הדיין של עצמי. הגמרא במסכת כתובות (דף קה ע"ב) אומרת על דיין המקבל טובת הנאה: "כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו". הדברים נאמרו ביחס לשוחד ולדיין, אבל הם חושפים מנגנון אנושי עמוק: כאשר הדבר נעשה קרוב אליי, יכולת הראייה שלי משתנה. לא בהכרח משום שהחלטתי לשקר, אלא מפני שכבר אינני עומד מחוץ לסיפור. אולי זה מסביר מדוע "והתברך בלבבו" הוא ביטוי מדויק כל כך. האדם אינו בהכרח יושב ומחליט במודע לרמות את עצמו. הלב יודע לייצר פרשנות שמתאימה למה שהוא רוצה להמשיך לעשות. הוא אינו אומר "אני יודע שזה מסוכן ובכל זאת אינני רוצה להשתנות". הרבה יותר קל לומר "אני באמת לא חושב שזה כל כך מסוכן". וכאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בין שקר לאחרים לבין הונאה עצמית. כאשר אדם משקר לאחר, פעמים רבות הוא יודע מהי האמת ומסתיר אותה. כאשר הוא משקר לעצמו, התהליך מורכב הרבה יותר. הוא יכול להתחיל מבחירה לראות רק חלק מן התמונה, ולאחר זמן להאמין באמת שהתמונה החלקית היא התמונה השלמה. לכן לפעמים האדם אינו זקוק לעוד מידע. הוא זקוק למישהו שיוכל לעזור לו לראות את המידע שכבר נמצא לפניו בלי כל מנגנוני ההגנה שהוא בנה סביבו. שלמה המלך אומר: "כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה'" (משלי כא, ב). הפסוק אינו אומר שרק דרכו של הרשע ישרה בעיניו. הוא אומר "כל דרך איש". יש בנפש האדם נטייה עמוקה לחוות את הדרך שבה הוא הולך כמוצדקת. אנחנו בדרך כלל איננו קמים בבוקר ואומרים לעצמנו שהיום נבחר בדרך בלתי הגיונית. אנחנו מספקים לעצמנו סיבות. וזו הסיבה שהיכולת לשמוע אדם אחר היא לעיתים חלק מן הדרך אל האמת. לא מפני שכל ביקורת שאדם מקבל נכונה. בהחלט לא. אנשים יכולים לטעות לגבינו, לשפוט אותנו מתוך עולמם שלהם ואפילו לתת עצות מזיקות. אבל כאשר כמה אנשים שאוהבים אותנו אומרים שוב ושוב דבר שאנחנו מסרבים לשמוע, כדאי לפחות לבדוק מדוע אנחנו זקוקים כל כך לכך שהם יהיו טועים. לפעמים התגובה שלנו לביקורת מספרת יותר מן הביקורת עצמה. אם משפט קטן גורם לנו מיד להתגונן, להסביר, לתקוף בחזרה ולהביא רשימה של כל הסיבות שבגללן האדם האחר אינו מבין, ייתכן שהדבר נגע במקום שאנחנו עצמנו חוששים לבדוק. אין פירוש הדבר שכל כאב מול ביקורת מוכיח שהיא נכונה, אבל הוא יכול להיות הזמנה לבדיקה. רבי ישראל מסלנט העמיד במקומות רבים את הצורך בכך שהידיעה לא תישאר רק ידיעה שכלית, אלא תחדור אל עולם ההרגש ותשפיע על המעשה. היסוד הזה מאיר היטב את הפסוק שלנו. אפשר לשמוע. אפשר להבין. אפשר אפילו להסכים עקרונית. ובכל זאת "והתברך בלבבו". הידיעה נכנסה אל הראש, אבל הרצון כבר מצא דרך לעקוף אותה. וזה קורה באופן מובהק מאוד ביחסים בין בני אדם. לפעמים בן זוג אומר במשך שנים: "אני מרגישה שאתה לא באמת נמצא איתי". האדם שומע את המשפט ומיד מציג ראיות נגדיות. הוא עובד בשביל הבית, דואג, קונה, מסיע, מטפל ומשלם. כל העובדות נכונות. אבל אולי הן עונות על שאלה אחרת. היא לא אמרה שאינך עושה. היא אמרה שאינה מרגישה שאתה נמצא. כאן ההכחשה אינה בהכרח לומר שהיא משקרת. היא יכולה להיות מתוחכמת יותר: לענות לטענה שאפשר לנצח במקום להקשיב לטענה שקשה לשאת. גם בהורות זה קורה. ילד אומר: "אתם אף פעם לא מקשיבים לי". ההורה מיד משיב: "מה זאת אומרת אף פעם? אתמול ישבתי איתך שעה". מבחינה עובדתית ההורה צודק. "אף פעם" באמת אינו מדויק. אבל אם כל השיחה עוברת עכשיו לדיון בשאלה האם המילה "אף פעם" נכונה מבחינה מתמטית, אפשר להחמיץ את הדבר שהילד ניסה לומר. אנחנו מסוגלים לנצח את הניסוח ולהפסיד את המסר. וזה אולי אחד המקומות שבהם "שלום יהיה לי" מקבל משמעות רחבה יותר לחיים. האדם מבקש לשמור על השלום הפנימי שלו. לא תמיד הוא רוצה לדעת מה באמת קורה, מפני שהידיעה עלולה לדרוש ממנו לשנות משהו בתפיסה העצמית שלו. קל יותר לאדם להודות שטעה בהחלטה מסוימת מאשר להודות שיש בו דפוס שחוזר על עצמו. קל יותר לומר שהפעם כעסתי מפני שהרגיזו אותי מאשר לשאול מדוע אני שוב ושוב מגיע לאותו כעס עם אנשים שונים. קל יותר להסביר מדוע כל מקום עבודה שעזבתי היה בעייתי מאשר לשאול אם יש משהו שאני מביא איתי ממקום למקום. קל יותר לומר שכל הקשרים הקודמים נכשלו מפני שהצד השני לא הבין אותי מאשר לשאול מה חוזר בכל הקשרים הללו כאשר האדם היחיד שנמצא בכולם הוא אני. יש רגע שבו רצף של מקרים מתחיל לבקש מאיתנו להפסיק לבדוק רק את העולם ולהתחיל לבדוק גם את עצמנו. זו איננה הזמנה להאשמה עצמית. יש אנשים שנוטים בדיוק לקצה ההפוך ולוקחים על עצמם אחריות גם לדברים שאינם באחריותם. המטרה אינה לומר שכל בעיה בחיים נוצרה בגללנו. המטרה היא להיות מסוגלים לשאול ביושר מה מתוך המצב נמצא באחריותנו, בלי להקטין ובלי להגדיל. הגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"א) אומרת: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו". אין כאן רשות לאדם אחר להסביר לסובל מדוע באו עליו ייסורים, ואין מכאן נוסחה המאפשרת לנו לפרש את חשבונות שמים. אבל ביחס לאדם כלפי עצמו חז"ל מציבים תנועה של בדיקה. כאשר משהו קורה, האדם אינו נדרש רק לשאול מה עשו לי ומה קרה לי, אלא גם האם יש דבר שעליי לבדוק בתוכי. וזה הבדל עצום בין חשבון נפש להאשמה עצמית. האשמה עצמית כבר יודעת את פסק הדין: אני אשם. חשבון נפש עדיין שואל. הוא מוכן לגלות שהאדם טעה, ומוכן גם לגלות שלא. הוא אינו מחפש להרשיע. הוא מחפש לראות. דווקא כאן פרשת נצבים וימי התשובה נפגשים בעוצמה מיוחדת. תשובה אינה יכולה להתחיל במקום שבו האדם כבר יודע להסביר מדוע כל מה שהוא עושה מוצדק. כל עוד כל דרך ישרה בעיניו, אין שום סיבה לשנות כיוון. האפשרות לשוב מתחילה כאשר נוצר סדק קטן בוודאות של האדם לגבי הסיפור שהוא מספר לעצמו. אולי מה שאני קורא לו סבלנות הוא בעצם פחד מעימות. אולי מה שאני קורא לו אמונה הוא רצון שלא להתמודד. אולי מה שאני מכנה עיקרון הוא גאווה שאני מתקשה לוותר עליה. אולי מה שאני מכנה דאגה לילד הוא גם קושי לשחרר שליטה. אולי מה שאני מציג כמציאותיות הוא פחד להיכשל. אולי מה שנראה לי כוויתור אצילי הוא בעצם ייאוש שכבר הפסקתי להילחם בו. אין צורך לקבל מיד אף אחת מן האפשרויות הללו. עצם היכולת לשאול אותן בכנות היא כבר שינוי גדול, מפני שהאדם שאינו מסוגל אפילו להעלות על דעתו שהוא טועה כבר אינו בודק את המציאות. הוא רק אוסף ממנה ראיות לטובת הסיפור שכבר כתב. וכאן יש משמעות עמוקה למילה "בלבבו". המאבק הגדול אינו תמיד בין האדם לבין העולם. לעיתים הוא מתרחש במקום שאיש אינו רואה. שם האדם גם התובע, גם הסנגור, גם העד וגם השופט. וכאשר כל בעלי התפקידים הללו רוצים להגיע לאותה מסקנה, קל מאוד להבין כיצד נולד פסק הדין: "שלום יהיה לי". לכן אדם זקוק לעיתים למראה שאינה הוא עצמו. חבר אמיתי, בן זוג, רב, אדם שמכיר אותו ואינו תלוי בצורך למצוא חן בעיניו. לא מי שיחליט במקומו, אלא מי שיוכל לשאול אותו את השאלה שהוא עצמו כבר למד במשך שנים כיצד לא לשאול. אבל גם האדם הטוב ביותר בעולם לא יוכל לעזור למי שכל שאלה נחווית אצלו כהתקפה. כדי לראות את עצמנו דרושה מידה מסוימת של אומץ. לא אומץ להודות שאנחנו אנשים רעים, אלא אומץ לגלות שאנחנו מורכבים יותר מן הסיפור הנוח שסיפרנו לעצמנו. וזה אולי המקום שבו מתחילה תשובה אמיתית. לא ברגע שבו האדם כבר יודע בדיוק מה עליו לתקן, אלא רגע קודם לכן, כאשר הוא מפסיק לברך את עצמו ב"שלום יהיה לי" ומוכן לבדוק אם השלום שהוא מבטיח לעצמו הוא באמת שלום, או רק שקט זמני שקנה במחיר של דחיית האמת. כי יש שקט שנולד מכך שהבעיה נפתרה, ויש שקט שנולד מכך שהחלטנו לא להסתכל עליה. מבחוץ שניהם יכולים להיראות דומים מאוד, אבל רק אחד מהם הוא שלום. אולם יש כאן קומה נוספת, והיא אולי הקשה ביותר: מה קורה כאשר האדם כבר מבין שהוא עלול לספר לעצמו סיפור נוח, אבל עדיין אינו יודע כיצד להבחין בין אמונה אמיתית לבין הכחשה? הרי אי אפשר לחיות כאשר כל תקווה חשודה בעינינו כבריחה, וכל מחשבה אופטימית נתפסת כהונאה עצמית. אדם זקוק לתקווה. הוא זקוק ליכולת לומר שגם מצב קשה יכול להשתנות, שגם אחרי נפילה אפשר לקום, שגם משבר בזוגיות אינו בהכרח סוף הדרך, וגם ילד שעובר תקופה קשה אינו אבוד. השאלה איננה כיצד להפסיק לומר "יהיה בסדר", אלא כיצד לדעת אם המשפט הזה נותן לנו כוח לפגוש את המציאות או רשות לברוח ממנה. נדמה שאחד המבחנים החזקים ביותר נמצא בשאלה פשוטה: מה קורה מיד לאחר שאמרתי לעצמי "יהיה בסדר"? אם המשפט הזה מרגיע אותי כדי שאוכל לחשוב בצורה צלולה יותר, להתייעץ, לקבל החלטה ולעשות את המוטל עליי, ייתכן שהוא ביטוי של אמונה בריאה. אבל אם מיד לאחריו אני מרגיש שקיבלתי היתר לדחות שוב את הדבר שממנו פחדתי, כדאי לבדוק היטב אם לא הפכתי את התקווה למנגנון של הימנעות. ההבדל אינו נמצא תמיד במילים. הוא נמצא בתוצאה שהמילים יוצרות בתוכנו. אמונה יכולה להרגיע חרדה בלי להרדים אחריות. הכחשה מרגיעה את האחריות יחד עם החרדה. וזה הבדל עצום. אדם מאמין אינו בהכרח האדם המשוכנע שהתרחיש שהוא רוצה אכן יתרחש. אמונה איננה ידיעה שהעסק יצליח, שהבדיקה תצא תקינה, שהילד ישתנה, שהזוגיות תסתדר בדיוק בדרך שאנחנו מבקשים או שכל החלטה שלנו תסתיים כפי שקיווינו. אדם מאמין יכול לומר דבר עמוק יותר: אינני יודע כיצד הדברים יסתיימו, אבל אינני לבד בתוך המציאות הזאת, ויש דבר שהקב"ה דורש ממני לעשות עכשיו. דווקא המשפט "אינני יודע" יכול לפעמים להיות ביטוי עמוק יותר של אמונה מן המשפט "בטוח שיהיה בסדר". מפני ש"בטוח שיהיה בסדר" עלול להיות ניסיון שלנו לכתוב מראש את התסריט של הקב"ה, בעוד אמונה אמיתית מסוגלת לחיות גם במקום שבו התסריט עדיין נסתר. דוד המלך אומר בתהלים (לז, ג): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הפסוק מחבר שני עולמות שאנחנו נוטים לעיתים להפריד ביניהם: "בטח בה'" ובאותה נשימה "ועשה טוב". הביטחון אינו מבטל את העשייה. הוא נותן לה את מקומה הנכון. האדם פועל במה שנמסר לידיו, ואינו דורש מעצמו לשלוט במה שמעולם לא נמסר לידיו. שלמה המלך אומר במשלי (ג, ה): "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". גם כאן אין פירוש הדברים שהאדם נדרש לבטל את שכלו. אותו ספר עצמו מלא קריאות לחכמה, לתבונה, לעצה ולמחשבה. הנקודה היא שהאדם אינו הופך את ההבנה המוגבלת שלו לשליטה מוחלטת במציאות. הוא חושב, בודק, פועל ומתייעץ, אבל יודע שגם לאחר כל אלה אין בידיו להבטיח את התוצאה. אולי כאן נמצאת אחת ההבחנות העמוקות ביותר בין אמונה לבין הכחשה: הכחשה מבקשת ודאות כדי שלא לפחד. אמונה מסוגלת לפעול גם בלי ודאות. האדם שמכחיש אומר לעצמו שהכול בוודאי יסתדר מפני שאינו מסוגל לשאת את האפשרות שלא. האדם המאמין מסוגל לומר: אינני יודע מה יהיה, ולכן אעשה היום את הדבר הנכון ביותר שאני מסוגל לעשות, ואת מה שאינו בידי אשאיר בידיו של הקב"ה. זה נשמע פשוט, אבל בחיים עצמם זו עבודה עצומה. אחד הדברים שאנחנו מתקשים בהם ביותר הוא להפריד בין אחריות לבין שליטה. כאשר אדם מרגיש אחראי למשהו, הוא רוצה גם להבטיח את התוצאה. אבל אין לנו יכולת כזאת. הורה יכול לחנך ילד, לאהוב אותו, להציב גבולות, להתפלל עליו, להקשיב לו ולהיות שם עבורו, אבל אינו יכול לכתוב מראש את כל הבחירות שהילד יעשה. בן זוג יכול לעבוד על עצמו, להקשיב, להשתנות ולנסות לתקן, אבל אינו יכול לנהל לבדו מערכת יחסים של שני בני אדם. אדם יכול לנהל עסק באחריות, להתייעץ ולחשב סיכונים, אבל אינו שולט בשוק כולו. כאשר אנחנו מבלבלים בין אחריות לשליטה, אנחנו נופלים בדרך כלל לאחד משני הקצוות. או שאנחנו מנסים לשלוט בכל דבר ונעשים חרדים, או שכאשר אנחנו מבינים שאי אפשר לשלוט בכל דבר אנחנו מוותרים גם על האחריות שכן נמצאת בידינו. האמונה מציעה דרך שלישית. לעשות את מה שבידי בלי להעמיד פנים שגם מה שאינו בידי נמצא בשליטתי. רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם (שער הביטחון), מבאר את מידת הביטחון באופן שאינו מעניק לאדם הבטחה שכל מאורע יסתיים כפי שהוא מבקש, אלא מעמיד את הביטחון על הישענות האדם על הקב"ה בתוך המציאות. זהו הבדל יסודי מאוד. הביטחון אינו חוזה שבו הקב"ה מתחייב לבצע את התוכנית שלנו. הוא מערכת היחסים שבתוכה אנחנו יכולים לפעול גם כאשר איננו יודעים את התוכנית. ממילא אפשר להבין עד כמה מסוכן להשתמש במושג הביטחון כדי להבטיח לעצמנו תוצאות שאין לנו מקור להבטיח. אדם אומר "אני בוטח בה' שהעסק יצליח". אבל מניין הוא יודע? אולי נכון יותר לומר: אני בוטח בה' ולכן אנהל את העסק ביושר ובאחריות, אעשה את ההשתדלות הנכונה, ואם אצטרך לקבל החלטה קשה לא אברח ממנה מתוך מחשבה שהביטחון פוטר אותי מן המציאות. אותו דבר בזוגיות. אמונה שהכול יהיה בסדר אינה יכולה להיות סיבה לא לדבר על מה שכואב. להפך, אם הבית חשוב כל כך, האמונה צריכה לתת לאדם אומץ לפתוח את השיחה לפני שהמרחק נעשה תהום. לפעמים המשפט האמוני ביותר שאדם יכול לומר איננו "הקב"ה יסדר הכול", אלא "הקב"ה נתן לי עכשיו אפשרות לעשות את החלק שלי, ואני מפחד, אבל אינני רוצה לברוח ממנו". גם ביחסים של האדם עם עצמו ההבחנה הזאת קריטית. יש אדם שיודע כבר שנים שהוא חי באופן שאינו מתאים לערכים שלו. הוא מבטיח לעצמו שיום אחד יהיה רגוע יותר, ואז יתחיל ללמוד. יום אחד יהיה פחות עומס, ואז יחזור להתפלל בכוונה. יום אחד הילדים יגדלו, ואז יהיה זמן לזוגיות. יום אחד המצב הכלכלי יסתדר, ואז יתחיל לחיות אחרת. יום אחד. אבל יש שאלה שצריך לפעמים לשאול בכאב: מה אם "יום אחד" הוא המקום שאליו אנחנו שולחים את כל הדברים שאנחנו לא רוצים לשנות היום? יש חלומות שאינם מתים מפני שאדם ויתר עליהם. הם מתים דווקא מפני שהוא ממשיך להבטיח לעצמו שבעתיד יגשים אותם. ההבטחה משאירה אותם בחיים בדמיון ומאפשרת להם למות במציאות. זהו מנגנון עדין מאוד. אילו האדם היה אומר לעצמו במפורש "ויתרתי על הקשר עם הילד שלי", הדבר היה מכאיב לו והוא אולי היה פועל. לכן הוא אומר: כשיירגע העומס אקדיש לו יותר זמן. אילו היה אומר "ויתרתי על הזוגיות", הוא היה נבהל. לכן הוא אומר: אחרי התקופה הזאת נצא יותר ביחד. אילו היה אומר "ויתרתי על העולם הרוחני שרציתי לבנות", הדבר היה מטלטל אותו. לכן הוא אומר: אחרי החגים, אחרי הפרויקט, אחרי המעבר, אחרי שהילדים יגדלו. וכך העתיד יכול להפוך למקום שבו האדם מאחסן את כל הדברים שאינו מוכן לעשות בהווה. פרשת נצבים אינה מאפשרת את הבריחה הזאת. לקראת סוף הפרשה משה רבנו אומר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל, טו). המילה "היום" חוזרת בפרשה שוב ושוב. "אתם נצבים היום", "אשר אנכי מצוך היום", "ראה נתתי לפניך היום". התורה מחזירה את האדם אל הזמן היחיד שבו אפשר לבחור ולעשות: היום. לא את כל החיים צריך לפתור היום. לא כל משבר ניתן לתקן היום. לא כל שינוי יכול להתרחש ברגע אחד. אבל כמעט תמיד אפשר לשאול מהו הצעד ששייך להיום. וזה הופך את השאלה מ"מה יהיה?" לשאלה אחרת: "מה נכון לעשות עכשיו?" השאלה הראשונה יכולה להכניס אדם לחרדה שאין לה סוף, מפני שאין בידיו לדעת מה יהיה. השאלה השנייה מחזירה אותו אל תחום האחריות שלו. מה יהיה עם הילד? אינני יודע. אבל האם יש שיחה שאני צריך לקיים איתו היום? מה יהיה עם הזוגיות? אינני יודע. אבל האם יש דבר שאני כבר יודע שעליי להפסיק לעשות? מה יהיה עם הפרנסה? אינני יודע. אבל האם יש נתונים שאני מפחד לבדוק? מה יהיה איתי בעוד חמש שנים? אינני יודע. אבל האם הדרך שבה אני חי היום באמת מובילה למקום שאליו אני אומר שאני רוצה להגיע? זו אינה נוסחה שמבטיחה הצלחה. זו דרך להפסיק להשתמש בחוסר הוודאות כתירוץ לאי עשייה. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה (פרק ז הלכה ב), כותב: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד". הרמב"ם אינו מאפשר לאדם להפוך את העתיד למקום שאליו הוא דוחה את השינוי. מילת המפתח היא "מיד". לא משום שכל תיקון מושלם ברגע, אלא משום שההחלטה להפסיק לברוח יכולה להתחיל ברגע. וזה נוגע לא רק לעבירות במובן ההלכתי המצומצם. יש דברים בחיים שאדם יודע זמן רב שהם דורשים תיקון, אבל הוא מחכה לרגע שבו יהיה לו קל יותר. הבעיה היא שלעתים הרגע הזה אינו מגיע. פחד שנדחה אינו תמיד נעשה קטן יותר. שיחה שנדחית אינה תמיד נעשית קלה יותר. מרחק שאינו מטופל אינו בהכרח נשאר באותו גודל. לפעמים הזמן מרפא. ולפעמים הזמן פשוט מעמיק את מה שלא טיפלנו בו. החכמה היא לא להפוך משפט נכון אחד, "הזמן מרפא", לכלל שמאפשר לנו להשאיר לזמן עבודה שהוטלה עלינו. וכאן אפשר לחזור אל תחילת הפרשה ולראות את "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" באור חד יותר. הבעיה אינה בעצם הרצון בשלום. מי אינו רוצה שלום? הבעיה היא הניסיון לקבל את השלום בלי לעבור דרך האמת. יש שלום שמגיע לאחר שאדם הסתכל למציאות בעיניים, עשה את המוטל עליו וקיבל בענווה שיש דברים שאינם בשליטתו. ויש שלום מדומה שנוצר מפני שהאדם הוריד את התריס כדי שלא לראות מה מתרחש בחוץ. שניהם יכולים להרגיש לרגע כמו רוגע. אבל רק הראשון מסוגל לבנות חיים. וזה אולי אחד המבחנים המעשיים והעמוקים ביותר שאפשר לקחת מן הפסוק: כאשר אני אומר לעצמי "יהיה בסדר", כדאי שאשאל מיד שאלה נוספת: האם המשפט הזה מקרב אותי אל הדבר שאני צריך לעשות, או מרחיק אותי ממנו? אם הוא נותן לי כוח לעשות, אולי יש בו אמונה. אם הוא נותן לי רשות לדחות שוב את מה שאני כבר יודע, ייתכן שהגיע הזמן להפסיק לשאול אם יהיה בסדר ולהתחיל לשאול מה אני יכול לעשות כדי להיות שותף בכך שיהיה טוב. אולי שם נמצא ההבדל שבין אמונה שמחזיקה את האדם לבין אמונה מדומה שהאדם מחזיק בה כדי שלא יצטרך לזוז.
מתי "יהיה בסדר" הוא אמונה, ומתי הוא הדרך שלנו לברוח מן המציאות? יש משפטים שהאדם אומר לעצמו כדי לקבל כוח להתמודד עם המציאות, ויש משפטים שהוא אומר לעצמו כדי שלא יצטרך להתמודד איתה. מבחוץ הם יכולים להישמע כמעט זהים. שני אנשים אומרים "יהיה בסדר". האחד אומר זאת לאחר שבדק, התייעץ, עשה את מה שביכולתו, ובחר לא להישאב לחרדה על מה שאינו בידיו. השני אומר בדיוק את אותן מילים כאשר כבר חודשים הוא רואה סימנים שמשהו אינו תקין, אבל המילים "יהיה בסדר" מאפשרות לו לדחות עוד יום את השיחה, את הבדיקה, את ההחלטה או את ההתמודדות. אצל הראשון התקווה נותנת כוח לפעול. אצל השני התקווה נעשית סם הרדמה. פרשת נצבים מתארת תופעה נפשית חריפה מאוד. משה רבנו מזהיר מפני אדם ששומע את דברי הברית ובכל זאת אומר בלבו: "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך" (דברים כט, יח). אין כאן אדם שלא שמע. אין כאן אדם שאינו יודע. להפך, הפסוק מדגיש: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי". הוא שומע את האזהרה, מבין שיש משמעות למעשיו, ובכל זאת מצליח לייצר בתוכו ברכה פרטית שאיש לא נתן לו: שלום יהיה לי. זה אולי אחד הכוחות המופלאים והמסוכנים ביותר בנפש האדם. היא מסוגלת לא רק להתעלם מן המציאות, אלא לבנות הסבר שמאפשר להתעלם ממנה ולהרגיש באותו זמן שהכול תחת שליטה. האדם אינו אומר לעצמו שהוא בוחר בסכנה. הוא אומר לעצמו שאין באמת סכנה. אינו אומר שהוא בורח מן ההתמודדות. הוא אומר שעכשיו לא צריך להילחץ. אינו אומר שהוא דוחה את הדבר שמפחיד אותו. הוא אומר שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. וכאן מתחילה שאלה לא פשוטה: כמה מן הדברים שאנחנו קוראים להם סבלנות, אמונה, תקווה ואופטימיות הם באמת מידות טובות, וכמה פעמים אנחנו משתמשים בשמות היפים האלה כדי לא לעשות דבר שאנחנו יודעים עמוק בתוכנו שכבר הגיע הזמן לעשות? אדם יודע שהיחסים בבית משתנים. השיחות נעשו טכניות, הרגישות ירדה, כל הערה קטנה מתפתחת במהירות למריבה, והמרחק בין בני הזוג גדל. הוא מרגיש את זה. גם בן הזוג מרגיש. אבל במקום לעצור ולשאול מה קורה, הוא אומר לעצמו שכל זוג עובר תקופות ושזה יעבור. אולי הוא צודק. באמת יש תקופות. אבל מה אם המשפט "זו רק תקופה" כבר נאמר שלוש שנים? איפה עוברת הנקודה שבה סבלנות מפסיקה להיות מידה והופכת לדחיינות? איפה עובר הגבול שבין לא להיבהל מכל משבר לבין להתרגל למשבר עד שהוא נעשה צורת החיים? אותו דבר בהורות. ילד שהיה מדבר הרבה מתחיל להיסגר. הציונים יורדים, החברים מתחלפים, הוא מבלה יותר זמן בחדר, תגובותיו נעשות חדות יותר. ההורים רואים. לפעמים אפילו מדברים ביניהם. אבל קל מאוד לומר: זה גיל ההתבגרות. ייתכן שזה באמת גיל ההתבגרות. וייתכן שהמילים הללו נכונות כל כך באופן כללי עד שהן מונעות מן ההורים לבדוק מה קורה לילד המסוים שנמצא בבית שלהם. הבעיה איננה באופטימיות. אופטימיות יכולה להיות כוח עצום. הבעיה מתחילה כאשר האופטימיות אינה נולדת לאחר מפגש עם המציאות אלא באה במקום המפגש איתה. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כט, יח), מפרש את הביטוי "והתברך בלבבו" כמי שמברך את עצמו בלבו לשלום. יש כאן דיוק גדול. האדם אינו מקבל ברכה מבחוץ. הוא מייצר אותה לעצמו. המציאות אומרת דבר אחד, והוא יוצר בתוכו קול שאומר דבר אחר. אין כאן בהכרח טעות אינטלקטואלית. לעיתים זו פעולה נפשית שמטרתה להגן על האדם מפני משמעותה של האמת. וזה קורה הרבה יותר ממה שנעים להודות. אדם יודע שהעסק מפסיד כבר תקופה ארוכה, אבל בכל חודש הוא אומר שהחודש הבא יהיה אחר. הוא אינו בודק מחדש את המודל העסקי, אינו מצמצם הוצאות, אינו מתייעץ באמת. הוא ממשיך מפני שקשה לו לשאת את האפשרות שהדבר שבנה אינו עובד כפי שקיווה. לכן "יהיה בסדר" אינו תחזית כלכלית. הוא הגנה מפני כאב. אדם מרגיש שמשהו בגוף השתנה. הכאב חוזר, העייפות אינה רגילה, יש סימן שראוי לבדוק. אבל הוא אומר לעצמו שאין צורך להילחץ. גם כאן ייתכן שהוא צודק. רוב התחושות אינן בהכרח סימן לדבר חמור. אבל השאלה אינה אם צריך להיבהל. השאלה היא מדוע הפכנו את האפשרות שלא להיבהל לסיבה שלא לבדוק. יש הבדל עצום בין לא לחיות בפחד לבין לסרב לראות. וכאן הפסוק מפרשת נצבים נעשה כמעט מראה. האדם שומע "את דברי האלה הזאת", כלומר המידע הגיע אליו. הבעיה אינה מחסור במידע. הבעיה היא מה הוא עושה עם המידע לאחר שהוא מגיע. זה אחד הדברים המעניינים בנפש האדם. אנחנו רגילים לחשוב ששינוי מתחיל כאשר אדם יודע את האמת. אם נסביר לו, אם נראה לו, אם יבין, הוא ישתנה. אבל החיים מוכיחים שוב ושוב שהידיעה היא רק תחילת הסיפור. בני אדם יכולים לדעת במשך שנים דבר שאינם מוכנים לחיות לפיו. אדם יודע שהעישון מזיק ובכל זאת מעשן. יודע שהכעס שלו פוגע בבית ובכל זאת ממשיך. יודע שהוא מבזבז כסף שאינו יכול להרשות לעצמו ובכל זאת קונה. יודע שהעבודה בולעת אותו ובכל זאת ממשיך לומר שעוד מעט יהיה רגוע יותר. יודע שיש אדם שהוא צריך לבקש ממנו סליחה ובכל זאת דוחה. למה? מפני שהאמת אינה מתחרה רק בחוסר ידיעה. היא מתחרה גם בפחד, בהרגל, בנוחות, בגאווה, בתקווה שהבעיה תפתור את עצמה וביכולת המדהימה של האדם להסביר לעצמו מדוע דווקא במקרה שלו אין צורך לפעול עדיין. רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כט, יח), מבאר את הפסוקים כחלק מן האזהרה על מי ששומע את השבועה וממשיך ללכת בשרירות לבו מתוך מחשבה שלא תבוא עליו הפורענות. הדבר החריף כאן הוא הפער בין הידיעה לבין המסקנה שהאדם מסיק לגבי עצמו. הוא שומע את הכלל, אבל איכשהו מצליח לבנות לעצמו חריג. זה מנגנון אנושי מוכר מאוד. אדם יודע שאנשים שנכנסים לחובות בלי גבול יכולים לקרוס, אבל אצלו זה יסתדר. יודע שקשר שלא מטפלים בו עלול להתרחק, אבל אצלם יש בסיס חזק. יודע שהזנחה של בעיה יכולה להחמיר אותה, אבל כרגע אין זמן. אנחנו מסוגלים להבין היטב את הסיכון כאשר הוא שייך לאחרים, ובאותה שעה להרגיש שבתוך הסיפור שלנו חוקי המציאות יהיו מעט יותר סלחניים. וכאן אפשר לשאול שאלה קשה: כמה פעמים אנחנו משתמשים בתקווה כדי להעניק לעצמנו פטור מן הכללים שאנחנו יודעים שנכונים? זו אינה רק חולשה. יש בה גם הגנה נפשית. המציאות יכולה להיות מאיימת מאוד. אם אדם יודה שהעסק באמת בסכנה, הוא יצטרך לקבל החלטות קשות. אם יודה שהזוגיות נשחקה, הוא יצטרך לפתוח שיחה שאולי תשנה דברים. אם יודה שהילד זקוק לעזרה, הוא עלול להרגיש פחד, אחריות ואולי אפילו אשמה. לכן הנפש עושה דבר שנראה כמעט רחום: היא מקטינה את הבעיה כדי לחסוך מן האדם את הכאב. אבל מה שמגן עליו היום יכול לפגוע בו מחר. יש מחירים שהולכים וגדלים בזמן שאנחנו קוראים לדחייה "סבלנות". וזו אולי אחת הסיבות שמשה רבנו משתמש כאן בביטוי החריף "בשררות לבי אלך". שרירות הלב אינה בהכרח אדם שמתקומם בצעקה נגד האמת. לפעמים היא שקטה מאוד. האדם יודע, אבל ממשיך ללכת בכיוון שכבר בחר ומייצר לעצמו הסבר מדוע עדיין אין צורך לשנותו. רבי עובדיה ספורנו (דברים כט, יח) מבאר את הפסוק במסגרת האדם המדמה שיוכל להמשיך בדרך לבו ובכל זאת יהיה בשלום. יש כאן סתירה שהנפש מצליחה להחזיק: אני רוצה להמשיך בדיוק כפי שאני, ואני רוצה שהתוצאה תהיה כאילו שיניתי. זו אולי תמציתו של חלק גדול מן הקושי האנושי. אנחנו רוצים תוצאות חדשות בלי להיפרד מן ההרגלים הישנים. רוצים זוגיות אחרת בלי לנהל שיחה אחרת. רוצים קשר אחר עם הילדים בלי לפנות להם זמן אחר. רוצים מצב כלכלי אחר בלי לשנות את אופן ההוצאות. רוצים גוף אחר בלי לשנות את השגרה. רוצים עולם רוחני אחר בלי לתת לו מקום ממשי בלוח הזמנים. וכאשר הפער הזה נעשה לא נוח, אנחנו מספרים לעצמנו שדברים עוד יסתדרו. אבל אולי השאלה האמיתית איננה אם יהיה בסדר. השאלה היא: מה אני עושה כדי שיהיה בסדר? כאן נמצא בעיניי ההבדל הראשון שבין תקווה אמיתית להכחשה. תקווה אמיתית אינה מבטיחה שהכול יסתדר מעצמו. היא נותנת לאדם כוח לעשות את מה שהוא יכול גם כאשר אינו יודע כיצד הדברים יסתיימו. הכחשה עושה את ההפך. היא מבטיחה לאדם שהכול יסתדר כדי שלא יצטרך לעשות את מה שהוא יכול. הראשונה מולידה פעולה. השנייה מולידה דחייה. הראשונה מסוגלת להסתכל גם על עובדות לא נעימות. השנייה זקוקה לכך שהעובדות יהיו פחות חדות מכפי שהן. הראשונה אומרת: אינני יודע מה יהיה, אבל אעשה את המוטל עליי. השנייה אומרת: אינני רוצה לעשות את המוטל עליי, ולכן אני מעדיף להאמין שלא יהיה צורך. וזה כבר נוגע ישירות למושג הביטחון בה'. מפני שאפשר להשתמש גם במילים קדושות כדי לברוח מאחריות. אדם אומר שהוא בוטח בקב"ה, אבל השאלה היא האם הביטחון שלו גורם לו לעשות את המוטל עליו בשלווה, או נותן לו תירוץ שלא לעשות דבר. רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות (שער הביטחון, פרק ג), מעמיד בין יסודות הביטחון את ההכרה שהאדם נדרש לעסוק בסיבות הראויות ובה בעת לבטוח בקב"ה שהסיבה אינה בעלת הכוח העצמאי. יש כאן איזון עמוק: ההשתדלות אינה סותרת את הביטחון, והביטחון אינו מבטל את ההשתדלות. זו נקודה קריטית. אמונה איננה לומר שהקב"ה יעשה במקומי את מה שהוטל עליי לעשות. אדם צריך לזרוע ולבטוח. ללכת לרופא ולבטוח. לנהל שיחה ולבטוח. לעשות חשבון ולבטוח. לבקש סליחה ולבטוח. לחנך ולבטוח. להחליט ולבטוח. הביטחון מתחיל במקום שבו האדם עשה את אשר בידו ומכיר בכך שהסוף אינו בידו. הכחשה מתחילה כאשר האדם משתמש בכך שהסוף בידי הקב"ה כדי להתחמק מן ההתחלה שנמצאת בידיו. וכאן הדברים נעשים הרבה יותר נוקבים, מפני שלפעמים קל לנו יותר להתפלל מאשר לפעול. תפילה היא דבר גדול וקדוש. אבל אדם יכול להתפלל שנים על שלום בית ובכל זאת לסרב לומר "טעיתי". יכול להתפלל על ילדיו ובכל זאת לא לפנות להם זמן. יכול לבקש פרנסה ובאותה שעה לא לבדוק מדוע העסק אינו מתנהל נכון. הבעיה אינה בתפילה. הבעיה היא כאשר התפילה נעשית תחליף לאחריות במקום מקור כוח לאחריות. כמה נוח לבקש מן השמים שינוי שאיננו מוכנים להתחיל בארץ. וזו שאלה שכל אדם צריך לפעמים לשאול את עצמו: האם יש דבר שאני מתפלל עליו, מקווה לו ומדבר עליו, אבל למעשה אינני מוכן לעשות את הדבר הקשה שהשינוי שלו דורש ממני? ייתכן ששם מסתתר ה"שלום יהיה לי" הפרטי שלנו. לא כפירה. לא מרד גלוי. אלא תקווה נוחה מדי שהמציאות תשתנה בלי שאנחנו נידרש להשתנות איתה. וזה בדיוק המקום שבו פרשת נצבים אינה מאפשרת לאדם לברוח מן עצמו. הפסוק אינו מסתפק במה שהוא אומר לאחרים. הוא נכנס אל המקום שבו איש אינו שומע: "והתברך בלבבו". יש שקרים שאדם אומר לאחרים. ויש שקר מסוכן יותר: הסיפור שהאדם מצליח לספר לעצמו עד שהוא כבר אינו מרגיש שהוא משקר. המסע האמיתי מתחיל אולי ברגע שבו הוא מוכן לשאול לא רק אם הסיפור שלו מרגיע אותו, אלא אם הוא אמיתי. ההבחנה הזאת נעשית קשה עוד יותר כאשר האדם מגלה שהסיפור שהוא מספר לעצמו אינו שקר מוחלט. בדרך כלל ההכחשות המתוחכמות ביותר אינן בנויות משקר גמור. הן בנויות מחצי אמת. באמת ייתכן שהמצב ישתפר. באמת לא צריך להיבהל מכל סימן. באמת זוגות עוברים תקופות קשות. באמת ילדים עוברים שלבים. באמת עסקים חווים חודשים חלשים. באמת לא כל כאב מחייב לחשוב מיד על הגרוע ביותר. דווקא משום שכל המשפטים הללו נכונים, קל כל כך להשתמש בהם גם כאשר הם כבר אינם מתאימים למציאות המסוימת שבה אנחנו נמצאים. וזה המקום שבו נדרשת מן האדם לא רק אמונה אלא יושר פנימי. לא לשאול האם יש הסבר שמאפשר לי להמשיך כפי שאני, אלא האם זה באמת ההסבר הסביר ביותר למה שאני רואה. לא לשאול האם אני מסוגל להצדיק את ההתנהגות שלי, אלא האם הייתי מקבל את אותה הצדקה אילו אדם אחר היה מספר לי את אותו סיפור בדיוק. זה מבחן חריף מאוד. אדם אומר לעצמו שאין צורך לדבר עכשיו עם בן הזוג מפני ששניהם עייפים והתקופה עמוסה. אבל אילו חבר טוב היה מספר לו שכבר שנתיים הוא דוחה את אותה שיחה בדיוק מפני ש"אין זמן מתאים", האם גם לו היה אומר להמשיך להמתין? אדם מסביר לעצמו שהבן שלו רק צריך מרחב. אילו שמע על ילד אחר שמסתגר במשך חודשים והוריו אומרים שצריך לתת לו מרחב, האם היה רגוע באותה מידה? לפעמים אנחנו רואים בבהירות רבה את מה שקשה לנו לראות כאשר אנחנו עצמנו נמצאים בתוך הסיפור. המשנה במסכת נגעים (ב, ה) אומרת: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". בפשט המשנה מדובר בדין ראיית נגעים, שאדם אינו רשאי לראות את נגעי עצמו. אין להפוך את המשנה למאמר פסיכולוגי שאינו עניינה. ובכל זאת, עצם ההלכה מציבה מולנו תמונה שיש בה הד עמוק לחיים: יש מקומות שבהם העובדה שאני האדם הנוגע בדבר משנה את יכולתי להיות הדיין של עצמי. הגמרא במסכת כתובות (דף קה ע"ב) אומרת על דיין המקבל טובת הנאה: "כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו". הדברים נאמרו ביחס לשוחד ולדיין, אבל הם חושפים מנגנון אנושי עמוק: כאשר הדבר נעשה קרוב אליי, יכולת הראייה שלי משתנה. לא בהכרח משום שהחלטתי לשקר, אלא מפני שכבר אינני עומד מחוץ לסיפור. אולי זה מסביר מדוע "והתברך בלבבו" הוא ביטוי מדויק כל כך. האדם אינו בהכרח יושב ומחליט במודע לרמות את עצמו. הלב יודע לייצר פרשנות שמתאימה למה שהוא רוצה להמשיך לעשות. הוא אינו אומר "אני יודע שזה מסוכן ובכל זאת אינני רוצה להשתנות". הרבה יותר קל לומר "אני באמת לא חושב שזה כל כך מסוכן". וכאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בין שקר לאחרים לבין הונאה עצמית. כאשר אדם משקר לאחר, פעמים רבות הוא יודע מהי האמת ומסתיר אותה. כאשר הוא משקר לעצמו, התהליך מורכב הרבה יותר. הוא יכול להתחיל מבחירה לראות רק חלק מן התמונה, ולאחר זמן להאמין באמת שהתמונה החלקית היא התמונה השלמה. לכן לפעמים האדם אינו זקוק לעוד מידע. הוא זקוק למישהו שיוכל לעזור לו לראות את המידע שכבר נמצא לפניו בלי כל מנגנוני ההגנה שהוא בנה סביבו. שלמה המלך אומר: "כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה'" (משלי כא, ב). הפסוק אינו אומר שרק דרכו של הרשע ישרה בעיניו. הוא אומר "כל דרך איש". יש בנפש האדם נטייה עמוקה לחוות את הדרך שבה הוא הולך כמוצדקת. אנחנו בדרך כלל איננו קמים בבוקר ואומרים לעצמנו שהיום נבחר בדרך בלתי הגיונית. אנחנו מספקים לעצמנו סיבות. וזו הסיבה שהיכולת לשמוע אדם אחר היא לעיתים חלק מן הדרך אל האמת. לא מפני שכל ביקורת שאדם מקבל נכונה. בהחלט לא. אנשים יכולים לטעות לגבינו, לשפוט אותנו מתוך עולמם שלהם ואפילו לתת עצות מזיקות. אבל כאשר כמה אנשים שאוהבים אותנו אומרים שוב ושוב דבר שאנחנו מסרבים לשמוע, כדאי לפחות לבדוק מדוע אנחנו זקוקים כל כך לכך שהם יהיו טועים. לפעמים התגובה שלנו לביקורת מספרת יותר מן הביקורת עצמה. אם משפט קטן גורם לנו מיד להתגונן, להסביר, לתקוף בחזרה ולהביא רשימה של כל הסיבות שבגללן האדם האחר אינו מבין, ייתכן שהדבר נגע במקום שאנחנו עצמנו חוששים לבדוק. אין פירוש הדבר שכל כאב מול ביקורת מוכיח שהיא נכונה, אבל הוא יכול להיות הזמנה לבדיקה. רבי ישראל מסלנט העמיד במקומות רבים את הצורך בכך שהידיעה לא תישאר רק ידיעה שכלית, אלא תחדור אל עולם ההרגש ותשפיע על המעשה. היסוד הזה מאיר היטב את הפסוק שלנו. אפשר לשמוע. אפשר להבין. אפשר אפילו להסכים עקרונית. ובכל זאת "והתברך בלבבו". הידיעה נכנסה אל הראש, אבל הרצון כבר מצא דרך לעקוף אותה. וזה קורה באופן מובהק מאוד ביחסים בין בני אדם. לפעמים בן זוג אומר במשך שנים: "אני מרגישה שאתה לא באמת נמצא איתי". האדם שומע את המשפט ומיד מציג ראיות נגדיות. הוא עובד בשביל הבית, דואג, קונה, מסיע, מטפל ומשלם. כל העובדות נכונות. אבל אולי הן עונות על שאלה אחרת. היא לא אמרה שאינך עושה. היא אמרה שאינה מרגישה שאתה נמצא. כאן ההכחשה אינה בהכרח לומר שהיא משקרת. היא יכולה להיות מתוחכמת יותר: לענות לטענה שאפשר לנצח במקום להקשיב לטענה שקשה לשאת. גם בהורות זה קורה. ילד אומר: "אתם אף פעם לא מקשיבים לי". ההורה מיד משיב: "מה זאת אומרת אף פעם? אתמול ישבתי איתך שעה". מבחינה עובדתית ההורה צודק. "אף פעם" באמת אינו מדויק. אבל אם כל השיחה עוברת עכשיו לדיון בשאלה האם המילה "אף פעם" נכונה מבחינה מתמטית, אפשר להחמיץ את הדבר שהילד ניסה לומר. אנחנו מסוגלים לנצח את הניסוח ולהפסיד את המסר. וזה אולי אחד המקומות שבהם "שלום יהיה לי" מקבל משמעות רחבה יותר לחיים. האדם מבקש לשמור על השלום הפנימי שלו. לא תמיד הוא רוצה לדעת מה באמת קורה, מפני שהידיעה עלולה לדרוש ממנו לשנות משהו בתפיסה העצמית שלו. קל יותר לאדם להודות שטעה בהחלטה מסוימת מאשר להודות שיש בו דפוס שחוזר על עצמו. קל יותר לומר שהפעם כעסתי מפני שהרגיזו אותי מאשר לשאול מדוע אני שוב ושוב מגיע לאותו כעס עם אנשים שונים. קל יותר להסביר מדוע כל מקום עבודה שעזבתי היה בעייתי מאשר לשאול אם יש משהו שאני מביא איתי ממקום למקום. קל יותר לומר שכל הקשרים הקודמים נכשלו מפני שהצד השני לא הבין אותי מאשר לשאול מה חוזר בכל הקשרים הללו כאשר האדם היחיד שנמצא בכולם הוא אני. יש רגע שבו רצף של מקרים מתחיל לבקש מאיתנו להפסיק לבדוק רק את העולם ולהתחיל לבדוק גם את עצמנו. זו איננה הזמנה להאשמה עצמית. יש אנשים שנוטים בדיוק לקצה ההפוך ולוקחים על עצמם אחריות גם לדברים שאינם באחריותם. המטרה אינה לומר שכל בעיה בחיים נוצרה בגללנו. המטרה היא להיות מסוגלים לשאול ביושר מה מתוך המצב נמצא באחריותנו, בלי להקטין ובלי להגדיל. הגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"א) אומרת: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו". אין כאן רשות לאדם אחר להסביר לסובל מדוע באו עליו ייסורים, ואין מכאן נוסחה המאפשרת לנו לפרש את חשבונות שמים. אבל ביחס לאדם כלפי עצמו חז"ל מציבים תנועה של בדיקה. כאשר משהו קורה, האדם אינו נדרש רק לשאול מה עשו לי ומה קרה לי, אלא גם האם יש דבר שעליי לבדוק בתוכי. וזה הבדל עצום בין חשבון נפש להאשמה עצמית. האשמה עצמית כבר יודעת את פסק הדין: אני אשם. חשבון נפש עדיין שואל. הוא מוכן לגלות שהאדם טעה, ומוכן גם לגלות שלא. הוא אינו מחפש להרשיע. הוא מחפש לראות. דווקא כאן פרשת נצבים וימי התשובה נפגשים בעוצמה מיוחדת. תשובה אינה יכולה להתחיל במקום שבו האדם כבר יודע להסביר מדוע כל מה שהוא עושה מוצדק. כל עוד כל דרך ישרה בעיניו, אין שום סיבה לשנות כיוון. האפשרות לשוב מתחילה כאשר נוצר סדק קטן בוודאות של האדם לגבי הסיפור שהוא מספר לעצמו. אולי מה שאני קורא לו סבלנות הוא בעצם פחד מעימות. אולי מה שאני קורא לו אמונה הוא רצון שלא להתמודד. אולי מה שאני מכנה עיקרון הוא גאווה שאני מתקשה לוותר עליה. אולי מה שאני מכנה דאגה לילד הוא גם קושי לשחרר שליטה. אולי מה שאני מציג כמציאותיות הוא פחד להיכשל. אולי מה שנראה לי כוויתור אצילי הוא בעצם ייאוש שכבר הפסקתי להילחם בו. אין צורך לקבל מיד אף אחת מן האפשרויות הללו. עצם היכולת לשאול אותן בכנות היא כבר שינוי גדול, מפני שהאדם שאינו מסוגל אפילו להעלות על דעתו שהוא טועה כבר אינו בודק את המציאות. הוא רק אוסף ממנה ראיות לטובת הסיפור שכבר כתב. וכאן יש משמעות עמוקה למילה "בלבבו". המאבק הגדול אינו תמיד בין האדם לבין העולם. לעיתים הוא מתרחש במקום שאיש אינו רואה. שם האדם גם התובע, גם הסנגור, גם העד וגם השופט. וכאשר כל בעלי התפקידים הללו רוצים להגיע לאותה מסקנה, קל מאוד להבין כיצד נולד פסק הדין: "שלום יהיה לי". לכן אדם זקוק לעיתים למראה שאינה הוא עצמו. חבר אמיתי, בן זוג, רב, אדם שמכיר אותו ואינו תלוי בצורך למצוא חן בעיניו. לא מי שיחליט במקומו, אלא מי שיוכל לשאול אותו את השאלה שהוא עצמו כבר למד במשך שנים כיצד לא לשאול. אבל גם האדם הטוב ביותר בעולם לא יוכל לעזור למי שכל שאלה נחווית אצלו כהתקפה. כדי לראות את עצמנו דרושה מידה מסוימת של אומץ. לא אומץ להודות שאנחנו אנשים רעים, אלא אומץ לגלות שאנחנו מורכבים יותר מן הסיפור הנוח שסיפרנו לעצמנו. וזה אולי המקום שבו מתחילה תשובה אמיתית. לא ברגע שבו האדם כבר יודע בדיוק מה עליו לתקן, אלא רגע קודם לכן, כאשר הוא מפסיק לברך את עצמו ב"שלום יהיה לי" ומוכן לבדוק אם השלום שהוא מבטיח לעצמו הוא באמת שלום, או רק שקט זמני שקנה במחיר של דחיית האמת. כי יש שקט שנולד מכך שהבעיה נפתרה, ויש שקט שנולד מכך שהחלטנו לא להסתכל עליה. מבחוץ שניהם יכולים להיראות דומים מאוד, אבל רק אחד מהם הוא שלום. אולם יש כאן קומה נוספת, והיא אולי הקשה ביותר: מה קורה כאשר האדם כבר מבין שהוא עלול לספר לעצמו סיפור נוח, אבל עדיין אינו יודע כיצד להבחין בין אמונה אמיתית לבין הכחשה? הרי אי אפשר לחיות כאשר כל תקווה חשודה בעינינו כבריחה, וכל מחשבה אופטימית נתפסת כהונאה עצמית. אדם זקוק לתקווה. הוא זקוק ליכולת לומר שגם מצב קשה יכול להשתנות, שגם אחרי נפילה אפשר לקום, שגם משבר בזוגיות אינו בהכרח סוף הדרך, וגם ילד שעובר תקופה קשה אינו אבוד. השאלה איננה כיצד להפסיק לומר "יהיה בסדר", אלא כיצד לדעת אם המשפט הזה נותן לנו כוח לפגוש את המציאות או רשות לברוח ממנה. נדמה שאחד המבחנים החזקים ביותר נמצא בשאלה פשוטה: מה קורה מיד לאחר שאמרתי לעצמי "יהיה בסדר"? אם המשפט הזה מרגיע אותי כדי שאוכל לחשוב בצורה צלולה יותר, להתייעץ, לקבל החלטה ולעשות את המוטל עליי, ייתכן שהוא ביטוי של אמונה בריאה. אבל אם מיד לאחריו אני מרגיש שקיבלתי היתר לדחות שוב את הדבר שממנו פחדתי, כדאי לבדוק היטב אם לא הפכתי את התקווה למנגנון של הימנעות. ההבדל אינו נמצא תמיד במילים. הוא נמצא בתוצאה שהמילים יוצרות בתוכנו. אמונה יכולה להרגיע חרדה בלי להרדים אחריות. הכחשה מרגיעה את האחריות יחד עם החרדה. וזה הבדל עצום. אדם מאמין אינו בהכרח האדם המשוכנע שהתרחיש שהוא רוצה אכן יתרחש. אמונה איננה ידיעה שהעסק יצליח, שהבדיקה תצא תקינה, שהילד ישתנה, שהזוגיות תסתדר בדיוק בדרך שאנחנו מבקשים או שכל החלטה שלנו תסתיים כפי שקיווינו. אדם מאמין יכול לומר דבר עמוק יותר: אינני יודע כיצד הדברים יסתיימו, אבל אינני לבד בתוך המציאות הזאת, ויש דבר שהקב"ה דורש ממני לעשות עכשיו. דווקא המשפט "אינני יודע" יכול לפעמים להיות ביטוי עמוק יותר של אמונה מן המשפט "בטוח שיהיה בסדר". מפני ש"בטוח שיהיה בסדר" עלול להיות ניסיון שלנו לכתוב מראש את התסריט של הקב"ה, בעוד אמונה אמיתית מסוגלת לחיות גם במקום שבו התסריט עדיין נסתר. דוד המלך אומר בתהלים (לז, ג): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הפסוק מחבר שני עולמות שאנחנו נוטים לעיתים להפריד ביניהם: "בטח בה'" ובאותה נשימה "ועשה טוב". הביטחון אינו מבטל את העשייה. הוא נותן לה את מקומה הנכון. האדם פועל במה שנמסר לידיו, ואינו דורש מעצמו לשלוט במה שמעולם לא נמסר לידיו. שלמה המלך אומר במשלי (ג, ה): "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". גם כאן אין פירוש הדברים שהאדם נדרש לבטל את שכלו. אותו ספר עצמו מלא קריאות לחכמה, לתבונה, לעצה ולמחשבה. הנקודה היא שהאדם אינו הופך את ההבנה המוגבלת שלו לשליטה מוחלטת במציאות. הוא חושב, בודק, פועל ומתייעץ, אבל יודע שגם לאחר כל אלה אין בידיו להבטיח את התוצאה. אולי כאן נמצאת אחת ההבחנות העמוקות ביותר בין אמונה לבין הכחשה: הכחשה מבקשת ודאות כדי שלא לפחד. אמונה מסוגלת לפעול גם בלי ודאות. האדם שמכחיש אומר לעצמו שהכול בוודאי יסתדר מפני שאינו מסוגל לשאת את האפשרות שלא. האדם המאמין מסוגל לומר: אינני יודע מה יהיה, ולכן אעשה היום את הדבר הנכון ביותר שאני מסוגל לעשות, ואת מה שאינו בידי אשאיר בידיו של הקב"ה. זה נשמע פשוט, אבל בחיים עצמם זו עבודה עצומה. אחד הדברים שאנחנו מתקשים בהם ביותר הוא להפריד בין אחריות לבין שליטה. כאשר אדם מרגיש אחראי למשהו, הוא רוצה גם להבטיח את התוצאה. אבל אין לנו יכולת כזאת. הורה יכול לחנך ילד, לאהוב אותו, להציב גבולות, להתפלל עליו, להקשיב לו ולהיות שם עבורו, אבל אינו יכול לכתוב מראש את כל הבחירות שהילד יעשה. בן זוג יכול לעבוד על עצמו, להקשיב, להשתנות ולנסות לתקן, אבל אינו יכול לנהל לבדו מערכת יחסים של שני בני אדם. אדם יכול לנהל עסק באחריות, להתייעץ ולחשב סיכונים, אבל אינו שולט בשוק כולו. כאשר אנחנו מבלבלים בין אחריות לשליטה, אנחנו נופלים בדרך כלל לאחד משני הקצוות. או שאנחנו מנסים לשלוט בכל דבר ונעשים חרדים, או שכאשר אנחנו מבינים שאי אפשר לשלוט בכל דבר אנחנו מוותרים גם על האחריות שכן נמצאת בידינו. האמונה מציעה דרך שלישית. לעשות את מה שבידי בלי להעמיד פנים שגם מה שאינו בידי נמצא בשליטתי. רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי השם (שער הביטחון), מבאר את מידת הביטחון באופן שאינו מעניק לאדם הבטחה שכל מאורע יסתיים כפי שהוא מבקש, אלא מעמיד את הביטחון על הישענות האדם על הקב"ה בתוך המציאות. זהו הבדל יסודי מאוד. הביטחון אינו חוזה שבו הקב"ה מתחייב לבצע את התוכנית שלנו. הוא מערכת היחסים שבתוכה אנחנו יכולים לפעול גם כאשר איננו יודעים את התוכנית. ממילא אפשר להבין עד כמה מסוכן להשתמש במושג הביטחון כדי להבטיח לעצמנו תוצאות שאין לנו מקור להבטיח. אדם אומר "אני בוטח בה' שהעסק יצליח". אבל מניין הוא יודע? אולי נכון יותר לומר: אני בוטח בה' ולכן אנהל את העסק ביושר ובאחריות, אעשה את ההשתדלות הנכונה, ואם אצטרך לקבל החלטה קשה לא אברח ממנה מתוך מחשבה שהביטחון פוטר אותי מן המציאות. אותו דבר בזוגיות. אמונה שהכול יהיה בסדר אינה יכולה להיות סיבה לא לדבר על מה שכואב. להפך, אם הבית חשוב כל כך, האמונה צריכה לתת לאדם אומץ לפתוח את השיחה לפני שהמרחק נעשה תהום. לפעמים המשפט האמוני ביותר שאדם יכול לומר איננו "הקב"ה יסדר הכול", אלא "הקב"ה נתן לי עכשיו אפשרות לעשות את החלק שלי, ואני מפחד, אבל אינני רוצה לברוח ממנו". גם ביחסים של האדם עם עצמו ההבחנה הזאת קריטית. יש אדם שיודע כבר שנים שהוא חי באופן שאינו מתאים לערכים שלו. הוא מבטיח לעצמו שיום אחד יהיה רגוע יותר, ואז יתחיל ללמוד. יום אחד יהיה פחות עומס, ואז יחזור להתפלל בכוונה. יום אחד הילדים יגדלו, ואז יהיה זמן לזוגיות. יום אחד המצב הכלכלי יסתדר, ואז יתחיל לחיות אחרת. יום אחד. אבל יש שאלה שצריך לפעמים לשאול בכאב: מה אם "יום אחד" הוא המקום שאליו אנחנו שולחים את כל הדברים שאנחנו לא רוצים לשנות היום? יש חלומות שאינם מתים מפני שאדם ויתר עליהם. הם מתים דווקא מפני שהוא ממשיך להבטיח לעצמו שבעתיד יגשים אותם. ההבטחה משאירה אותם בחיים בדמיון ומאפשרת להם למות במציאות. זהו מנגנון עדין מאוד. אילו האדם היה אומר לעצמו במפורש "ויתרתי על הקשר עם הילד שלי", הדבר היה מכאיב לו והוא אולי היה פועל. לכן הוא אומר: כשיירגע העומס אקדיש לו יותר זמן. אילו היה אומר "ויתרתי על הזוגיות", הוא היה נבהל. לכן הוא אומר: אחרי התקופה הזאת נצא יותר ביחד. אילו היה אומר "ויתרתי על העולם הרוחני שרציתי לבנות", הדבר היה מטלטל אותו. לכן הוא אומר: אחרי החגים, אחרי הפרויקט, אחרי המעבר, אחרי שהילדים יגדלו. וכך העתיד יכול להפוך למקום שבו האדם מאחסן את כל הדברים שאינו מוכן לעשות בהווה. פרשת נצבים אינה מאפשרת את הבריחה הזאת. לקראת סוף הפרשה משה רבנו אומר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל, טו). המילה "היום" חוזרת בפרשה שוב ושוב. "אתם נצבים היום", "אשר אנכי מצוך היום", "ראה נתתי לפניך היום". התורה מחזירה את האדם אל הזמן היחיד שבו אפשר לבחור ולעשות: היום. לא את כל החיים צריך לפתור היום. לא כל משבר ניתן לתקן היום. לא כל שינוי יכול להתרחש ברגע אחד. אבל כמעט תמיד אפשר לשאול מהו הצעד ששייך להיום. וזה הופך את השאלה מ"מה יהיה?" לשאלה אחרת: "מה נכון לעשות עכשיו?" השאלה הראשונה יכולה להכניס אדם לחרדה שאין לה סוף, מפני שאין בידיו לדעת מה יהיה. השאלה השנייה מחזירה אותו אל תחום האחריות שלו. מה יהיה עם הילד? אינני יודע. אבל האם יש שיחה שאני צריך לקיים איתו היום? מה יהיה עם הזוגיות? אינני יודע. אבל האם יש דבר שאני כבר יודע שעליי להפסיק לעשות? מה יהיה עם הפרנסה? אינני יודע. אבל האם יש נתונים שאני מפחד לבדוק? מה יהיה איתי בעוד חמש שנים? אינני יודע. אבל האם הדרך שבה אני חי היום באמת מובילה למקום שאליו אני אומר שאני רוצה להגיע? זו אינה נוסחה שמבטיחה הצלחה. זו דרך להפסיק להשתמש בחוסר הוודאות כתירוץ לאי עשייה. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה (פרק ז הלכה ב), כותב: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד". הרמב"ם אינו מאפשר לאדם להפוך את העתיד למקום שאליו הוא דוחה את השינוי. מילת המפתח היא "מיד". לא משום שכל תיקון מושלם ברגע, אלא משום שההחלטה להפסיק לברוח יכולה להתחיל ברגע. וזה נוגע לא רק לעבירות במובן ההלכתי המצומצם. יש דברים בחיים שאדם יודע זמן רב שהם דורשים תיקון, אבל הוא מחכה לרגע שבו יהיה לו קל יותר. הבעיה היא שלעתים הרגע הזה אינו מגיע. פחד שנדחה אינו תמיד נעשה קטן יותר. שיחה שנדחית אינה תמיד נעשית קלה יותר. מרחק שאינו מטופל אינו בהכרח נשאר באותו גודל. לפעמים הזמן מרפא. ולפעמים הזמן פשוט מעמיק את מה שלא טיפלנו בו. החכמה היא לא להפוך משפט נכון אחד, "הזמן מרפא", לכלל שמאפשר לנו להשאיר לזמן עבודה שהוטלה עלינו. וכאן אפשר לחזור אל תחילת הפרשה ולראות את "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" באור חד יותר. הבעיה אינה בעצם הרצון בשלום. מי אינו רוצה שלום? הבעיה היא הניסיון לקבל את השלום בלי לעבור דרך האמת. יש שלום שמגיע לאחר שאדם הסתכל למציאות בעיניים, עשה את המוטל עליו וקיבל בענווה שיש דברים שאינם בשליטתו. ויש שלום מדומה שנוצר מפני שהאדם הוריד את התריס כדי שלא לראות מה מתרחש בחוץ. שניהם יכולים להרגיש לרגע כמו רוגע. אבל רק הראשון מסוגל לבנות חיים. וזה אולי אחד המבחנים המעשיים והעמוקים ביותר שאפשר לקחת מן הפסוק: כאשר אני אומר לעצמי "יהיה בסדר", כדאי שאשאל מיד שאלה נוספת: האם המשפט הזה מקרב אותי אל הדבר שאני צריך לעשות, או מרחיק אותי ממנו? אם הוא נותן לי כוח לעשות, אולי יש בו אמונה. אם הוא נותן לי רשות לדחות שוב את מה שאני כבר יודע, ייתכן שהגיע הזמן להפסיק לשאול אם יהיה בסדר ולהתחיל לשאול מה אני יכול לעשות כדי להיות שותף בכך שיהיה טוב. אולי שם נמצא ההבדל שבין אמונה שמחזיקה את האדם לבין אמונה מדומה שהאדם מחזיק בה כדי שלא יצטרך לזוז.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←