מתוך המסע שלך אל עצמך
למה אנחנו מחפשים רחוק את מה שכבר נמצא קרוב אלינו?
למה אנחנו מחפשים רחוק את מה שכבר נמצא קרוב אלינו? יש רגע מוזר בחיי אדם שבו הוא מגלה שהחיים שיש לו היום הם במידה רבה החיים שפעם ביקש לעצמו. העבודה שעליה הוא מתלונן היום הייתה אולי העבודה שלפני שנים התפלל שיקבל. הבית שכבר נראה לו קטן או מיושן היה פעם חלום שהוא לא ידע אם יוכל להרשות לעצמו. הילד שמפריע לו באמצע שיחת טלפון הוא אותו ילד שלפני שנולד מילא את המחשבות והתפילות. האדם שיושב מולו בארוחת הערב והפך עם השנים לחלק מן הנוף היה פעם האדם שהוא חיכה שעות להודעה ממנו. דברים שהיו פעם משאת נפש הופכים, לאחר שהגיעו, לרקע שעליו אנחנו מחפשים את משאת הנפש הבאה. פרשת נצבים מציבה בפני האדם פסוקים שנאמרו בהקשר של המצווה שעליה מדברת התורה, ובדברי הראשונים מצינו דרכים שונות בביאורה: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא יד). רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים ל, יא), מפרש את "המצוה הזאת" על מצוות התשובה שנזכרה קודם לכן, ואילו רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, יא) מפרש את הדברים ביחס לכלל התורה. אין כוונת הפסוקים לומר שכל דבר שאדם מבקש בחייו כבר נמצא לידו, אבל בתוך לשונה של התורה יש תנועה חזקה מאוד: האדם נוטה לדמיין שהדבר נמצא הרחק, והתורה אומרת לו שיש דברים גדולים הרבה יותר קרוב מכפי שהוא חושב. התנועה הזאת מוכרת מאוד מחיי האדם. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו לאחר שמשהו יקרה? כשנגמור את התקופה הלחוצה, כשנרוויח קצת יותר, כשנעבור דירה, כשהילדים יגדלו, כשנסיים את המשכנתא, כשנמצא עבודה מתאימה יותר, כשיהיה לנו זמן, כשנרגיש בטוחים יותר בעצמנו. כל אחד מן הדברים הללו יכול להיות צורך אמיתי לחלוטין. יש אדם שבאמת זקוק להכנסה גבוהה יותר, יש בית שכבר אינו מתאים למשפחה, יש מקום עבודה שצריך לעזוב ויש תקופות שבהן החיים באמת קשים. אבל מעבר לכל המקרים האמיתיים הללו מסתתרת שאלה אחרת: האם ייתכן שבמשך שנים אנחנו מעבירים את החיים שלנו אל העתיד? כמה פעמים אדם אמר "אחרי החגים" וגילה שאחרי החגים הגיעו חיים אחרים שגם בהם לא היה זמן? כמה פעמים אמר "כשהילדים יגדלו", וכשהם גדלו הופיעו דאגות אחרות? כמה פעמים חשב שאחרי שיגיע להכנסה מסוימת יוכל סוף סוף לנשום, וכשהגיע אליה רמת החיים השתנתה והמספר החדש נעשה שוב בלתי מספיק? כמה פעמים אדם הגיע למקום שאליו חלם להגיע וגילה שההתרגשות שהייתה אמורה לשנות את חייו נמשכה שבועות או חודשים, ואחר כך המקום החדש הפך פשוט למקום שבו הוא חי? אין בכך כפיות טובה. יש בנפש האנושית יכולת עצומה להתרגל. היכולת הזאת היא גם חסד, מפני שאילו כל שינוי היה ממשיך לרגש או לזעזע אותנו באותה עוצמה לעולם, לא היינו מסוגלים לחיות. אבל לאותה יכולת יש מחיר: אנחנו מתרגלים לא רק לקשיים אלא גם לברכות. דבר שהיה יכול למלא את הלב בהכרת הטוב הופך עם הזמן למובן מאליו, ומה שמובן מאליו כמעט מפסיק להיראות. אולי לכן אחת השאלות הקשות שאדם יכול לשאול את עצמו היא: על איזה דבר שיש לי היום התפללתי פעם? לא מה חסר לי עכשיו, אלא מה כבר הגיע. האם יש בחיים שלי דבר שפעם הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לקבל אותו, והיום אני עובר לידו כמעט בלי להרגיש? האם ייתכן שחלק מן הדברים שאני מכנה "השגרה שלי" היו פעם רשימת החלומות שלי? המשנה במסכת אבות (ד, א) אומרת: "איזהו עשיר השמח בחלקו". קל לקרוא את המשנה כאמירה פשוטה על הסתפקות במועט, אבל היא מעמידה שאלה גדולה הרבה יותר על עצם מושג העושר. אם אדם מחזיק הרבה ואינו מסוגל לחוות שיש לו, באיזה מובן הוא עשיר? ואם אדם מחזיק פחות ממנו אבל מסוגל לפגוש את הטוב שנמצא בחייו, מי משניהם חי בתודעה של שפע גדולה יותר? אין פירוש הדבר שכסף אינו חשוב. קל מאוד לדבר על הסתפקות במועט כאשר החשבונות משולמים. אדם שאין לו כסף לצרכים בסיסיים אינו זקוק לדרשה על כך שהכול בראש. מחסור הוא מחסור, וחובות הם חובות. אבל גם אחרי שמכירים בכך נשארת שאלה אחרת: האם קיים מספר שבו הנפש תאמר מעצמה "עכשיו מספיק", או שאם לא נלמד לומר מספיק, כל מספר חדש יהפוך לאחר זמן קצר לנקודת המוצא של המספר הבא? קהלת (ה, ט) אומר: "אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה". הפסוק אינו אומר שאין לכסף ערך, אלא מתאר אפשרות שבה עצם האהבה לדבר יוצרת רעב שאין הכמות מצליחה להשביע. אפשר להרוויח יותר ולהישאר בתחושת חסר, מפני שבאותו זמן שבו גדלה ההכנסה גדל גם המדד שלפיו האדם קובע כמה הוא צריך. לפני עשר שנים הוא היה בטוח שאם יגיע לסכום מסוים יהיה רגוע. היום הוא כבר מרוויח אותו, אבל הרוגע עבר להתגורר בסכום אחר. ומכאן עולה שאלה שאין לה תשובה אחידה: כמה כסף באמת חסר לנו, וכמה מן התחושה שחסר לנו נוצרת מכך שהמילה "מספיק" נעה כל הזמן קדימה? אצל אדם אחד התשובה תהיה שהוא באמת זקוק ליותר. אצל אדם אחר אולי יתברר שהמספר השתנה כבר חמש פעמים ובכל פעם ההבטחה הייתה זהה. לא צריך לענות מהר. לפעמים עצם ההיסטוריה האישית של האדם עונה טוב יותר מכל דרשה. אותו מנגנון מופיע בקריירה. אדם מתחיל במקום נמוך וחולם להגיע לתפקיד מסוים. הוא משקיע, מתקדם, עובד קשה ומגיע. יש רגע של סיפוק, אולי אפילו גאווה מוצדקת. ואז משהו מוזר קורה: כעבור זמן קצר הוא כבר אינו מסתכל על המקום שממנו הגיע, אלא על האדם שנמצא מדרגה אחת מעליו. התפקיד שהיה לפני שנתיים הוכחה לכך שהצליח נעשה היום הוכחה לכך שעדיין לא הגיע מספיק רחוק. האם זו שאפתנות בריאה או חוסר יכולת לנוח בתוך הישג? אין תשובה אחת. בלי שאפתנות חלק גדול מן הדברים הגדולים בעולם לא היו נוצרים. אדם צריך לרצות להתפתח, ללמוד, ליצור ולהגיע רחוק יותר. אבל אולי יש הבדל בין אדם שאומר "טוב לי במקום שאליו הגעתי ואני רוצה לבנות ממנו עוד קומה", לבין אדם שאומר "כל עוד לא הגעתי לקומה הבאה, הקומה הזאת אינה שווה דבר". מבחוץ שני האנשים יכולים לעבוד באותה חריצות. מבפנים הם חיים בעולמות שונים. האחד מתקדם מתוך מלאות. האחר בורח מתוך חסר. וזו שאלה שכל הישג חדש יכול להציב בפני האדם: האם אני רוצה את הדבר הבא משום שהוא באמת חשוב לי, או מפני שכבר אינני מסוגל להרגיש את ערכו של הדבר שקיבלתי? הדבר נעשה חריף עוד יותר כאשר מדובר באנשים ולא בחפצים. חפץ חדש נעשה ישן, וזה טבעו. אבל מה קורה כאשר גם בני אדם נעשים בעינינו חלק מן הרקע? אדם חוזר הביתה ורואה את מי שחי איתו עשרים או שלושים שנה. דווקא משום שהוא נמצא שם בכל יום, הנוכחות שלו אינה מייצרת דרמה. אין התרגשות של פגישה ראשונה, אין ציפייה להודעה, אין מסתורין. וכאן יכולה להתרחש אחת הטרגדיות השקטות של החיים: היציבות שביקשנו כל כך הופכת לסיבה לכך שאנחנו מפסיקים להרגיש את ערכה. אפשר לשאול אדם נשוי שאלה לא פשוטה: מה יש באדם שחי איתך היום שפעם גרם לך לבחור דווקא בו, ומתי בפעם האחרונה הסתכלת עליו דרך העיניים ההן? לא כדי למחוק את מה שהשתנה במשך השנים. אנשים משתנים, זוגיות משתנה, יש פגיעות, אכזבות, קשיים ופערים אמיתיים. אבל האם כל מה שראינו פעם נעלם, או שחלק ממנו פשוט נעשה מוכר מדי מכדי שנבחין בו? יש אפילו תופעה מוזרה יותר. לפעמים תכונה שמשכה אותנו בתחילת הקשר הופכת במשך השנים לתכונה שמרגיזה אותנו. הספונטניות שנראתה פעם מלאת חיים נעשית חוסר סדר. השקט שנראה פעם עמוק נעשה סגירות. השאפתנות שנראתה מרשימה נעשית עבודה בלתי פוסקת. החברתיות שנראתה קסומה נעשית צורך להיות תמיד עם אנשים. ייתכן שהתכונה באמת הקצינה, וייתכן שגם החיים השתנו. אבל לפעמים כדאי לשאול: האם האדם שמולי השתנה לחלוטין, או שגם העיניים שבהן אני מסתכל עליו השתנו? ההתרגלות אינה רק מפחיתה התרגשות. היא יכולה לשנות פרשנות. וכמה הדבר נכון ביחס לילדים. יש תקופות בהורות שבהן אדם מותש באמת. ילד קטן מתעורר בלילה, הבית רועש, אין פרטיות, כל יציאה דורשת ארגון, וכל משימה פשוטה הופכת למבצע. אין שום צורך לייפות את הקושי. אבל בתוך הקושי הזה מסתתרת עובדה שהלב מתקשה להחזיק: התקופה שממנה אנחנו מבקשים לפעמים לברוח היא תקופה שיום אחד לא תהיה. כמה פעמים הורה אומר "שכבר יגדל", ואחרי שנים מסתכל על תמונה מאותה תקופה והיה נותן הרבה בשביל שעה אחת עם הילד שהיה אז? זו אינה סיבה להרגיש אשמה על עייפות. עייפות היא אמיתית. זו רק שאלה: האם אפשר להיות עייפים מן התקופה ובכל זאת לא להחמיץ אותה? האם אפשר לרצות שהלילה הקשה יעבור בלי לרצות שהילדות תעבור? האם אפשר להכיר בכך שהילד מעצבן אותנו עכשיו ובאותו זמן לדעת שיום אחד הבית יהיה שקט יותר מכפי שנרצה? אולי הבגרות אינה לבחור בין שתי האמיתות אלא לשאת את שתיהן. קשה לי עכשיו, והדבר הזה יקר לי. אני רוצה רגע של שקט, ואני יודע שהרעש הזה הוא גם קול של חיים שלא יישארו כאן לנצח. אותו דבר קורה עם הורים מבוגרים. הטלפון מצלצל בזמן לא נוח. אבא רוצה לספר שוב סיפור שכבר שמענו. אמא שואלת שאלה שכבר ענית עליה אתמול. האדם עסוק, ויש לו באמת הרבה על הראש. אבל יש שאלה שכמעט אי אפשר לשאול בלי שהלב ייעצר לרגע: כמה היית מוכן לתת יום אחד כדי שהטלפון הזה יוכל לצלצל שוב? אין צורך לענות. יש שאלות שתשובה רק תקטין אותן. הגמרא במסכת ברכות (דף נד ע"א) מונה בין החייבים להודות את יורדי הים שעלו, הולכי מדברות שהגיעו ליישוב, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יש מצבים שבהם רק היציאה מן הסכנה מגלה מחדש את ערכם של דברים שהיו קודם מובנים מאליהם. אדם שהיה חולה אינו מבקש באותו רגע בית גדול יותר. הוא רוצה לקום מן המיטה. אדם שאיבד לרגע את הביטחון אינו מתווכח על איכות השגרה. הוא מתפלל שהיא תחזור. ואז השגרה חוזרת. וכעבור זמן גם היא נעשית שוב רגילה. אולי זו אחת החידות הגדולות של נפש האדם: מדוע אנחנו יודעים כל כך טוב להתגעגע למה שאבד, וכל כך מעט להתגעגע למה שעדיין נמצא אצלנו? מדוע הבריאות מקבלת פתאום ערך עצום כאשר היא מתערערת? מדוע הבית נראה יקר יותר כאשר נאלצים לעזוב אותו? מדוע אנחנו יודעים לומר דברים כל כך יפים על אדם אחרי שאיננו, דברים שלפעמים כמעט לא אמרנו לו כאשר ישב לידנו? מדוע הזיכרון יודע להאיר את מה שההווה ידע להחשיך? אין צורך להפוך את השאלות הללו למוסר מאיים. אדם אינו יכול לחיות בכל רגע כאילו כל דבר עומד להילקח ממנו. חיים כאלה יהיו מלאי חרדה ולא הכרת הטוב. אבל אולי אפשר ללמוד משהו מן האובדן בלי להזדקק לו. אולי אפשר לפעמים להסתכל על דבר שנמצא בחיינו ולשאול כיצד היינו רואים אותו אילו ידענו שאינו מובן מאליו. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים ל, יב), מבאר על "לא בשמים היא" שאילו הייתה התורה בשמים היה על האדם לעלות אחריה וללומדה. הדברים נאמרו על התורה, ואין להוציאם מפשוטם. ובכל זאת, עצם המתח שבפסוקים בין הרחוק לבין הקרוב מעמיד מולנו תמונה חזקה: יש דברים שעבורם היינו מוכנים כביכול ללכת רחוק מאוד אילו היו חסרים לנו, ובדיוק משום שהם קרובים איננו מרגישים כמה רחוק היינו הולכים כדי להשיב אותם אילו אבדו. אדם בריא יכול לעבור יום שלם בלי לחשוב על היכולת ללכת. מי שאיבד אותה יודע כמה היה נותן בשביל עשרה צעדים. אדם שומע את ילדיו קוראים לו עשרות פעמים ביום ועלול להתעייף מן המילה "אבא". יש מי שהיה נותן את כל אשר לו כדי לשמוע את המילה הזאת פעם אחת. אין כאן ניסיון לגרום לאדם להרגיש אשם על חייו. יש כאן ניסיון לשאול אם אנחנו מוכרחים תמיד לראות את הדברים דרך החסר כדי להבין את ערכם. ואולי השאלה החריפה ביותר איננה מה חסר לנו. אלא מה יש לנו שאיננו מצליחים להרגיש שיש לנו? אפשר להיות בעל בית ולהרגיש חסר בית מפני שהבית של האחר גדול יותר. אפשר להיות מוקף אנשים ולהרגיש לבד מפני שאיננו באמת פוגשים אותם. אפשר להיות בעל הישגים ולהרגיש כישלון מפני שהמדד עבר כבר אל ההישג הבא. אפשר להיות אהוב ולא להרגיש אהוב מפני שהאהבה אינה מגיעה בדיוק בצורה שבה ציפינו לקבל אותה. אפשר להחזיק הרבה מאוד ולהרגיש שהחיים עדיין לא התחילו. וכאן אולי מסתתר עוני שאינו מופיע בשום חשבון בנק: לא מחסור בדברים, אלא מחסור ביכולת לחוות את נוכחותם. אדם כזה אינו בהכרח צריך פחות שאיפות. אולי הוא צריך יותר עיניים. אבל גם כאן צריך להיזהר. אפשר לקרוא את כל הדברים הללו ולהגיע למסקנה פשוטה מדי: האדם צריך להסתפק במה שיש לו, להפסיק לרצות דברים חדשים ולהודות על הקיים. זו מסקנה שאינה רק שטחית, אלא לעיתים גם שגויה. יש מצבים שבהם דווקא חוסר שביעות הרצון הוא קול בריא מאוד. אדם נמצא במקום עבודה שמכבה אותו, והוא צריך לעזוב. אדם חי במערכת יחסים שיש בה בעיה עמוקה, והוא צריך לדרוש שינוי. אדם מגלה שכישרונותיו אינם באים לידי ביטוי, והוא צריך לפרוץ קדימה. התורה אינה מבקשת מן האדם להפוך את השמחה בחלקו לאידיאולוגיה של קיפאון. השאלה העמוקה יותר היא כיצד מבחינים בין שאיפה שמוליכה את האדם קדימה לבין מרדף שאינו מסוגל להגיע לשום מקום. כיצד יודע אדם אם הוא רוצה לשנות את המציאות מפני שהמציאות באמת דורשת שינוי, או מפני שהוא נושא בתוכו תחושת חסר שתעבור איתו גם אל המציאות החדשה? אין מבחן פשוט שיכול לענות על כך לכל אדם, ואולי דווקא משום כך צריך להשאיר את השאלה פתוחה. אדם רוצה לעבור לדירה גדולה יותר. אולי המשפחה באמת זקוקה למרחב. אבל אפשר לשאול: אם הדירה תהיה גדולה יותר, מה בדיוק אני מצפה שיקרה בתוכי? אדם רוצה להתקדם לתפקיד בכיר יותר. אולי זה נכון ומתאים ליכולותיו. אבל מה הוא מבקש מן התפקיד מלבד התפקיד עצמו? השפעה? יצירה? כסף? או אולי את התחושה שסוף סוף יוכיח למישהו שהוא הצליח? אדם רוצה שבן הזוג ישתנה. אולי יש דברים שחייבים להשתנות. אבל האם הוא משוכנע שכל תחושת התסכול שלו תיעלם ביום שבו האדם שמולו יתנהג אחרת? השאלות הללו אינן באות לבטל את הרצון. הן באות לברר מה אנחנו מבקשים מן הדבר שאנחנו רוצים. לפעמים אנחנו מבקשים מדירה לתת לנו תחושת הצלחה. ממכונית לתת לנו ערך. מתפקיד לתת לנו זהות. מכסף לתת לנו ביטחון מוחלט. מבן זוג לתת לנו תחושת שלמות. מילדים לתת לנו אישור שהצלחנו בחיים. ומה קורה כאשר אנחנו מטילים על דבר מוגבל תפקיד שהוא אינו מסוגל למלא? ייתכן שנקבל אותו ועדיין נישאר רעבים. שלמה המלך אומר בקהלת (ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא". יש פער אפשרי בין מה שהאדם מצליח להכניס אל חייו לבין היכולת של נפשו לומר שהתמלאה. לא כל רעב של הנפש נפתר באמצעות תוספת של הדבר שהיא מבקשת. יש רעב שמקבל עוד ועוד ובכל זאת נשאר רעב, מפני שהדבר שניתן לו אינו הדבר שהוא באמת מחפש. אדם יכול לחשוב שהוא רוצה עוד כסף, כאשר עמוק יותר הוא רוצה להרגיש בטוח. יכול לרצות תפקיד כאשר הוא רוצה להרגיש משמעותי. יכול לרצות מחמאות כאשר הוא רוצה להרגיש ראוי. יכול לרצות שכולם יסכימו איתו כאשר הוא רוצה להרגיש שאפשר לסמוך על עצמו. הדברים אינם בהכרח פסולים. כסף יכול לתת ביטחון מסוים, תפקיד יכול לתת משמעות ומחמאה יכולה לשמח. אבל ברגע שאנחנו מבקשים מהם לפתור שאלה עמוקה יותר של זהות, הם נדרשים לשאת משקל שאולי שום דבר חיצוני אינו יכול לשאת לאורך זמן. וכאן אפשר לשאול שאלה שאינה נוחה: מהו הדבר שאנחנו מבקשים שוב ושוב מן העולם, ואולי העולם פשוט אינו מסוגל לתת לנו אותו? כמה הערכה אדם צריך לקבל כדי שלעולם לא יפקפק עוד בערכו? כמה כסף צריך להיות בחשבון כדי שלעולם לא יפחד? כמה הצלחות צריכות להירשם על שמו כדי שלעולם לא יחשוש שהוא נכשל? כמה פעמים בן הזוג צריך לומר שהוא אוהב אותו כדי שלעולם לא יעלה בו עוד ספק? אולי יש שאלות שהעולם החיצוני יכול להרגיע לזמן מה, אבל אינו יכול לפתור במקומנו. ופה הדברים מתחילים לעבור מן השאלה מה נמצא סביב האדם אל השאלה מי נמצא בתוך האדם. אדם יכול לעבור בית, עבודה, עיר, קהילה ואפילו מדינה, אבל יש נוסע אחד שעובר איתו לכל מקום: הוא עצמו. אם הוא אינו מבחין בכך, הוא עלול לייחס בכל פעם את תחושת החסר לתפאורה הנוכחית ולחשוב שהתפאורה הבאה תפתור אותה. לפעמים היא באמת תפתור חלק ממנה. אבל מה שלא שייך לתפאורה יגיע איתו. אדם אומר: במקום העבודה הזה אני כל הזמן מרגיש שלא מעריכים אותי. הוא עובר למקום אחר, ובתחילה הכול נפלא. מעריכים, מחמיאים, נותנים אחריות. כעבור זמן מתרחשת ביקורת אחת, ופתאום אותה תחושה ישנה חוזרת. אולי גם המנהל החדש בעייתי. אבל אולי יש מקום לשאול: מה קורה לי כאשר אינני מקבל הערכה? מדוע ביקורת אחת מסוגלת למחוק בתוכי עשרים מחמאות? אדם אומר: בזוגיות הזאת אני מרגיש שלא רואים אותי. זו יכולה להיות טענה אמיתית וכואבת מאוד. אבל בתוך בירור כן אפשר לשאול גם: האם היו מקומות אחרים בחיי שבהם הרגשתי שאינני נראה? האם התחושה הזאת התחילה כאן, או שהקשר הנוכחי נוגע במקום שהיה בי עוד קודם? אין בכך כדי לפטור את בן הזוג מאחריות. ייתכן שהוא באמת אינו רואה. אבל אם הכאב עתיק יותר מן הקשר, שינוי בהתנהגות של האחר לא בהכרח ירפא את כולו. וזה אולי אחד המבחנים החזקים ביותר: האם הדבר שאני מאשים בו את המציאות הנוכחית כבר הופיע בחיי בתוך תפאורות אחרות? אם בכל עבודה אני מרגיש שלא מעריכים אותי, אולי כדאי לבדוק את היחסים שלי עם הערכה. אם בכל קשר אני מפחד שיעזבו אותי, אולי כדאי לבדוק לא רק את האנשים שאני בוחר אלא גם את הפחד שאני מביא איתי. אם בכל מקום אני מרגיש שאני חייב להוכיח את עצמי, אולי לא כל העולם מעמיד אותי למבחן. אם בכל הישג אני מרגיש טוב למשך שבועיים ואז שוב חסר לי משהו, אולי הבעיה אינה רק בגובה ההישג הבא. אם בכל חופשה אני זקוק לעוד גירוי כדי ליהנות, אולי לא היעד הוא העניין היחיד. ואם בכל פעם שהחיים נעשים שקטים אני מיד צריך לפתוח פרויקט חדש, אולי כדאי לשאול מה קורה לי דווקא כאשר אין לאן לרוץ. השאלה האחרונה יכולה להיות מפחידה במיוחד. יש אנשים שאינם מפחדים מעומס, אלא מן השקט. כל עוד היומן מלא, הטלפון מצלצל, יש משימות, יעדים, פגישות ובעיות לפתור, האדם יודע מי הוא. הוא נחוץ. הוא מתקדם. הוא עסוק. אבל כאשר מגיע ערב שבו אין שום דבר דחוף, פתאום מופיעה תחושה לא מוכרת. מה עושים עכשיו? אולי משום כך אנחנו ממלאים כל חלל. עומדים בתור ומיד מוציאים טלפון. מחכים שתי דקות למעלית ובודקים הודעות. נוסעים ומדליקים משהו. אוכלים ורואים משהו. הולכים ומקשיבים למשהו. אפילו לפני השינה, כאשר העולם כבר שקט, אנחנו ממשיכים לגלול עד שהעיניים אינן מסוגלות עוד להישאר פתוחות. אין כאן כתב אישום נגד טכנולוגיה. הטלפון הוא כלי מופלא, והוא מאפשר דברים שאי אפשר היה לדמיין לפני דור. השאלה היא אחרת: מה אנחנו פוגשים כאשר אין שום דבר שמעסיק אותנו, והאם אנחנו עדיין יודעים להיות שם? אולי האדם המודרני הצליח לקצר כמעט כל מרחק בעולם, ובאותו זמן יצר לעצמו דרכים אינסופיות לא להגיע אל עצמו. אפשר לדבר עם אדם מעבר לאוקיינוס בתוך שנייה, אבל להתקשות לשבת עשר דקות עם המחשבות שלנו בלי לברוח למסך. אפשר לדעת בתוך רגע מה קורה בקצה השני של העולם, ולא לדעת מה עובר על הילד שיושב בחדר הסמוך. אפשר לראות כיצד מאות אנשים אחרים חיים, אוכלים, מטיילים ומצליחים, ובאותו זמן לא להרגיש את החיים שמתרחשים בתוך הבית שלנו. הרחוק נעשה קרוב כל כך, עד שלפעמים הקרוב נעשה רחוק. אדם יושב ליד שולחן עם משפחתו ומסתכל בתמונה של משפחה אחרת. נמצא בחופשה ומסתכל בחופשה של מישהו אחר. אוכל ארוחה ומצלם אותה בשביל אנשים שאינם נמצאים איתו. עומד מול נוף שחיכה חודשים לראות, ובמקום לראות אותו דרך העיניים הוא כבר חושב כיצד ייראה בתמונה. ושוב, אין צורך להפוך כל צילום וכל מסך לבעיה. השאלה אינה אם אנחנו משתמשים בכלים הללו, אלא אם הם משנים את המקום שבו התודעה שלנו חיה. האם אני נמצא במקום שבו הגוף שלי נמצא? זו שאלה פשוטה מאוד. ולפעמים התשובה אינה פשוטה כלל. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי (מאמר ג, סימן ה), מתאר את החסיד כמי שמושל בכוחותיו ונותן לכל כוח את חלקו הראוי לו. בתוך התיאור הרחב הזה נמצאת תפיסה עמוקה של חיים שאינם מפוזרים לכל עבר אלא מקבלים סדר פנימי. האדם אינו רק אוסף של רצונות שמושכים אותו בכל רגע למקום אחר. יש אפשרות לחיות מתוך נוכחות וסדר, ולא להיות נגרר ללא הפסקה אחרי הדבר הבא שתובע את תשומת הלב. אולי אחת מצורות העוני הגדולות של דור שיש בו כל כך הרבה אפשרויות היא פיזור הקשב. יש לנו יותר דברים לראות, לשמוע, לקנות, ללמוד ולעשות מכפי שאדם יכול להספיק בחיים שלמים. ולכן כמעט בכל רגע שאנחנו בוחרים דבר אחד אנחנו יודעים שיש אלף דברים אחרים שאנחנו מפסידים. פעם אדם ישב בארוחה ולא ידע מה אוכלים כרגע במסעדה בעיר אחרת. היום הוא יודע. פעם אדם יצא לחופשה ולא ידע כיצד נראית באותו רגע החופשה של מאות מכרים. היום הוא יכול לראות. פעם אדם קנה בית והשווה אותו אולי לבתים ברחוב. היום הוא יכול בתוך שעה לראות מאות בתים יפים ממנו מכל העולם. האפשרות להשוות כמעט אינסופית. והתוצאה יכולה להיות שגם דבר טוב מאוד מתקשה להרגיש טוב כאשר בכל רגע אפשר לראות משהו שנראה טוב יותר. מכאן עולה שאלה קשה: האם אנחנו באמת חסרים יותר מן הדורות שקדמו לנו, או שאנחנו פשוט חשופים הרבה יותר לכל מה שאין לנו? אדם יכול לחיות חיים טובים מאוד ולהרגיש שהם בינוניים מפני שהוא משווה אותם בכל יום לתמונות הערוכות של מאות חיים אחרים. וההשוואה הזאת כמעט תמיד אינה הוגנת. הוא משווה את מאחורי הקלעים שלו לבמה של האחר. את יום שלישי האפור שלו לרגע השיא שמישהו בחר לפרסם. את הזוגיות שלו, עם החשבונות, העייפות והמריבות, לתמונה של זוג מחייך בחופשה. את הקריירה שלו, עם כל השנים האיטיות, להודעה של מישהו שקיבל קידום. ואז יכול לקרות דבר אכזרי: לא חסר לאדם דבר חדש, אבל נלקחה ממנו היכולת ליהנות מן הדבר הישן. הוא לא איבד את הבית. הוא איבד את המבט שבו הבית היה מספיק. הוא לא איבד את העבודה. הוא איבד את היכולת לזכור מדוע רצה אותה. הוא לא איבד את האנשים. הוא איבד את תשומת הלב אליהם. ואולי לכן המשנה במסכת אבות אינה אומרת "איזהו עשיר שיש לו הרבה", אלא "השמח בחלקו". לא משום שהחלק אינו חשוב, אלא משום שגם לאחר שהחלק נמצא ביד האדם עדיין נדרשת יכולת נפשית לחוות אותו. השמחה אינה בהכרח תגובה אוטומטית למציאות. היא גם אופן של ראייה. אבל כאן עולה שאלה חריפה עוד יותר: האם אפשר ללמוד לראות לפני שהאובדן מלמד אותנו? האם אפשר להסתכל על אדם אהוב ולדעת שהוא אינו מובן מאליו בלי לדמיין אסון? האם אפשר להרגיש את הבריאות בלי לחלות? האם אפשר להבין את ערכה של שגרה בלי שמשבר ישבור אותה? האם אפשר להרגיש שהילדים גדלים בזמן שהם עדיין גדלים, ולא רק כאשר מסתכלים בתמונות הישנות? האם אפשר להיות בתוך תקופה בחיים ולדעת שהיא חולפת לפני שהיא חלפה? אולי זו אחת המדרגות הגדולות של הכרת הטוב. לא רק לומר תודה לאחר שקיבלנו דבר, אלא לשמור עליו בתודעה גם אחרי שהתרגלנו אליו. הגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"ב) אומרת: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'". הדברים טעונים ביאור רחב בדברי המפרשים, שהרי קדמו ללאה ביטויים של הודאה ושבח, אבל חז"ל מייחדים את הודאתה של לאה כנקודה מיוחדת. עצם מושג ההודאה מלמד שלא די בכך שהטוב נמצא. צריך שתתרחש גם הכרה בו. אפשר לקבל ולא לראות שקיבלנו. אפשר להיות מבורכים ולא להרגיש מבורכים. אפשר להיות מוקפים בדברים שפעם ביקשנו ולחיות בתחושה שעוד לא הגיע שום דבר. וזו אולי אחת הסיבות שהמילה "הודאה" כל כך עמוקה. להודות פירושו לא רק לומר תודה. יש בה גם הכרה. האדם מפסיק לרגע לעבור על פני המציאות ומודה: הדבר הזה נמצא כאן. הוא אינו מובן מאליו. לא יצרתי את הכול בעצמי. לא הכול מגיע לי. יש בחיים שלי דברים שקיבלתי. אבל גם כאן לא הייתי ממהר לתת לקורא הוראה להתחיל לכתוב רשימות של דברים טובים. לפעמים זה מועיל מאוד, אבל לפני הטכניקה יש שאלה עמוקה יותר: מה גורם לנו להפסיק לראות דבר ברגע שהוא נעשה שלנו? מדוע הרצון כל כך חי לפני הקבלה, וההכרה כל כך חלשה אחריה? מדוע אנחנו מסוגלים לדמיין בפרטי פרטים את האושר שיהיה לנו אם נקבל משהו, אבל לאחר שקיבלנו אותו איננו זוכרים את האדם שהיינו כאשר עדיין חיכינו לו? ואולי כדאי מדי פעם לפגוש את האדם ההוא. את האדם שהיינו לפני שהדבר הגיע. מה הוא היה אומר אילו היה רואה את החיים שלנו היום? האדם שלפני עשרים שנה היה רואה את המשפחה שיש לנו עכשיו, כיצד היה מגיב? האדם שהיה בתחילת הדרך המקצועית היה רואה לאן הגענו, האם היה חושב שנכשלנו כפי שאנחנו לפעמים מרגישים? האדם שחיפש בית היה נכנס לבית שאנחנו כבר רגילים אליו, האם היה רואה רק את מה שחסר בו? האדם שהתפלל לילד היה רואה אותנו מתלוננים על עוד ערב עמוס, מה היה עובר עליו? לא כדי לבטל את הקשיים של היום. אלא כדי להחזיר אל ההווה נקודת מבט שההתרגלות מחקה. אולי לפעמים איננו צריכים לקבל חיים אחרים. אנחנו צריכים לפגוש מחדש את החיים שכבר קיבלנו. וכאן אפשר לרדת עוד קומה, משום שגם היכולת לראות מחדש את מה שכבר קיבלנו אינה רק עניין של הכרת הטוב. יש בה גם שאלה עמוקה על הזהות שלנו: האם אנחנו יודעים מי אנחנו כאשר איננו במרדף? אדם שרגיל לחיות מן היעד הבא עלול לגלות שכאשר אין יעד ברור הוא אינו מרגיש רק שעמום, אלא כמעט אובדן זהות. כל עוד הוא רץ, הוא יודע להסביר לעצמו מי הוא. הוא מתקדם, בונה, משיג, מוכיח. אבל כאשר הוא עוצר, אפילו לרגע, עולה שאלה אחרת: אם אני לא בדרך לדבר הבא, מי אני עכשיו? אולי זו אחת הסיבות שהמרדף יכול להיות ממכר גם כאשר הוא מתיש. הוא נותן לאדם כיוון, מבנה וסיפור. הוא אינו רק רוצה עוד כסף, עוד תפקיד או עוד הישג. הוא רוצה את התחושה שהוא בתנועה, שהוא מתקדם, שהוא לא נשאר מאחור. ולכן גם לאחר שהשיג דבר משמעותי, השקט שאמור להגיע איתו יכול להיות לא נוח. פתאום אין יעד שמסביר את המאמץ, ואין משימה שמגינה עליו מן השאלה אם הוא יודע להיות נוכח בחיים שכבר בנה. זו שאלה קשה במיוחד לאנשים מצליחים. אדם יכול לבנות קריירה מרשימה, משפחה, בית, מעמד ויכולת כלכלית, ובכל זאת להרגיש שבפנים משהו ממשיך לרוץ. לא מפני שהוא כפוי טובה, אלא מפני שהמערכת הפנימית שלו למדה שהערך נמצא בתנועה קדימה. אם אין עוד יעד, אין עוד הוכחה שהוא שווה. וכאן אולי מסתתר אחד המקומות שבהם הרצון להצליח הופך לצורך להוכיח. יש הבדל עצום ביניהם. הצלחה יכולה לצמוח מאהבת היצירה, מן הרצון להשפיע, מן השאיפה לעשות טוב יותר. הצורך להוכיח מבקש תשובה על שאלה אחרת: האם אני מספיק? וכאשר זו השאלה, שום הישג אינו יכול להיות סופי, מפני שכל הישג עונה עליה רק לזמן קצר. הקידום אומר לרגע: אתה מספיק. המחמאה אומרת: אתה מספיק. ההכנסה אומרת: אתה מספיק. ואז מגיע אדם אחר, הישג אחר, השוואה חדשה, והשאלה נפתחת שוב. לכן לפעמים האדם אינו מחפש דבר מסוים. הוא מחפש מצב שבו לא יצטרך עוד להוכיח דבר. אבל אם כל הערך העצמי שלו בנוי על הוכחות, כל הוכחה חדשה רק מלמדת אותו שהוא זקוק להוכחה נוספת. וכאן השאלה נעשית חדה: האם אני רודף אחרי המטרה, או אחרי התחושה שאהיה אדם אחר כאשר אגיע אליה? אדם אומר שהוא רוצה עוד תפקיד, אבל אולי מה שהוא באמת רוצה הוא להרגיש חשוב. רוצה עוד כסף, אבל אולי הוא רוצה להרגיש בטוח. רוצה עוד הכרה, אבל אולי הוא רוצה להרגיש ראוי. רוצה שכולם יכירו בהישגיו, אבל אולי הוא רוצה סוף סוף להשתיק קול פנימי שאומר שהוא עדיין לא מספיק. ואם כך, צריך לשאול: האם הדבר שאני מבקש באמת מסוגל לתת לי את מה שאני מבקש ממנו? זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר בכל המהלך. לא האם הדבר טוב, אלא האם הוא ממלא תפקיד שאינו שייך לו. אפשר ליהנות מכבוד, אבל לא לבקש ממנו לבנות זהות. אפשר לשאוף לכסף, אבל לא לדרוש ממנו להבטיח שלעולם לא נפחד. אפשר לרצות זוגיות, אבל לא לצפות מבן הזוג לרפא כל פצע שהבאנו איתנו. אפשר לרצות ילדים, אבל לא לבקש מהם להוכיח שהחיים שלנו הצליחו. אפשר לשאוף להצלחה, אבל לא לבקש ממנה להיות פסק דין סופי על ערכנו. וכאן אולי האדם מגלה שהדברים הרחוקים שהוא רודף אחריהם אינם תמיד המטרה. לפעמים הם שליחים של צורך פנימי שלא קיבל שם. ואז "כי קרוב אליך הדבר מאד" יכול לקבל משמעות כמעט כואבת: הדבר הקרוב ביותר הוא לפעמים בדיוק הדבר שהאדם הכי מפחד לפגוש, השאלה הפנימית שמתחת לכל היעדים. מה אני מנסה להוכיח? למי? ולמה עדיין לא השתכנעתי? זו אינה שאלה שצריך לענות עליה מהר. לפעמים אדם צריך לחיות איתה זמן. יכול להיות שהוא יגלה שכל הריצה שלו בריאה ומלאת משמעות. ויכול להיות שיגלה שחלק ממנה התחיל לפני שנים כתגובה לפצע שאיש כבר אינו זוכר מלבדו. אדם שאביו כמעט לא שיבח אותו יכול לבלות חיים שלמים בניסיון לקבל מן העולם את המשפט שלא שמע בבית. אדם שגדל במחסור יכול להמשיך לצבור גם לאחר שכבר אינו חסר דבר. אדם שנדחה פעם יכול להמשיך לבנות דמות שאי אפשר יהיה לדחות. אדם שנכשל פעם יכול להפוך את כל חייו לפרויקט של הוכחה שהכישלון ההוא לא הגדיר אותו. אין בזה שום בושה. לפעמים הכאב עצמו יוצר כוחות אדירים. אבל מגיע שלב שבו כדאי לשאול אם הכוח עדיין משרת את האדם, או שהאדם כבר משרת את הפצע שממנו הוא נולד. וכאן אפשר להגיע גם לשאלה על שלווה. אנחנו מדברים הרבה על הרצון להיות רגועים, אבל האם אדם שמתרגל כל חייו לחיות מתוך מרדף יודע בכלל מה לעשות עם שקט? אולי כאשר השקט מגיע, הוא מיד מייצר משימה חדשה מפני שהשקט פוגש אותו במקום שאין בו הסחות. וזו שאלה עמוקה: האם אנחנו באמת רוצים מנוחה, או רק רוצים עוד מרדף שבו נרגיש פחות עייפים? לפעמים האדם אינו יודע לנוח לא מפני שאין לו זמן, אלא מפני שהמנוחה מאיימת עליו. בזמן מנוחה עולות שאלות שהעבודה משתיקה. האם אני מרוצה? האם אני קרוב לאנשים שאני אוהב? האם אני חי את הערכים שלי? האם כל מה שבניתי באמת ממלא אותי? כל עוד יש עוד מייל לענות עליו, אין צורך לענות על השאלות הללו. ולכן ייתכן שהעומס אינו תמיד רק בעיה חיצונית. לפעמים הוא גם מערכת הגנה. הגנה מפני שקט. הגנה מפני מפגש. הגנה מפני עצמנו. וכאן "לא בשמים היא" מקבל עומק כמעט הפוך מן הדרך שבה התרגלנו לקרוא אותו. האדם חושב שהחיים שהוא רוצה נמצאים רחוק, אבל לפעמים מה שנמצא רחוק הוא דווקא הבריחה. הוא צריך לנסוע, להשיג, להוסיף, לשנות. הדבר הקרוב דורש פחות תנועה ויותר נוכחות. ולפעמים נוכחות קשה יותר מתנועה. קל יותר לקבוע יעד חדש מאשר לשבת עם בן הזוג בלי טלפון. קל יותר להתחיל פרויקט מאשר להקשיב לילד עד הסוף. קל יותר לתכנן חופשה מאשר ללמוד ליהנות מערב רגיל בבית. קל יותר לקנות דבר חדש מאשר לבדוק למה מה שכבר קיים אינו מצליח לשמח. קל יותר לשאול מה עוד חסר מאשר לבדוק מה קיים ואנחנו פשוט כבר לא רואים. הדברים הללו אינם באים לומר שהאדם צריך לעצור את חייו. יש אנשים שצריכים דווקא לנוע, לשנות, לפרוץ ולבנות. השאלה היא אם התנועה צומחת מחיים או בורחת מהם. וכאן אולי אפשר לשאול שאלה שאין לה תשובה אחת: אם היו לוקחים ממני לחודש את כל היעדים שאני רודף אחריהם, מה היה נשאר? לא את האנשים. לא את הערכים. רק את המרוץ. האם הייתי יודע לחיות? האם הייתי יודע לשבת עם עצמי? האם הייתי יודע להיות עם המשפחה בלי להרגיש שאני מבזבז זמן? האם הייתי יודע להרגיש ערך גם ביום שבו לא השגתי דבר? זו שאלה על זהות. כי אדם שמרגיש בעל ערך רק כשהוא מתקדם עלול להפוך כל עצירה לאיום. ואז אפילו ברכה יכולה להיעשות מסוכנת. אם יגיע למקום שבו כבר יש די, הוא יצטרך להודות שאולי הבעיה כבר אינה בחוסר אלא ביכולת שלו להרגיש מלא. שלמה המלך אומר בקהלת (ד, ו): "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח". אין כאן שלילה של עמל. ספר קהלת עצמו מכיר בערכה של עשייה. אבל הפסוק מעמיד זה מול זה "מלא כף נחת" ו"מלא חפנים עמל ורעות רוח". אפשר להחזיק יותר ובכל זאת להחזיק פחות נחת. וזו שאלה כמעט בלתי נסבלת לתרבות שמלמדת אותנו למדוד הצלחה לפי יותר: האם ייתכן שבשלב מסוים הדרך לקבל יותר חיים היא לא להוסיף עוד דבר, אלא ללמוד להיות נוכח יותר במה שכבר יש? לא תמיד. אבל לפעמים כן. אדם יכול להגדיל את הבית ולהקטין את הזמן שבו הוא נמצא בו. יכול להגדיל את ההכנסה ולהקטין את השקט. יכול להגדיל את הקשרים ולהקטין את הקרבה. יכול להגדיל את האפשרויות ולהקטין את היכולת לבחור. יכול לראות יותר עולם ולהיות פחות נוכח במקום שבו הוא נמצא. הפרדוקסים האלה אינם אומרים שהיותר רע. הם רק מזכירים שיותר אינו מילה נרדפת לטוב. וכאן אפשר לחזור אל המשנה במסכת אבות (ד, א): "איזהו עשיר השמח בחלקו". השאלה אינה רק כמה יש לו, אלא האם חלקו בכלל הגיע אליו. לא במובן המשפטי, אלא במובן הנפשי. האם הדבר נמצא רק בבעלותו או גם בתודעתו? אפשר להיות בעלים של הרבה דברים שמעולם לא באמת פגשנו. בית שלא היינו בו. משפחה שלא היינו איתה. זמן שלא היינו נוכחים בו. בריאות שלא הרגשנו. אנשים שאהבנו אבל תמיד היינו עסוקים מדי כדי לומר להם. ואולי זה אחד הכאבים הגדולים שאדם יכול לגלות בדיעבד: לא שלא היו לו חיים טובים, אלא שהוא היה עסוק מדי בלחפש חיים טובים מכדי לחיות אותם. כאן אולי שווה לשאול את אחת השאלות החזקות ביותר: אם בעוד עשרים שנה הייתי מתגעגע לתקופה שבה אני נמצא עכשיו, למה בדיוק הייתי מתגעגע? למי? לאיזה שולחן? לאיזה קול בבית? לאיזה גוף שעדיין מתפקד? לאיזה אדם שעדיין אפשר להתקשר אליו? לאיזה גיל של הילדים? לאיזה כוח שעוד יש לי? לאיזה זמן שאני מבזבז עכשיו מפני שאני משוכנע שהחיים יתחילו אחר כך? השאלה הזאת אינה אמורה להפוך את ההווה למושלם. גם התקופה שנזכור בגעגוע יכולה להיות קשה בזמן שחיים אותה. האדם של העתיד עלול לשכוח את העייפות, הלחצים והחששות של היום. אבל אולי דווקא משום כך כדאי להביט על ההווה משתי נקודות זמן בו זמנית: מתוך הקושי של עכשיו ומתוך האפשרות שיום אחד נבין שהיה כאן גם משהו יקר מאוד. כך אפשר להימנע משני קצוות. לא לייפות את ההווה בכוח, אבל גם לא לתת לקושי שבו למחוק את כל מה שיש בו. אולי זו אחת הצורות העמוקות ביותר של נוכחות: היכולת לומר שהחיים אינם מושלמים, יש דברים שצריך לשנות ויש דברים שחסרים לי מאוד, ובכל זאת אני מסרב להפוך את החסר למשקפיים שדרכם אני רואה את כל מה שיש. כי חסר אחד יכול להיות אמיתי מאוד ועדיין לא להיות כל החיים. בעיה בזוגיות אינה מוחקת את כל הזוגיות. קושי כלכלי אינו מוחק את כל הבית. כישלון מקצועי אינו מוחק את האדם. תקופה קשה עם ילד אינה מוחקת את הקשר. אכזבה אחת אינה הופכת את כל מה שקיבלנו לחסר ערך. והנפש שלנו נוטה לפעמים לתת לחסר את כל המסך. אולי משום שהחסר צועק. היש נשאר בשקט. והאדם צריך ללמוד לשמוע גם את מה שאינו צועק. את הגוף שפועל. את הבית שעומד. את האדם שחוזר. את הילד שעדיין רוצה לדבר. את ההורה שעדיין עונה לטלפון. את האפשרות שעדיין פתוחה. את היום שעדיין קיים. אולי הדבר הקרוב אינו תמיד הדבר הגדול ביותר בחיים. אבל לפעמים הוא הדבר שנגלה כגדול ביותר רק לאחר שהוא כבר איננו קרוב. והשאלה היא אם אפשר ללמוד לראות אותו רגע אחד קודם. ויש כאן עוד נקודה אחת, אולי העמוקה ביותר בכל המהלך הזה: לפעמים האדם אינו מתקשה לראות את מה שיש לו, אלא מתקשה להסכים שהחיים עצמם עשויים להיות פשוטים יותר מן הסיפור שהוא בנה עליהם. הוא התרגל לחשוב שמשמעות נמצאת דווקא בדברים הגדולים, בהצלחות, בפריצות דרך, באירועים חריגים, ברגעים שבהם משהו משתנה באופן דרמטי. אבל ייתכן שחלק גדול מן החיים אינו מגיע כך. ייתכן שהמשמעות האמיתית מסתתרת דווקא בתוך הדברים שאנחנו מפספסים מפני שהם נראים קטנים מדי. אדם מחכה לרגע שבו ירגיש שהזוגיות שלו שוב "מיוחדת", אבל אולי המיוחד נמצא בכך שיש אדם שחוזר איתו הביתה כבר שנים, מכיר את חולשותיו, נשאר, נושא, זוכר, סולח, מתווכח ושוב בוחר להישאר. אדם מחכה לרגע שבו ירגיש אבא משמעותי, אבל אולי המשמעות נמצאת בכך שהוא מסיע ילד לבית הספר, מקשיב לסיפור שהוא כבר שמע, יושב ליד המיטה עוד כמה דקות למרות שהוא עייף. שום דבר מן הדברים הללו אינו מצטלם היטב, אבל אולי דווקא מהם בנויים החיים שאנחנו נתגעגע אליהם. אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו יודעים לזהות משמעות גם כאשר היא אינה מרגשת? משום שהתרגשות ומשמעות אינן אותו דבר. יש רגעים מרגשים שאין להם כמעט משקל בחיים, ויש פעולות שקטות מאוד שבונות חיים שלמים. אדם יכול להתרגש מאוד מחופשה של שבוע, אבל הזוגיות שלו נבנית בעיקר בארבעים ותשעה השבועות האחרים. יכול להתרגש מטקס סיום של ילד, אבל הקשר איתו נבנה באלפי נסיעות, ארוחות ושיחות שאין להן שום טקס. יכול להרגיש התעלות גדולה בתפילה אחת, אבל העולם הרוחני שלו נבנה גם מן הימים שבהם הוא עומד להתפלל בלי שום תחושה מיוחדת. וכאן אולי צריך להבחין בין שני סוגים של חיים. יש חיים שבהם האדם כל הזמן מחפש להרגיש חי, ויש חיים שבהם הוא לומד לזהות שהוא חי גם כאשר הרגש אינו צועק. הראשון זקוק ללא הרף לגירויים, שינויים וחידושים. השני מסוגל להכיר בערכו של יום רגיל. אין כאן שלילה של התרגשות. התרגשות היא מתנה. השאלה היא אם בלעדיה הכול מרגיש חסר ערך. שלמה המלך אומר בקהלת (ג, כב): "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו". הפסוק אינו מפנה את האדם בהכרח אל הדבר הגדול שיקרה בעתיד, אלא אל היכולת לשמוח בתוך מעשיו ובתוך חלקו. אפשר להבין מכאן נקודה עמוקה: חלק מן הטוב אינו נמצא רק במה שנשיג, אלא באופן שבו אנחנו פוגשים את מה שאנחנו עושים עכשיו. אולי אדם אינו צריך בכל יום לשאול מהו הדבר הגדול הבא, אלא האם הוא נמצא בתוך הדבר שהוא כבר עושה. האם הוא באמת מדבר עם האדם שמולו, או רק מחכה שהשיחה תסתיים כדי לחזור לטלפון. האם הוא באמת אוכל עם המשפחה, או רק נמצא פיזית ליד השולחן. האם הוא באמת עובד, או כל הזמן עסוק בהשוואה למקום שבו היה רוצה להיות. האם הוא באמת נח, או מרגיש אשם משום שאינו מתקדם. זו שאלה עמוקה יותר משאלת ניהול הזמן. היא שאלה על פיצול הנוכחות. אדם יכול להיות במקום אחד ולחיות נפשית במקום אחר. הוא נמצא בבית וחושב על העבודה, בעבודה וחושב על החופשה, בחופשה וחושב על מה מחכה לו כשיחזור. כך הוא יכול לעבור בין מקומות רבים מאוד בלי להיות באמת באף אחד מהם. וכאן אולי מתגלה אירוניה אנושית: אנחנו מבקשים עוד זמן, אבל לא תמיד יודעים להשתמש בזמן שכבר יש לנו. מבקשים עוד אפשרויות, אבל הקושי שלנו לבחור נעשה גדול יותר ככל שיש יותר אפשרויות. מבקשים יותר חופש, אבל לעיתים ממלאים כל רגע פנוי כדי שלא נצטרך להרגיש אותו. אולי משום כך לפעמים האדם אינו צריך עוד שעה ביום. הוא צריך להיות יותר בתוך השעה שכבר ניתנה לו. וזה יכול להיות ההבדל בין חיים ארוכים לבין חיים מורגשים. שני אנשים יכולים לחיות אותו מספר שנים, אבל אחד מהם עבר על פני חלק גדול מהן במצב של המתנה, והשני למד לפגוש את היום שבו הוא נמצא. אין לנו דרך למדוד את זה, אבל כולנו מכירים את התחושה שיש ימים שעברו כאילו לא היינו בהם, ולעומתם רגעים פשוטים מאוד שנשארים בתוכנו שנים. מה גורם לרגע להישאר? לא תמיד גודלו. לפעמים הנוכחות. אדם זוכר שיחה עם אבא במטבח לפני עשרים שנה, למרות שלא קרה בה שום דבר יוצא דופן. זוכר נסיעה עם ילד קטן. זוכר ארוחה פשוטה, שבת, צחוק, ריח, משפט. הדברים הללו נעשו יקרים דווקא משום שבזמן מסוים הם היו החיים עצמם, לא הקדמה למשהו אחר. וכאן עולה שאלה שאולי אי אפשר לענות עליה, אבל כדאי מאוד לחיות איתה: איזה מן הרגעים שאנחנו עוברים היום עשוי להפוך בעוד עשרים שנה לזיכרון שהיינו נותנים הרבה כדי לחזור אליו? יכול להיות שזו דווקא הארוחה שאנחנו ממהרים לסיים. הנסיעה שאנחנו רואים בה טרחה. הטלפון מאמא שאנחנו רוצים לקצר. השבת הרגילה שאין בה שום אירוע. הילד שיושב לידנו ועושה רעש. הגוף שמתפקד בלי שאנחנו חושבים עליו. האפשרות לצאת מן הבית ולחזור אליו. החיים אינם מודיעים לנו בזמן אמת אילו רגעים יתגלו אחר כך כיקרים במיוחד. אולי לכן החכמה אינה לנסות להרגיש בכל רגע שהוא מופלא. זה בלתי אפשרי וגם מלאכותי. החכמה היא לא לעבור על פני הכול במהירות כזו שלא נשארת לנו שום אפשרות לגלות מה היה שם. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות (פרק י הלכה כו), מסיים את הלכות ברכות בעקרון שלפיו אדם נדרש לברך על הטובה ועל הרעה באופן המתאים לכל אחת, ומתוך כך לחיות מול הקב"ה גם בשינויי המציאות. מערכת הברכות כולה מחנכת את האדם לעצור בתוך העולם המוכר ולתת שם למה שהוא מקבל. לאכול אינו רק לאכול. להריח אינו רק להריח. לפגוש תופעה מיוחדת אינו רק לראות אותה. האדם נדרש לעצור, לזהות ולברך. זו אולי אחת המערכות העמוקות ביותר נגד ההתרגלות. הברכה אומרת לאדם: הדבר הזה שאתה עומד לעשות עכשיו לא מוכרח להיות שקוף. עצור לשנייה. שים לב. לפני אכילה שהתרגלת אליה. לפני שתייה. לפני ריח. לפני פרי חדש. לפני בשורה. לפני דבר שכבר עשית אלפי פעמים. אולי הכרת הטוב מתחילה לא ברגש חזק אלא בעצירה קטנה. וזה נכון גם מחוץ לברכות. אדם יכול לעבור על פני אשתו בבוקר או לעצור שנייה ולהסתכל עליה. יכול לענות לילד מתוך הרגל או להקשיב לרגע. יכול להיכנס לבית ולראות רק מה צריך לסדר, או לזכור שיש כאן מקום שהוא חוזר אליו. אין צורך לייצר טקסים גדולים. לפעמים די להפסיק לרגע את האוטומט. ואז מתברר שאולי "הדבר הקרוב" אינו רק מה שיש לנו, אלא היכולת לראות אותו. לפעמים המציאות אינה דורשת תוספת. היא דורשת תשומת לב. וזה מביא לשאלה נוספת: כמה מן האושר שאנחנו מייחסים למה שאין לנו תלוי בעצם בפנטזיה שאין בו שגרה? כאשר אדם מדמיין עבודה אחרת, הוא מדמיין את החלקים הטובים שלה ולא את יום שני בבוקר. מדמיין זוגיות אחרת, ולא את החשבונות, העייפות וההרגלים שיגיעו גם לשם. מדמיין בית אחר, ולא את היום שבו גם הבית החדש יהיה פשוט הבית. אנחנו משווים לעיתים את המציאות המלאה שלנו לפנטזיה חלקית מאוד. המציאות תמיד נראית פחות זוהרת מן האפשרות, מפני שבמציאות אנחנו מקבלים את כל החבילה. בפנטזיה אנחנו בוחרים רק את התמונות. ולכן השאלה אם במקום אחר יהיה טוב יותר אינה תמיד הוגנת כאשר אנחנו משווים את הבעיות של כאן ליתרונות של שם. אם רוצים לבדוק באמת, צריך להשוות גם מחיר למחיר, שגרה לשגרה, חסר לחסר. לפעמים אדם באמת צריך לעבור. ולפעמים הוא צריך להפסיק לדמיין שהמקום הבא יהיה חסר שגרה. כי גם חלום שהתגשם הופך בשלב מסוים ליום שלישי. וזה אולי מבחן חשוב מאוד לרצון בשינוי: האם אני רוצה את המציאות החדשה גם אחרי שאני מדמיין אותה בלי הברק של ההתחלה? האם אני רוצה את התפקיד גם עם האחריות, הלחץ והשגרה שלו? רוצה את הבית גם עם המשכנתא והתחזוקה? רוצה את הדרך החדשה גם כשהיא תפסיק להיות חדשה? אם התשובה היא כן, יכול להיות שזה רצון עמוק. אם כל המשיכה נובעת רק מן החידוש, אולי כדאי לבדוק מה יקרה כאשר גם החידוש יתיישן. וכאן חוזרים לאותה נקודה: הבעיה אינה הרצון לעוד. הבעיה היא כאשר כל "עוד" מאבד את ערכו ברגע שהוא נעשה "יש". אם כך פועל המנגנון, אין יעד סופי שיפתור אותו. כל מה שהיום נמצא מעבר לים יכול להגיע מחר אל הבית ולהפוך בעוד שנה למשהו שאנחנו כבר כמעט לא רואים. ואז אולי השאלה הנכונה אינה רק כיצד להגיע אל הדבר הבא, אלא כיצד לא לאבד שוב את הדבר כאשר הוא יגיע. איך לא להפוך ברכה לשגרה שקופה? איך לא להפוך אדם אהוב לרהיט מוכר? איך לא להפוך הישג לנקודת פתיחה חדשה של חוסר? איך לא להפוך בריאות למשהו שמבחינים בו רק כאשר הוא מתערער? אין תשובה אחת. אולי אין גם צורך בתשובה אחת. לפעמים עצם השאלה מספיקה כדי לשנות את האופן שבו אדם מסתכל הערב על הבית, על האנשים שבו ועל החיים שהוא כבר חי. וכאן אפשר לחזור אל המילים "כי קרוב אליך הדבר מאד". לפעמים הדבר שאנחנו מחפשים אכן נמצא רחוק, וצריך לעבוד כדי להגיע אליו. אבל לפעמים המרדף הרחוק מסתיר מאיתנו דבר אחר: חלק מן הטוב שאנחנו מבקשים מן העתיד כבר נמצא בתוך ההווה, אלא שההתרגלות הפכה אותו לשקוף. ואז המסע אל עצמנו אינו תמיד מסע של הוספה. לפעמים הוא מסע של גילוי. לראות מחדש את מה שכבר נמצא. להרגיש מחדש את מה שכבר נעשה רגיל. לשמוע מחדש את הקול שכבר הפך לרקע. ולשאול לפני שממהרים אל הדבר הבא: האם אני בטוח שלא עברתי כבר על פני חלק מן הדברים שחיפשתי כל השנים, רק מפני שכאשר הם הגיעו הם הפסיקו להיראות כמו חלום והתחילו להיראות כמו החיים?
למה אנחנו מחפשים רחוק את מה שכבר נמצא קרוב אלינו? יש רגע מוזר בחיי אדם שבו הוא מגלה שהחיים שיש לו היום הם במידה רבה החיים שפעם ביקש לעצמו. העבודה שעליה הוא מתלונן היום הייתה אולי העבודה שלפני שנים התפלל שיקבל. הבית שכבר נראה לו קטן או מיושן היה פעם חלום שהוא לא ידע אם יוכל להרשות לעצמו. הילד שמפריע לו באמצע שיחת טלפון הוא אותו ילד שלפני שנולד מילא את המחשבות והתפילות. האדם שיושב מולו בארוחת הערב והפך עם השנים לחלק מן הנוף היה פעם האדם שהוא חיכה שעות להודעה ממנו. דברים שהיו פעם משאת נפש הופכים, לאחר שהגיעו, לרקע שעליו אנחנו מחפשים את משאת הנפש הבאה. פרשת נצבים מציבה בפני האדם פסוקים שנאמרו בהקשר של המצווה שעליה מדברת התורה, ובדברי הראשונים מצינו דרכים שונות בביאורה: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא יד). רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים ל, יא), מפרש את "המצוה הזאת" על מצוות התשובה שנזכרה קודם לכן, ואילו רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, יא) מפרש את הדברים ביחס לכלל התורה. אין כוונת הפסוקים לומר שכל דבר שאדם מבקש בחייו כבר נמצא לידו, אבל בתוך לשונה של התורה יש תנועה חזקה מאוד: האדם נוטה לדמיין שהדבר נמצא הרחק, והתורה אומרת לו שיש דברים גדולים הרבה יותר קרוב מכפי שהוא חושב. התנועה הזאת מוכרת מאוד מחיי האדם. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו לאחר שמשהו יקרה? כשנגמור את התקופה הלחוצה, כשנרוויח קצת יותר, כשנעבור דירה, כשהילדים יגדלו, כשנסיים את המשכנתא, כשנמצא עבודה מתאימה יותר, כשיהיה לנו זמן, כשנרגיש בטוחים יותר בעצמנו. כל אחד מן הדברים הללו יכול להיות צורך אמיתי לחלוטין. יש אדם שבאמת זקוק להכנסה גבוהה יותר, יש בית שכבר אינו מתאים למשפחה, יש מקום עבודה שצריך לעזוב ויש תקופות שבהן החיים באמת קשים. אבל מעבר לכל המקרים האמיתיים הללו מסתתרת שאלה אחרת: האם ייתכן שבמשך שנים אנחנו מעבירים את החיים שלנו אל העתיד? כמה פעמים אדם אמר "אחרי החגים" וגילה שאחרי החגים הגיעו חיים אחרים שגם בהם לא היה זמן? כמה פעמים אמר "כשהילדים יגדלו", וכשהם גדלו הופיעו דאגות אחרות? כמה פעמים חשב שאחרי שיגיע להכנסה מסוימת יוכל סוף סוף לנשום, וכשהגיע אליה רמת החיים השתנתה והמספר החדש נעשה שוב בלתי מספיק? כמה פעמים אדם הגיע למקום שאליו חלם להגיע וגילה שההתרגשות שהייתה אמורה לשנות את חייו נמשכה שבועות או חודשים, ואחר כך המקום החדש הפך פשוט למקום שבו הוא חי? אין בכך כפיות טובה. יש בנפש האנושית יכולת עצומה להתרגל. היכולת הזאת היא גם חסד, מפני שאילו כל שינוי היה ממשיך לרגש או לזעזע אותנו באותה עוצמה לעולם, לא היינו מסוגלים לחיות. אבל לאותה יכולת יש מחיר: אנחנו מתרגלים לא רק לקשיים אלא גם לברכות. דבר שהיה יכול למלא את הלב בהכרת הטוב הופך עם הזמן למובן מאליו, ומה שמובן מאליו כמעט מפסיק להיראות. אולי לכן אחת השאלות הקשות שאדם יכול לשאול את עצמו היא: על איזה דבר שיש לי היום התפללתי פעם? לא מה חסר לי עכשיו, אלא מה כבר הגיע. האם יש בחיים שלי דבר שפעם הייתי מוכן לעשות הרבה כדי לקבל אותו, והיום אני עובר לידו כמעט בלי להרגיש? האם ייתכן שחלק מן הדברים שאני מכנה "השגרה שלי" היו פעם רשימת החלומות שלי? המשנה במסכת אבות (ד, א) אומרת: "איזהו עשיר השמח בחלקו". קל לקרוא את המשנה כאמירה פשוטה על הסתפקות במועט, אבל היא מעמידה שאלה גדולה הרבה יותר על עצם מושג העושר. אם אדם מחזיק הרבה ואינו מסוגל לחוות שיש לו, באיזה מובן הוא עשיר? ואם אדם מחזיק פחות ממנו אבל מסוגל לפגוש את הטוב שנמצא בחייו, מי משניהם חי בתודעה של שפע גדולה יותר? אין פירוש הדבר שכסף אינו חשוב. קל מאוד לדבר על הסתפקות במועט כאשר החשבונות משולמים. אדם שאין לו כסף לצרכים בסיסיים אינו זקוק לדרשה על כך שהכול בראש. מחסור הוא מחסור, וחובות הם חובות. אבל גם אחרי שמכירים בכך נשארת שאלה אחרת: האם קיים מספר שבו הנפש תאמר מעצמה "עכשיו מספיק", או שאם לא נלמד לומר מספיק, כל מספר חדש יהפוך לאחר זמן קצר לנקודת המוצא של המספר הבא? קהלת (ה, ט) אומר: "אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה". הפסוק אינו אומר שאין לכסף ערך, אלא מתאר אפשרות שבה עצם האהבה לדבר יוצרת רעב שאין הכמות מצליחה להשביע. אפשר להרוויח יותר ולהישאר בתחושת חסר, מפני שבאותו זמן שבו גדלה ההכנסה גדל גם המדד שלפיו האדם קובע כמה הוא צריך. לפני עשר שנים הוא היה בטוח שאם יגיע לסכום מסוים יהיה רגוע. היום הוא כבר מרוויח אותו, אבל הרוגע עבר להתגורר בסכום אחר. ומכאן עולה שאלה שאין לה תשובה אחידה: כמה כסף באמת חסר לנו, וכמה מן התחושה שחסר לנו נוצרת מכך שהמילה "מספיק" נעה כל הזמן קדימה? אצל אדם אחד התשובה תהיה שהוא באמת זקוק ליותר. אצל אדם אחר אולי יתברר שהמספר השתנה כבר חמש פעמים ובכל פעם ההבטחה הייתה זהה. לא צריך לענות מהר. לפעמים עצם ההיסטוריה האישית של האדם עונה טוב יותר מכל דרשה. אותו מנגנון מופיע בקריירה. אדם מתחיל במקום נמוך וחולם להגיע לתפקיד מסוים. הוא משקיע, מתקדם, עובד קשה ומגיע. יש רגע של סיפוק, אולי אפילו גאווה מוצדקת. ואז משהו מוזר קורה: כעבור זמן קצר הוא כבר אינו מסתכל על המקום שממנו הגיע, אלא על האדם שנמצא מדרגה אחת מעליו. התפקיד שהיה לפני שנתיים הוכחה לכך שהצליח נעשה היום הוכחה לכך שעדיין לא הגיע מספיק רחוק. האם זו שאפתנות בריאה או חוסר יכולת לנוח בתוך הישג? אין תשובה אחת. בלי שאפתנות חלק גדול מן הדברים הגדולים בעולם לא היו נוצרים. אדם צריך לרצות להתפתח, ללמוד, ליצור ולהגיע רחוק יותר. אבל אולי יש הבדל בין אדם שאומר "טוב לי במקום שאליו הגעתי ואני רוצה לבנות ממנו עוד קומה", לבין אדם שאומר "כל עוד לא הגעתי לקומה הבאה, הקומה הזאת אינה שווה דבר". מבחוץ שני האנשים יכולים לעבוד באותה חריצות. מבפנים הם חיים בעולמות שונים. האחד מתקדם מתוך מלאות. האחר בורח מתוך חסר. וזו שאלה שכל הישג חדש יכול להציב בפני האדם: האם אני רוצה את הדבר הבא משום שהוא באמת חשוב לי, או מפני שכבר אינני מסוגל להרגיש את ערכו של הדבר שקיבלתי? הדבר נעשה חריף עוד יותר כאשר מדובר באנשים ולא בחפצים. חפץ חדש נעשה ישן, וזה טבעו. אבל מה קורה כאשר גם בני אדם נעשים בעינינו חלק מן הרקע? אדם חוזר הביתה ורואה את מי שחי איתו עשרים או שלושים שנה. דווקא משום שהוא נמצא שם בכל יום, הנוכחות שלו אינה מייצרת דרמה. אין התרגשות של פגישה ראשונה, אין ציפייה להודעה, אין מסתורין. וכאן יכולה להתרחש אחת הטרגדיות השקטות של החיים: היציבות שביקשנו כל כך הופכת לסיבה לכך שאנחנו מפסיקים להרגיש את ערכה. אפשר לשאול אדם נשוי שאלה לא פשוטה: מה יש באדם שחי איתך היום שפעם גרם לך לבחור דווקא בו, ומתי בפעם האחרונה הסתכלת עליו דרך העיניים ההן? לא כדי למחוק את מה שהשתנה במשך השנים. אנשים משתנים, זוגיות משתנה, יש פגיעות, אכזבות, קשיים ופערים אמיתיים. אבל האם כל מה שראינו פעם נעלם, או שחלק ממנו פשוט נעשה מוכר מדי מכדי שנבחין בו? יש אפילו תופעה מוזרה יותר. לפעמים תכונה שמשכה אותנו בתחילת הקשר הופכת במשך השנים לתכונה שמרגיזה אותנו. הספונטניות שנראתה פעם מלאת חיים נעשית חוסר סדר. השקט שנראה פעם עמוק נעשה סגירות. השאפתנות שנראתה מרשימה נעשית עבודה בלתי פוסקת. החברתיות שנראתה קסומה נעשית צורך להיות תמיד עם אנשים. ייתכן שהתכונה באמת הקצינה, וייתכן שגם החיים השתנו. אבל לפעמים כדאי לשאול: האם האדם שמולי השתנה לחלוטין, או שגם העיניים שבהן אני מסתכל עליו השתנו? ההתרגלות אינה רק מפחיתה התרגשות. היא יכולה לשנות פרשנות. וכמה הדבר נכון ביחס לילדים. יש תקופות בהורות שבהן אדם מותש באמת. ילד קטן מתעורר בלילה, הבית רועש, אין פרטיות, כל יציאה דורשת ארגון, וכל משימה פשוטה הופכת למבצע. אין שום צורך לייפות את הקושי. אבל בתוך הקושי הזה מסתתרת עובדה שהלב מתקשה להחזיק: התקופה שממנה אנחנו מבקשים לפעמים לברוח היא תקופה שיום אחד לא תהיה. כמה פעמים הורה אומר "שכבר יגדל", ואחרי שנים מסתכל על תמונה מאותה תקופה והיה נותן הרבה בשביל שעה אחת עם הילד שהיה אז? זו אינה סיבה להרגיש אשמה על עייפות. עייפות היא אמיתית. זו רק שאלה: האם אפשר להיות עייפים מן התקופה ובכל זאת לא להחמיץ אותה? האם אפשר לרצות שהלילה הקשה יעבור בלי לרצות שהילדות תעבור? האם אפשר להכיר בכך שהילד מעצבן אותנו עכשיו ובאותו זמן לדעת שיום אחד הבית יהיה שקט יותר מכפי שנרצה? אולי הבגרות אינה לבחור בין שתי האמיתות אלא לשאת את שתיהן. קשה לי עכשיו, והדבר הזה יקר לי. אני רוצה רגע של שקט, ואני יודע שהרעש הזה הוא גם קול של חיים שלא יישארו כאן לנצח. אותו דבר קורה עם הורים מבוגרים. הטלפון מצלצל בזמן לא נוח. אבא רוצה לספר שוב סיפור שכבר שמענו. אמא שואלת שאלה שכבר ענית עליה אתמול. האדם עסוק, ויש לו באמת הרבה על הראש. אבל יש שאלה שכמעט אי אפשר לשאול בלי שהלב ייעצר לרגע: כמה היית מוכן לתת יום אחד כדי שהטלפון הזה יוכל לצלצל שוב? אין צורך לענות. יש שאלות שתשובה רק תקטין אותן. הגמרא במסכת ברכות (דף נד ע"א) מונה בין החייבים להודות את יורדי הים שעלו, הולכי מדברות שהגיעו ליישוב, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יש מצבים שבהם רק היציאה מן הסכנה מגלה מחדש את ערכם של דברים שהיו קודם מובנים מאליהם. אדם שהיה חולה אינו מבקש באותו רגע בית גדול יותר. הוא רוצה לקום מן המיטה. אדם שאיבד לרגע את הביטחון אינו מתווכח על איכות השגרה. הוא מתפלל שהיא תחזור. ואז השגרה חוזרת. וכעבור זמן גם היא נעשית שוב רגילה. אולי זו אחת החידות הגדולות של נפש האדם: מדוע אנחנו יודעים כל כך טוב להתגעגע למה שאבד, וכל כך מעט להתגעגע למה שעדיין נמצא אצלנו? מדוע הבריאות מקבלת פתאום ערך עצום כאשר היא מתערערת? מדוע הבית נראה יקר יותר כאשר נאלצים לעזוב אותו? מדוע אנחנו יודעים לומר דברים כל כך יפים על אדם אחרי שאיננו, דברים שלפעמים כמעט לא אמרנו לו כאשר ישב לידנו? מדוע הזיכרון יודע להאיר את מה שההווה ידע להחשיך? אין צורך להפוך את השאלות הללו למוסר מאיים. אדם אינו יכול לחיות בכל רגע כאילו כל דבר עומד להילקח ממנו. חיים כאלה יהיו מלאי חרדה ולא הכרת הטוב. אבל אולי אפשר ללמוד משהו מן האובדן בלי להזדקק לו. אולי אפשר לפעמים להסתכל על דבר שנמצא בחיינו ולשאול כיצד היינו רואים אותו אילו ידענו שאינו מובן מאליו. רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים ל, יב), מבאר על "לא בשמים היא" שאילו הייתה התורה בשמים היה על האדם לעלות אחריה וללומדה. הדברים נאמרו על התורה, ואין להוציאם מפשוטם. ובכל זאת, עצם המתח שבפסוקים בין הרחוק לבין הקרוב מעמיד מולנו תמונה חזקה: יש דברים שעבורם היינו מוכנים כביכול ללכת רחוק מאוד אילו היו חסרים לנו, ובדיוק משום שהם קרובים איננו מרגישים כמה רחוק היינו הולכים כדי להשיב אותם אילו אבדו. אדם בריא יכול לעבור יום שלם בלי לחשוב על היכולת ללכת. מי שאיבד אותה יודע כמה היה נותן בשביל עשרה צעדים. אדם שומע את ילדיו קוראים לו עשרות פעמים ביום ועלול להתעייף מן המילה "אבא". יש מי שהיה נותן את כל אשר לו כדי לשמוע את המילה הזאת פעם אחת. אין כאן ניסיון לגרום לאדם להרגיש אשם על חייו. יש כאן ניסיון לשאול אם אנחנו מוכרחים תמיד לראות את הדברים דרך החסר כדי להבין את ערכם. ואולי השאלה החריפה ביותר איננה מה חסר לנו. אלא מה יש לנו שאיננו מצליחים להרגיש שיש לנו? אפשר להיות בעל בית ולהרגיש חסר בית מפני שהבית של האחר גדול יותר. אפשר להיות מוקף אנשים ולהרגיש לבד מפני שאיננו באמת פוגשים אותם. אפשר להיות בעל הישגים ולהרגיש כישלון מפני שהמדד עבר כבר אל ההישג הבא. אפשר להיות אהוב ולא להרגיש אהוב מפני שהאהבה אינה מגיעה בדיוק בצורה שבה ציפינו לקבל אותה. אפשר להחזיק הרבה מאוד ולהרגיש שהחיים עדיין לא התחילו. וכאן אולי מסתתר עוני שאינו מופיע בשום חשבון בנק: לא מחסור בדברים, אלא מחסור ביכולת לחוות את נוכחותם. אדם כזה אינו בהכרח צריך פחות שאיפות. אולי הוא צריך יותר עיניים. אבל גם כאן צריך להיזהר. אפשר לקרוא את כל הדברים הללו ולהגיע למסקנה פשוטה מדי: האדם צריך להסתפק במה שיש לו, להפסיק לרצות דברים חדשים ולהודות על הקיים. זו מסקנה שאינה רק שטחית, אלא לעיתים גם שגויה. יש מצבים שבהם דווקא חוסר שביעות הרצון הוא קול בריא מאוד. אדם נמצא במקום עבודה שמכבה אותו, והוא צריך לעזוב. אדם חי במערכת יחסים שיש בה בעיה עמוקה, והוא צריך לדרוש שינוי. אדם מגלה שכישרונותיו אינם באים לידי ביטוי, והוא צריך לפרוץ קדימה. התורה אינה מבקשת מן האדם להפוך את השמחה בחלקו לאידיאולוגיה של קיפאון. השאלה העמוקה יותר היא כיצד מבחינים בין שאיפה שמוליכה את האדם קדימה לבין מרדף שאינו מסוגל להגיע לשום מקום. כיצד יודע אדם אם הוא רוצה לשנות את המציאות מפני שהמציאות באמת דורשת שינוי, או מפני שהוא נושא בתוכו תחושת חסר שתעבור איתו גם אל המציאות החדשה? אין מבחן פשוט שיכול לענות על כך לכל אדם, ואולי דווקא משום כך צריך להשאיר את השאלה פתוחה. אדם רוצה לעבור לדירה גדולה יותר. אולי המשפחה באמת זקוקה למרחב. אבל אפשר לשאול: אם הדירה תהיה גדולה יותר, מה בדיוק אני מצפה שיקרה בתוכי? אדם רוצה להתקדם לתפקיד בכיר יותר. אולי זה נכון ומתאים ליכולותיו. אבל מה הוא מבקש מן התפקיד מלבד התפקיד עצמו? השפעה? יצירה? כסף? או אולי את התחושה שסוף סוף יוכיח למישהו שהוא הצליח? אדם רוצה שבן הזוג ישתנה. אולי יש דברים שחייבים להשתנות. אבל האם הוא משוכנע שכל תחושת התסכול שלו תיעלם ביום שבו האדם שמולו יתנהג אחרת? השאלות הללו אינן באות לבטל את הרצון. הן באות לברר מה אנחנו מבקשים מן הדבר שאנחנו רוצים. לפעמים אנחנו מבקשים מדירה לתת לנו תחושת הצלחה. ממכונית לתת לנו ערך. מתפקיד לתת לנו זהות. מכסף לתת לנו ביטחון מוחלט. מבן זוג לתת לנו תחושת שלמות. מילדים לתת לנו אישור שהצלחנו בחיים. ומה קורה כאשר אנחנו מטילים על דבר מוגבל תפקיד שהוא אינו מסוגל למלא? ייתכן שנקבל אותו ועדיין נישאר רעבים. שלמה המלך אומר בקהלת (ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא". יש פער אפשרי בין מה שהאדם מצליח להכניס אל חייו לבין היכולת של נפשו לומר שהתמלאה. לא כל רעב של הנפש נפתר באמצעות תוספת של הדבר שהיא מבקשת. יש רעב שמקבל עוד ועוד ובכל זאת נשאר רעב, מפני שהדבר שניתן לו אינו הדבר שהוא באמת מחפש. אדם יכול לחשוב שהוא רוצה עוד כסף, כאשר עמוק יותר הוא רוצה להרגיש בטוח. יכול לרצות תפקיד כאשר הוא רוצה להרגיש משמעותי. יכול לרצות מחמאות כאשר הוא רוצה להרגיש ראוי. יכול לרצות שכולם יסכימו איתו כאשר הוא רוצה להרגיש שאפשר לסמוך על עצמו. הדברים אינם בהכרח פסולים. כסף יכול לתת ביטחון מסוים, תפקיד יכול לתת משמעות ומחמאה יכולה לשמח. אבל ברגע שאנחנו מבקשים מהם לפתור שאלה עמוקה יותר של זהות, הם נדרשים לשאת משקל שאולי שום דבר חיצוני אינו יכול לשאת לאורך זמן. וכאן אפשר לשאול שאלה שאינה נוחה: מהו הדבר שאנחנו מבקשים שוב ושוב מן העולם, ואולי העולם פשוט אינו מסוגל לתת לנו אותו? כמה הערכה אדם צריך לקבל כדי שלעולם לא יפקפק עוד בערכו? כמה כסף צריך להיות בחשבון כדי שלעולם לא יפחד? כמה הצלחות צריכות להירשם על שמו כדי שלעולם לא יחשוש שהוא נכשל? כמה פעמים בן הזוג צריך לומר שהוא אוהב אותו כדי שלעולם לא יעלה בו עוד ספק? אולי יש שאלות שהעולם החיצוני יכול להרגיע לזמן מה, אבל אינו יכול לפתור במקומנו. ופה הדברים מתחילים לעבור מן השאלה מה נמצא סביב האדם אל השאלה מי נמצא בתוך האדם. אדם יכול לעבור בית, עבודה, עיר, קהילה ואפילו מדינה, אבל יש נוסע אחד שעובר איתו לכל מקום: הוא עצמו. אם הוא אינו מבחין בכך, הוא עלול לייחס בכל פעם את תחושת החסר לתפאורה הנוכחית ולחשוב שהתפאורה הבאה תפתור אותה. לפעמים היא באמת תפתור חלק ממנה. אבל מה שלא שייך לתפאורה יגיע איתו. אדם אומר: במקום העבודה הזה אני כל הזמן מרגיש שלא מעריכים אותי. הוא עובר למקום אחר, ובתחילה הכול נפלא. מעריכים, מחמיאים, נותנים אחריות. כעבור זמן מתרחשת ביקורת אחת, ופתאום אותה תחושה ישנה חוזרת. אולי גם המנהל החדש בעייתי. אבל אולי יש מקום לשאול: מה קורה לי כאשר אינני מקבל הערכה? מדוע ביקורת אחת מסוגלת למחוק בתוכי עשרים מחמאות? אדם אומר: בזוגיות הזאת אני מרגיש שלא רואים אותי. זו יכולה להיות טענה אמיתית וכואבת מאוד. אבל בתוך בירור כן אפשר לשאול גם: האם היו מקומות אחרים בחיי שבהם הרגשתי שאינני נראה? האם התחושה הזאת התחילה כאן, או שהקשר הנוכחי נוגע במקום שהיה בי עוד קודם? אין בכך כדי לפטור את בן הזוג מאחריות. ייתכן שהוא באמת אינו רואה. אבל אם הכאב עתיק יותר מן הקשר, שינוי בהתנהגות של האחר לא בהכרח ירפא את כולו. וזה אולי אחד המבחנים החזקים ביותר: האם הדבר שאני מאשים בו את המציאות הנוכחית כבר הופיע בחיי בתוך תפאורות אחרות? אם בכל עבודה אני מרגיש שלא מעריכים אותי, אולי כדאי לבדוק את היחסים שלי עם הערכה. אם בכל קשר אני מפחד שיעזבו אותי, אולי כדאי לבדוק לא רק את האנשים שאני בוחר אלא גם את הפחד שאני מביא איתי. אם בכל מקום אני מרגיש שאני חייב להוכיח את עצמי, אולי לא כל העולם מעמיד אותי למבחן. אם בכל הישג אני מרגיש טוב למשך שבועיים ואז שוב חסר לי משהו, אולי הבעיה אינה רק בגובה ההישג הבא. אם בכל חופשה אני זקוק לעוד גירוי כדי ליהנות, אולי לא היעד הוא העניין היחיד. ואם בכל פעם שהחיים נעשים שקטים אני מיד צריך לפתוח פרויקט חדש, אולי כדאי לשאול מה קורה לי דווקא כאשר אין לאן לרוץ. השאלה האחרונה יכולה להיות מפחידה במיוחד. יש אנשים שאינם מפחדים מעומס, אלא מן השקט. כל עוד היומן מלא, הטלפון מצלצל, יש משימות, יעדים, פגישות ובעיות לפתור, האדם יודע מי הוא. הוא נחוץ. הוא מתקדם. הוא עסוק. אבל כאשר מגיע ערב שבו אין שום דבר דחוף, פתאום מופיעה תחושה לא מוכרת. מה עושים עכשיו? אולי משום כך אנחנו ממלאים כל חלל. עומדים בתור ומיד מוציאים טלפון. מחכים שתי דקות למעלית ובודקים הודעות. נוסעים ומדליקים משהו. אוכלים ורואים משהו. הולכים ומקשיבים למשהו. אפילו לפני השינה, כאשר העולם כבר שקט, אנחנו ממשיכים לגלול עד שהעיניים אינן מסוגלות עוד להישאר פתוחות. אין כאן כתב אישום נגד טכנולוגיה. הטלפון הוא כלי מופלא, והוא מאפשר דברים שאי אפשר היה לדמיין לפני דור. השאלה היא אחרת: מה אנחנו פוגשים כאשר אין שום דבר שמעסיק אותנו, והאם אנחנו עדיין יודעים להיות שם? אולי האדם המודרני הצליח לקצר כמעט כל מרחק בעולם, ובאותו זמן יצר לעצמו דרכים אינסופיות לא להגיע אל עצמו. אפשר לדבר עם אדם מעבר לאוקיינוס בתוך שנייה, אבל להתקשות לשבת עשר דקות עם המחשבות שלנו בלי לברוח למסך. אפשר לדעת בתוך רגע מה קורה בקצה השני של העולם, ולא לדעת מה עובר על הילד שיושב בחדר הסמוך. אפשר לראות כיצד מאות אנשים אחרים חיים, אוכלים, מטיילים ומצליחים, ובאותו זמן לא להרגיש את החיים שמתרחשים בתוך הבית שלנו. הרחוק נעשה קרוב כל כך, עד שלפעמים הקרוב נעשה רחוק. אדם יושב ליד שולחן עם משפחתו ומסתכל בתמונה של משפחה אחרת. נמצא בחופשה ומסתכל בחופשה של מישהו אחר. אוכל ארוחה ומצלם אותה בשביל אנשים שאינם נמצאים איתו. עומד מול נוף שחיכה חודשים לראות, ובמקום לראות אותו דרך העיניים הוא כבר חושב כיצד ייראה בתמונה. ושוב, אין צורך להפוך כל צילום וכל מסך לבעיה. השאלה אינה אם אנחנו משתמשים בכלים הללו, אלא אם הם משנים את המקום שבו התודעה שלנו חיה. האם אני נמצא במקום שבו הגוף שלי נמצא? זו שאלה פשוטה מאוד. ולפעמים התשובה אינה פשוטה כלל. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי (מאמר ג, סימן ה), מתאר את החסיד כמי שמושל בכוחותיו ונותן לכל כוח את חלקו הראוי לו. בתוך התיאור הרחב הזה נמצאת תפיסה עמוקה של חיים שאינם מפוזרים לכל עבר אלא מקבלים סדר פנימי. האדם אינו רק אוסף של רצונות שמושכים אותו בכל רגע למקום אחר. יש אפשרות לחיות מתוך נוכחות וסדר, ולא להיות נגרר ללא הפסקה אחרי הדבר הבא שתובע את תשומת הלב. אולי אחת מצורות העוני הגדולות של דור שיש בו כל כך הרבה אפשרויות היא פיזור הקשב. יש לנו יותר דברים לראות, לשמוע, לקנות, ללמוד ולעשות מכפי שאדם יכול להספיק בחיים שלמים. ולכן כמעט בכל רגע שאנחנו בוחרים דבר אחד אנחנו יודעים שיש אלף דברים אחרים שאנחנו מפסידים. פעם אדם ישב בארוחה ולא ידע מה אוכלים כרגע במסעדה בעיר אחרת. היום הוא יודע. פעם אדם יצא לחופשה ולא ידע כיצד נראית באותו רגע החופשה של מאות מכרים. היום הוא יכול לראות. פעם אדם קנה בית והשווה אותו אולי לבתים ברחוב. היום הוא יכול בתוך שעה לראות מאות בתים יפים ממנו מכל העולם. האפשרות להשוות כמעט אינסופית. והתוצאה יכולה להיות שגם דבר טוב מאוד מתקשה להרגיש טוב כאשר בכל רגע אפשר לראות משהו שנראה טוב יותר. מכאן עולה שאלה קשה: האם אנחנו באמת חסרים יותר מן הדורות שקדמו לנו, או שאנחנו פשוט חשופים הרבה יותר לכל מה שאין לנו? אדם יכול לחיות חיים טובים מאוד ולהרגיש שהם בינוניים מפני שהוא משווה אותם בכל יום לתמונות הערוכות של מאות חיים אחרים. וההשוואה הזאת כמעט תמיד אינה הוגנת. הוא משווה את מאחורי הקלעים שלו לבמה של האחר. את יום שלישי האפור שלו לרגע השיא שמישהו בחר לפרסם. את הזוגיות שלו, עם החשבונות, העייפות והמריבות, לתמונה של זוג מחייך בחופשה. את הקריירה שלו, עם כל השנים האיטיות, להודעה של מישהו שקיבל קידום. ואז יכול לקרות דבר אכזרי: לא חסר לאדם דבר חדש, אבל נלקחה ממנו היכולת ליהנות מן הדבר הישן. הוא לא איבד את הבית. הוא איבד את המבט שבו הבית היה מספיק. הוא לא איבד את העבודה. הוא איבד את היכולת לזכור מדוע רצה אותה. הוא לא איבד את האנשים. הוא איבד את תשומת הלב אליהם. ואולי לכן המשנה במסכת אבות אינה אומרת "איזהו עשיר שיש לו הרבה", אלא "השמח בחלקו". לא משום שהחלק אינו חשוב, אלא משום שגם לאחר שהחלק נמצא ביד האדם עדיין נדרשת יכולת נפשית לחוות אותו. השמחה אינה בהכרח תגובה אוטומטית למציאות. היא גם אופן של ראייה. אבל כאן עולה שאלה חריפה עוד יותר: האם אפשר ללמוד לראות לפני שהאובדן מלמד אותנו? האם אפשר להסתכל על אדם אהוב ולדעת שהוא אינו מובן מאליו בלי לדמיין אסון? האם אפשר להרגיש את הבריאות בלי לחלות? האם אפשר להבין את ערכה של שגרה בלי שמשבר ישבור אותה? האם אפשר להרגיש שהילדים גדלים בזמן שהם עדיין גדלים, ולא רק כאשר מסתכלים בתמונות הישנות? האם אפשר להיות בתוך תקופה בחיים ולדעת שהיא חולפת לפני שהיא חלפה? אולי זו אחת המדרגות הגדולות של הכרת הטוב. לא רק לומר תודה לאחר שקיבלנו דבר, אלא לשמור עליו בתודעה גם אחרי שהתרגלנו אליו. הגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"ב) אומרת: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'". הדברים טעונים ביאור רחב בדברי המפרשים, שהרי קדמו ללאה ביטויים של הודאה ושבח, אבל חז"ל מייחדים את הודאתה של לאה כנקודה מיוחדת. עצם מושג ההודאה מלמד שלא די בכך שהטוב נמצא. צריך שתתרחש גם הכרה בו. אפשר לקבל ולא לראות שקיבלנו. אפשר להיות מבורכים ולא להרגיש מבורכים. אפשר להיות מוקפים בדברים שפעם ביקשנו ולחיות בתחושה שעוד לא הגיע שום דבר. וזו אולי אחת הסיבות שהמילה "הודאה" כל כך עמוקה. להודות פירושו לא רק לומר תודה. יש בה גם הכרה. האדם מפסיק לרגע לעבור על פני המציאות ומודה: הדבר הזה נמצא כאן. הוא אינו מובן מאליו. לא יצרתי את הכול בעצמי. לא הכול מגיע לי. יש בחיים שלי דברים שקיבלתי. אבל גם כאן לא הייתי ממהר לתת לקורא הוראה להתחיל לכתוב רשימות של דברים טובים. לפעמים זה מועיל מאוד, אבל לפני הטכניקה יש שאלה עמוקה יותר: מה גורם לנו להפסיק לראות דבר ברגע שהוא נעשה שלנו? מדוע הרצון כל כך חי לפני הקבלה, וההכרה כל כך חלשה אחריה? מדוע אנחנו מסוגלים לדמיין בפרטי פרטים את האושר שיהיה לנו אם נקבל משהו, אבל לאחר שקיבלנו אותו איננו זוכרים את האדם שהיינו כאשר עדיין חיכינו לו? ואולי כדאי מדי פעם לפגוש את האדם ההוא. את האדם שהיינו לפני שהדבר הגיע. מה הוא היה אומר אילו היה רואה את החיים שלנו היום? האדם שלפני עשרים שנה היה רואה את המשפחה שיש לנו עכשיו, כיצד היה מגיב? האדם שהיה בתחילת הדרך המקצועית היה רואה לאן הגענו, האם היה חושב שנכשלנו כפי שאנחנו לפעמים מרגישים? האדם שחיפש בית היה נכנס לבית שאנחנו כבר רגילים אליו, האם היה רואה רק את מה שחסר בו? האדם שהתפלל לילד היה רואה אותנו מתלוננים על עוד ערב עמוס, מה היה עובר עליו? לא כדי לבטל את הקשיים של היום. אלא כדי להחזיר אל ההווה נקודת מבט שההתרגלות מחקה. אולי לפעמים איננו צריכים לקבל חיים אחרים. אנחנו צריכים לפגוש מחדש את החיים שכבר קיבלנו. וכאן אפשר לרדת עוד קומה, משום שגם היכולת לראות מחדש את מה שכבר קיבלנו אינה רק עניין של הכרת הטוב. יש בה גם שאלה עמוקה על הזהות שלנו: האם אנחנו יודעים מי אנחנו כאשר איננו במרדף? אדם שרגיל לחיות מן היעד הבא עלול לגלות שכאשר אין יעד ברור הוא אינו מרגיש רק שעמום, אלא כמעט אובדן זהות. כל עוד הוא רץ, הוא יודע להסביר לעצמו מי הוא. הוא מתקדם, בונה, משיג, מוכיח. אבל כאשר הוא עוצר, אפילו לרגע, עולה שאלה אחרת: אם אני לא בדרך לדבר הבא, מי אני עכשיו? אולי זו אחת הסיבות שהמרדף יכול להיות ממכר גם כאשר הוא מתיש. הוא נותן לאדם כיוון, מבנה וסיפור. הוא אינו רק רוצה עוד כסף, עוד תפקיד או עוד הישג. הוא רוצה את התחושה שהוא בתנועה, שהוא מתקדם, שהוא לא נשאר מאחור. ולכן גם לאחר שהשיג דבר משמעותי, השקט שאמור להגיע איתו יכול להיות לא נוח. פתאום אין יעד שמסביר את המאמץ, ואין משימה שמגינה עליו מן השאלה אם הוא יודע להיות נוכח בחיים שכבר בנה. זו שאלה קשה במיוחד לאנשים מצליחים. אדם יכול לבנות קריירה מרשימה, משפחה, בית, מעמד ויכולת כלכלית, ובכל זאת להרגיש שבפנים משהו ממשיך לרוץ. לא מפני שהוא כפוי טובה, אלא מפני שהמערכת הפנימית שלו למדה שהערך נמצא בתנועה קדימה. אם אין עוד יעד, אין עוד הוכחה שהוא שווה. וכאן אולי מסתתר אחד המקומות שבהם הרצון להצליח הופך לצורך להוכיח. יש הבדל עצום ביניהם. הצלחה יכולה לצמוח מאהבת היצירה, מן הרצון להשפיע, מן השאיפה לעשות טוב יותר. הצורך להוכיח מבקש תשובה על שאלה אחרת: האם אני מספיק? וכאשר זו השאלה, שום הישג אינו יכול להיות סופי, מפני שכל הישג עונה עליה רק לזמן קצר. הקידום אומר לרגע: אתה מספיק. המחמאה אומרת: אתה מספיק. ההכנסה אומרת: אתה מספיק. ואז מגיע אדם אחר, הישג אחר, השוואה חדשה, והשאלה נפתחת שוב. לכן לפעמים האדם אינו מחפש דבר מסוים. הוא מחפש מצב שבו לא יצטרך עוד להוכיח דבר. אבל אם כל הערך העצמי שלו בנוי על הוכחות, כל הוכחה חדשה רק מלמדת אותו שהוא זקוק להוכחה נוספת. וכאן השאלה נעשית חדה: האם אני רודף אחרי המטרה, או אחרי התחושה שאהיה אדם אחר כאשר אגיע אליה? אדם אומר שהוא רוצה עוד תפקיד, אבל אולי מה שהוא באמת רוצה הוא להרגיש חשוב. רוצה עוד כסף, אבל אולי הוא רוצה להרגיש בטוח. רוצה עוד הכרה, אבל אולי הוא רוצה להרגיש ראוי. רוצה שכולם יכירו בהישגיו, אבל אולי הוא רוצה סוף סוף להשתיק קול פנימי שאומר שהוא עדיין לא מספיק. ואם כך, צריך לשאול: האם הדבר שאני מבקש באמת מסוגל לתת לי את מה שאני מבקש ממנו? זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר בכל המהלך. לא האם הדבר טוב, אלא האם הוא ממלא תפקיד שאינו שייך לו. אפשר ליהנות מכבוד, אבל לא לבקש ממנו לבנות זהות. אפשר לשאוף לכסף, אבל לא לדרוש ממנו להבטיח שלעולם לא נפחד. אפשר לרצות זוגיות, אבל לא לצפות מבן הזוג לרפא כל פצע שהבאנו איתנו. אפשר לרצות ילדים, אבל לא לבקש מהם להוכיח שהחיים שלנו הצליחו. אפשר לשאוף להצלחה, אבל לא לבקש ממנה להיות פסק דין סופי על ערכנו. וכאן אולי האדם מגלה שהדברים הרחוקים שהוא רודף אחריהם אינם תמיד המטרה. לפעמים הם שליחים של צורך פנימי שלא קיבל שם. ואז "כי קרוב אליך הדבר מאד" יכול לקבל משמעות כמעט כואבת: הדבר הקרוב ביותר הוא לפעמים בדיוק הדבר שהאדם הכי מפחד לפגוש, השאלה הפנימית שמתחת לכל היעדים. מה אני מנסה להוכיח? למי? ולמה עדיין לא השתכנעתי? זו אינה שאלה שצריך לענות עליה מהר. לפעמים אדם צריך לחיות איתה זמן. יכול להיות שהוא יגלה שכל הריצה שלו בריאה ומלאת משמעות. ויכול להיות שיגלה שחלק ממנה התחיל לפני שנים כתגובה לפצע שאיש כבר אינו זוכר מלבדו. אדם שאביו כמעט לא שיבח אותו יכול לבלות חיים שלמים בניסיון לקבל מן העולם את המשפט שלא שמע בבית. אדם שגדל במחסור יכול להמשיך לצבור גם לאחר שכבר אינו חסר דבר. אדם שנדחה פעם יכול להמשיך לבנות דמות שאי אפשר יהיה לדחות. אדם שנכשל פעם יכול להפוך את כל חייו לפרויקט של הוכחה שהכישלון ההוא לא הגדיר אותו. אין בזה שום בושה. לפעמים הכאב עצמו יוצר כוחות אדירים. אבל מגיע שלב שבו כדאי לשאול אם הכוח עדיין משרת את האדם, או שהאדם כבר משרת את הפצע שממנו הוא נולד. וכאן אפשר להגיע גם לשאלה על שלווה. אנחנו מדברים הרבה על הרצון להיות רגועים, אבל האם אדם שמתרגל כל חייו לחיות מתוך מרדף יודע בכלל מה לעשות עם שקט? אולי כאשר השקט מגיע, הוא מיד מייצר משימה חדשה מפני שהשקט פוגש אותו במקום שאין בו הסחות. וזו שאלה עמוקה: האם אנחנו באמת רוצים מנוחה, או רק רוצים עוד מרדף שבו נרגיש פחות עייפים? לפעמים האדם אינו יודע לנוח לא מפני שאין לו זמן, אלא מפני שהמנוחה מאיימת עליו. בזמן מנוחה עולות שאלות שהעבודה משתיקה. האם אני מרוצה? האם אני קרוב לאנשים שאני אוהב? האם אני חי את הערכים שלי? האם כל מה שבניתי באמת ממלא אותי? כל עוד יש עוד מייל לענות עליו, אין צורך לענות על השאלות הללו. ולכן ייתכן שהעומס אינו תמיד רק בעיה חיצונית. לפעמים הוא גם מערכת הגנה. הגנה מפני שקט. הגנה מפני מפגש. הגנה מפני עצמנו. וכאן "לא בשמים היא" מקבל עומק כמעט הפוך מן הדרך שבה התרגלנו לקרוא אותו. האדם חושב שהחיים שהוא רוצה נמצאים רחוק, אבל לפעמים מה שנמצא רחוק הוא דווקא הבריחה. הוא צריך לנסוע, להשיג, להוסיף, לשנות. הדבר הקרוב דורש פחות תנועה ויותר נוכחות. ולפעמים נוכחות קשה יותר מתנועה. קל יותר לקבוע יעד חדש מאשר לשבת עם בן הזוג בלי טלפון. קל יותר להתחיל פרויקט מאשר להקשיב לילד עד הסוף. קל יותר לתכנן חופשה מאשר ללמוד ליהנות מערב רגיל בבית. קל יותר לקנות דבר חדש מאשר לבדוק למה מה שכבר קיים אינו מצליח לשמח. קל יותר לשאול מה עוד חסר מאשר לבדוק מה קיים ואנחנו פשוט כבר לא רואים. הדברים הללו אינם באים לומר שהאדם צריך לעצור את חייו. יש אנשים שצריכים דווקא לנוע, לשנות, לפרוץ ולבנות. השאלה היא אם התנועה צומחת מחיים או בורחת מהם. וכאן אולי אפשר לשאול שאלה שאין לה תשובה אחת: אם היו לוקחים ממני לחודש את כל היעדים שאני רודף אחריהם, מה היה נשאר? לא את האנשים. לא את הערכים. רק את המרוץ. האם הייתי יודע לחיות? האם הייתי יודע לשבת עם עצמי? האם הייתי יודע להיות עם המשפחה בלי להרגיש שאני מבזבז זמן? האם הייתי יודע להרגיש ערך גם ביום שבו לא השגתי דבר? זו שאלה על זהות. כי אדם שמרגיש בעל ערך רק כשהוא מתקדם עלול להפוך כל עצירה לאיום. ואז אפילו ברכה יכולה להיעשות מסוכנת. אם יגיע למקום שבו כבר יש די, הוא יצטרך להודות שאולי הבעיה כבר אינה בחוסר אלא ביכולת שלו להרגיש מלא. שלמה המלך אומר בקהלת (ד, ו): "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח". אין כאן שלילה של עמל. ספר קהלת עצמו מכיר בערכה של עשייה. אבל הפסוק מעמיד זה מול זה "מלא כף נחת" ו"מלא חפנים עמל ורעות רוח". אפשר להחזיק יותר ובכל זאת להחזיק פחות נחת. וזו שאלה כמעט בלתי נסבלת לתרבות שמלמדת אותנו למדוד הצלחה לפי יותר: האם ייתכן שבשלב מסוים הדרך לקבל יותר חיים היא לא להוסיף עוד דבר, אלא ללמוד להיות נוכח יותר במה שכבר יש? לא תמיד. אבל לפעמים כן. אדם יכול להגדיל את הבית ולהקטין את הזמן שבו הוא נמצא בו. יכול להגדיל את ההכנסה ולהקטין את השקט. יכול להגדיל את הקשרים ולהקטין את הקרבה. יכול להגדיל את האפשרויות ולהקטין את היכולת לבחור. יכול לראות יותר עולם ולהיות פחות נוכח במקום שבו הוא נמצא. הפרדוקסים האלה אינם אומרים שהיותר רע. הם רק מזכירים שיותר אינו מילה נרדפת לטוב. וכאן אפשר לחזור אל המשנה במסכת אבות (ד, א): "איזהו עשיר השמח בחלקו". השאלה אינה רק כמה יש לו, אלא האם חלקו בכלל הגיע אליו. לא במובן המשפטי, אלא במובן הנפשי. האם הדבר נמצא רק בבעלותו או גם בתודעתו? אפשר להיות בעלים של הרבה דברים שמעולם לא באמת פגשנו. בית שלא היינו בו. משפחה שלא היינו איתה. זמן שלא היינו נוכחים בו. בריאות שלא הרגשנו. אנשים שאהבנו אבל תמיד היינו עסוקים מדי כדי לומר להם. ואולי זה אחד הכאבים הגדולים שאדם יכול לגלות בדיעבד: לא שלא היו לו חיים טובים, אלא שהוא היה עסוק מדי בלחפש חיים טובים מכדי לחיות אותם. כאן אולי שווה לשאול את אחת השאלות החזקות ביותר: אם בעוד עשרים שנה הייתי מתגעגע לתקופה שבה אני נמצא עכשיו, למה בדיוק הייתי מתגעגע? למי? לאיזה שולחן? לאיזה קול בבית? לאיזה גוף שעדיין מתפקד? לאיזה אדם שעדיין אפשר להתקשר אליו? לאיזה גיל של הילדים? לאיזה כוח שעוד יש לי? לאיזה זמן שאני מבזבז עכשיו מפני שאני משוכנע שהחיים יתחילו אחר כך? השאלה הזאת אינה אמורה להפוך את ההווה למושלם. גם התקופה שנזכור בגעגוע יכולה להיות קשה בזמן שחיים אותה. האדם של העתיד עלול לשכוח את העייפות, הלחצים והחששות של היום. אבל אולי דווקא משום כך כדאי להביט על ההווה משתי נקודות זמן בו זמנית: מתוך הקושי של עכשיו ומתוך האפשרות שיום אחד נבין שהיה כאן גם משהו יקר מאוד. כך אפשר להימנע משני קצוות. לא לייפות את ההווה בכוח, אבל גם לא לתת לקושי שבו למחוק את כל מה שיש בו. אולי זו אחת הצורות העמוקות ביותר של נוכחות: היכולת לומר שהחיים אינם מושלמים, יש דברים שצריך לשנות ויש דברים שחסרים לי מאוד, ובכל זאת אני מסרב להפוך את החסר למשקפיים שדרכם אני רואה את כל מה שיש. כי חסר אחד יכול להיות אמיתי מאוד ועדיין לא להיות כל החיים. בעיה בזוגיות אינה מוחקת את כל הזוגיות. קושי כלכלי אינו מוחק את כל הבית. כישלון מקצועי אינו מוחק את האדם. תקופה קשה עם ילד אינה מוחקת את הקשר. אכזבה אחת אינה הופכת את כל מה שקיבלנו לחסר ערך. והנפש שלנו נוטה לפעמים לתת לחסר את כל המסך. אולי משום שהחסר צועק. היש נשאר בשקט. והאדם צריך ללמוד לשמוע גם את מה שאינו צועק. את הגוף שפועל. את הבית שעומד. את האדם שחוזר. את הילד שעדיין רוצה לדבר. את ההורה שעדיין עונה לטלפון. את האפשרות שעדיין פתוחה. את היום שעדיין קיים. אולי הדבר הקרוב אינו תמיד הדבר הגדול ביותר בחיים. אבל לפעמים הוא הדבר שנגלה כגדול ביותר רק לאחר שהוא כבר איננו קרוב. והשאלה היא אם אפשר ללמוד לראות אותו רגע אחד קודם. ויש כאן עוד נקודה אחת, אולי העמוקה ביותר בכל המהלך הזה: לפעמים האדם אינו מתקשה לראות את מה שיש לו, אלא מתקשה להסכים שהחיים עצמם עשויים להיות פשוטים יותר מן הסיפור שהוא בנה עליהם. הוא התרגל לחשוב שמשמעות נמצאת דווקא בדברים הגדולים, בהצלחות, בפריצות דרך, באירועים חריגים, ברגעים שבהם משהו משתנה באופן דרמטי. אבל ייתכן שחלק גדול מן החיים אינו מגיע כך. ייתכן שהמשמעות האמיתית מסתתרת דווקא בתוך הדברים שאנחנו מפספסים מפני שהם נראים קטנים מדי. אדם מחכה לרגע שבו ירגיש שהזוגיות שלו שוב "מיוחדת", אבל אולי המיוחד נמצא בכך שיש אדם שחוזר איתו הביתה כבר שנים, מכיר את חולשותיו, נשאר, נושא, זוכר, סולח, מתווכח ושוב בוחר להישאר. אדם מחכה לרגע שבו ירגיש אבא משמעותי, אבל אולי המשמעות נמצאת בכך שהוא מסיע ילד לבית הספר, מקשיב לסיפור שהוא כבר שמע, יושב ליד המיטה עוד כמה דקות למרות שהוא עייף. שום דבר מן הדברים הללו אינו מצטלם היטב, אבל אולי דווקא מהם בנויים החיים שאנחנו נתגעגע אליהם. אפשר לשאול שאלה קשה מאוד: האם אנחנו יודעים לזהות משמעות גם כאשר היא אינה מרגשת? משום שהתרגשות ומשמעות אינן אותו דבר. יש רגעים מרגשים שאין להם כמעט משקל בחיים, ויש פעולות שקטות מאוד שבונות חיים שלמים. אדם יכול להתרגש מאוד מחופשה של שבוע, אבל הזוגיות שלו נבנית בעיקר בארבעים ותשעה השבועות האחרים. יכול להתרגש מטקס סיום של ילד, אבל הקשר איתו נבנה באלפי נסיעות, ארוחות ושיחות שאין להן שום טקס. יכול להרגיש התעלות גדולה בתפילה אחת, אבל העולם הרוחני שלו נבנה גם מן הימים שבהם הוא עומד להתפלל בלי שום תחושה מיוחדת. וכאן אולי צריך להבחין בין שני סוגים של חיים. יש חיים שבהם האדם כל הזמן מחפש להרגיש חי, ויש חיים שבהם הוא לומד לזהות שהוא חי גם כאשר הרגש אינו צועק. הראשון זקוק ללא הרף לגירויים, שינויים וחידושים. השני מסוגל להכיר בערכו של יום רגיל. אין כאן שלילה של התרגשות. התרגשות היא מתנה. השאלה היא אם בלעדיה הכול מרגיש חסר ערך. שלמה המלך אומר בקהלת (ג, כב): "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו". הפסוק אינו מפנה את האדם בהכרח אל הדבר הגדול שיקרה בעתיד, אלא אל היכולת לשמוח בתוך מעשיו ובתוך חלקו. אפשר להבין מכאן נקודה עמוקה: חלק מן הטוב אינו נמצא רק במה שנשיג, אלא באופן שבו אנחנו פוגשים את מה שאנחנו עושים עכשיו. אולי אדם אינו צריך בכל יום לשאול מהו הדבר הגדול הבא, אלא האם הוא נמצא בתוך הדבר שהוא כבר עושה. האם הוא באמת מדבר עם האדם שמולו, או רק מחכה שהשיחה תסתיים כדי לחזור לטלפון. האם הוא באמת אוכל עם המשפחה, או רק נמצא פיזית ליד השולחן. האם הוא באמת עובד, או כל הזמן עסוק בהשוואה למקום שבו היה רוצה להיות. האם הוא באמת נח, או מרגיש אשם משום שאינו מתקדם. זו שאלה עמוקה יותר משאלת ניהול הזמן. היא שאלה על פיצול הנוכחות. אדם יכול להיות במקום אחד ולחיות נפשית במקום אחר. הוא נמצא בבית וחושב על העבודה, בעבודה וחושב על החופשה, בחופשה וחושב על מה מחכה לו כשיחזור. כך הוא יכול לעבור בין מקומות רבים מאוד בלי להיות באמת באף אחד מהם. וכאן אולי מתגלה אירוניה אנושית: אנחנו מבקשים עוד זמן, אבל לא תמיד יודעים להשתמש בזמן שכבר יש לנו. מבקשים עוד אפשרויות, אבל הקושי שלנו לבחור נעשה גדול יותר ככל שיש יותר אפשרויות. מבקשים יותר חופש, אבל לעיתים ממלאים כל רגע פנוי כדי שלא נצטרך להרגיש אותו. אולי משום כך לפעמים האדם אינו צריך עוד שעה ביום. הוא צריך להיות יותר בתוך השעה שכבר ניתנה לו. וזה יכול להיות ההבדל בין חיים ארוכים לבין חיים מורגשים. שני אנשים יכולים לחיות אותו מספר שנים, אבל אחד מהם עבר על פני חלק גדול מהן במצב של המתנה, והשני למד לפגוש את היום שבו הוא נמצא. אין לנו דרך למדוד את זה, אבל כולנו מכירים את התחושה שיש ימים שעברו כאילו לא היינו בהם, ולעומתם רגעים פשוטים מאוד שנשארים בתוכנו שנים. מה גורם לרגע להישאר? לא תמיד גודלו. לפעמים הנוכחות. אדם זוכר שיחה עם אבא במטבח לפני עשרים שנה, למרות שלא קרה בה שום דבר יוצא דופן. זוכר נסיעה עם ילד קטן. זוכר ארוחה פשוטה, שבת, צחוק, ריח, משפט. הדברים הללו נעשו יקרים דווקא משום שבזמן מסוים הם היו החיים עצמם, לא הקדמה למשהו אחר. וכאן עולה שאלה שאולי אי אפשר לענות עליה, אבל כדאי מאוד לחיות איתה: איזה מן הרגעים שאנחנו עוברים היום עשוי להפוך בעוד עשרים שנה לזיכרון שהיינו נותנים הרבה כדי לחזור אליו? יכול להיות שזו דווקא הארוחה שאנחנו ממהרים לסיים. הנסיעה שאנחנו רואים בה טרחה. הטלפון מאמא שאנחנו רוצים לקצר. השבת הרגילה שאין בה שום אירוע. הילד שיושב לידנו ועושה רעש. הגוף שמתפקד בלי שאנחנו חושבים עליו. האפשרות לצאת מן הבית ולחזור אליו. החיים אינם מודיעים לנו בזמן אמת אילו רגעים יתגלו אחר כך כיקרים במיוחד. אולי לכן החכמה אינה לנסות להרגיש בכל רגע שהוא מופלא. זה בלתי אפשרי וגם מלאכותי. החכמה היא לא לעבור על פני הכול במהירות כזו שלא נשארת לנו שום אפשרות לגלות מה היה שם. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות (פרק י הלכה כו), מסיים את הלכות ברכות בעקרון שלפיו אדם נדרש לברך על הטובה ועל הרעה באופן המתאים לכל אחת, ומתוך כך לחיות מול הקב"ה גם בשינויי המציאות. מערכת הברכות כולה מחנכת את האדם לעצור בתוך העולם המוכר ולתת שם למה שהוא מקבל. לאכול אינו רק לאכול. להריח אינו רק להריח. לפגוש תופעה מיוחדת אינו רק לראות אותה. האדם נדרש לעצור, לזהות ולברך. זו אולי אחת המערכות העמוקות ביותר נגד ההתרגלות. הברכה אומרת לאדם: הדבר הזה שאתה עומד לעשות עכשיו לא מוכרח להיות שקוף. עצור לשנייה. שים לב. לפני אכילה שהתרגלת אליה. לפני שתייה. לפני ריח. לפני פרי חדש. לפני בשורה. לפני דבר שכבר עשית אלפי פעמים. אולי הכרת הטוב מתחילה לא ברגש חזק אלא בעצירה קטנה. וזה נכון גם מחוץ לברכות. אדם יכול לעבור על פני אשתו בבוקר או לעצור שנייה ולהסתכל עליה. יכול לענות לילד מתוך הרגל או להקשיב לרגע. יכול להיכנס לבית ולראות רק מה צריך לסדר, או לזכור שיש כאן מקום שהוא חוזר אליו. אין צורך לייצר טקסים גדולים. לפעמים די להפסיק לרגע את האוטומט. ואז מתברר שאולי "הדבר הקרוב" אינו רק מה שיש לנו, אלא היכולת לראות אותו. לפעמים המציאות אינה דורשת תוספת. היא דורשת תשומת לב. וזה מביא לשאלה נוספת: כמה מן האושר שאנחנו מייחסים למה שאין לנו תלוי בעצם בפנטזיה שאין בו שגרה? כאשר אדם מדמיין עבודה אחרת, הוא מדמיין את החלקים הטובים שלה ולא את יום שני בבוקר. מדמיין זוגיות אחרת, ולא את החשבונות, העייפות וההרגלים שיגיעו גם לשם. מדמיין בית אחר, ולא את היום שבו גם הבית החדש יהיה פשוט הבית. אנחנו משווים לעיתים את המציאות המלאה שלנו לפנטזיה חלקית מאוד. המציאות תמיד נראית פחות זוהרת מן האפשרות, מפני שבמציאות אנחנו מקבלים את כל החבילה. בפנטזיה אנחנו בוחרים רק את התמונות. ולכן השאלה אם במקום אחר יהיה טוב יותר אינה תמיד הוגנת כאשר אנחנו משווים את הבעיות של כאן ליתרונות של שם. אם רוצים לבדוק באמת, צריך להשוות גם מחיר למחיר, שגרה לשגרה, חסר לחסר. לפעמים אדם באמת צריך לעבור. ולפעמים הוא צריך להפסיק לדמיין שהמקום הבא יהיה חסר שגרה. כי גם חלום שהתגשם הופך בשלב מסוים ליום שלישי. וזה אולי מבחן חשוב מאוד לרצון בשינוי: האם אני רוצה את המציאות החדשה גם אחרי שאני מדמיין אותה בלי הברק של ההתחלה? האם אני רוצה את התפקיד גם עם האחריות, הלחץ והשגרה שלו? רוצה את הבית גם עם המשכנתא והתחזוקה? רוצה את הדרך החדשה גם כשהיא תפסיק להיות חדשה? אם התשובה היא כן, יכול להיות שזה רצון עמוק. אם כל המשיכה נובעת רק מן החידוש, אולי כדאי לבדוק מה יקרה כאשר גם החידוש יתיישן. וכאן חוזרים לאותה נקודה: הבעיה אינה הרצון לעוד. הבעיה היא כאשר כל "עוד" מאבד את ערכו ברגע שהוא נעשה "יש". אם כך פועל המנגנון, אין יעד סופי שיפתור אותו. כל מה שהיום נמצא מעבר לים יכול להגיע מחר אל הבית ולהפוך בעוד שנה למשהו שאנחנו כבר כמעט לא רואים. ואז אולי השאלה הנכונה אינה רק כיצד להגיע אל הדבר הבא, אלא כיצד לא לאבד שוב את הדבר כאשר הוא יגיע. איך לא להפוך ברכה לשגרה שקופה? איך לא להפוך אדם אהוב לרהיט מוכר? איך לא להפוך הישג לנקודת פתיחה חדשה של חוסר? איך לא להפוך בריאות למשהו שמבחינים בו רק כאשר הוא מתערער? אין תשובה אחת. אולי אין גם צורך בתשובה אחת. לפעמים עצם השאלה מספיקה כדי לשנות את האופן שבו אדם מסתכל הערב על הבית, על האנשים שבו ועל החיים שהוא כבר חי. וכאן אפשר לחזור אל המילים "כי קרוב אליך הדבר מאד". לפעמים הדבר שאנחנו מחפשים אכן נמצא רחוק, וצריך לעבוד כדי להגיע אליו. אבל לפעמים המרדף הרחוק מסתיר מאיתנו דבר אחר: חלק מן הטוב שאנחנו מבקשים מן העתיד כבר נמצא בתוך ההווה, אלא שההתרגלות הפכה אותו לשקוף. ואז המסע אל עצמנו אינו תמיד מסע של הוספה. לפעמים הוא מסע של גילוי. לראות מחדש את מה שכבר נמצא. להרגיש מחדש את מה שכבר נעשה רגיל. לשמוע מחדש את הקול שכבר הפך לרקע. ולשאול לפני שממהרים אל הדבר הבא: האם אני בטוח שלא עברתי כבר על פני חלק מן הדברים שחיפשתי כל השנים, רק מפני שכאשר הם הגיעו הם הפסיקו להיראות כמו חלום והתחילו להיראות כמו החיים?
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←