מתוך המסע שלך אל עצמך
למה כל כך קשה לנו לוותר, גם כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן?
למה כל כך קשה לנו לוותר, גם כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן? למה אנחנו ממשיכים להחזיק בדברים שכבר מזמן אינם מתאימים לנו? האם באמת קשה לנו לוותר, או שאולי קשה לנו להיפרד מן האדם שהיינו כל עוד הם היו חלק מחיינו? במסע השבוע ננסה להתבונן באחד המאבקים השקטים ביותר של הנפש. נגלה כיצד התורה, חז"ל ואף המחקר הפסיכולוגי מאירים את אחד הכוחות החזקים ביותר שמנהלים את חיינו, וננסה להבין מה יכול לעזור לנו לעשות את הצעד הראשון אל חיים מדויקים, חופשיים ואמיתיים יותר. יש רגעים בחיים שאינם עושים רעש גדול, ובכל זאת הם מספרים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה. כמעט לכל אחד מאיתנו יש מגירה בבית שכבר מזמן הייתה אמורה להתרוקן. יש בה מפתחות שאיש אינו זוכר למה הם שייכים, קבלות שכבר איבדו כל משמעות, כבלים של מכשירים שכבר אינם קיימים, ואולי גם כמה תמונות או מכתבים שאיש לא פתח במשך שנים. מדי פעם פותחים את המגירה, מעבירים את הדברים מצד לצד, ואפילו אומרים לעצמנו: "בפעם הבאה אני כבר אעשה כאן סדר". אבל משום מה, בפעם הבאה מגיעה, ושום דבר לא באמת משתנה. מעניין שהמגירה הזאת אינה נמצאת רק בבית. נדמה שלכולנו יש גם מגירות כאלה בתוך הלב. זיכרונות שכבר אינם מועילים לנו, אכזבות שלא הצלחנו להניח מאחור, משפט אחד שמישהו אמר לפני שנים ואנחנו עדיין זוכרים אותו כאילו נאמר אתמול, או חלום ישן שכבר אינו מתאים לאדם שהפכנו להיות, ובכל זאת איננו מצליחים להיפרד ממנו. ככל שחושבים על זה יותר, מתעוררת שאלה שאולי אינה פשוטה כפי שנדמה במבט ראשון: למה כל כך קשה לנו לוותר? השאלה הזאת מסקרנת דווקא משום שהתשובה המיידית נראית ברורה כל כך. קל לומר שאנחנו נקשרים לדברים, לאנשים או לזיכרונות. אבל האם זו באמת כל האמת? הרי לא פעם אנחנו ממשיכים להחזיק גם במה שכבר מכביד עלינו. לפעמים אנחנו יודעים היטב שהגיע הזמן לסיים פרק מסוים, לשנות הרגל, להניח לכעס ישן או להפסיק לרצות את כולם, ובכל זאת נשארים בדיוק באותו מקום. אם כך, אולי הקושי איננו בעצם הוויתור. אולי הקושי נמצא במקום עמוק יותר, שעוד לא הצלחנו להגדיר. ייתכן שכל אחד מאיתנו מכיר את התחושה הזאת, גם אם היא מופיעה בצורה אחרת. יש מי שפותח שוב ושוב את אותה הודעת טיוטה שכבר כתב לפני שבועות, אבל אינו שולח אותה. יש מי שממשיך לדחות החלטה שכבר קיבל בלבו. יש מי שאומר לעצמו ש"אחרי החגים" יתחיל מחדש, ואחר כך מחכה להזדמנות הבאה. מעניין לשאול את עצמנו מה באמת עוצר אותנו. האם אנחנו מפחדים מן הצעד הבא, או שאולי אנחנו מפחדים להיפרד מן האדם שהיינו עד היום? אני חושב שזו שאלה שכדאי להשאיר פתוחה לרגע. לא למהר לענות עליה. לפעמים עצם הנכונות לשבת עם שאלה אמיתית מגלה עלינו יותר מכל תשובה מהירה. ככל שמתבוננים בזה יותר, מתעוררת מחשבה נוספת. אולי אנחנו רגילים לחשוב שהאדם נאחז במה שטוב לו, אבל החיים מלמדים שלעתים קרובות אנחנו נאחזים דווקא במה שמוכר לנו. יש משהו מרגיע בידיעה כיצד ייראה המחר, גם אם המחר הזה כבר מזמן אינו משמח אותנו. המוכר מעניק תחושת ביטחון, ואילו השינוי, גם כשהוא מבטיח עתיד טוב יותר, דורש מאיתנו להסכים להיכנס אל מקום שעדיין איננו מכירים. מעניין שגם המחקר הפסיכולוגי מתאר תופעה דומה. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו במחקריהם שאנשים נוטים לחשוש מהפסד יותר משהם מצפים לרווח. הם כינו את התופעה הזאת "שנאת ההפסד" (Loss Aversion). במילים אחרות, פעמים רבות עצם המחשבה על מה שניאלץ להפסיד מכאיבה לנו יותר מן השמחה על מה שאולי נרוויח. כשקוראים את הדברים האלה, קשה שלא לשאול את עצמנו האם לא כולנו נוהגים כך מדי פעם. האם לא קרה שנשארנו במקום מסוים רק מפני שפחדנו לאבד את המוכר, גם כאשר הרגשנו שכבר מזמן הגיע הזמן להתקדם? אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת, ואולי היא עמוקה אפילו יותר. האם אנחנו באמת חוששים לאבד את מה שיש לנו, או שאנחנו חוששים לאבד את הדמות שבנינו לעצמנו? הרי במשך השנים כל אחד מאיתנו אוסף לעצמו הגדרות. "כך אני", "זה האופי שלי", "אני לא מסוגל", "אני תמיד...", "אצלי זה לא עובד". לאט לאט ההגדרות האלה מפסיקות להיות משפטים, והן הופכות להיות הזהות שלנו. ואם כך, כל שינוי איננו רק שינוי של התנהגות. הוא מערער גם את הסיפור שסיפרנו לעצמנו במשך שנים. אולי משום כך כל כך קשה להשתנות. לא מפני שאין לנו כוח, אלא מפני שכל שינוי מחייב אותנו לשאול מחדש מי אנחנו. וזו כבר שאלה הרבה יותר עמוקה. הרי אם במשך שנים ראינו את עצמנו בצורה מסוימת, האם אנחנו באמת מוכנים לגלות שאולי אפשר לחיות גם אחרת? האם אנחנו מוכנים לוותר על ההגדרה הישנה של עצמנו, עוד לפני שאנחנו יודעים מי נהיה במקומה? דווקא בנקודה הזאת נדמה שפרשת השבוע פותחת לנו חלון קטן להתבוננות. התורה חוזרת שוב ושוב על הקריאה להסיר, לעקור ולהתרחק מן הדברים שעלולים להרחיק את האדם מייעודו. "אבד תאבדון את כל המקומות..." (דברים יב, ב). לכאורה היה די לומר: אל תלכו בדרכם. מדוע התורה משתמשת בלשון כל כך חריפה של עקירה? רבי משה בן נחמן, רמב"ן (דברים יב, ב), מסביר שאין די בכך שהאדם יפסיק את המעשה עצמו. כל עוד הוא ממשיך לשמור את הסמלים, את הזיכרונות ואת מה שמושך את לבו בחזרה, הדרך הישנה עדיין חיה בתוכו. כשקראתי את דבריו, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הם נוגעים גם לחיים שלנו. כמה פעמים נדמה לנו שכבר המשכנו הלאה, אבל בפועל רק החלפנו מקום, בעוד שהלב עדיין נשאר מאחור. אולי כולנו מכירים את התחושה הזאת. מבחוץ נראה שהכול כבר השתנה, אבל בפנים עדיין מתנהל אותו ויכוח ישן, אותה פגיעה ישנה, אותו פחד ישן. ואז מתעוררת שאלה שלא בטוח שקל לענות עליה: האם באמת ויתרנו... או שרק למדנו לחיות עם מה שלא העזנו לשחרר? כאן, נדמה לי, מגיע הרגע לעצור ולא לברוח מן השאלות. אנחנו חיים בתקופה שמלמדת אותנו להוסיף עוד ועוד. עוד ידע, עוד חוויות, עוד חפצים, עוד קשרים, עוד מטרות. אבל כמעט אף אחד לא מלמד אותנו אומנות אחרת, שקטה יותר, ואולי קשה הרבה יותר: אומנות הוויתור. לא הוויתור מתוך חולשה, אלא הוויתור שמאפשר לצמוח. מעניין שדווקא פרשת ראה אינה מסתפקת בלומר לאדם ממה להתרחק. היא גם מראה לו לאן ללכת. אחרי שהתורה מצווה לעקור את מה שאינו ראוי, היא מפנה את האדם אל "המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב, ה). אולי יש כאן רעיון עמוק מאוד. כל עוד אדם רק מנסה להילחם במה שמושך אותו לאחור, הוא יישאר עסוק בעבר. אבל ברגע שנוצר לפניו יעד חדש, מקום חדש ומשמעות חדשה, הרבה יותר קל להניח למה שכבר אינו שייך. רבי שמשון רפאל הירש, פירוש על התורה (דברים יב, ה), מסביר שהתורה אינה מסתפקת בשלילת הרע, אלא מבקשת לרכז את כל כוחותיו של האדם סביב נקודת חיים אחת שתעניק להם משמעות חדשה. כשקראתי את דבריו חשבתי לעצמי, שאולי גם בחיים האישיים זה כך. קשה מאוד להיפרד ממשהו כל עוד איננו יודעים בשביל מה אנחנו נפרדים ממנו. אבל כאשר מתברר לאן אנחנו רוצים להגיע, הפרידה כבר אינה סוף הדרך, אלא תחילתה. מעניין שגם הפסיכולוג ויקטור פרנקל כתב רעיון דומה. פרנקל טען שאדם מסוגל לשאת קשיים גדולים מאוד כאשר יש לו משמעות שלמענה הוא חי. לא פעם הבעיה איננה שקשה לנו לעזוב את הישן, אלא שעדיין לא מצאנו דבר גדול מספיק שימשוך אותנו אל החדש. כאשר החיים מלאים במשמעות, חלק מן הדברים שפעם נראו בלתי אפשריים לשחרור, מאבדים בהדרגה את אחיזתם. אולי לכן כדאי להפוך לרגע את השאלה. במשך כל הדרך שאלנו: על מה קשה לנו לוותר? אבל אולי השאלה החשובה יותר היא: בשביל מה כדאי לנו לוותר? הרי אם הוויתור נשאר רק אובדן, הוא באמת מפחיד. אבל אם הוא פותח דלת לחיים מדויקים יותר, אולי הוא כבר נראה אחרת לגמרי. יכול להיות שכדאי שבמהלך השבוע הקרוב כל אחד מאיתנו יבחר דבר אחד בלבד. לא החלטה דרמטית שתשנה את כל החיים, אלא דבר קטן שאנחנו כבר יודעים בלב שהגיע הזמן להניח לו. אולי הרגל, אולי מחשבה שחוזרת שוב ושוב, אולי צורך בלתי פוסק לקבל אישור מאחרים, ואולי משפט שאנחנו מספרים לעצמנו כבר שנים. לא חייבים לפתור הכול בבת אחת. לפעמים די בצעד אחד קטן כדי לגלות שהלב כבר היה מוכן ללכת הרבה לפני שהעזנו לזוז. ואולי בסופו של דבר, השאלה האמיתית איננה אם אנחנו יודעים לוותר. רובנו כבר ויתרנו בחיים על לא מעט דברים. השאלה היא אחרת לגמרי. האם אנחנו מוכנים לוותר על מה שכבר אינו מתאים לנו... כדי לפנות מקום לאדם שאנחנו עדיין יכולים להיות? אני לא בטוח שלכל אחד תהיה אותה תשובה. ואולי דווקא משום כך כדאי לקחת את השאלה הזאת איתנו לשבוע הקרוב, ולא למהר להשיב עליה. יש שאלות שהערך הגדול שלהן אינו בתשובה שהן מעניקות, אלא באדם שהן הופכות אותנו להיות.
למה כל כך קשה לנו לוותר, גם כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן? למה אנחנו ממשיכים להחזיק בדברים שכבר מזמן אינם מתאימים לנו? האם באמת קשה לנו לוותר, או שאולי קשה לנו להיפרד מן האדם שהיינו כל עוד הם היו חלק מחיינו? במסע השבוע ננסה להתבונן באחד המאבקים השקטים ביותר של הנפש. נגלה כיצד התורה, חז"ל ואף המחקר הפסיכולוגי מאירים את אחד הכוחות החזקים ביותר שמנהלים את חיינו, וננסה להבין מה יכול לעזור לנו לעשות את הצעד הראשון אל חיים מדויקים, חופשיים ואמיתיים יותר. יש רגעים בחיים שאינם עושים רעש גדול, ובכל זאת הם מספרים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה. כמעט לכל אחד מאיתנו יש מגירה בבית שכבר מזמן הייתה אמורה להתרוקן. יש בה מפתחות שאיש אינו זוכר למה הם שייכים, קבלות שכבר איבדו כל משמעות, כבלים של מכשירים שכבר אינם קיימים, ואולי גם כמה תמונות או מכתבים שאיש לא פתח במשך שנים. מדי פעם פותחים את המגירה, מעבירים את הדברים מצד לצד, ואפילו אומרים לעצמנו: "בפעם הבאה אני כבר אעשה כאן סדר". אבל משום מה, בפעם הבאה מגיעה, ושום דבר לא באמת משתנה. מעניין שהמגירה הזאת אינה נמצאת רק בבית. נדמה שלכולנו יש גם מגירות כאלה בתוך הלב. זיכרונות שכבר אינם מועילים לנו, אכזבות שלא הצלחנו להניח מאחור, משפט אחד שמישהו אמר לפני שנים ואנחנו עדיין זוכרים אותו כאילו נאמר אתמול, או חלום ישן שכבר אינו מתאים לאדם שהפכנו להיות, ובכל זאת איננו מצליחים להיפרד ממנו. ככל שחושבים על זה יותר, מתעוררת שאלה שאולי אינה פשוטה כפי שנדמה במבט ראשון: למה כל כך קשה לנו לוותר? השאלה הזאת מסקרנת דווקא משום שהתשובה המיידית נראית ברורה כל כך. קל לומר שאנחנו נקשרים לדברים, לאנשים או לזיכרונות. אבל האם זו באמת כל האמת? הרי לא פעם אנחנו ממשיכים להחזיק גם במה שכבר מכביד עלינו. לפעמים אנחנו יודעים היטב שהגיע הזמן לסיים פרק מסוים, לשנות הרגל, להניח לכעס ישן או להפסיק לרצות את כולם, ובכל זאת נשארים בדיוק באותו מקום. אם כך, אולי הקושי איננו בעצם הוויתור. אולי הקושי נמצא במקום עמוק יותר, שעוד לא הצלחנו להגדיר. ייתכן שכל אחד מאיתנו מכיר את התחושה הזאת, גם אם היא מופיעה בצורה אחרת. יש מי שפותח שוב ושוב את אותה הודעת טיוטה שכבר כתב לפני שבועות, אבל אינו שולח אותה. יש מי שממשיך לדחות החלטה שכבר קיבל בלבו. יש מי שאומר לעצמו ש"אחרי החגים" יתחיל מחדש, ואחר כך מחכה להזדמנות הבאה. מעניין לשאול את עצמנו מה באמת עוצר אותנו. האם אנחנו מפחדים מן הצעד הבא, או שאולי אנחנו מפחדים להיפרד מן האדם שהיינו עד היום? אני חושב שזו שאלה שכדאי להשאיר פתוחה לרגע. לא למהר לענות עליה. לפעמים עצם הנכונות לשבת עם שאלה אמיתית מגלה עלינו יותר מכל תשובה מהירה. ככל שמתבוננים בזה יותר, מתעוררת מחשבה נוספת. אולי אנחנו רגילים לחשוב שהאדם נאחז במה שטוב לו, אבל החיים מלמדים שלעתים קרובות אנחנו נאחזים דווקא במה שמוכר לנו. יש משהו מרגיע בידיעה כיצד ייראה המחר, גם אם המחר הזה כבר מזמן אינו משמח אותנו. המוכר מעניק תחושת ביטחון, ואילו השינוי, גם כשהוא מבטיח עתיד טוב יותר, דורש מאיתנו להסכים להיכנס אל מקום שעדיין איננו מכירים. מעניין שגם המחקר הפסיכולוגי מתאר תופעה דומה. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו במחקריהם שאנשים נוטים לחשוש מהפסד יותר משהם מצפים לרווח. הם כינו את התופעה הזאת "שנאת ההפסד" (Loss Aversion). במילים אחרות, פעמים רבות עצם המחשבה על מה שניאלץ להפסיד מכאיבה לנו יותר מן השמחה על מה שאולי נרוויח. כשקוראים את הדברים האלה, קשה שלא לשאול את עצמנו האם לא כולנו נוהגים כך מדי פעם. האם לא קרה שנשארנו במקום מסוים רק מפני שפחדנו לאבד את המוכר, גם כאשר הרגשנו שכבר מזמן הגיע הזמן להתקדם? אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת, ואולי היא עמוקה אפילו יותר. האם אנחנו באמת חוששים לאבד את מה שיש לנו, או שאנחנו חוששים לאבד את הדמות שבנינו לעצמנו? הרי במשך השנים כל אחד מאיתנו אוסף לעצמו הגדרות. "כך אני", "זה האופי שלי", "אני לא מסוגל", "אני תמיד...", "אצלי זה לא עובד". לאט לאט ההגדרות האלה מפסיקות להיות משפטים, והן הופכות להיות הזהות שלנו. ואם כך, כל שינוי איננו רק שינוי של התנהגות. הוא מערער גם את הסיפור שסיפרנו לעצמנו במשך שנים. אולי משום כך כל כך קשה להשתנות. לא מפני שאין לנו כוח, אלא מפני שכל שינוי מחייב אותנו לשאול מחדש מי אנחנו. וזו כבר שאלה הרבה יותר עמוקה. הרי אם במשך שנים ראינו את עצמנו בצורה מסוימת, האם אנחנו באמת מוכנים לגלות שאולי אפשר לחיות גם אחרת? האם אנחנו מוכנים לוותר על ההגדרה הישנה של עצמנו, עוד לפני שאנחנו יודעים מי נהיה במקומה? דווקא בנקודה הזאת נדמה שפרשת השבוע פותחת לנו חלון קטן להתבוננות. התורה חוזרת שוב ושוב על הקריאה להסיר, לעקור ולהתרחק מן הדברים שעלולים להרחיק את האדם מייעודו. "אבד תאבדון את כל המקומות..." (דברים יב, ב). לכאורה היה די לומר: אל תלכו בדרכם. מדוע התורה משתמשת בלשון כל כך חריפה של עקירה? רבי משה בן נחמן, רמב"ן (דברים יב, ב), מסביר שאין די בכך שהאדם יפסיק את המעשה עצמו. כל עוד הוא ממשיך לשמור את הסמלים, את הזיכרונות ואת מה שמושך את לבו בחזרה, הדרך הישנה עדיין חיה בתוכו. כשקראתי את דבריו, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הם נוגעים גם לחיים שלנו. כמה פעמים נדמה לנו שכבר המשכנו הלאה, אבל בפועל רק החלפנו מקום, בעוד שהלב עדיין נשאר מאחור. אולי כולנו מכירים את התחושה הזאת. מבחוץ נראה שהכול כבר השתנה, אבל בפנים עדיין מתנהל אותו ויכוח ישן, אותה פגיעה ישנה, אותו פחד ישן. ואז מתעוררת שאלה שלא בטוח שקל לענות עליה: האם באמת ויתרנו... או שרק למדנו לחיות עם מה שלא העזנו לשחרר? כאן, נדמה לי, מגיע הרגע לעצור ולא לברוח מן השאלות. אנחנו חיים בתקופה שמלמדת אותנו להוסיף עוד ועוד. עוד ידע, עוד חוויות, עוד חפצים, עוד קשרים, עוד מטרות. אבל כמעט אף אחד לא מלמד אותנו אומנות אחרת, שקטה יותר, ואולי קשה הרבה יותר: אומנות הוויתור. לא הוויתור מתוך חולשה, אלא הוויתור שמאפשר לצמוח. מעניין שדווקא פרשת ראה אינה מסתפקת בלומר לאדם ממה להתרחק. היא גם מראה לו לאן ללכת. אחרי שהתורה מצווה לעקור את מה שאינו ראוי, היא מפנה את האדם אל "המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב, ה). אולי יש כאן רעיון עמוק מאוד. כל עוד אדם רק מנסה להילחם במה שמושך אותו לאחור, הוא יישאר עסוק בעבר. אבל ברגע שנוצר לפניו יעד חדש, מקום חדש ומשמעות חדשה, הרבה יותר קל להניח למה שכבר אינו שייך. רבי שמשון רפאל הירש, פירוש על התורה (דברים יב, ה), מסביר שהתורה אינה מסתפקת בשלילת הרע, אלא מבקשת לרכז את כל כוחותיו של האדם סביב נקודת חיים אחת שתעניק להם משמעות חדשה. כשקראתי את דבריו חשבתי לעצמי, שאולי גם בחיים האישיים זה כך. קשה מאוד להיפרד ממשהו כל עוד איננו יודעים בשביל מה אנחנו נפרדים ממנו. אבל כאשר מתברר לאן אנחנו רוצים להגיע, הפרידה כבר אינה סוף הדרך, אלא תחילתה. מעניין שגם הפסיכולוג ויקטור פרנקל כתב רעיון דומה. פרנקל טען שאדם מסוגל לשאת קשיים גדולים מאוד כאשר יש לו משמעות שלמענה הוא חי. לא פעם הבעיה איננה שקשה לנו לעזוב את הישן, אלא שעדיין לא מצאנו דבר גדול מספיק שימשוך אותנו אל החדש. כאשר החיים מלאים במשמעות, חלק מן הדברים שפעם נראו בלתי אפשריים לשחרור, מאבדים בהדרגה את אחיזתם. אולי לכן כדאי להפוך לרגע את השאלה. במשך כל הדרך שאלנו: על מה קשה לנו לוותר? אבל אולי השאלה החשובה יותר היא: בשביל מה כדאי לנו לוותר? הרי אם הוויתור נשאר רק אובדן, הוא באמת מפחיד. אבל אם הוא פותח דלת לחיים מדויקים יותר, אולי הוא כבר נראה אחרת לגמרי. יכול להיות שכדאי שבמהלך השבוע הקרוב כל אחד מאיתנו יבחר דבר אחד בלבד. לא החלטה דרמטית שתשנה את כל החיים, אלא דבר קטן שאנחנו כבר יודעים בלב שהגיע הזמן להניח לו. אולי הרגל, אולי מחשבה שחוזרת שוב ושוב, אולי צורך בלתי פוסק לקבל אישור מאחרים, ואולי משפט שאנחנו מספרים לעצמנו כבר שנים. לא חייבים לפתור הכול בבת אחת. לפעמים די בצעד אחד קטן כדי לגלות שהלב כבר היה מוכן ללכת הרבה לפני שהעזנו לזוז. ואולי בסופו של דבר, השאלה האמיתית איננה אם אנחנו יודעים לוותר. רובנו כבר ויתרנו בחיים על לא מעט דברים. השאלה היא אחרת לגמרי. האם אנחנו מוכנים לוותר על מה שכבר אינו מתאים לנו... כדי לפנות מקום לאדם שאנחנו עדיין יכולים להיות? אני לא בטוח שלכל אחד תהיה אותה תשובה. ואולי דווקא משום כך כדאי לקחת את השאלה הזאת איתנו לשבוע הקרוב, ולא למהר להשיב עליה. יש שאלות שהערך הגדול שלהן אינו בתשובה שהן מעניקות, אלא באדם שהן הופכות אותנו להיות.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←