מתוך המסע שלך אל עצמך
האם אנחנו בוחרים את החיים שלנו... או פשוט ממשיכים אותם?
האם אנחנו בוחרים את החיים שלנו... או פשוט ממשיכים אותם? רובנו מאמינים שאנחנו בוחרים את החיים שלנו. אבל האם עצרנו פעם לבדוק אם זה באמת כך? ייתכן שלא מעט מן ההחלטות, ההרגלים והמסלולים שבהם אנחנו צועדים אינם תוצאה של בחירה מודעת, אלא פשוט המשך של מה שכבר התרגלנו אליו. במסע השבוע ננסה לעצור לרגע, להתבונן מחדש בחיינו, ולשאול שאלה אחת שיכולה לשנות את הדרך שבה נסתכל על עצמנו ועל הבחירות שלנו. יש שאלות שכמעט איננו שואלים את עצמנו, אולי מפני שהתשובה עליהן עלולה לערער יותר מדי דברים. אחת מהן מלווה אנשים רבים במשך שנים, גם אם אינה נאמרת בקול: האם ייתכן שהתרגלנו לחיים שאינם באמת מתאימים לנו? זו שאלה לא פשוטה. הרי כולנו מתרגלים. אנחנו מתרגלים לבית שבו אנחנו גרים, לדרך שבה אנחנו נוסעים לעבודה, לאנשים שסביבנו, ואפילו לרעש שנשמע מחוץ לחלון. ההרגל הוא אחד המנגנונים המופלאים ביותר שקיבלנו. הוא מאפשר לנו לחיות בלי לחשוב בכל רגע מחדש על כל פעולה קטנה. אבל לפעמים מתעוררת מחשבה שמעט מפחידה אותי. אם אפשר להתרגל לדברים טובים, האם אפשר גם להתרגל לדברים שאינם טובים? אולי זו אחת הסיבות שקשה כל כך לזהות שמשהו בחיים כבר אינו במקום הנכון. הרי השינוי כמעט אף פעם אינו מגיע בבת אחת. הוא אינו דופק על הדלת ואומר: "שים לב, החיים שלך כבר אינם כפי שהיו". בדרך כלל הוא מגיע בשקט. עוד בוקר שבו קמים בלי חשק. עוד יום שבו מחייכים כלפי חוץ, אבל משהו בפנים עייף. עוד ויכוח שחוזר על עצמו. עוד חלום שנדחה ל"שבוע הבא". לאט לאט הדברים הופכים לשגרה, ומה שהיה פעם חריג, הופך להיות רגיל. ואולי כאן מסתתר אחד האתגרים הגדולים ביותר של החיים. לא איך להשתנות, אלא איך בכלל לזהות שהתרגלנו למצב שלא היינו בוחרים בו אילו פגשנו אותו בפעם הראשונה. מצוין. אני ממשיך, ובכוונה שומר על אותו קצב. לא ממהר לתת תשובות, ולא ממהר להכניס את פרשת השבוע. לפעמים נדמה לנו שהתרגלנו למצב מסוים מפני שטוב לנו בו, אבל האם תמיד זה כך? ייתכן שיש פעמים שבהן אנחנו פשוט מתרגלים מפני שהנפש שלנו יודעת להסתגל כמעט לכל מציאות. הרי בני אדם מסוגלים להתרגל כמעט לכל דבר. לשמחה גדולה, אבל גם לעצב מתמשך. לקרבה, אבל גם לריחוק. לשקט, אבל גם למתח תמידי. ההרגל הוא כוח אדיר. הוא אינו שואל אם מה שאנחנו חווים טוב או רע. הוא רק הופך את המוכר לטבעי. אולי משום כך יש אנשים שחיים שנים בתחושה עמומה שמשהו חסר, אבל אינם מצליחים להצביע על מה בדיוק. כלפי חוץ הכול נראה תקין. הם עובדים, מחייכים, מנהלים בית, מגדלים ילדים, פוגשים חברים, ואפילו מצליחים לא מעט. ובכל זאת, עמוק בפנים, יש רגעים שבהם מתגנבת מחשבה שקשה להסביר. לא מחשבה דרמטית. רק שאלה שקטה: האם כך באמת רציתי שהחיים שלי ייראו? השאלה הזאת אינה מעידה בהכרח שמשהו אינו בסדר. לפעמים היא דווקא סימן לכך שהלב עדיין חי. שהוא עדיין מסרב להאמין שההרגל הוא הגורל. אולי משום כך יש רגעים שבהם אדם עוצר באמצע היום, מביט סביבו ושואל את עצמו: מתי בפעם האחרונה התרגשתי באמת? מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו מפני שהוא נכון לי, ולא רק מפני שכך התרגלתי לעשות? מעניין שגם המחקר הפסיכולוגי מתאר תופעה דומה. חוקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית, ובהם ויליאם סמואלסון וריצ'רד זקהאוזר, תיארו את מה שנקרא "הטיית הסטטוס קוו" (Status Quo Bias). הם הראו שבני אדם נוטים להעדיף את המצב הקיים, גם כאשר מוצעת להם אפשרות טובה יותר. לא מפני שהמצב הנוכחי הוא בהכרח הטוב ביותר, אלא מפני שהוא מוכר. עצם העובדה שאנחנו כבר נמצאים במקום מסוים מעניקה לו יתרון בעינינו, גם אם אילו היינו מתחילים היום מחדש, ייתכן שלא היינו בוחרים בו כלל. כשנתקלתי ברעיון הזה, עלתה בי מחשבה שלא נתנה לי מנוח. כמה החלטות בחיים שלנו הן באמת בחירות, וכמה מהן הן פשוט המשך של אתמול? כמה פעמים אנחנו אומרים "ככה אני", כאשר אולי נכון יותר לומר "ככה התרגלתי"? והאם בכלל אנחנו עוצרים מדי פעם לבדוק אם האדם שאנחנו היום הוא גם האדם שאנחנו רוצים להיות מחר? אולי דווקא כאן כדאי להכניס את פרשת השבוע אל תוך השיחה שלנו. לא כדי לתת תשובה, אלא כדי לפתוח חלון נוסף להתבוננות. בפרשת ראה פונה התורה אל האדם במילה אחת, פשוטה לכאורה: "ראה" (דברים יא, כו). לכאורה היה אפשר לומר "שמע", "דע" או "למד". אבל התורה בוחרת דווקא בפועל "ראה". אולי מפני שיש הבדל גדול בין לדעת לבין לראות. אפשר לדעת שמשהו אינו טוב עבורנו, ובכל זאת להמשיך לחיות איתו שנים. אבל ברגע שאדם באמת רואה, קשה לו מאוד להמשיך להתעלם. אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו היא לעצור מדי פעם, להביט מחדש על חייו, ולהעז לשאול: האם אני באמת רואה את החיים שאני חי, או שכבר התרגלתי אליהם כל כך, עד שהפסקתי לראות אותם בכלל? מעניין שדווקא בנקודה הזאת פרשת השבוע אינה מסתפקת בקריאה "ראה". מיד לאחר מכן היא מציבה את האדם מול שתי אפשרויות: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו). ככל שחושבים על הפסוק הזה, מתעוררת שאלה מסקרנת. הרי רובנו היינו מצפים שהתורה תאמר: "בחר בברכה". אבל לפני הבחירה, התורה מבקשת דבר אחר: לראות. אולי משום שאדם שאינו רואה את המציאות כפי שהיא, גם לא יבחר נכון. הרי אי אפשר לבחור בדרך טובה יותר, כל עוד משוכנעים שהדרך הנוכחית היא היחידה האפשרית. לפעמים אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, עד שאנחנו מפסיקים לשאול אם הם באמת מתאימים לנו. ההרגל נעשה משקפיים. הוא אינו רק מלווה אותנו, אלא גם קובע לנו מה נראה ומה כבר איננו רואים. רבי עובדיה ספורנו, ספורנו (דברים יא, כו), מבאר שהתורה פונה אל שכלו של האדם ומבקשת ממנו להתבונן בתוצאות הבחירה שלו. לא להיגרר אחרי מה שמרגיש נכון ברגע הזה, אלא לעצור ולראות לאן הדרך מובילה. כשקוראים את דבריו, נדמה שהם אינם מדברים רק על מצוות, אלא גם על החיים עצמם. כמה פעמים אנחנו עסוקים כל כך במה שקורה עכשיו, עד שאיננו שואלים לאן הדרך הזאת מובילה אותנו בעוד חמש שנים? בעוד עשר שנים? וכאן עלתה בי מחשבה נוספת. אולי אחת הסיבות שקשה לנו לזהות שהתרגלנו למצב שאינו טוב עבורנו היא, שאנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים להתבונן בו מבחוץ. אנחנו חיים אותו מבפנים. כשנמצאים בתוך התמונה, קשה לראות את כולה. מעניין שגם הפסיכולוג קרל רוג'רס דיבר על החשיבות של מודעות עצמית כנקודת המוצא לכל צמיחה אמיתית. כל עוד האדם חי על "טייס אוטומטי", הוא אינו בוחר באמת. הוא בעיקר מגיב. רק כאשר הוא נעשה מודע למה שמתחולל בתוכו, נפתחת לפניו האפשרות לבחור בדרך אחרת. אבל אולי כאן מגיעה השאלה הכנה ביותר של כל המאמר. מתי בפעם האחרונה עצרנו באמת להסתכל על החיים שלנו? לא כדי לשפוט אותם. לא כדי להתאכזב מהם. - רק כדי לראות. האם השמחה שלנו עדיין חיה? האם מערכות היחסים שלנו עדיין נושמות? האם החלומות שלנו עדיין שלנו? האם סדר היום שלנו מבטא את סדר העדיפויות שלנו? האם האדם שאנחנו הופכים להיות הוא גם האדם שקיווינו להיות? אלה אינן שאלות של חולשה. להיפך. אולי דווקא היכולת לשאול אותן היא אחד הביטויים הגדולים ביותר של אומץ. משום שקל הרבה יותר להמשיך לרוץ מאשר לעצור ולהסתכל. אולי משום כך התורה אינה אומרת רק "בחר". היא אומרת קודם כול "ראה". כי הבחירות הגדולות של החיים אינן מתחילות ברגליים. הן מתחילות בעיניים. לא בעיניים שמביטות על העולם, אלא בעיניים שמעזות להביט גם פנימה.
האם אנחנו בוחרים את החיים שלנו... או פשוט ממשיכים אותם? רובנו מאמינים שאנחנו בוחרים את החיים שלנו. אבל האם עצרנו פעם לבדוק אם זה באמת כך? ייתכן שלא מעט מן ההחלטות, ההרגלים והמסלולים שבהם אנחנו צועדים אינם תוצאה של בחירה מודעת, אלא פשוט המשך של מה שכבר התרגלנו אליו. במסע השבוע ננסה לעצור לרגע, להתבונן מחדש בחיינו, ולשאול שאלה אחת שיכולה לשנות את הדרך שבה נסתכל על עצמנו ועל הבחירות שלנו. יש שאלות שכמעט איננו שואלים את עצמנו, אולי מפני שהתשובה עליהן עלולה לערער יותר מדי דברים. אחת מהן מלווה אנשים רבים במשך שנים, גם אם אינה נאמרת בקול: האם ייתכן שהתרגלנו לחיים שאינם באמת מתאימים לנו? זו שאלה לא פשוטה. הרי כולנו מתרגלים. אנחנו מתרגלים לבית שבו אנחנו גרים, לדרך שבה אנחנו נוסעים לעבודה, לאנשים שסביבנו, ואפילו לרעש שנשמע מחוץ לחלון. ההרגל הוא אחד המנגנונים המופלאים ביותר שקיבלנו. הוא מאפשר לנו לחיות בלי לחשוב בכל רגע מחדש על כל פעולה קטנה. אבל לפעמים מתעוררת מחשבה שמעט מפחידה אותי. אם אפשר להתרגל לדברים טובים, האם אפשר גם להתרגל לדברים שאינם טובים? אולי זו אחת הסיבות שקשה כל כך לזהות שמשהו בחיים כבר אינו במקום הנכון. הרי השינוי כמעט אף פעם אינו מגיע בבת אחת. הוא אינו דופק על הדלת ואומר: "שים לב, החיים שלך כבר אינם כפי שהיו". בדרך כלל הוא מגיע בשקט. עוד בוקר שבו קמים בלי חשק. עוד יום שבו מחייכים כלפי חוץ, אבל משהו בפנים עייף. עוד ויכוח שחוזר על עצמו. עוד חלום שנדחה ל"שבוע הבא". לאט לאט הדברים הופכים לשגרה, ומה שהיה פעם חריג, הופך להיות רגיל. ואולי כאן מסתתר אחד האתגרים הגדולים ביותר של החיים. לא איך להשתנות, אלא איך בכלל לזהות שהתרגלנו למצב שלא היינו בוחרים בו אילו פגשנו אותו בפעם הראשונה. מצוין. אני ממשיך, ובכוונה שומר על אותו קצב. לא ממהר לתת תשובות, ולא ממהר להכניס את פרשת השבוע. לפעמים נדמה לנו שהתרגלנו למצב מסוים מפני שטוב לנו בו, אבל האם תמיד זה כך? ייתכן שיש פעמים שבהן אנחנו פשוט מתרגלים מפני שהנפש שלנו יודעת להסתגל כמעט לכל מציאות. הרי בני אדם מסוגלים להתרגל כמעט לכל דבר. לשמחה גדולה, אבל גם לעצב מתמשך. לקרבה, אבל גם לריחוק. לשקט, אבל גם למתח תמידי. ההרגל הוא כוח אדיר. הוא אינו שואל אם מה שאנחנו חווים טוב או רע. הוא רק הופך את המוכר לטבעי. אולי משום כך יש אנשים שחיים שנים בתחושה עמומה שמשהו חסר, אבל אינם מצליחים להצביע על מה בדיוק. כלפי חוץ הכול נראה תקין. הם עובדים, מחייכים, מנהלים בית, מגדלים ילדים, פוגשים חברים, ואפילו מצליחים לא מעט. ובכל זאת, עמוק בפנים, יש רגעים שבהם מתגנבת מחשבה שקשה להסביר. לא מחשבה דרמטית. רק שאלה שקטה: האם כך באמת רציתי שהחיים שלי ייראו? השאלה הזאת אינה מעידה בהכרח שמשהו אינו בסדר. לפעמים היא דווקא סימן לכך שהלב עדיין חי. שהוא עדיין מסרב להאמין שההרגל הוא הגורל. אולי משום כך יש רגעים שבהם אדם עוצר באמצע היום, מביט סביבו ושואל את עצמו: מתי בפעם האחרונה התרגשתי באמת? מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו מפני שהוא נכון לי, ולא רק מפני שכך התרגלתי לעשות? מעניין שגם המחקר הפסיכולוגי מתאר תופעה דומה. חוקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית, ובהם ויליאם סמואלסון וריצ'רד זקהאוזר, תיארו את מה שנקרא "הטיית הסטטוס קוו" (Status Quo Bias). הם הראו שבני אדם נוטים להעדיף את המצב הקיים, גם כאשר מוצעת להם אפשרות טובה יותר. לא מפני שהמצב הנוכחי הוא בהכרח הטוב ביותר, אלא מפני שהוא מוכר. עצם העובדה שאנחנו כבר נמצאים במקום מסוים מעניקה לו יתרון בעינינו, גם אם אילו היינו מתחילים היום מחדש, ייתכן שלא היינו בוחרים בו כלל. כשנתקלתי ברעיון הזה, עלתה בי מחשבה שלא נתנה לי מנוח. כמה החלטות בחיים שלנו הן באמת בחירות, וכמה מהן הן פשוט המשך של אתמול? כמה פעמים אנחנו אומרים "ככה אני", כאשר אולי נכון יותר לומר "ככה התרגלתי"? והאם בכלל אנחנו עוצרים מדי פעם לבדוק אם האדם שאנחנו היום הוא גם האדם שאנחנו רוצים להיות מחר? אולי דווקא כאן כדאי להכניס את פרשת השבוע אל תוך השיחה שלנו. לא כדי לתת תשובה, אלא כדי לפתוח חלון נוסף להתבוננות. בפרשת ראה פונה התורה אל האדם במילה אחת, פשוטה לכאורה: "ראה" (דברים יא, כו). לכאורה היה אפשר לומר "שמע", "דע" או "למד". אבל התורה בוחרת דווקא בפועל "ראה". אולי מפני שיש הבדל גדול בין לדעת לבין לראות. אפשר לדעת שמשהו אינו טוב עבורנו, ובכל זאת להמשיך לחיות איתו שנים. אבל ברגע שאדם באמת רואה, קשה לו מאוד להמשיך להתעלם. אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו היא לעצור מדי פעם, להביט מחדש על חייו, ולהעז לשאול: האם אני באמת רואה את החיים שאני חי, או שכבר התרגלתי אליהם כל כך, עד שהפסקתי לראות אותם בכלל? מעניין שדווקא בנקודה הזאת פרשת השבוע אינה מסתפקת בקריאה "ראה". מיד לאחר מכן היא מציבה את האדם מול שתי אפשרויות: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו). ככל שחושבים על הפסוק הזה, מתעוררת שאלה מסקרנת. הרי רובנו היינו מצפים שהתורה תאמר: "בחר בברכה". אבל לפני הבחירה, התורה מבקשת דבר אחר: לראות. אולי משום שאדם שאינו רואה את המציאות כפי שהיא, גם לא יבחר נכון. הרי אי אפשר לבחור בדרך טובה יותר, כל עוד משוכנעים שהדרך הנוכחית היא היחידה האפשרית. לפעמים אנחנו כל כך רגילים לחיים שלנו, עד שאנחנו מפסיקים לשאול אם הם באמת מתאימים לנו. ההרגל נעשה משקפיים. הוא אינו רק מלווה אותנו, אלא גם קובע לנו מה נראה ומה כבר איננו רואים. רבי עובדיה ספורנו, ספורנו (דברים יא, כו), מבאר שהתורה פונה אל שכלו של האדם ומבקשת ממנו להתבונן בתוצאות הבחירה שלו. לא להיגרר אחרי מה שמרגיש נכון ברגע הזה, אלא לעצור ולראות לאן הדרך מובילה. כשקוראים את דבריו, נדמה שהם אינם מדברים רק על מצוות, אלא גם על החיים עצמם. כמה פעמים אנחנו עסוקים כל כך במה שקורה עכשיו, עד שאיננו שואלים לאן הדרך הזאת מובילה אותנו בעוד חמש שנים? בעוד עשר שנים? וכאן עלתה בי מחשבה נוספת. אולי אחת הסיבות שקשה לנו לזהות שהתרגלנו למצב שאינו טוב עבורנו היא, שאנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים להתבונן בו מבחוץ. אנחנו חיים אותו מבפנים. כשנמצאים בתוך התמונה, קשה לראות את כולה. מעניין שגם הפסיכולוג קרל רוג'רס דיבר על החשיבות של מודעות עצמית כנקודת המוצא לכל צמיחה אמיתית. כל עוד האדם חי על "טייס אוטומטי", הוא אינו בוחר באמת. הוא בעיקר מגיב. רק כאשר הוא נעשה מודע למה שמתחולל בתוכו, נפתחת לפניו האפשרות לבחור בדרך אחרת. אבל אולי כאן מגיעה השאלה הכנה ביותר של כל המאמר. מתי בפעם האחרונה עצרנו באמת להסתכל על החיים שלנו? לא כדי לשפוט אותם. לא כדי להתאכזב מהם. - רק כדי לראות. האם השמחה שלנו עדיין חיה? האם מערכות היחסים שלנו עדיין נושמות? האם החלומות שלנו עדיין שלנו? האם סדר היום שלנו מבטא את סדר העדיפויות שלנו? האם האדם שאנחנו הופכים להיות הוא גם האדם שקיווינו להיות? אלה אינן שאלות של חולשה. להיפך. אולי דווקא היכולת לשאול אותן היא אחד הביטויים הגדולים ביותר של אומץ. משום שקל הרבה יותר להמשיך לרוץ מאשר לעצור ולהסתכל. אולי משום כך התורה אינה אומרת רק "בחר". היא אומרת קודם כול "ראה". כי הבחירות הגדולות של החיים אינן מתחילות ברגליים. הן מתחילות בעיניים. לא בעיניים שמביטות על העולם, אלא בעיניים שמעזות להביט גם פנימה.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←