מתוך המסע שלך אל עצמך
האם החיים שלנו באמת תלויים בכך שמישהו אחר ישתנה?
האם החיים שלנו באמת תלויים בכך שמישהו אחר ישתנה? כולנו רוצים להשפיע על האנשים שאנחנו אוהבים. זה טבעי. הורים מחנכים את ילדיהם, בני זוג מבקשים זה מזה להשתנות, מנהלים מפתחים עובדים וחברים מעירים מתוך אכפתיות. אבל מה קורה כאשר התקווה שלנו לחיים טובים יותר מתחילה להיות תלויה בכך שמישהו אחר ישתנה? במסע השבוע ננסה להתבונן באחד המאבקים השקטים ביותר של הנפש. נגלה מה מלמדים אותנו התורה, חז"ל והמחקר על הרצון לשנות אנשים אחרים, ונשאל שאלה שאולי כדאי שכל אחד מאיתנו ייקח איתו: האם ייתכן שהחופש שחיפשנו מעולם לא היה תלוי באדם שמולנו, אלא בדרך שבה אנחנו בוחרים להגיב אליו? יש תופעה אנושית שמלווה כמעט את כולנו, עד כדי כך שלפעמים איננו מבחינים בקיומה. כמעט לכל אחד יש לפחות אדם אחד שהיה שמח אילו היה משתנה. יש מי שהיה רוצה שבן או בת הזוג יהיו סבלניים יותר. יש מי שהיה רוצה שהילדים יהיו אחראים יותר. אחרים היו שמחים שההורים יבינו אותם טוב יותר, שהמנהל יעריך יותר, שהעובדים יגלו יותר אחריות, או שהחבר הקרוב יפסיק לחזור שוב ושוב על אותה התנהגות שמכאיבה. נדמה שלכולנו יש רשימה קטנה של אנשים שאילו רק היו משתנים מעט, החיים היו נראים טובים יותר. במבט ראשון אין בכך שום דבר פסול. להפך. אדם שאוהב באמת רוצה בטובתו של האדם שמולו. הורה מבקש לראות את ילדיו גדלים ומתפתחים. מחנך שואף להוציא מתלמידיו את המיטב. מנהל טוב רוצה לקדם את עובדיו. גם בין חברים ובין בני זוג טבעי לרצות לראות זה את זה צומחים. הרצון להשפיע איננו הבעיה. השאלה היא היכן, כמעט מבלי לשים לב, הרצון להשפיע מתחיל להפוך לרצון לשלוט. אולי זו אחת השאלות הפחות מדוברות בחיים. האם באמת מבקשים לעזור לאדם שמולנו להיות הוא עצמו, או שלעתים מבקשים להפוך אותו לגרסה שנוחה יותר עבורנו? האם הכאב נובע מכך שהוא באמת מזיק לעצמו, או מכך שהוא פשוט אינו מתנהג כפי שציפינו? ההבדל בין שתי השאלות קטן מאוד במילים, אבל עצום במשמעות. לפעמים אדם מבקש לשנות את האחר מתוך אהבה גדולה, ולפעמים, מבלי להתכוון לכך כלל, מתוך הקושי לקבל את העובדה שלא כל בני האדם חושבים, מרגישים ופועלים כמוהו. כדאי לעצור כאן לרגע ולחשוב על שאלה נוספת. האם באמת הרצון לשנות את האדם שמולנו נובע רק ממנו? או שאולי הוא מספר גם משהו עלינו? הרי לא פעם שני אנשים מביטים באותה התנהגות בדיוק. האחד כמעט שאינו מתרגש ממנה, ואילו האחר מתקשה לשאת אותה. אם כך, ייתכן שהסיפור איננו רק ההתנהגות של האדם השני, אלא גם המקום שבו היא פוגשת את העולם הפנימי שלנו. לפעמים היא פוגעת בציפיות. לפעמים היא מערערת תחושת שליטה. לפעמים היא נוגעת בפצע ישן שעדיין לא הגליד. ואז, מבלי לשים לב, כל האנרגיה מופנית לניסיון לשנות את מי שמולנו, במקום להבין מדוע הדבר הזה מעורר בתוכנו תגובה כה חזקה. הדבר נעשה מורכב עוד יותר כאשר הרצון לשנות את האחר מתחפש לדאגה. כמעט תמיד קל יותר לומר: "אני רק רוצה שיהיה לו טוב", מאשר לבדוק מה בדיוק קשה לנו במצב הקיים. הורה עשוי לחזור שוב ושוב על אותה הערה לילד מתוך אמונה שהוא מדרבן אותו, אך אולי כדאי לשאול מה הילד שומע מעבר למילים. האם הוא שומע שמאמינים ביכולתו, או שהוא לומד שהגרסה הנוכחית שלו עדיין אינה ראויה לאהבה מלאה? בן או בת זוג יכולים לבקש שינוי מוצדק בהתנהגות שפוגעת בהם, אך לצד הבקשה הלגיטימית עלולה להסתתר ציפייה אחרת: אילו רק תחשוב כמוני, תרגיש כמוני ותגיב כמוני, יהיה לי קל יותר לחיות לצדך. מנהל עשוי לומר שעובדיו אינם עצמאיים, אך באותה שעה לבדוק כל פעולה, לתקן כל פרט ולהשאיר להם מעט מאוד מקום לקבל החלטה. לפעמים אנחנו מבקשים מן האחר להשתנות, ובלא משים ממשיכים ליצור את התנאים שמקשים עליו לעשות זאת. אין פירוש הדבר שכל ביקורת פסולה, שכל בקשה היא ניסיון לשלוט, או שעלינו לקבל בשתיקה כל התנהגות. יש דברים שחובה לומר, יש גבולות שחובה להציב, ויש מערכות יחסים שבהן שינוי ממשי הוא תנאי להמשך הקשר. השאלה אינה אם מותר לבקש מן האחר להשתנות, אלא מה קורה בתוכנו כאשר הוא אינו משתנה. האם אנחנו מסוגלים לראות את גבול השפעתנו, או שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו ויכוח, לאותן מילים ולאותה אכזבה, כאילו הפעם נצליח לעצב אדם אחר באמצעות עוד הסבר אחד? האם אנחנו מנסים להשפיע עליו, או שהשלווה שלנו כבר תלויה בכך שייענה לדרישותינו? לפעמים נדמה שהעיסוק באחר מעניק תחושת שליטה בעולם שאינו נשלט באמת. קשה מאוד לקבל שאפשר לאהוב אדם, להסביר לו, להתפלל עליו, לעודד אותו ולהציב מולו גבולות, ובכל זאת לא להיות מסוגלים לבחור במקומו. אי אפשר להכריח אדם להבין דבר שעדיין אינו מוכן לראות. אי אפשר להתנצל במקומו, להתבגר במקומו, לקבל טיפול במקומו או לרצות במקומו. אפשר לפתוח דלת, אך אי אפשר להוליך דרכה אדם שמתעקש להישאר בחוץ. ההכרה הזאת אינה קרה ואינה אדישה. לעיתים היא כואבת מאוד, מפני שהיא מחייבת אותנו להיפרד מן האשליה שאם נמצא את המשפט המדויק, את העיתוי המושלם או את הלחץ הנכון, נוכל לנהל גם את נפשו של האחר. הפסיכולוגית אלן לנגר תיארה את "אשליית השליטה", הנטייה לייחס לעצמנו השפעה גם במצבים שבהם התוצאה אינה נתונה בידינו במידה שאנחנו מדמיינים. במחקריה היא הראתה כיצד עצם האפשרות לבחור, תחושת המעורבות או היכרות מוקדמת עלולות לגרום לאדם להרגיש שהוא שולט בתוצאה יותר מכפי שהוא שולט בה בפועל. ייתכן שהמנגנון הזה מופיע גם במערכות היחסים שלנו: ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, כך נדמה לנו שצריכה להיות לנו השפעה גדולה יותר על בחירותיו, וכאשר הוא אינו משתנה אנחנו חווים זאת לא רק כאכזבה ממנו, אלא כמעט ככישלון שלנו. אלא שקרבה מעניקה אחריות לאהוב, לדבר ולהשפיע, אך אינה מעניקה בעלות על רצונו של אדם אחר. יש גם סיבה נוספת לכך שקל כל כך להתמקד באחר. כשאנחנו מסבירים את ההתנהגות שלנו, אנחנו מכירים את העייפות, הלחץ, הפחד והנסיבות שהובילו אליה. כשאנחנו מתבוננים בהתנהגותו של אדם אחר, אנחנו רואים בעיקר את המעשה. אם התפרצנו, היה לנו יום קשה; אם הוא התפרץ, נדמה לנו שהוא אדם חסר סבלנות. אם דחינו משימה, היו לנו אילוצים; אם היא דחתה אותה, אנחנו עלולים להסיק שאינה אחראית. הפסיכולוג לי רוס תיאר את הנטייה להפריז במשקל אופיו של האדם ולהמעיט במשקל הנסיבות המשפיעות עליו. ההטיה הזאת אינה הופכת כל התנהגות למוצדקת, אך היא מזכירה עד כמה אנחנו מעניקים לעצמנו הקשר שלם, ואילו לאחרים לעיתים רק פסק דין. ייתכן שכבר חז"ל העמידו אותנו מול הקושי הזה, בשפה קצרה שאינה מאפשרת להתחמק. המשנה במסכת נגעים (פרק ב, משנה ה) קובעת בהקשרה ההלכתי: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". לפני שמרחיבים את המשפט אל חיי הנפש, חשוב לזכור שפשוטו עוסק בכך שאדם אינו רשאי לראות ולטמא את נגעי עצמו. ובכל זאת, קשה להתעלם מן המראה שהמילים הללו מציבות מולנו. יש חסרונות שאנחנו מזהים אצל אדם אחר בתוך דקות, אך זקוקים לשנים כדי לפגוש אותם בעצמנו. יש טון דיבור שאנחנו מתקשים לסבול אצל בן משפחה, אף שאיננו שומעים כיצד אנחנו נשמעים בשעת כעס. יש צורך בשליטה שמקומם אותנו אצל המנהל, אך מופיע גם בבית בדרך אחרת. לא מפני שכל ביקורת על האחר היא השלכה של חסרונותינו, אלא מפני שביקורת שאינה מלווה בבדיקה עצמית עלולה להפוך למקום מסתור נוח מאוד. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף קז ע"ב) מביאה את דברי ריש לקיש: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אין כאן דרישה להמתין עד שנהיה מושלמים לפני שנעיר לאדם אחר, שהרי אילו כך היה, איש לא היה רשאי לחנך, לנהל או להוכיח. יש כאן סדר פנימי: לפני שהמבט יוצא החוצה, הוא נדרש לעבור לרגע פנימה. לפני שנשאל מדוע האחר אינו מקשיב, אולי כדאי לבדוק כיצד אנחנו מדברים. לפני שנאמר שהילד חסר מוטיבציה, אולי נשאל אם הוא מקבל מאיתנו רק תיקונים או גם אמון. לפני שנאשים את הצוות בחוסר אחריות, אולי נבדוק אם אנחנו מאפשרים לו לטעות וללמוד. ולפני שנקבע שבן הזוג אינו משתנה, אולי ננסה לראות אם גם אנחנו חוזרים אל אותה שיחה באותה דרך ומצפים באורח פלא לתוצאה אחרת. אולי זה המקום שבו פרשת ראה פוגשת בעדינות את השאלה שלנו. דברים יא, כו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". התורה פונה תחילה בלשון יחיד, "ראה", ורק לאחר מכן עוברת אל הרבים, "לפניכם". לפני שהאדם מתבונן בעולם שסביבו, הוא נקרא לראות. לא לראות תחילה מה בן הזוג צריך לתקן, לא מה הילד חייב לשנות, לא מה המנהל או העובדים עושים שלא כראוי, אלא מה מונח היום לפניו. מהי הבחירה שלו בתוך המציאות, גם אם איש מלבדו לא ישתנה? זו שאלה שאינה מסירה מן האחר את אחריותו ואינה מטילה עלינו אשמה על מעשים שאינם שלנו. היא רק מחזירה לידינו דבר שאבד לפעמים בתוך המאבק לשנות אנשים: את הבחירה שלנו. אולי אין באפשרותנו לקבוע אם האחר יקשיב, אך אפשר לבחור כיצד לדבר. אין באפשרותנו לכפות על ילד לצמוח בקצב שלנו, אך אפשר לבדוק איזו קרקע אנחנו מעניקים לצמיחתו. אין באפשרותנו לשנות מנהל, בן משפחה או חבר, אך אפשר לבחור אם להציב גבול, לשנות תגובה, לבקש עזרה, להפסיק להשתתף בדפוס מזיק, או להתרחק כשאין עוד דרך בריאה להישאר. והשאלה שנשארת פתוחה אינה רק מדוע האדם שמולנו עדיין לא השתנה, אלא כמה מחיינו נמשיך להפקיד בידיו, לפני שנשאל מה עדיין נתון לבחירתנו. כאן נדמה שהמאמר מתחיל להגיע אל אחת הנקודות העמוקות ביותר שלו. אולי בכלל איננו עסוקים כל כך בלשנות אנשים אחרים. אולי אנחנו עסוקים בניסיון לשנות את התחושה שלנו. הרי כאשר אדם קרוב אלינו מתנהג בדרך שקשה לנו לקבל, נוצרת בתוכנו אי נוחות. באופן טבעי אנחנו מחפשים דרך להיפטר ממנה. הדרך הקלה ביותר היא לשכנע את עצמנו שהפתרון נמצא אצלו. אם הוא רק ידבר אחרת, אם הוא רק יתנהג אחרת, אם הוא רק יבין אותנו, אם הוא רק יתנצל, אם הוא רק ישתנה, גם אנחנו נרגיש טוב יותר. אבל האם זה באמת כך? כמה פעמים בחיים קרה שאדם השתנה, ובכל זאת מצאנו סיבה חדשה לחוסר שביעות רצון? כמה פעמים המתנו חודשים או שנים לשינוי מסוים, וכאשר הוא סוף סוף הגיע, גילינו שהשלווה שחיפשנו לא באמת הגיעה יחד איתו? אולי משום שהבעיה מעולם לא הייתה רק ההתנהגות של האחר. אולי חלק מן הבעיה היה בכך שהשלווה שלנו הייתה תלויה באדם אחר. זוהי מחשבה לא פשוטה. מפני שכל עוד השקט הפנימי שלי תלוי בכך שמישהו אחר יתנהג אחרת, למעשה מסרתי לו את המפתחות לעולם הפנימי שלי. הוא אולי כלל אינו יודע זאת, אבל הוא זה שקובע מתי אהיה רגוע, מתי אשמח, ומתי אתאכזב. וכאן נדמה שהתורה מבקשת ללמד אותנו יסוד גדול מאוד. שלמה המלך כותב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). בדרך כלל מבינים את הפסוק כפשוטו: היחס שאנחנו מעניקים לאחרים חוזר אלינו. אבל אפשר אולי להוסיף עוד נקודה. פעמים רבות הדרך שבה אנחנו מביטים באדם אחר היא גם הדרך שבה אנחנו מביטים על עצמנו. אדם שמלא בכעס, ימצא כעס כמעט בכל מקום. אדם שמלא בחשדנות, יתקשה לתת אמון גם כאשר אין סיבה אמיתית לחשוד. העולם שסביבנו אינו רק מציאות חיצונית. במידה רבה הוא גם מראה לעולם הפנימי שלנו. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים, כותב רעיון נפלא. כאשר אדם עסוק כל הזמן בלראות את חסרונותיהם של אחרים, עליו לחשוש שמן השמים מבקשים לרמוז לו להתבונן באותם חסרונות גם בתוך עצמו (רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, שער התבונה, פרק ח). אין הכוונה שכל ביקורת על הזולת מעידה בהכרח על אותו חיסרון אצל המבקר. ודאי שלא. אבל לפעמים דווקא הדברים שמעוררים בנו את התגובה החזקה ביותר, ראויים גם להתבוננות פנימית. כמה פעמים אנחנו אומרים על אדם אחר: "הוא פשוט לא מקשיב". אבל האם תמיד אנחנו באמת מקשיבים? כמה פעמים אנחנו מתלוננים: "היא חייבת לשלוט בכל דבר". והאם אנחנו עצמנו יודעים להרפות? כמה פעמים אנחנו אומרים: "הוא לא יודע להודות בטעות". ומתי בפעם האחרונה היה לנו קל לומר: "טעיתי"? אין כאן ניסיון ליצור סימטריה מלאכותית. ייתכן מאוד שהאדם שמולנו באמת טועה. ייתכן שהוא באמת פוגע. ייתכן שהוא באמת צריך להשתנות. אבל גם אם כל זה נכון, עדיין נשארת שאלה אחת שאיש אינו יכול לענות עליה במקומנו. מה המפגש הזה בא ללמד אותנו על עצמנו? יכול להיות שזו אחת המתנות הגדולות ביותר שאנשים מעניקים זה לזה, גם בלי להתכוון. לא רק שהם מלמדים אותנו מי הם. הם גם חושפים בפנינו מי אנחנו.
האם החיים שלנו באמת תלויים בכך שמישהו אחר ישתנה? כולנו רוצים להשפיע על האנשים שאנחנו אוהבים. זה טבעי. הורים מחנכים את ילדיהם, בני זוג מבקשים זה מזה להשתנות, מנהלים מפתחים עובדים וחברים מעירים מתוך אכפתיות. אבל מה קורה כאשר התקווה שלנו לחיים טובים יותר מתחילה להיות תלויה בכך שמישהו אחר ישתנה? במסע השבוע ננסה להתבונן באחד המאבקים השקטים ביותר של הנפש. נגלה מה מלמדים אותנו התורה, חז"ל והמחקר על הרצון לשנות אנשים אחרים, ונשאל שאלה שאולי כדאי שכל אחד מאיתנו ייקח איתו: האם ייתכן שהחופש שחיפשנו מעולם לא היה תלוי באדם שמולנו, אלא בדרך שבה אנחנו בוחרים להגיב אליו? יש תופעה אנושית שמלווה כמעט את כולנו, עד כדי כך שלפעמים איננו מבחינים בקיומה. כמעט לכל אחד יש לפחות אדם אחד שהיה שמח אילו היה משתנה. יש מי שהיה רוצה שבן או בת הזוג יהיו סבלניים יותר. יש מי שהיה רוצה שהילדים יהיו אחראים יותר. אחרים היו שמחים שההורים יבינו אותם טוב יותר, שהמנהל יעריך יותר, שהעובדים יגלו יותר אחריות, או שהחבר הקרוב יפסיק לחזור שוב ושוב על אותה התנהגות שמכאיבה. נדמה שלכולנו יש רשימה קטנה של אנשים שאילו רק היו משתנים מעט, החיים היו נראים טובים יותר. במבט ראשון אין בכך שום דבר פסול. להפך. אדם שאוהב באמת רוצה בטובתו של האדם שמולו. הורה מבקש לראות את ילדיו גדלים ומתפתחים. מחנך שואף להוציא מתלמידיו את המיטב. מנהל טוב רוצה לקדם את עובדיו. גם בין חברים ובין בני זוג טבעי לרצות לראות זה את זה צומחים. הרצון להשפיע איננו הבעיה. השאלה היא היכן, כמעט מבלי לשים לב, הרצון להשפיע מתחיל להפוך לרצון לשלוט. אולי זו אחת השאלות הפחות מדוברות בחיים. האם באמת מבקשים לעזור לאדם שמולנו להיות הוא עצמו, או שלעתים מבקשים להפוך אותו לגרסה שנוחה יותר עבורנו? האם הכאב נובע מכך שהוא באמת מזיק לעצמו, או מכך שהוא פשוט אינו מתנהג כפי שציפינו? ההבדל בין שתי השאלות קטן מאוד במילים, אבל עצום במשמעות. לפעמים אדם מבקש לשנות את האחר מתוך אהבה גדולה, ולפעמים, מבלי להתכוון לכך כלל, מתוך הקושי לקבל את העובדה שלא כל בני האדם חושבים, מרגישים ופועלים כמוהו. כדאי לעצור כאן לרגע ולחשוב על שאלה נוספת. האם באמת הרצון לשנות את האדם שמולנו נובע רק ממנו? או שאולי הוא מספר גם משהו עלינו? הרי לא פעם שני אנשים מביטים באותה התנהגות בדיוק. האחד כמעט שאינו מתרגש ממנה, ואילו האחר מתקשה לשאת אותה. אם כך, ייתכן שהסיפור איננו רק ההתנהגות של האדם השני, אלא גם המקום שבו היא פוגשת את העולם הפנימי שלנו. לפעמים היא פוגעת בציפיות. לפעמים היא מערערת תחושת שליטה. לפעמים היא נוגעת בפצע ישן שעדיין לא הגליד. ואז, מבלי לשים לב, כל האנרגיה מופנית לניסיון לשנות את מי שמולנו, במקום להבין מדוע הדבר הזה מעורר בתוכנו תגובה כה חזקה. הדבר נעשה מורכב עוד יותר כאשר הרצון לשנות את האחר מתחפש לדאגה. כמעט תמיד קל יותר לומר: "אני רק רוצה שיהיה לו טוב", מאשר לבדוק מה בדיוק קשה לנו במצב הקיים. הורה עשוי לחזור שוב ושוב על אותה הערה לילד מתוך אמונה שהוא מדרבן אותו, אך אולי כדאי לשאול מה הילד שומע מעבר למילים. האם הוא שומע שמאמינים ביכולתו, או שהוא לומד שהגרסה הנוכחית שלו עדיין אינה ראויה לאהבה מלאה? בן או בת זוג יכולים לבקש שינוי מוצדק בהתנהגות שפוגעת בהם, אך לצד הבקשה הלגיטימית עלולה להסתתר ציפייה אחרת: אילו רק תחשוב כמוני, תרגיש כמוני ותגיב כמוני, יהיה לי קל יותר לחיות לצדך. מנהל עשוי לומר שעובדיו אינם עצמאיים, אך באותה שעה לבדוק כל פעולה, לתקן כל פרט ולהשאיר להם מעט מאוד מקום לקבל החלטה. לפעמים אנחנו מבקשים מן האחר להשתנות, ובלא משים ממשיכים ליצור את התנאים שמקשים עליו לעשות זאת. אין פירוש הדבר שכל ביקורת פסולה, שכל בקשה היא ניסיון לשלוט, או שעלינו לקבל בשתיקה כל התנהגות. יש דברים שחובה לומר, יש גבולות שחובה להציב, ויש מערכות יחסים שבהן שינוי ממשי הוא תנאי להמשך הקשר. השאלה אינה אם מותר לבקש מן האחר להשתנות, אלא מה קורה בתוכנו כאשר הוא אינו משתנה. האם אנחנו מסוגלים לראות את גבול השפעתנו, או שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו ויכוח, לאותן מילים ולאותה אכזבה, כאילו הפעם נצליח לעצב אדם אחר באמצעות עוד הסבר אחד? האם אנחנו מנסים להשפיע עליו, או שהשלווה שלנו כבר תלויה בכך שייענה לדרישותינו? לפעמים נדמה שהעיסוק באחר מעניק תחושת שליטה בעולם שאינו נשלט באמת. קשה מאוד לקבל שאפשר לאהוב אדם, להסביר לו, להתפלל עליו, לעודד אותו ולהציב מולו גבולות, ובכל זאת לא להיות מסוגלים לבחור במקומו. אי אפשר להכריח אדם להבין דבר שעדיין אינו מוכן לראות. אי אפשר להתנצל במקומו, להתבגר במקומו, לקבל טיפול במקומו או לרצות במקומו. אפשר לפתוח דלת, אך אי אפשר להוליך דרכה אדם שמתעקש להישאר בחוץ. ההכרה הזאת אינה קרה ואינה אדישה. לעיתים היא כואבת מאוד, מפני שהיא מחייבת אותנו להיפרד מן האשליה שאם נמצא את המשפט המדויק, את העיתוי המושלם או את הלחץ הנכון, נוכל לנהל גם את נפשו של האחר. הפסיכולוגית אלן לנגר תיארה את "אשליית השליטה", הנטייה לייחס לעצמנו השפעה גם במצבים שבהם התוצאה אינה נתונה בידינו במידה שאנחנו מדמיינים. במחקריה היא הראתה כיצד עצם האפשרות לבחור, תחושת המעורבות או היכרות מוקדמת עלולות לגרום לאדם להרגיש שהוא שולט בתוצאה יותר מכפי שהוא שולט בה בפועל. ייתכן שהמנגנון הזה מופיע גם במערכות היחסים שלנו: ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, כך נדמה לנו שצריכה להיות לנו השפעה גדולה יותר על בחירותיו, וכאשר הוא אינו משתנה אנחנו חווים זאת לא רק כאכזבה ממנו, אלא כמעט ככישלון שלנו. אלא שקרבה מעניקה אחריות לאהוב, לדבר ולהשפיע, אך אינה מעניקה בעלות על רצונו של אדם אחר. יש גם סיבה נוספת לכך שקל כל כך להתמקד באחר. כשאנחנו מסבירים את ההתנהגות שלנו, אנחנו מכירים את העייפות, הלחץ, הפחד והנסיבות שהובילו אליה. כשאנחנו מתבוננים בהתנהגותו של אדם אחר, אנחנו רואים בעיקר את המעשה. אם התפרצנו, היה לנו יום קשה; אם הוא התפרץ, נדמה לנו שהוא אדם חסר סבלנות. אם דחינו משימה, היו לנו אילוצים; אם היא דחתה אותה, אנחנו עלולים להסיק שאינה אחראית. הפסיכולוג לי רוס תיאר את הנטייה להפריז במשקל אופיו של האדם ולהמעיט במשקל הנסיבות המשפיעות עליו. ההטיה הזאת אינה הופכת כל התנהגות למוצדקת, אך היא מזכירה עד כמה אנחנו מעניקים לעצמנו הקשר שלם, ואילו לאחרים לעיתים רק פסק דין. ייתכן שכבר חז"ל העמידו אותנו מול הקושי הזה, בשפה קצרה שאינה מאפשרת להתחמק. המשנה במסכת נגעים (פרק ב, משנה ה) קובעת בהקשרה ההלכתי: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". לפני שמרחיבים את המשפט אל חיי הנפש, חשוב לזכור שפשוטו עוסק בכך שאדם אינו רשאי לראות ולטמא את נגעי עצמו. ובכל זאת, קשה להתעלם מן המראה שהמילים הללו מציבות מולנו. יש חסרונות שאנחנו מזהים אצל אדם אחר בתוך דקות, אך זקוקים לשנים כדי לפגוש אותם בעצמנו. יש טון דיבור שאנחנו מתקשים לסבול אצל בן משפחה, אף שאיננו שומעים כיצד אנחנו נשמעים בשעת כעס. יש צורך בשליטה שמקומם אותנו אצל המנהל, אך מופיע גם בבית בדרך אחרת. לא מפני שכל ביקורת על האחר היא השלכה של חסרונותינו, אלא מפני שביקורת שאינה מלווה בבדיקה עצמית עלולה להפוך למקום מסתור נוח מאוד. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף קז ע"ב) מביאה את דברי ריש לקיש: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אין כאן דרישה להמתין עד שנהיה מושלמים לפני שנעיר לאדם אחר, שהרי אילו כך היה, איש לא היה רשאי לחנך, לנהל או להוכיח. יש כאן סדר פנימי: לפני שהמבט יוצא החוצה, הוא נדרש לעבור לרגע פנימה. לפני שנשאל מדוע האחר אינו מקשיב, אולי כדאי לבדוק כיצד אנחנו מדברים. לפני שנאמר שהילד חסר מוטיבציה, אולי נשאל אם הוא מקבל מאיתנו רק תיקונים או גם אמון. לפני שנאשים את הצוות בחוסר אחריות, אולי נבדוק אם אנחנו מאפשרים לו לטעות וללמוד. ולפני שנקבע שבן הזוג אינו משתנה, אולי ננסה לראות אם גם אנחנו חוזרים אל אותה שיחה באותה דרך ומצפים באורח פלא לתוצאה אחרת. אולי זה המקום שבו פרשת ראה פוגשת בעדינות את השאלה שלנו. דברים יא, כו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". התורה פונה תחילה בלשון יחיד, "ראה", ורק לאחר מכן עוברת אל הרבים, "לפניכם". לפני שהאדם מתבונן בעולם שסביבו, הוא נקרא לראות. לא לראות תחילה מה בן הזוג צריך לתקן, לא מה הילד חייב לשנות, לא מה המנהל או העובדים עושים שלא כראוי, אלא מה מונח היום לפניו. מהי הבחירה שלו בתוך המציאות, גם אם איש מלבדו לא ישתנה? זו שאלה שאינה מסירה מן האחר את אחריותו ואינה מטילה עלינו אשמה על מעשים שאינם שלנו. היא רק מחזירה לידינו דבר שאבד לפעמים בתוך המאבק לשנות אנשים: את הבחירה שלנו. אולי אין באפשרותנו לקבוע אם האחר יקשיב, אך אפשר לבחור כיצד לדבר. אין באפשרותנו לכפות על ילד לצמוח בקצב שלנו, אך אפשר לבדוק איזו קרקע אנחנו מעניקים לצמיחתו. אין באפשרותנו לשנות מנהל, בן משפחה או חבר, אך אפשר לבחור אם להציב גבול, לשנות תגובה, לבקש עזרה, להפסיק להשתתף בדפוס מזיק, או להתרחק כשאין עוד דרך בריאה להישאר. והשאלה שנשארת פתוחה אינה רק מדוע האדם שמולנו עדיין לא השתנה, אלא כמה מחיינו נמשיך להפקיד בידיו, לפני שנשאל מה עדיין נתון לבחירתנו. כאן נדמה שהמאמר מתחיל להגיע אל אחת הנקודות העמוקות ביותר שלו. אולי בכלל איננו עסוקים כל כך בלשנות אנשים אחרים. אולי אנחנו עסוקים בניסיון לשנות את התחושה שלנו. הרי כאשר אדם קרוב אלינו מתנהג בדרך שקשה לנו לקבל, נוצרת בתוכנו אי נוחות. באופן טבעי אנחנו מחפשים דרך להיפטר ממנה. הדרך הקלה ביותר היא לשכנע את עצמנו שהפתרון נמצא אצלו. אם הוא רק ידבר אחרת, אם הוא רק יתנהג אחרת, אם הוא רק יבין אותנו, אם הוא רק יתנצל, אם הוא רק ישתנה, גם אנחנו נרגיש טוב יותר. אבל האם זה באמת כך? כמה פעמים בחיים קרה שאדם השתנה, ובכל זאת מצאנו סיבה חדשה לחוסר שביעות רצון? כמה פעמים המתנו חודשים או שנים לשינוי מסוים, וכאשר הוא סוף סוף הגיע, גילינו שהשלווה שחיפשנו לא באמת הגיעה יחד איתו? אולי משום שהבעיה מעולם לא הייתה רק ההתנהגות של האחר. אולי חלק מן הבעיה היה בכך שהשלווה שלנו הייתה תלויה באדם אחר. זוהי מחשבה לא פשוטה. מפני שכל עוד השקט הפנימי שלי תלוי בכך שמישהו אחר יתנהג אחרת, למעשה מסרתי לו את המפתחות לעולם הפנימי שלי. הוא אולי כלל אינו יודע זאת, אבל הוא זה שקובע מתי אהיה רגוע, מתי אשמח, ומתי אתאכזב. וכאן נדמה שהתורה מבקשת ללמד אותנו יסוד גדול מאוד. שלמה המלך כותב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). בדרך כלל מבינים את הפסוק כפשוטו: היחס שאנחנו מעניקים לאחרים חוזר אלינו. אבל אפשר אולי להוסיף עוד נקודה. פעמים רבות הדרך שבה אנחנו מביטים באדם אחר היא גם הדרך שבה אנחנו מביטים על עצמנו. אדם שמלא בכעס, ימצא כעס כמעט בכל מקום. אדם שמלא בחשדנות, יתקשה לתת אמון גם כאשר אין סיבה אמיתית לחשוד. העולם שסביבנו אינו רק מציאות חיצונית. במידה רבה הוא גם מראה לעולם הפנימי שלנו. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים, כותב רעיון נפלא. כאשר אדם עסוק כל הזמן בלראות את חסרונותיהם של אחרים, עליו לחשוש שמן השמים מבקשים לרמוז לו להתבונן באותם חסרונות גם בתוך עצמו (רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, שער התבונה, פרק ח). אין הכוונה שכל ביקורת על הזולת מעידה בהכרח על אותו חיסרון אצל המבקר. ודאי שלא. אבל לפעמים דווקא הדברים שמעוררים בנו את התגובה החזקה ביותר, ראויים גם להתבוננות פנימית. כמה פעמים אנחנו אומרים על אדם אחר: "הוא פשוט לא מקשיב". אבל האם תמיד אנחנו באמת מקשיבים? כמה פעמים אנחנו מתלוננים: "היא חייבת לשלוט בכל דבר". והאם אנחנו עצמנו יודעים להרפות? כמה פעמים אנחנו אומרים: "הוא לא יודע להודות בטעות". ומתי בפעם האחרונה היה לנו קל לומר: "טעיתי"? אין כאן ניסיון ליצור סימטריה מלאכותית. ייתכן מאוד שהאדם שמולנו באמת טועה. ייתכן שהוא באמת פוגע. ייתכן שהוא באמת צריך להשתנות. אבל גם אם כל זה נכון, עדיין נשארת שאלה אחת שאיש אינו יכול לענות עליה במקומנו. מה המפגש הזה בא ללמד אותנו על עצמנו? יכול להיות שזו אחת המתנות הגדולות ביותר שאנשים מעניקים זה לזה, גם בלי להתכוון. לא רק שהם מלמדים אותנו מי הם. הם גם חושפים בפנינו מי אנחנו.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←