מתי שתיקה בונה אמון, ומתי היא רק מסתירה פחד מן השיחה שצריך לקיים?

מתי שתיקה בונה אמון, ומתי היא רק מסתירה פחד מן השיחה שצריך לקיים? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

יש שתיקה שמעניקה מרחב ומונעת פגיעה, ויש שתיקה שבה הכאב מצטבר עד שהוא נעשה מרחק. השאלה היא מה השתיקה מאפשרת ומה היא דוחה.

נקודת המבט של התורה

הפסוק אינו מאפשר לשנאה להישאר בלב ולהצטבר. יש שתיקה שמונעת תגובה פזיזה, אך שתיקה קבועה על כאב עלולה להפוך את הקשר למרוחק ומריר.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.