האם אנחנו מסוגלים להרגיש בעלי ערך גם כשאיש אינו מוחא לנו כפיים?

האם אנחנו מסוגלים להרגיש בעלי ערך גם כשאיש אינו מוחא לנו כפיים? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

הכרה מחזקת ומשמחת, אך תלות מתמדת במבטם של אחרים הופכת כל שתיקה להוכחה שאיננו מספיקים. כיצד בונים ערך שאינו נעלם עם הקהל?

נקודת המבט של התורה

המניין מעניק מקום לכל אדם כחלק מן הציבור. ערכו אינו תלוי ברעש שהוא מצליח ליצור סביב עצמו. אפשר להיות נראה לפני הקב״ה ובעל תפקיד גם כאשר אין קהל שמעניק אישור מיידי.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.