אתמול היינו מלאכים, היום בואו נהיה בני אדם

ביום הכיפורים אנחנו חיים במשך עשרים וחמש שעות באופן כמעט לא אנושי: לא אוכלים, לא שותים, לא רוחצים, לא נועלים נעלי עור ונמנעים מחיי אישות (יומא ח, א). אפילו "ברוך שם כבוד מלכותו" נאמר בקול רם, כמנהג המלאכים שמביא הטור (או"ח תריט). לרגע אחד הגוף שותק יותר, והנשמה נשמעת.

ואז, חמישה ימים אחר כך, מגיע סוכות. במקום להמשיך את הפרישות, התורה אומרת: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), וחז"ל מפרשים: "תשבו כעין תדורו" (סוכה כח ע"ב). אוכלים בסוכה, שותים, לומדים, מדברים, מארחים, ואפילו השינה נכנסת לתוך מרחב המצווה.

לכאורה זה הפוך. אם ביום הכיפורים למדנו שהרוח מתגלה כאשר הגוף נסוג, מדוע התורה מחזירה אותנו כל כך מהר אל הגוף? אולי מפני שהקב"ה מעולם לא ביקש מאיתנו להפוך למלאכים. מלאכים כבר יש לו. התורה ניתנה דווקא לבני אדם שיש להם כסף, כעס, משפחה, עייפות, אגו, תאווה, עבודה ויצר הרע.

חז"ל מתארים את טענת המלאכים בעת מתן תורה: "מה לילוד אשה בינינו?". משה משיב להם: וכי למצרים ירדתם? וכי יצר הרע יש ביניכם? מה תעשו עם "לא תגנוב", "לא תנאף" ו"כבד את אביך ואת אמך"? (שבת פח ע"ב–פט ע"א). התורה מתאימה לבני אדם לא למרות החולשות וההתמודדויות, אלא מפני ששם בדיוק נולדת בחירה.

הרמב"ם מזהיר מפני תפיסה שלפיה קדושה פירושה לאסור על עצמנו כל הנאה. אדם שמחליט שלא לאכול, לא לשתות, לא לשאת אישה ולא ליהנות משום דבר אינו בהכרח קדוש יותר; הרמב"ם קורא למסלול כזה, כשהוא נעשה כאידיאל כולל, "דרך רעה" (הלכות דעות ג, א). אחר כך הוא מציב עיקרון אחר: "בכל דרכיך דעהו". גם אכילה, שינה, עבודה וחיי גוף יכולים להיות מכוונים לעבודת ה' (שם ג, ב–ג).

זו אולי התנועה שבין יום הכיפורים לסוכות. ביום הכיפורים אנחנו לומדים לומר לגוף "לא". בסוכות אנחנו לומדים לומר לו "כן" בלי להפוך לעבדים שלו. לא לצום כל השנה, אלא לתת לצום ללמד אותנו איך לאכול. לא לברוח מכסף, אלא ללמוד להרוויח ולהוציא אותו ביושר. לא לברוח מן הבית כדי להיות רוחני, אלא להפוך את הבית למקום של שלום, חסד והקשבה.

"תשבו כעין תדורו" הוא כמעט משפט יסוד: אל תבקר אצל הקב"ה רק בשעות התפילה. תגור איתו. תכניס אותו לארוחת הערב, לשיחה עם בן הזוג, לטלפון שאתה מניח כשילד רוצה לדבר, לעסקה שבה אפשר לעגל פינה, ולרגע שבו מישהו פגע בך ויש לך תשובה מצוינת שיכולה למחוץ אותו.

קל יותר להיות מלאך ליום אחד כאשר החיים נעצרים. קשה יותר להיות בן אדם של תורה ביום שלישי רגיל בחודש חשוון. שם מתברר אם התפילה יצאה מבית הכנסת ונכנסה לחיים.

יום הכיפורים אומר: יש לי גוף, אבל אני אינני רק הגוף שלי. סוכות מוסיף: יש לי גוף, ולכן יש לי גם מה לקדש. המטרה אינה שהרוח תישאר בשמים. המבחן הוא אם היא חזקה מספיק כדי להיכנס אל החומר בלי להיעלם בתוכו.

אתמול היינו קצת כמו מלאכים. היום בואו נהיה בני אדם, אבל בני אדם כאלה שגם כשהרגליים שלהם עומדות על האדמה, הנשמה שלהם עדיין זוכרת את השמים.