למה מברכים על הלולב - ולא על האתרוג?

אנחנו מחזיקים ארבעה מינים, אבל מברכים: "על נטילת לולב". הגמרא שואלת מדוע לא להגביה את האתרוג ולברך עליו, ומשיבה: "הואיל ובמינו גבוה מכולן" (סוכה לז ע"ב). לכאורה זהו טעם הלכתי פשוט: הלולב בולט בגובהו. אבל דווקא הפשטות הזאת מזמינה מחשבה על המושג "גובה" בחיים.

האתרוג הוא מהודר, יקר, בעל טעם וריח, ובמדרש הוא אף מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים (ויקרא רבה ל, יב). מדוע אפוא המצווה אינה נקראת על שמו? אולי מפני ששלמות אישית, חשובה ככל שתהיה, אינה סוף הסיפור. השאלה איננה רק מה יש באדם, אלא לאן הדברים שיש בו מרימים אותו ומה הם עושים לסביבה שלו.

אפשר לצבור תורה ולהישאר אותו אדם. אפשר לדעת הרבה ולדבר בגסות. אפשר להחזיק בתפקיד מכובד ולהקטין אנשים. אפשר להצליח מאוד ולהפוך את ההצלחה לחומה. לכן התורה אינה נמדדת רק בכמות הידיעות אלא בשינוי שהיא יוצרת באדם.

רב יוסף אמר על יום מתן תורה: "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח ע"ב). התורה יצרה אצלו "גובה" חדש. לא גובה של מעמד, אלא של תודעה. לימוד אמיתי אמור להרחיב את המבט, לדייק את השיפוט, לרכך את האגו ולהכניס עומק אל תוך תגובות יומיומיות.

הגובה הזה נבחן דווקא במקומות שבהם קל לנצל אותו לרעה. אם יש לי יותר ידע, האם מי שפחות יודע מרגיש לידי קטן או בטוח? אם יש לי כסף, האם הוא רק מגדיל את המרחק ביני לבין אחרים או פותח אפשרויות של חסד? אם יש לי סמכות, האם אני צריך להזכיר אותה כל הזמן או שאני מספיק יציב כדי להקשיב?

ארבעת המינים נאגדים יחד. הלולב הגבוה אינו עומד לבדו; הוא קשור להדס, לערבה ולצדו נמצא האתרוג. אולי זו תזכורת שהאדם הגבוה באמת אינו זקוק לבדידות כדי להרגיש גדול. הוא מסוגל להישאר מחובר.

העולם לפעמים שואל אדם מצליח: כמה גבוה הגעת? התורה שואלת שאלה מדויקת יותר: מה עשית עם הגובה שלך? אם הקב"ה נתן לך יותר תורה, השפעה, כישרון או משאבים, האם מישהו לידך נעשה בזכותך גבוה יותר?

כי גובה אמיתי אינו המרחק שבינך לבין האנשים שמתחתיך. גובה אמיתי הוא כמה אנשים הצלחת להרים יחד איתך.