למה הקב״ה מבקש מאיתנו לשבת דווקא בצל?

המשנה קובעת: "סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה" (סוכה א, א). כדי שהסוכה תהיה כשרה צריך שהצל יהיה מרובה מן האור. זה מפתיע, מפני שהתורה עצמה מדברת על הסוכה בלשון של ידיעה: "למען ידעו דורותיכם" (ויקרא כג, מג). אם המטרה היא לדעת, היינו מצפים דווקא ליותר אור.

אבל הסוכה אינה בית חשוך. אילו המטרה הייתה חושך מוחלט, היה די בגג אטום. הסכך יוצר מצב מורכב יותר: חלק מן האור חודר וחלק מוסתר. אפשר לראות, אבל לא הכול. אולי זו תמונה מדויקת מאוד של החיים.

אנחנו רוצים להבין. מדוע זה קרה? לאן זה הולך? מתי תיפתח הדלת? איך יסתיים הסיפור? הבקשה להבנה היא טבעית ואפילו חשובה. התורה עצמה נקראת אור: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). אבל יש שלב שבו האדם צריך להבחין בין שאלה שיש לה תשובה שהוא עדיין לא מצא לבין מציאות שבה לא ניתנה לו כרגע כל התמונה.

אמונה איננה העמדת פנים שאנחנו מבינים. היא גם איננה ויתור על מחשבה. היא היכולת להמשיך לפעול באחריות כאשר חלק מן הדרך נשאר בצל.

אברהם שמע "לך לך" בלי מפה של כל חייו. יוסף ישב בבור בלי הסבר שמספר לו לאן הירידה הזאת תוביל. משה שאל "למה הרעותה" ולא קיבל תשובה שהעלימה את כל המורכבות. אנשים גדולים בתורה אינם אנשים שראו תמיד הכול; הם ידעו להמשיך ללכת גם כאשר לא הכול נראה.

הצל של הסוכה אינו אומר שהקב"ה איננו. הוא אומר שהנוכחות שלו אינה תלויה בכך שאני מצליח להסביר אותה. אדם יכול להיות בתוך תקופה שבה הוא רואה רק חלק: טיפול רפואי שהעתיד שלו אינו ברור, ילד שעובר דרך קשה, פרנסה לא יציבה, החלטה גדולה שאין עליה ודאות מוחלטת. ברגע כזה השאלה איננה אם אני מסוגל לייצר אור מלא בכוח. השאלה היא אם אני יודע להשתמש באור שיש, בלי להתפרק בגלל הצל שנשאר.

אולי משום כך דווקא בסוכה, שבה הצל מרובה, נאמר "למען ידעו". יש ידיעה שנולדת מנתונים, ויש ידיעה שנולדת מקשר. אינני יודע כיצד הכול יסתיים, אבל אני יודע עם מי אני הולך.

הסוכה מלמדת אותנו לחיות בין אור לצל: לחפש בהירות במקום שבו אפשר, להתייעץ, לבדוק ולעשות השתדלות, ובאותו זמן לא לדרוש מן החיים ערובה שאיש בעולם אינו יכול לתת.

אני לא חייב לראות את כל הדרך כדי לדעת עם מי אני הולך. זו אולי אחת מצורות האמונה הבוגרות ביותר.