איך אפשר להגיד תודה כשעדיין חסר לך?

בהלל של סוכות אנחנו עושים דבר שנראה כמעט סותר. מנענעים את ארבעת המינים ב"הודו לה' כי טוב" ומנענעים שוב ב"אנא ה' הושיעה נא" (משנה סוכה ג, ט). באותו לולב, בתוך דקות ספורות, האדם גם מודה וגם מבקש ישועה.

אנחנו רגילים לחשוב שיש סדר: קודם שהבעיה תיפתר, אחר כך אגיד תודה. קודם שהישועה תגיע, אחר כך אשמח. אבל חז"ל מציירים נפש מורכבת יותר. אדם יכול להיות מלא הכרת הטוב ובאותו זמן לשאת כאב אמיתי.

הודאה אינה הכחשת החסר. אם משפחה מתמודדת עם קושי, אין צורך לומר שהכול מושלם. אם אדם מחכה לרפואה, לזיווג, לפרנסה או לשלום בבית, הוא רשאי לבקש בכל כוחו. אבל החסר אינו חייב למחוק את כל מה שכבר קיים.

מזמור קיח, שבו נאמר "הודו לה' כי טוב", מכיר גם במצר: "מן המצר קראתי יה". אותו מזמור יודע לומר "סבוני גם סבבוני" ובאותה נשימה להודות. האמונה המקראית אינה חיים ללא צרות; היא היכולת לראות את חסד ה' גם מתוך מציאות שאינה שלמה.

רבי יוחנן מסביר את הנענועים: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו (סוכה לז ע"ב). כשאני אומר "הודו" ומנענע לכל הכיוונים, אני מכיר בכך שהטוב שבידי אינו מובן מאליו. כשאני אומר "הושיעה נא" ומנענע לאותם כיוונים, אני מזכיר לעצמי שגם המקום שבו אני עדיין מחכה אינו מחוץ לנוכחותו של הקב"ה.

יש אנשים שמרגישים אשמה על כך שקשה להם, מפני שיש להם כל כך הרבה על מה להודות. ויש אנשים שמרגישים שאם יודו, כאילו ויתרו על הזכות לכאוב. סוכות מאפשר לשני הקולות לחיות יחד. אפשר לומר: אני מודה על הילדים שלי, ובכל זאת קשה לי מאוד במה שעובר על אחד מהם. אני מודה על העבודה, ובכל זאת מבקש שינוי. אני מודה על החיים, ובכל זאת מתפלל לרפואה.

הכרת הטוב אינה חוזה שאוסר עלינו לבקש יותר. להפך. היא יכולה להפוך את הבקשה לפחות מרירה. היא מזכירה לנו שלא כל הסיפור שלנו הוא החסר.

אולי לכן שני הנענועים נעשים באותו לולב. היהודי אינו מחזיק ביד אחת תודה וביד אחרת כאב. הוא מחזיק את החיים כולם ביד אחת, את מה שכבר קיבל ואת מה שעדיין חסר, ומפנה את שניהם אל מי שהארבע רוחות, השמים והארץ שלו.

על מה שנתת לי, הודו לה' כי טוב. על מה שעדיין חסר לי, אנא ה' הושיעה נא. ואת הדרך שבה תביא את הישועה, אני משאיר לך.