כשהברכה מפסיקה לרגש

יש משפט שאדם אומר לעצמו לפני שהברכה מגיעה: אם רק הדבר הזה יקרה, לעולם לא אקח אותו כמובן מאליו. ואז הוא מגיע. בשבוע הראשון יש התרגשות. אחרי חודש מתרגלים. אחרי שנה כבר יודעים בעיקר מה חסר בו.

כך קורה לבית שעליו חלמנו, לעבודה שחיפשנו, לילדים שהתפללנו עליהם, לזוגיות, לבריאות, ליכולת ללכת, לראות ולשמוע. לא מפני שאנחנו כפויי טובה במיוחד, אלא מפני שהנפש האנושית מתרגלת. מה שנעשה קבוע מפסיק לדרוש תשומת לב.

סוכות נקרא "חג האסיף": "באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג). זהו הרגע שבו השפע כבר הגיע לידיים. דווקא אז התורה מצווה לשמוח. אולי מפני שהאתגר איננו רק להשיג ברכה, אלא לשמור על היכולת לראות אותה גם אחרי שהפכה לשגרה.

הבעיה איננה עצם ההתרגלות. אי אפשר להתעורר בכל בוקר בהתרגשות כאילו ראינו את הבית, בן הזוג או העבודה בפעם הראשונה. ההתרגלות מאפשרת חיים. הסכנה מתחילה כאשר מה שמוכר נעשה בלתי נראה.

אז האדם מתחיל לחפש את תחושת החיים רק בדבר הבא. עוד הישג, עוד קנייה, עוד חופשה, עוד הכרה. כל דבר חדש מעניק לרגע "וואו", ואז נכנס גם הוא למחסן הדברים המובנים מאליהם. אם לא משתנה המבט, שום כמות של שפע אינה מספיקה לאורך זמן.

הכרת הטוב איננה להכריח את עצמנו להרגיש התרגשות מלאכותית. היא תרגול של ראייה. לעצור ולשאול: על איזה דבר שיש לי היום הייתי מתפלל לפני חמש שנים? איזה אדם שמעצבן אותי לפעמים היה חסר לי מאוד אילו לא היה כאן? אילו יכולות גופניות אני משתמש בהן מאות פעמים ביום בלי לשים לב?

החג מזמין אותנו לעשות "אסיף" גם בתודעה. לאסוף את הטוב שהתפזר ברקע ולהחזיר אותו לקדמת התמונה.

זה אינו מבטל כאבים אמיתיים. אפשר להודות על הרבה ובאותו זמן לבקש על מה שחסר. אבל אם כל התודעה נשאבת לחסר, אנחנו עלולים לחיות מוקפים בתפילות ישנות שכבר נענו ולחשוב שלא קיבלנו דבר.

לפני שנבקש עוד שנה של ברכה, כדאי לשאול: כמה מן הברכה של השנה שעברה כבר הספקתי להפוך למובנת מאליה?

לפעמים הטרגדיה הגדולה אינה שאדם לא קיבל את מה שביקש. היא שהוא קיבל, ושכח שפעם ביקש.