אם קשה לך - הקב״ה אומר לך לצאת?
חז"ל אומרים "תשבו כעין תדורו", ובאותה נשימה "מצטער פטור מן הסוכה". התורה דורשת מאמץ, אבל היא אינה הופכת את הכאב לערך. לפעמים המסירות היא להישאר, ולפעמים החכמה היא לדעת לצאת.
מצוות הסוכה מלמדת: "תשבו כעין תדורו". במשך שבעה ימים הסוכה אמורה להיות הבית. אבל חז"ל קובעים גם: "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כו ע"א). לכאורה דווקא כאשר נעשה לא נוח מתחיל המבחן הגדול: האם אני מוכן לסבול למען המצווה? מדוע ההלכה מאפשרת לצאת?
המפתח נמצא בהגדרת המצווה עצמה. התורה לא ציוותה רק שהגוף יהיה מתחת לסכך; היא ציוותה על צורת מגורים. רש"י מסביר: "כעין תדורו, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו" (סוכה כח ע"ב). אם התנאים נעשים כאלה שאדם רגיל היה עוזב בהם את מקום מגוריו, ההישארות אינה בהכרח הידור. לפעמים היא כבר אינה צורת הדירה שהתורה ביקשה.
הרמ"א כותב ביחס למי שפטור מן הסוכה ובכל זאת נשאר: "אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוט" (או"ח תרלט, ז). המשפט הזה מערער הנחה עמוקה: יותר קושי אינו תמיד יותר קדושה. יש רגעים שבהם אדם נאחז בקושי מפני שהוא רוצה להוכיח לעצמו או לאחרים עד כמה הוא מסור.
הנקודה הזאת חורגת בהרבה מן הסוכה. יש אנשים שנשארים במסלול מקצועי שכבר אינו נכון רק מפני שכבר השקיעו בו שנים. יש מי שממשיך בוויכוח כי קשה לו להיות הראשון שאומר "טעיתי". יש מי שנשאר בדרך חינוכית שאינה עובדת מפני ששינוי ירגיש כאילו הוא מוחק את כל מה שעשה עד היום.
התמדה היא מעלה גדולה. בלי יכולת להישאר כשקשה אי אפשר לבנות בית, ללמוד תורה, לגדל ילדים או לפתח מקצוע. אבל התמדה אינה זהה לעקשנות. אדם עקשן אומר: אני לא משנה את הדרך. אדם יציב אומר: אני לא מוותר על היעד, ולכן אם צריך אמצא דרך נכונה יותר להגיע אליו.
הסוכה מלמדת נאמנות לרצון ה' ולא לדימוי שלי על עצמי כעובד ה'. לפעמים הדימוי אומר שאני צריך להיות חזק, מחמיר ובלתי מתפשר. ההלכה יכולה לומר: כרגע אינני מבקש ממך להוכיח שום דבר. אני מבקש ממך להקשיב.
לכן "מצטער פטור מן הסוכה" אינו שיעור בבריחה מקושי. הוא מלמד הבחנה. יש קושי שצריך לשאת, ויש קושי שאנחנו מייצרים מפני שהאגו מפחד לשנות כיוון. יש רגע שבו החוזק הוא להישאר, ויש רגע שבו החוזק הוא לקום.
השאלה שאפשר לקחת הרבה אחרי החג היא: האם אני מחזיק מעמד מפני שזה הדבר הנכון, או מפני שקשה לי להיות האדם שמסוגל לשנות?