אולי החטא המסוכן ביותר הוא זה שכבר הפסקנו להרגיש שהוא חטא
יש טעויות שכואבות לנו מיד. אמרנו מילה קשה, פגענו באדם, איבדנו שליטה, ואנחנו יודעים שמשהו לא היה בסדר. אבל יש מצב מסוכן הרבה יותר: לעשות אותו דבר שוב ושוב, עד שכבר איננו מרגישים שום דבר.
בפרשת האזינו נאמר: "כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם" (דברים לב, כ).
רבי שלמה יצחקי, רש"י, מפרש: "לא אמון בם, אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה" (דברים לב, כ).
אדם יכול להתרגל כמעט לכל דבר. גם למה שפעם היה מזעזע אותו.
בפעם הראשונה שהוא מדבר בזלזול לבן הזוג הוא מרגיש רע. אחרי מאה פעמים זה כבר "האופי שלי". בפעם הראשונה שהוא מבטל הבטחה לילד הוא מתייסר. אחר כך הילד כבר לומד לא לצפות. בפעם הראשונה שהוא מעגל פינה ביושר הוא יודע שעבר גבול. בהמשך הגבול עצמו זז.
וזה אולי אחד הדברים המפחידים בערב יום הכיפורים: אנחנו עומדים להתוודות על רשימה ארוכה של חטאים, אבל ייתכן שהחטאים המסוכנים ביותר שלנו אינם אלה שנבכה עליהם, אלא אלה שכבר אינם מצליחים לגרום לנו לבכות.
הלב אינו מתקשה ביום אחד. הוא מתקשה שכבה אחר שכבה, בכל פעם שאנחנו עושים דבר לא נכון ומצליחים להסביר לעצמנו מדוע הפעם זה בסדר.
לכן שבת תשובה איננה רק הזדמנות לשאול "מה עשיתי?". היא הזדמנות קשה יותר לשאול: למה כבר הפסקתי לשים לב?
לפעמים סימן החיים של הנשמה אינו שהיא מעולם לא נפלה. סימן החיים שלה הוא שעדיין כואב לה כשהיא נופלת. והסכנה הגדולה מתחילה לא כשאנחנו חוטאים, אלא כשאנחנו כבר מסוגלים לחטוא ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.