אם אתה כבר יודע, למה אתה עדיין לא עושה?
יש רגע שבו אדם מגלה שהוא איננו צריך עוד מידע. הוא כבר יודע.
הוא יודע שכעס מזיק, שילדים צריכים זמן, שתפילה צריכה לב, שבריאות דורשת משמעת, שלשון הרע הורס, שצריך לכבד, לסלוח, לוותר. אילו היה מבחן על כל אלה, הוא היה מקבל מאה.
ואז מגיעה השאלה הקשה: אם אני יודע, למה אני עדיין לא עושה?
משה אומר: "עם נבל ולא חכם" (דברים לב, ו). לא "עם שאינו יודע". אפשר לדעת הרבה ולא להיות חכם, מפני שחכמה היא היכולת לתת לידיעה לחדור אל ההחלטה, אל ההרגל ואל המעשה.
אנחנו אוהבים לחפש עוד שיעור, עוד חידוש, עוד משפט שיטלטל אותנו. לפעמים לא חסר לנו שום דבר חדש. חסר לנו לקחת אמת אחת שאנחנו מכירים כבר שנים ולתת לה כתובת בתוך החיים.
השנה אולי לא צריך לאסוף עוד עשר קבלות. אולי צריך לבחור דבר אחד שכבר ידענו מזמן ולומר: עד היום ידעתי את זה. מעכשיו אני מתחיל לחיות את זה.
איזו אמת אתה כבר יודע היטב, אבל עדיין לא נתת לה לשנות התנהגות אחת?
להעמקה
אדם אחד הגיע לרופא לאחר שבדיקות הדם שלו החמירו מאוד. הרופא עבר איתו על התוצאות והתחיל להסביר לו מה עליו לשנות. האיש עצר אותו ואמר: ”דוקטור, אתה לא צריך להסביר לי. אני יודע בדיוק מה אתה עומד לומר. אני צריך לרדת במשקל, לאכול פחות מתוק, לעשות פעילות גופנית, לישון יותר ולהוריד לחץ”.
הרופא חייך ושאל: ”אז למה באת אליי"?
האיש אמר: ”כי המצב שלי לא טוב”.
הרופא הסתכל עליו ואמר: ”אם כך, הבעיה שלך איננה שחסר לך מידע. הבעיה היא שהמידע שיש לך עדיין לא הצליח להפוך לחיים”.
זה משפט קשה, מפני שהוא נכון בהרבה יותר תחומים מאשר בריאות.
יש דברים שאם היו שואלים אותנו עליהם במבחן, היינו מקבלים מאה. האם כעס הוא דבר טוב? ודאי שלא. האם צריך להיזהר בלשון הרע? בוודאי. האם צריך לכבד את בן הזוג? ברור. האם הילדים צריכים זמן ולא רק כסף? כולנו יודעים. האם התורה צריכה קביעות? כן. האם תפילה צריכה כוונה? בוודאי. האם צריך לסלוח? האם צריך לוותר? האם הזמן יקר? האם החיים קצרים? אנחנו יודעים את כל התשובות.
ואז מגיעה השאלה הקשה: אם אנחנו יודעים כל כך הרבה, למה הידיעה משנה אותנו כל כך מעט?
בשירת האזינו אומר משה רבנו: ”הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך” (דברים לב, ו).
צריך להבין את הביטוי ”ולא חכם”. משה מדבר אל דור ששמע תורה מפיו. אלה אנשים שראו ניסים, חיו במדבר וקיבלו מצוות. האם באמת הבעיה היא שחסרה להם אינפורמציה?
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מפרש את המילים ”ולא חכם”: ”להבין את הנולדות, שיש בידו להיטיב ולהרע” (דברים לב, ו).
זה חידוש גדול. אפשר לדעת עובדות רבות ועדיין לא להיות חכם. מפני שחכמה בתורה איננה רק לדעת מה נכון. חכמה היא לדעת לקחת את מה שאני יודע ולראות לאן המעשים שלי מובילים.
אדם יודע שכעס הורס, אבל ברגע הכעס הידיעה אינה נמצאת בחדר.
אדם יודע שהילדים יגדלו, אבל כשהם קטנים הוא עסוק מדי.
אדם יודע שההורים לא יהיו כאן לנצח, אבל תמיד נדמה שאפשר להתקשר מחר.
אדם יודע שהחיים קצרים, אבל מבזבז שעות על דברים שהוא עצמו יאמר שאין להם חשיבות.
אדם יודע שיום הכיפורים מגיע, אבל גם השנה הוא יכול להגיע אליו כמעט בלי הכנה.
זו איננה בורות.
זו אולי הטרגדיה של האדם היודע.
הוא אינו צריך שמישהו ילמד אותו אמת חדשה. הוא צריך שהאמת הישנה תרד מן הראש אל המקום שבו מתקבלות ההחלטות.
והנה אנחנו מגיעים לשבת תשובה. רוב האנשים שיושבים בבית הכנסת אינם שומעים בפעם הראשונה שיש תשובה. הם שמעו מאות דרשות. הם יודעים שצריך לתקן. הם מכירים את הווידוי. הם יודעים שיום הכיפורים מתקרב. יש בינינו אנשים שכבר עברו ארבעים, חמישים ושישים ימי כיפורים.
ולכן השאלה השנה אולי אינה: מה עוד אני צריך לדעת?
אלא: איזה דבר שאני כבר יודע הגיע הזמן להתחיל לחיות?
יש הבדל גדול בין ידיעה להכרה.
אדם יודע שהזמן עובר. אבל לפעמים הוא יושב בברית של נכד, מסתכל על הבן שלו מחזיק תינוק, ופתאום הוא לא רק יודע שהזמן עובר. הוא מרגיש את זה.
אדם יודע שההורים יקרים. אבל לפעמים רק כאשר אחד מהם נחלש, הוא מבין כמה דברים דחה.
אדם יודע שהבית חשוב יותר מן העבודה. אבל לפעמים רק כאשר משהו בבית נסדק הוא מגלה כמה אנרגיה נתן בחוץ וכמה מעט נשאר בפנים.
מה השתנה? לא המידע.
המידע היה שם קודם.
הוא פשוט הפך למציאות.
וזה אולי אחד מתפקידיה של דרשה. דרשה טובה אינה מוכרחה ללמד את האדם דבר שמעולם לא שמע. לפעמים תפקידה לקחת דבר שהוא יודע כבר שלושים שנה ולגרום לו לשמוע אותו כאילו זו הפעם הראשונה.
גם השופר פועל כך. הרמב”ם כותב שקול השופר רומז: ”עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם” (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד). השופר אינו מוסר מידע. אין בו משפט חדש שאיננו יודעים.
הוא מעיר.
יש דברים שהבעיה בהם איננה שאיננו יודעים אותם. נרדמנו לידם.
וזה מסביר אולי תופעה שכולנו מכירים. אדם יכול לצאת מדרשה נרגש מאוד, לומר ”זה בדיוק בשבילי”, ואחרי יומיים הכול חוזר למקומו.
למה?
מפני שהתרגשות איננה בהכרח שינוי.
אדם שמע אמת. היא נגעה בו. אבל אם היא לא קיבלה צורה מעשית, החיים הרגילים חזקים ממנה.
חז”ל אומרים במשנה: ”לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” (אבות א, יז). אין כאן זלזול במדרש. להפך. אם המדרש אינו אמור להגיע למעשה, מדוע הוא חשוב כל כך? ערכו הגדול הוא בכך שהוא מסוגל להזיז את האדם.
ולכן אולי אנחנו עושים טעות בקבלות של עשרת ימי תשובה. אנחנו שומעים הרבה, מתרגשים הרבה ומקבלים על עצמנו דברים גדולים מדי. אדם אומר: השנה אני משנה את כל התפילה שלי, את כל הלימוד שלי, את כל הכעס שלי ואת כל הבית שלי.
ואחרי שבועיים הוא מגלה שהוא עדיין אותו אדם.
אולי צריך לעבוד הפוך.
לא לקחת עשר אמיתות חדשות.
לקחת אמת אחת ישנה ולהפסיק רק לדעת אותה.
אם אתה יודע כבר שנים שהכעס שלך פוגע בבית, אל תלמד היום עוד מאמר על כעס. תחליט מה אתה עושה בפעם הבאה שהכעס עולה.
אם אתה יודע שהטלפון גונב לך זמן מהילדים, אל תאמר שוב ”צריך פחות טלפון”. קבע שעה שבה הוא אינו ביד שלך.
אם אתה יודע שאתה רוצה ללמוד כל יום, אל תאמר ”השנה אלמד יותר”. קבע זמן ומקום.
אם אתה יודע שיש אדם שאתה חייב לבקש ממנו סליחה, אל תוסיף עוד הסבר. קח את הטלפון.
כי כל עוד האמת נשארת כללית, היא יכולה לחיות בשלום עם חיים הפוכים ממנה.
אדם יכול להאמין מאוד בחשיבות המשפחה ובאותו זמן לא להיות בבית.
הוא יכול להאמין מאוד בחשיבות התורה בלי לפתוח ספר.
הוא יכול להאמין בחומרת לשון הרע ולהמשיך לדבר.
הוא יכול להאמין שצריך לעשות תשובה ולדחות אותה.
אין סתירה בראש.
הסתירה נמצאת בחיים.
וזה אולי מה שמשה אומר במילים ”עם נבל ולא חכם”. הבעיה אינה שאין לכם שכל. הבעיה היא שאינכם משתמשים בחכמה כדי לראות את התוצאה של הדרך.
רש”י אומר: ”להבין את הנולדות”.
תסתכל רגע קדימה.
אם אמשיך לדבר כך בבית עוד חמש שנים, איך ייראה הבית?
אם אמשיך לדחות את הלימוד עוד חמש שנים, איפה אהיה?
אם אמשיך לומר לילד ”אחר כך”, כמה ”אחר כך” עוד נשארו לפני שהוא כבר לא יבקש?
אם אמשיך לתת לעבודה את השעות הטובות ביותר שלי ולכל הדברים החשובים את השאריות, מה יישאר?
זו איננה נבואה.
זו חכמה.
חכם אינו רק מי שיודע הרבה על החיים. חכם הוא מי שמאפשר למה שהוא יודע על החיים לשנות את הדרך שבה הוא חי אותם.
וזה מקבל משמעות מיוחדת לפני יום הכיפורים. אנחנו עומדים לומר ”אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי”. אבל יש וידוי נוסף שאינו כתוב במחזור, וכל אחד צריך אולי לומר אותו לעצמו: ריבונו של עולם, כמה דברים ידעתי השנה ולא חייתי לפיהם?
ידעתי שהזמן יקר ובזבזתי אותו.
ידעתי שהמילים שלי יכולות לפצוע ואמרתי אותן.
ידעתי שמישהו זקוק לי ולא הייתי פנוי.
ידעתי מה נכון, אבל בחרתי שוב במה שנוח.
זה וידוי עמוק, מפני שהוא אינו מאפשר לנו להתחבא מאחורי ”לא ידעתי”.
אבל דווקא כאן נמצאת גם התקווה.
אם הבעיה הייתה שאינני יודע, הייתי צריך להתחיל מסע ארוך של לימוד. אבל אם אני כבר יודע, לפעמים המרחק בין המקום שבו אני נמצא לבין תחילת השינוי הוא החלטה אחת.
אמת אחת שכבר נמצאת בי מחכה שאפסיק לדחות אותה.
ולכן הייתי מציע שכל אדם יבחר לפני יום הכיפורים משפט אחד שהוא אומר כבר שנים.
משפט שהוא באמת מאמין בו.
”המשפחה שלי קודמת”.
”התורה היא החיים שלי”.
”אסור לי לדבר כך”.
”אני חייב זמן לתפילה”.
”אני צריך לבקש סליחה”.
”הזמן שלי יקר”.
ואז לשאול: אם אני באמת מאמין במשפט הזה, מה צריך להשתנות מחר בבוקר?
לא בעוד שנה.
מחר.
אם אין שום תשובה מעשית, ייתכן שהמשפט עדיין נמצא רק בראש.
וזה מחזיר אותנו אל האיש אצל הרופא. הוא ידע את כל ההוראות. הוא יכול היה אפילו להרצות עליהן לאחרים. אבל הגוף שלו סיפר סיפור אחר.
הרופא לא היה צריך לתת לו עוד ידע.
הוא היה צריך לעזור לו להפוך ידע להתנהגות.
אולי גם אנחנו מגיעים לשבת תשובה עם מחסן עצום של ידיעות. אנחנו יודעים פסוקים, מאמרי חז”ל, הלכות, דרשות וסיפורים.
והקדוש ברוך הוא אינו שואל רק כמה ידענו.
הוא שואל מה מכל זה נכנס אל החיים.
משה רבנו אינו אומר ”עם שאינו יודע”.
הוא אומר: ”ולא חכם”.
מפני שאפשר לדעת ולא להיות חכם.
אפשר להבין ולא להשתנות.
אפשר להתרגש ולא לעשות.
ואפשר לעבור עוד יום כיפור, לשמוע עוד ”כל נדרי”, לומר עוד וידוי, לבכות עוד דמעה, ולחזור הביתה עם אותה ידיעה בדיוק ועם אותם חיים בדיוק.
השנה אולי לא צריך לחפש דבר חדש.
אולי צריך לקחת דבר אחד שאנחנו יודעים כבר שנים, להניח אותו מול העיניים ולומר:
עד היום ידעתי את זה. מעכשיו אני רוצה להתחיל לחיות את זה.
כי בסופו של דבר, האדם אינו נמדד רק לפי האמיתות שהוא מסוגל לומר.
הוא נמדד לפי האמיתות שקיבלו כתובת בתוך החיים שלו.
ושבת תשובה שואלת אותנו שאלה אחת שאי אפשר לענות עליה בעוד שיעור:
אם אתה כבר יודע מה נכון, מה עוד צריך לקרות כדי שתתחיל לעשות אותו?